עולם של קרח ואש לעצלנים

בין משחקי הכס (הסדרה הטלוויזיונית) ובין שיר של אש וקרח (סדרת הספרים והעולם המורחב) יש פער גדול של דמויות, סיפורים, חפצים קסומים, תרבויות, היסטוריה, גיאוגראפיה, אמונות, נבואות ואפילו עמים וגזעים הומנואידיים מקבילים. אני אישית לא הצלחתי עדיין לצלוח את הספרים עצמם, יכול להיות שג'ורג' מרטין פשוט כותב בצורה שמעייפת והידוק העלילה בטלוויזיה עושה לסיפור ×”×–×” מצווה, אבל רוחב היריעה לא מוערך אם צפיתם רק בסדרה המצולמת. למרבה המזל יש מי שיגשרו לנו על הפער וירחיבו בצורה שחוסכת לעצלנים כמוני את הקריאה במסלול המייגע והארוך – יוצרים ביוטיוב.

אספתי פה טעימה "קטנה" מתוך אלפי הסרטונים, אלו שעזרו לי להבין את העולם שבתוכו נטועה הסדרה טוב יותר. מיותר להזהיר פה מפני ספויילרים (כן, יש לי חבר אחד שעוד לא ראה פרק אחד מהסדרה אבל רוצה), אני ממליץ לכם להפעיל שיקול דעת בתחילת כל סרטון אם לצפות או לדלג, ובכל מקרה כנראה לא לפני סוף עונה 5-6 לכל הפחות. יש פה סיפורי רקע מהספרים העיקריים וספרי המשנה, יש כאן תיאוריות של מעריצים שלא תמיד יוכחו כנכונות כמובן, יש סקירות על ההבדלים החשובים בין הספרים והתוכנית, ומקסים שזה מגיע מכל מני מקומות בעולם ובשלל מבטאים (בעיקר בריטיים ואמריקניים אבל לא רק). מלבד זאת שירבבתי גם סרטונים של ראיונות עם השחקנים, מאחורי הקלעים, פרודיות ועוד. מקווה שיהיה לכם מעניין עם האוסף עד שתצא העונה האחרונה (2019?) ואשמח לדון דיונים מלאי ספויילרים בתגובות. נכון ליום פרסום הפוסט יש ברשימה שלי 212 סרטונים (בעמבד מופיעים רק ×”200 הראשונים), את רובם המוחלט ראיתי מההתחלה ועד הסוף (לרוב במהירות X2 ×›×™ נו באמת…) ויש פה ושם מקרים של חפיפת תכנים בין הסרטונים, אבל לא הרבה. כל פרשן מביא את הזווית שלו, מביא ציטוטים מהספרים או מתגבר באנימציה, ואם זו לא חזרה טוטאלית על משהו שכבר ראיתי, הסרטון הוסף לרשימה. מקווה שתהנו!

Header photo credit: Jemimus On Flickr

על הזכות לזהות עמומה

לקוראי הותיקים אין פה כל חדש. אני רק מרכז לפוסט אחד את סיפור תמונת רשיון הנהיגה שלי בעקבות הפוסט של עידוק מהיום, כשגיליתי שקצת קשה למצוא את הפוסט המקורי עם הסרטון.

כולנו עושים טעויות מחוסר ידיעה. אני מודה שבפעם האחרונה שהארכתי את הויזה לארה"ב (שנת 2000 אני חושב), למרות היסוס מעוצבן, נתתי לבסוף את טביעות אצבעותי (לא זוכר אם 4, 5 או כל 10 האצבעות) לשגרירות ארה"ב בתל אביב. הן נוספו למאגר שכבר רצות שמועות שבחלקו דלף כיוון שמשתפים אותו עם עשרות גורמי ממשלה אחרים (לא רק פדרליים), ומי יודע – אולי נוצל לרעה. ×–×” ×”×™×” לפני 15 שנה. אי שם לפני ×›7 שנים, התחיל להופיע על המכ"ם שלי הנושא של זיהוי ביומטרי והצורך להתנגד לחקיקה שקודמה כקטר דיזל ×¢"×™ ×—"×› שטרית. לפני 5 שנים עשיתי תרגילים מקוריים אחרים כדי להתחמק מהמאגר הביומטרי של משרד התחבורה, על כך הפוסט ×”×–×”. היום אני משתדל להיות אפילו יותר זהיר, ב"עידן פוסט סנואודן", כמו שמכנים אותו בתקשורת.

