אתמול הייתי בנורמה ג'ין, אחרי הפסקה ארוכה מדי לפה אבל קצרה מדי לכיס. המנות עדיין מצוינות, המחירים עדיין הוגנים, אני אתפנה להתרכז באלכוהול בקצרה. פתחתי בסטאוט של "יער המכשפות", המבשלה שמייצרת את הובגובלין – Wychwood. תאורטית זו אמורה להיות מבשלה בריטית אבל הבקבוק טען קנדית מקוובק. כל הבירות שלהם על שם יצורי יערות ומכשפות, הגובלינים מכוערים פחד והמכשפות כוסיות, ואתה חייב להטביע באלכוהול את נסיונות הפרשנות הפרוידיאנית לענין…
בעצם כשאתה לא שתוי הן לא נראות טוב כמו אתמול בלילה בחשכת הפאב (לחצו על הבקבוק). אני לקחתי את הבלאק וויץ' שמשמאל, סטאוט שהחברים שלי הגדירו כ"קפה בוץ קר" (אני אמרתי פילטר) וכי הטעם "מהול בקולה שהוציאו לה את הגז והסוכר" – על זה הסכמתי אבל התלוננתי שעדיין מתקתקה, אמרו לי שמאוד מרה. בקיצור חוסר הסכמה על הכל מלבד טעם הקפה המוזר, אבל לא מוגזם כמו הסטאוט של הגמל המרקד. אני נשאר לי עם גינס תודהרבהלכם.
אחורי זה לקינוח דפדפה עיני התפריט האלכוהול מהדורה ג' 2009 (אני לא צוחק, הם שומרים מעקב! אני תוהה אם אפשר לקבל מנוי הביתה) ומגלה בלי התעמקות שנמכר שם ויסקי מחבית האראן שיושנה בטבריה (בוקבקו בערך 250 בקבוקים, הביקורות לא היו משהו אז ויתרתי, 105 לכוס), ונתקלתי גם בסינגל מאלט שמעולם לא שמעתי עליו בשם קיירנלואיש. עכשיו, אני דיפדפתי בזמנו במדריך של ג'קסון לא מעט, אבל שם מזקקה שכזה לא מצאתי. טעמנו ואני חייב להודות שלא מרשים יותר מסינגל אירי. יש קרמל פירותי עדין, מכנס מצא רמז ציפורן וגרידת תפוז שאני הסכמתי איתם חלקית, אבל סה"כ פשוט וחלק, אולי אפילו מסונן, כלום עם כלום. הבוקר חפירות קלות גילו לי שמדובר במאלט של מזקקת אינברגורדון שבעיקר מייצרת גריין ואפילו סינגל גריין, ולפני כמה שנים ייצרה גם כמה סדרות קטנות של סינגל מאלט. הטועמים לא מתלהבים, אבל הוא לא גרוע. יש לו טעם של ספייסייד למרות שהוא בהיילאנדס, הבקבוק מכוער, לא ברור מה זה בדיוק כי הוא גם לא זול במיוחד, אבל סתמי למרות זאת. אני מניח שזה מה שקורה כשהעולם מת למאלט סקוטי – גם תוצרת זולה ולא מעניינת צומחת. בין הקללות שנשפכו עליו בתפוז היה "סינגל שקר כלשהוא" שגנבתי לכותרת, ואחר באתר טעימות חו"לי אמר שהוא טועם כמו גלנמורנג'י מדולל בוודקה. לא מסכים אבל מבין את האכזבה. רשמו לפניכם "Cairnluish = עדין מדי לאוהבי סקוטש, אפילו מיותר, אבל לא נוראי כמו ג'וני רד"
לעומתו שמחתי להזכר יום לפני בטאמנאבולין 35 שנה שנת 66 של מכנס, פירותי ושמח כרגיל (למרות שאולי ברח לו האלכוהול, מכנס, תחליף לו פקק!) ולעומתו ברוכלאדי PC6 שהיה לי מעניין יותר הפעם. מכת העשן הגסה של לפרואייג ביחד עם הטעם הצעיר של שעורה של מאלט שלא הספיק להתיישן מספיק. נהדר.
