אתמול הייתי בנורמה ג’ין, אחרי הפסקה ארוכה מדי לפה אבל קצרה מדי לכיס. המנות עדיין מצוינות, המחירים עדיין הוגנים, אני אתפנה להתרכז באלכוהול בקצרה. פתחתי בסטאוט של “יער המכשפות”, המבשלה שמייצרת את הובגובלין - Wychwood. תאורטית זו אמורה להיות מבשלה בריטית אבל הבקבוק טען קנדית מקוובק. כל הבירות שלהם על שם יצורי יערות ומכשפות, הגובלינים מכוערים פחד והמכשפות כוסיות, ואתה חייב להטביע באלכוהול את נסיונות הפרשנות הפרוידיאנית לענין… בעצם כשאתה לא שתוי הן לא נראות טוב כמו אתמול בלילה בחשכת הפאב (לחצו על הבקבוק). אני לקחתי את הבלאק וויץ’ שמשמאל, סטאוט שהחברים שלי הגדירו כ"קפה בוץ קר" (אני אמרתי פילטר) וכי הטעם “מהול בקולה שהוציאו לה את הגז והסוכר” - על זה הסכמתי אבל התלוננתי שעדיין מתקתקה, אמרו לי שמאוד מרה. בקיצור חוסר הסכמה על הכל מלבד טעם הקפה המוזר, אבל לא מוגזם כמו הסטאוט של הגמל המרקד. אני נשאר לי עם גינס תודהרבהלכם.

נראה שטראנטינו אהוב על בעלי בארים בארץ, אחרי “טראנטינו” בת"א ו"האטורי האנזו" בהרצליה (ויש אולי אחרים) נפתח לאחרונה בר בשם מיה (על שם מיה וואלס מפאלפ פיקשן) בירושלים. אני מספר לכם עליו עוד להפני שיצא לי לבקר שם בעצמי כי יש שם עכשיו חודש ויסקי שכדאי לכם לדעת עליו מראש ולא רק לקרוא ביקורת אחרי, וגם כי הוא הוקם ע"י אחיה של ידידה ירושלמית, שהלשינה לי על חודש הויסקי הנ"ל.

המוסד למדעי הטיל שבבית יהושע שמח לדווח כי נתקבל שם הזוכה בפרס דארווין לשנת 2007. הטקסני החביב היה חובב אלכוהול. ההבדל הקטן הוא שהוא אהב לצרוך אותו הפוך. מהרקטום. אבל עם הקפדה על יין איכותי, כי מה שגמר אותו היה זוג בקבוקי שרי. טוב שלא איזה סינגל-מאלט בחוזק חבית.

מדעני המוסד נהנו השבוע משפע סינגל מאלטים בחתונת אחד מחברי המוסד. שניים. זה המון לחתונה. אחרי ארדבג 10 ולגבולין 12 מצוינים הגיע תורו של בלנד מוזר בשם ג’וני בלו. המוזר היה שלמרות הדם הכחול הזורם בעורקיו (ליבו הוא רויאל לוכנגאר) נטען כי הטעם היה פשוט רע ומיותר. מר וחמצמץ ולא מעניין. כותב שורות אלו השאיר אותו בכוס, ואילו מדען אורח מניו זילנד בחן את האפשרות לשימושים אלטרנטיביים בנוזל העכור - “Maybe I should try to drop my pants and stick my d*ck in the glass because it sucks so hard”.

הפרק הקודם: 06 - פרות ושאר יצורי איים

ספטמבר 18, יום שלישי. בבוקר עלינו על המעבורת. אין הרבה מה לספר.

כמו שכתבתי בעבר, כשעוד לא ידעתי מספיק על סינגל מאלטים, ההמלצות של אנשי המכירות של ג’יימס ריצ’ארדסון בדרך כלל קלעו. כך הרווחתי בחסד את ה גלנמוראנג’י טראדישיונל (קאסק) ואת הארדבג 1977 (שמסתבר שהוא כנראה “רק” 13 שנה ולא 25 לפי איילה). הפעם שתאכזבתי משהו. ה סלר ת’ירטין לא מימש את ההבטחות של ריחות ים וטעמים מלוחים, הוא הסתבר דווקא כמאוד פירותי ואפילו טיפה מתקתק. חייה מוזרה - לא רעה בכלל אבל יותר פירותית מה שאני מצפה מסינגל בכלל ומ גלנמוראנג’י בפרט. אז אני מכין רשימת קניות לחברי הנוסעים מדי פעם לחו"ל כדי לעבות את האוסף. אתם מוזמנים להציע תיקונים והמלצות, ותודה רבה מראש