מזה כמעט 20 שנה התמונות של הרשיונות אינן תמונות מחנות צילום שקונים ומביאים בכיס, כידוע לכם, אלא רשימת מקומות מורשים של משרד הרישוי, חלקם בחניות צילום או אופטיקה, הפועלים תחת רשיון ופיקוח מופרט של חברות כגון מרמנת, אחד הספקים המעושרים. אם יש שירות מופרט, הקבלן הזה (ועוד כמה דומים לו) יעמדו מתחת לחלון המשרד הממשלתי עם כפפת בייסבול ויתפסו אותו. כך הם מפעילים היום את הקורסים לנהיגה מונעת, את עמדות הצילום לרשיון, עמדות הנפקת רשיונות ההנפקה הבינלאומיים (למשל בסניפים של איסתא) ואף את מערך בחינות התיאוריה, וזה רק במשרד התחבורה. למעשה אני לא יודע אם יש שירות של משרד התחבורה מול האזרח שמרמנת לא מעורבת בו היום או תחליף אותו בקרוב.

במסגרת ריכוז המידע של הפעילים נגד מאגר משרד הפנים גילינו שלא מעט ידיים ממששות את מאגר התמונות של משרד הרישוי. למשל, תמונת הרשיון קופצת מול עיני הפקיד במשרד הפנים כשתמסרו לו/לה את מספר הת"ז אם היא חדשה יותר מהתמונה של משרד הפנים. למעשה המאגר מוזכר מספר פעמים בניירת בלמ"סית של משרד ראש הממשלה בגאווה כדוגמא ראויה של איסוף מידע ביומטרי, לקראת ההקמה העתידית של מאגר לכלל האוכלוסיה. לא, משרד התחבורה מתעקש לציין שאין ולא היה שימוש ביומטרי בתמונות, למעשה הם נשבעים ביקר להם שהמאגר לא ביומטרי בעליל, למרות שבמסמכים מצוין שהתמונות באיכות ביומטרית. להדיוטות: תמונה באיכות ביומטרית משמעו שהצילום באיכות טובה לדגימה ביומטרית להשוואה עתידית. הפנים מוארים בצורה אחידה ולא בצל, המבט קדימה ולא בזווית, העיניים גלויות, והרזולוציה כמובן גבוהה. לא ברור אם יש הוראות מיוחדות לגבי לבוש או היעדרו. כל זה מאפשר למשל למרמנת לזהות שאתם אלו שהתייצבתם לשיעורי נהיגה מונעת ולמבחן שבסוף הקורס ולא מישהו בשמכם. כל מי שעבר כזה בשנים האחרונות אולי שם לב שמצלמים את פניו בכניסה לכיתות הלימוד של הקורס, אתם מוזמנים לעשות אחד ועוד אחד. משרד הפנים לא מפעיל פונקציות ביומטריות על המאגר אבל אולי מרמנת כן. המאגר אם כך בידי משרד התחבורה, אבל גם משרד הפנים וגם מרמנת וגם לך-תדע-מי, ולכן למשרד התחבורה אין באמת שליטה אם אחד הגורמים האחרים שקיבלו לידם עותק מפעילים עליו אלגוריתמים שכאלו. ליתר בטחון הם מפגינים פרצופים נפגעים מאוד כשרומזים להם על זה.