נראה שטראנטינו אהוב על בעלי בארים בארץ, אחרי "טראנטינו" בת"א ו"האטורי האנזו" בהרצליה (ויש אולי אחרים) נפתח לאחרונה בר בשם מיה (על שם מיה וואלס מפאלפ פיקשן) בירושלים. אני מספר לכם עליו עוד להפני שיצא לי לבקר שם בעצמי כי יש שם עכשיו חודש ויסקי שכדאי לכם לדעת עליו מראש ולא רק לקרוא ביקורת אחרי, וגם כי הוא הוקם ע"י אחיה של ידידה ירושלמית, שהלשינה לי על חודש הויסקי הנ"ל.
מהצצה בתפריט, מגוון הבירות והסינגלים המתרחב נראה שמנסה להפוך את המיה ל"נורמה ג'ין של ירושלים", ואני מברך על הכיוון ומאחל להם המון הצלחה. יש להם הופעות חיות אבל נראה שהם מפרסמים מי ומתי רק באינטרנט הפרטי של בוקפייס, אז אם יש שם משהו מעניין, אני מקווה שמישהו יכול לספר לי גם 🙂
בנוסף הם מעבירים במקום הדרכות אלכוהול, קורסי ברמנים וערבי טעימות יין (עם ג'סי בודק) או ויסקי וכולי.
לגבי חודש הויסקי, הנה מה שמספר בעל הבית:
כל שבוע מוקדש לאזור אחר בעולם:
• השבוע האירי (נגמר היום – ע.א.)
• שבוע הסקוטש
• השבוע האמריקאי – Yes We Can!
• שבוע הסינגל מאלט הסקוטי
לא, לא תצטרכו לפרוע את קרן הפנסיה שלכם בשביל זה. כל החודש 10% על כל מה שחום ומתחיל ב ו'.
כל שבוע 20% על האזור הארץ הנבחרת (לא ישראל)
כל יום שני תקבלו את ויסקי השבוע בחצי מחיר (בעיקר כי בא לנו לראות גם אתכם שיכורים)
בימי שלישי נעשה טעימות מודרכות על הבר.
וצפויות הופעות מושקעות במיוחד.
מיה בר, רחוב הלל 18 ירושלים. אני מתאר לי שאקפוץ באיזור שבוע הסינגלים, או אם אשמע על הופעה טובה במיוחד (רמז לבעלי הבוקפייס שם בחוץ).
המוסד למדעי הטיל שבבית יהושע שמח לדווח כי נתקבל שם הזוכה בפרס דארווין לשנת 2007. הטקסני החביב היה חובב אלכוהול. ההבדל הקטן הוא שהוא אהב לצרוך אותו הפוך. מהרקטום. אבל עם הקפדה על יין איכותי, כי מה שגמר אותו היה זוג בקבוקי שרי. טוב שלא איזה סינגל-מאלט בחוזק חבית.
מדעני המוסד נהנו השבוע משפע סינגל מאלטים בחתונת אחד מחברי המוסד. שניים. זה המון לחתונה. אחרי ארדבג 10 ולגבולין 12 מצוינים הגיע תורו של בלנד מוזר בשם ג'וני בלו. המוזר היה שלמרות הדם הכחול הזורם בעורקיו (ליבו הוא רויאל לוכנגאר) נטען כי הטעם היה פשוט רע ומיותר. מר וחמצמץ ולא מעניין. כותב שורות אלו השאיר אותו בכוס, ואילו מדען אורח מניו זילנד בחן את האפשרות לשימושים אלטרנטיביים בנוזל העכור – "Maybe I should try to drop my pants and stick my d*ck in the glass because it sucks so hard".