מעשה שהיה ב-2009. בעודנו נלחמים בחקיקה המחטפית של המאגר הביומטרי של משרד הפנים בכנסת, התקרב קץ תוקף רשיון ×”× ×”×™×’×” שלי. כיוון שמראה משתנה (קרי, המידע הביומטרי מאבד את איכותו אם לא נדגם כל כמה שנים) נקראתי להצטלם מחדש. אם לא אצטלם – כך משרד הרישוי – אאבד את הרשיון ואת הזכות לחדש אותו. למעשה, אצטרך להוציא רשיון חדש כולל כל לימודי ומבחני ×”× ×”×™×’×” שאמור לעבור תלמיד תיכון. את הבעיה החלטתי לתקוף בשני מסלולים. הראשון ×”×™×” לשלוח בקשת חופש המידע לגבי טיבו של מאגר התמונות, השימוש בהם ולמי מותרת הגישה, תהליך שלקח יותר משנה וחצי ופורט בהרחבה פה בבלוג. השני ×”×™×” להתנזר מגילוח, משל הייתי שמשון הגיבור, במשך מספר חודשים עד יום הצילום, כדי לטשטש מה שיותר פרטים בצילום או סתם לא להיות דומה לעצמי עד כמה שאפשר. ברור ×”×™×” לי שאקט ×›×–×” לא באמת ימנע מהפקת פרמטרים ביומטריים מהתמונה אבל רציתי מחאה. התוצאה – עם מסגרת משקפיים אקראית אצל האופטיקאי (כולל תגי המחיר) שתסתיר את הגבות, פרצוף עקום במיוחד, פזילה בעיניים, לסת משוכה לשמאל וכל הא-סימטריות שהצלחתי לגייס בלי להכאיב לעצמי. קינחתי עם מחאת אורוול קטנה על המצח, ×”× ×” התוצאה:

רישיון בפיש-איי

אנשים חשבו ששאבתי השראה מהפסטפארי האוסטרי הזה, אבל האמת היא שאת הסיפור שלו הכרתי רק מאוחר יותר. מי שאולי קצת השפיעו היו הצמד חמד האלו. ניתן גם "לדפוק" את האלגוריתמים של זיהוי הפנים בשיטות של איפור משונה, אבל החלטתי לעצור בזה. למי שעוד לא ראה את התיעוד, שיהיה לכן בהנאה:

עוד על פרטיות בעידן המודרני, הציצו על ההרצאה הזו של עידוק, ויוטיוב כמובן מלא בעוד תופינים, גם מוזיקליים.

העיקר, כל עוד המאגר הניסיוני הזה אינו חובה (כרגע לפחות עד אפריל 2016 כמדומני) מומלץ לא להתנדב לתיעוד ביומטרי. התעקשו על תעודות מהסוג הישן. אנחנו מאוד בעד קדמה ותעודות חכמות, אבל המאגר הוא מסוכן, ועד שאפשר יהיה לקבל תעודות חכמות ללא מאגר, אל תסכימו ללחצים של משרד הפנים!

רוחניות חילונית – התחלה של התחלה חדשה

כל מי שמכיר אותי ביום-יום או רק מילולית-רעיונית מהבלוג והרשתות החברתיות, יודע שאינני מסתיר את דעותי על (נגד) אמונות בעל-טבעי. אולי פחות דיברתי על החיפוש הרוחני שלי. כן, המילה רוחנית קצת מרגישה לי עדיין לא בנוח – ×–×” מעלה אלוזיות לרוחות רפאים, מלאכים ושאר woo, אבל אני אשתמש במילה הזו עד שאמצא לה תחליף ראוי.

אקדים ואספר שקמה לה קהילה כרגע. מנסים ליצור מפגשים קבועים, מכינים מאמרים כגון דרשה לחנוכה, וכרגע ×–×” ממוקד על רוב אינטלקטואלי, רציונליסטי, שכלתני (לפעמים יותר מדי), ולצערי קצת יותר מדי גברי. אני מקווה שבעתיד ×™×”×™×” לנו יותר מגוון. פגישות של דיונים פילוסופיים וסיפורי התנסויות כבר היו לנו, עכשיו אנחנו גם מחפשים לחוות דברים במקום רק לדבר עליהם. אנחנו נשאב מיהדות, בודהיזם, קונג פו וכל דבר שיוכל לתרום לנו לבנית נרטיב קוהרנטי חילוני ודרך משותפת של חיפוש וגילוי, שיתוף פעולה והעצמה קבוצתית ואישית. אני לא רואה איך בקבוצה כזו של חכמולוגים סקרנים וביקורתיים יווצר גורו או מוקד כוח, כך שאין לי ספק שכת לא תיווצר פה 🙂 מצד שני התכונות האלו כמובן גם עוצרות אותנו לפעמים מלשחרר ולחוות חוויות סובייקטיביות וטבעיות של המוח, בלי להעמיס עליהן תילי פרשנות וניתוח. המוח שלנו חווט ×¢×´×™ האבולוציה להשתמש בדמיון וניתוח תבניות כדי לחזות עתיד ותגובות של אנשים ועצמים לפעולותינו; בלי ×–×” אי אפשר ×”×™×” לתכנן פעולות ולהקים חברה בקבוצות גדולות, אבל בצורה כזו גם נוצרות תופעות לוואי כמו כשלים לוגיים כפתרון לדיסוננס קוגניטיבי, הטיות קוגניטיביות, אמונות טפלות, אמונות באל, מציאת תבניות שלא קיימות ולתת להן פרשנות (תאוריות קנוניה, מסר אלוהי, חוצנים וכולי) ולבסוף ממסד דתי, רמאויות פסבדו-מדעיות, אלטרנטיבות לרפואה וצרות חברתיות אחרות. אני מבין לגמרי – ברמה הפסיכולוגית והנירולוגית – את הצורך של אנשים בכל אלו, אבל אני מרגיש שזה גם כובל את החברה האנושית מלהתקדם.

אבל אינני יכול להכחיש שללא חוויות רגשיות מסוימות, יש שיקראו להן חוויות רוחניות, לחיים לא היו טעם. אני לא מדבר על התגלות מלאך או מסר מאליהו הנביא, אלא דברים קטנים ופשוטים, ולידם הפרשנות הערכית והחוויה הרגשית שמלווה אותם. למשל כשאני מרגיש שאני מעביר הרצאה והיא מעוררת ענין וסקרנות אצל הקהל, ומרגש אותי אחרי ההרצאה לקבל שאלות מאנשים מרוגשים שרוצים לדעת עוד או שהיה להם ממש כיף לגלות משהו חדש, אולי נקודת מבט טריה שלא הכירו קודם. רגעים כאלו לא קל לייצר, ועם זאת אין שום על-טבעי בהם, אנשים מתרגשים מאנשים, ממה שאנחנו רואים אחרים עושים, ממה שאנחנו עושים ביחד. ממעשה היצירה של אחר ומהרגשת ה„להיות ב־zone” בעצמינו. אני חוויתי רגע כזה כשראיתי את מעבורת החלל האחרונה נוחתת או את קיוריאוסיטי נוחתת על המאדים. אבל לאן הכל מוביל? מה מאחד את כל הרגעים האלו לנרטיב אחד, איך רותמים אותו לקידום אני עצמי והמין האנושי בכלל? קרל סאגן דיבר על כך שאנחנו תוצרים של היקום, הישויות בעלות המודעות היחידות שאנחנו יודעים עליהן כרגע, והוא בוחר לראות אותנו בתור הדרך של היקום לדעת על עצמו בתור נקודת מוצא אחת להבנת מקומנו ביקום. אבל אני לא מדבר רק על כיבוש החלל וקידמה טכנית, אלא גם קדמה חברתית-מוסרית, חשיבה ביקורתית ואתית כנחלת הכלל ולא כניעה להכתבות הגמוניות, ופתרון צודק, הגיוני ומשותף לבעיות גלובליות כמו שינוי האקלים, פיצוץ אוכלוסין וכולי.

אם אתם מרגישים הזדהות עם זה, סקרנות לזה, יש לכם מה לתרום או סתם בא לכם לדון בזה הלאה, יש קבוצת פיכסבוק וקבוצת גוגל-גרופ, ויקי, וואטסאפ ואפילו מיט-אפ שלא מעודכן מספיק. עוד מקומות לפשפוש: קבוצת אקהרט טולה בישראל והנקסוס החברתי. אם אתם מכירים עוד קבוצות תואמות אנחנו נשמח לשמוע עליהן.

עוד קריאה: נקודת המבט האישית של ניר להב בנושא, רוחניות חילונית – האם יש משמעות בעולם ללא אלוהים? ו־למה צריך רוחניות חילונית?

פרק היובל של הדוקטור

עם הקוראות הסליחה, אני מגן בסיסמא לשבוע-שבועיים הקרובים כדי שלא יצעקו עלי שאני מספיילר.

דוקטורים

נו, אז צפיתם בפרק? ישבתם לשתות בירה TARDIS של „הדובים”? אני ישבתי עם חברים, כולנו בני 33-42, שלושה הוביאנים ושלושה „בתולים” שנראה לי התלהבו מספיק כדי לתת לסדרה הזו צ'אנס.

מה היה טוב: המון הומור, ביקור היסטורי של טום בייקר וכימיה היסטרית של דייויד טננט עם מאט. ציטוטות לרוב, השלמת פרטי עלילה חשובים, המון ציטוטים לעבר המפואר של הסדרה. כמובן הומור עצמי של הסדרה, הומור עצמי בריטי ומספיק רמיזות לפופ קאלצ'ר עכשיווי לשמח גם את מי שלא הכיר את הסדרה. אפקט פי.טי. בארנום אם תרצו.

מה לא טוב (הכל הרגשה אישית שלי): תפסת מרובה – לא תפסת. ×”×™×” צפוי אבל בכ"×–… ×”×›×™ הציקה ההרגשה שמופאט החליט שהוא רוצה לשבור את העומק של „הדוקטור הטראגי” של ראסל דייויס ולחזור למסורת של הדוקטור הטראגי־למחצה הישן (שזה ×™×”×™×” חבל), עלילה עם חורים הרבה יותר גדולים אפילו מהעלילות ×”×›×™ מחוררות של מופאט אי פעם (איך ×”×’×™×¢ X לפה, מה נגמר עם Y, למה מתנהגת Z בצורה הזו, תגובות לא אמינות של דמויות למתרחש, סתירות בקו הזמן ועם הסדרה הישנה והחדשה, מה דמויות יודעות או שוכחות ועוד ועוד). מצד אחד לא ירדנו לרדידות המאכזבת של "The Five Doctors", אבל מצד שני גם שברנו את הציר המרכזי של אישיות הדוקטור של 7 העונות האחרונות.

אתנחתא לאירוניה: שבוע לפני ראיתי בקולנוע יופי של פרק דוקטור הו. אקלסטון היה שם, חייזרים פלשו ללונדון וניסו להשמיד את כדור הארץ בגלל סיפור מצוץ כלשהוא של מעבר בין מימדים שיאפשר להם להשמיד את היקום בנוחיות מגריניץ' (מכל המקומות שביקום), והדוקטור (לשם שינוי בגלגול בלונדיני ושרירי עם גלימה מפוארת כמו הדוקטור השלישי, עם סוניק סקרודרייבר שנראה כמו פטיש ענקי) מציל את היקום וכדור הארץ, והמתח המיני/רומנטי בינו לבין הקומפניון נשבר בצורה מוצלחת. קומדיה רומנטית, אקשן, הכל היה פה, כולל בבדיחות פנימיות חביבות, אבל היתה עלילה, הדמויות התנהגו בהגיון פנימי והמשכיות כלשהיא, אני בעד.

תדהמה: מופאט כאמור שובר בכוונה את הציר המרכזי של „השמדתי את הגזע שלי, אני שונא את עצמי” והפרק נגמר בהחלטה של הדוקטור לשלוף את גליפריי מהנפטלין והדוקטור מפנטז לחזור לביקור בבית. פתאום שכחנו שהוא פרסונה נון-גרטה שם, שהוא גנב את הטארדיס, נשפט, גורש, ושאדוני הזמן חבורה קצת עילאית, מתנשאת ומעצבנת. האם יהפכו אותו לגיבור שהציל את גליפריי וגזע אדוני הזמן, והאנארכיסט המלאנכולי יהפוך להיות גיבור נערץ ופופולארי? הקו שהאכיל את הסיפור בעונות האחרונות היה תמיד הצרות והמוות שרודפים את הדוקטור, והרבה מהבחירות המוסריות שלו נעשות בצל הענן האפל שבלבו. לעשות אותו פתאום הגיבור שהציל את גליפריי יהיה להפוך את באטמן לסופרמן. לא, לא, לא! מופאט! עם טייטל מפיק מגיעה אחריות כבדה למורשת ולאמינות של הסדרה! אתה לא יכול להיות JJ Abrams ולחלטר את ההמשך איך שבא לך כולל שכתוב עבר, זו תהיה קפיצת כריש שתשבור הרבה מעריצים. אני אישית לא ממש עומד בהרבה מהפרקים הישנים, הם מרגישים אינפנטיליים יחסית לתקופת טננט, ומופאט הזיז את הסדרה ממד"ב לפנטזיה/דרמה סוחטת דמעות, ולא בא לי על זה.

עוד דוקטורים

ניטפוקים: לצערי אקלסטון החליט להתרחק מהסדרה והמותג כמו מאש, אז הוא בחר לא להשתתף בפרק המפנה ×”×–×”. צחקו לו על האזניים הבולטות אבל זהו בערך. הפרק נתן בעצם מעט מאוד הומאז' לסדרות הישנות יחסית לעובדה שהוא מנסה פחות או יותר לבטל את 7 העונות האחרונות ולהחזיר עטרה ליושנה (לפחות כך נרמז). ביחד עם החורים שנפערו פה בסיפור ((מה קורה בסוף לזייגונז? מה הסיפור של הדוקטור עם המלכה? מתי נטשנו את Torchwood וחזרנו אל U.N.I.T. ומה הקשר/הבדל בינהם? האם ביתו של הבריגדיר תשאר כדמות קבועה? מה המשמעות בכך שלעוזרת שלה קוראים "אוזגוד"? מה ×”×™×” בגלריה האסורה לפני שהושמדו הפסלים? אפשר להמשיך כך שעה…)) קיבלנו הרבה השלמות וריגושים, אבל בכל זאת נשארתי גם עם הרגשה שמטר הבדיחות הבלתי פוסק נועד לכסות על הבעיות האדירות בעלילה ולמסך בפרצי אנדורפין את המחטף העלילתי ושינוי קו הזמן. עוד אחד מהדברים שהפריעו לחברי מך, הוא שתיאורטית, בזמן מלחמת הזמן אדוני הזמן אמורים להיות בשיא כוחם ויכולותיהם, אבל הם מתייחסים לנשק יום הדין כירושה מחכמיהם העתיקים, מסתורין שאין להם תוכנות לגבי איך הוא עובד. אני אישית בשלב ×”×–×” הבנתי שאין מה לחפש הגיון בפרק ×”×–×” וזרמתי עם הניו-אייג'יות המגוכחת. רוצים עוד? קאלט-בוקס אספו רגעי מפתח, יש עוד רשימות מתרוצצות בבלוגוספירה, כמובן. אני אולי אכין רשימה אחרי צפיה שניה.

בינתיים, עלו עוד כמה תוכניות לאתרים רשמיים, ליוטיוב, לטורנטים, ספיישלים שאינני יודע אם ימכרו אי פעם ברשת (או אם שווה אפילו לשלם עליהם):

  • המדע של הדוקטור – הרצאה מיוחדת על תורת היחסות של בריאן קוקס
  • Tales from the TARDIS – ראיונות עם דוקטורים מגלגולים שונים על מאחורי הקלעים.
  • מסיבת ההקרנה של BBC וזו של BBC America, חלקן ביוטיוב, אחרות בטורנטים. ראיונות חיים באולפן עם שחקני הסדרה לדורותיה הארוכים, וסלבריטאים גיקיים שונים.
  • רשימה ארוכה של ערוצי יוטיוב בענייני גיקיזם ומדע שהקדישו את החודש או השבוע האחרון לדוקטור. הגדילו לעשות Geek Crash Course שהקדישו פרק חודשי לכל אחד מהדוקטורים לאורך השנה האחרונה, ועוד סיכמו לא מעט חומר רקע מהקאנון המורחב, כמו תסכיתי הרדיו, הקומיקס, הספרים, הסיפורים הקצרים במגזין הרשמי, וכמה פרקים מיוחדים לנושאים כמו "מה קורה בסיפורים שבהם מצטלבת פגישה בין שניים או יותר גלגולים של הדוקטור", ×›×”×›× ×” לפרק היובל.
  • עוד קטעי מאחורי הקלעים, ראיונות, גלריות ושאר ירקות באתר הרשמי של הביביסי
  • טיזר לספיישל קריסטמס, הפרק האחרון של סמית'. לא מבזבזים זמן 🙂
  • המון דברים מגניבים בטאמבלר הרשמי בשבועות האחרונים
  • הדרמה על סיפור הולדת התכנית שעוד לא הספקתי לצפות בו, An adventure in Space and Time (ביקורות למכביר ברשת, לדוגמא 1 2 3)
  • לא לשכוח שביום חמישי הקרוב יש באשכול פיס מיני-כנס לדוקטור!
  • The Five(ish) Doctors Reboot -סרט תיעודי של חצי שעה, לא הספקתי לצפות עדיין.
  • דגלס והדוקטור – רדיו ביביסי על איך אדמס שינה את הדוקטור „לתמיד” (וואלה?). תוכנית משנת 2011, אבל רק עכשיו גיליתי אותה, ומכניס לפלייליסט 🙂
  • ולא לשכוח את הפרקים האבודים שנתגלו בניגריה! אני מנחש שהביביסי ירצו לעשות לכבוד ×–×” ספלאש לחוד, אולי ×–×” ×™×—×›×” לחגיגות ×”-51. בינתיים יש להם אפילו ערך בויקיפדיה.
  • בין לבין למדתי שדוקטור הו לא עובד כאנימה, כן עובד בתור אנימציה סטופ-מושן, ושיש פסיכים שמעלים ננו-לווין טארדיס למסלול NEO.

גזרי עיתון על סבא

משה קרנצדורף הופיע בכמה טורים מקומיים בעיתון בשבוע שחלף. מעריב שלפו ראיון ישן איתו מ2007, חיים ברעם כתב עליו בטור שנפרד ממנו ומאמנון דנקנר (בטון סלחני להפתיע, יש לציין) מנקודת מבט ירושלמית של רחוב המלך ג'ורג'. לצערי עוד מוסד ירושלמי ותיק שנקשר בשמו סגר השבוע את דלתותיו, טעמון סגר 52 שנה, וגם זו כתבה מומלצת.

היה עוד טור שהופיע במוסף ירושלמי, אבל היה רצוף כל כך הרבה שגיאות וטעויות עובדתיות מביכות שאני לא אטרח להביא כאן את הסריקה שלו (לשמחתי הוא גם לא עלה לרשת), ואני זוכר שהצעתי לכתב פעמיים שישתמש בי ובאמא לבדיקת העובדות ולא ידפיס שטויות. לא שקרים רעים, תבינו, אבל החברים שהכתב ראיין בטעמון הפריחו עליו גוזמאות מינכהאוזן יצירתיות מאד. כזה הוא היה. נתן לאחרים לדבר ושתק בעצמו. אולי בגלל הצניעות הזו ורוחב הלב שלו, הוא הוזכר בכל מני מקומות כמו zoo ארץ zoo ופעם או פעמיים בקומיקס של דודו גבע באהדה. אנשים שונים זוכרים אותו שונה ממה שאני זכרתי אותו כמובן, וזה מצחיק לפעמים לראות עד כמה. הסבא שאני זוכר ומתגעגע אליו הוא לא בדיוק אף אחת מהדמויות שכתבו עליהן, ובכל זאת צילו נמצא שם.

סופשבוע טוב לכולם.

מיתרים

בשקט בשקט, בלי שידעתי, תגובה אצלי בבלוג הפכה לסרטון קצר, לזכר ירון בלום ז"ל.

הנה האייטם על ירון באתר "בית אבי חי", ומצרף שוב את התגובה המקורית של דודו:

הי עירא,

הגעתי לפוסט הזה אחרי שחיפשתי בגוגל מידע על ירון. קראתי ביומנים ישנים והגעתי שם לסיפור ההיכרות הקצר מאוד שלי עם ירון. דרך המכר המשותף שלנו, איתן, יצא לי לפגוש את ירון בפעם הראשונה, והאחרונה, ביום שבת שלפני אותו פיגוע בצומת בית ליד.

ניגנו יחד לראשונה באותו יום שבת בבית של איתן. אני על תופים, איתן על הקלידים או סמפלר כלשהו או משהו ממוחשב-מוטרף אחר, וירון על גיטרה חשמלית. היו רגעים מצחיקים, כמו למשל לכסח את Zombie של הקראנבריז עם ירון שמנגן את האקורדים הדביליים של השיר הזה. אח"כ איתן החזיר אותי עם התופים לבית של ההורים. ירון עזר לנו להעלות את התופים הביתה ולסדר אותם במרפסת, בשקט אופייני כפי שלמדתי להבין לגבי האדם הזה, וההורים שלי גם זכו להחליף איתו כמה מילים לפני שהוא ואיתן עזבו.

למחרת קיבלתי את הידיעה שירון, שפגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי לכמה שעות מעטות, נהרג בפיגוע בבית ליד. זוועה. עד היום קשה לי להכיל את העובדה שהספקתי להכיר בצורה כ"כ קרובה אדם שלמחרת כבר לא יהיה בין החיים. וזה כ"כ עצוב. לאחר מעשה, היו שם רגעים קטנים שהיום מקבלים משמעות שונה.

לא אשכח את הדקות שבהן ישבנו באוטו אחרי החזרה, נוסעים אלי הביתה להחזיר את התופים. איתן נהג ואני ישבתי במושב הקדמי. דיברנו ביננו מקדימה וירון ישב במושב האחורי, אולי קצת נרדם, בכל מקרה כמעט ולא הוציא מילה ברגעים מסויימים. כבר היתה שעת דמדומים והיה משהו קצת עצוב באוויר. אולי סוף עייף של אחרי נגינה יחד, אולי התחושה של היכרות ראשונית בין אנשים שלא נפגשו לפני כן יחד, כשאיתן היה הצלע המשותפת בין שלושתנו. אחרי המוות של ירון הרגעים האלה הפכו לזיכרון אחר, תחושה שזה היה היום האחרון של ירון לפני מותו.

מאוד עצוב וגם מוזר, מנסה אחת לכמה זמן להיזכר שוב ברגעים הקטנים האלה. יהי זכרו ברוך.

קרדיטים לסרט: איתן שפר ודניאלה קופלר.