כותב שורות אלו ניסה להסתכן אל מעבר לתחום המוכר. בירושלים נפתח לפני חודשים ארוכים "בר עץ – הפעמון". טוב לא באמת. יש תמונה של פעמון החירות, מתחתיה כתוב BELL (למי שלא זיהה) וכותרת המשנה היא Wood Bar. כלומר יש ביסטרו-בר, בר-מסעדה, פאב-אירי ועכשיו בר-עץ, החידוש החדש. יש לו כ10 ברזי בירה טובים (ברבר כהה וגם בהירה כל השנה!) ואוסף משתפר והולך של ויסקי (ספרתי ולצערי לא רשמתי לפחות 10 בקבוקים ממזקקות שלא הכרתי, ואני מכיר לא מעט). טעמתי Smokehead, שמסומן "Islay single malt" אבל לא מצוין הגיל או המזקקה. אמרה לי Islay שמדובר בסינגל ששומרים על מקורותיו בסוד. אבל לפני שמתחילים להתעמק בדראם הקטן (33 ש"ח לצ'ייסר), הווליום המוגזם-גם-ככה עלה ועלה עד שאוזני חישבו להתפקע מכאב (בחתונה של יום האתמול על רחבת הריקודים לא היה עד כדי כך נורא!). אחרי שתי בקשות להורדת הווליום(("מצטערת, ככה זה כאן בסופי שבוע". פה!)) נאלצתי פשוט לזרוק שטר על השולחן ולברוח החוצה מול עיניהם המשתאות של חברי, אחת מהן הצטרפה אלי לקור של חצות-וחצי בחורף הירושלמי וחיכינו כמה דקות שגם שאר החברה יסיימו את הצלחת וישלמו. זו היתה הגזמה חסרת תקדים ורבת דציבלים ודעותי כרגע על הבר הזה חלוקות 🙁 אני לא אטרח לספר לכם גם על עשן הסיגריות שזרם חופשי ישירות ממאחורי הדלת לתוך שטח הפאב.
לגבי הסמוקהאד: ריחו המצוין מזכיר משהו גם מארדבג וגם מלאפרואייג. טעמו הזכיר לי בעיקר קצת מהעדינות הצעירה והמתקתקה של ארדבג 8 ((שיש לי בחוזק חבית בבית – כאן מדובר על 43 אחוזים רגילים)) אבל היה בו רמז לעשן הייחודי של לאפרואייג, עם הדגשה יתרה על כמות העישון. אם הייתי יכול להתפרע עם הימור משוגע הייתי אומר שמדובר באמת בשיתוף פעולה חריג ומוזר שכזה – ארדבג צעיר (8) עם המים והזיקוק של ארדבג אבל עם "שחקני חיזוק" במאש בצורת שעורה מהעישון המקומי של לפרואייג. אחרים באינטרנט מוצאים בו את טעם התה לפסאנג סושונג העדין של לגאבולין. בכל מקרה התוצאה בעלת טעם נעים לחובבי העישון החזק – אבל כל כך מעושן שממש יוצא לגמרי מהאיזון. לא רע, אבל כנראה מיועד לשתיה עם קרח או בקוקטייל ולכן חוסר האיזון המכוון. ג'ים מארי אהב אותו מאוד ונתן לו ציון די גבוה של 92, ומסתבר שיש לו גם גרסת פרמיום עכשיו.
בפעם הבאה אבוא בשעה נורמאלית, לא בסופ"ש (חמישי?) ואנסה כמה דברים אחרים שלא הכרתי מהבר המדובר, ומקווה שלא יגרשו אותי בצווחות מערכת הסאונד שלהם.
ספטמבר 18, יום שלישי. בבוקר עלינו על המעבורת. אין הרבה מה לספר.
נסענו צפונה ועברנו שוב בלוכגילפהד. צילמתי קצת בכנסיה, אין מה לספר.
נסענו בניחותא את הדרך לאובן. עיר יפהפיה אבל גם על זה אין לי ממש מה לספר.
ידענו שב5 בערב כבר הסיכוי קלוש שנמצא משהו פתוח בצורת מזקקת אובן, אבל ניסינו וטוב שכך… כי כאן פגשנו את הקוסם שנתן לנו לטעום מהמאלט הכי טוב בחיינו. על זה יש לי קצת מה לספר.
הסיור באובן היה מאוד חביב, הנחה אותו ג'ון מקגרגור, סקוטי מהספרים – גבוה ומאותגר פיגמנטים, עם הליכה זקופה כמעט צבאית, גאווה לאומית ומבטא היילנדז עם קול בס רועם ונעים. את הסיור הוא העביר בצורה מאוד נעימה, וניכר שהוא ממש אוהב להציג את המקום לזרים. אין לנו מושג כמה שנים הוא בתעשיה או אם הוא איש מכירות כל חייו, אבל עלינו הוא התחבב ונראה שהתחבבנו עליו. את ההדרכה הוא העביר מצוין כך שהתאימה גם ל"מתחילים" וגם למשופשפים שכמונו. כמו מורה בית ספר הוא נתן בסופי משפטים הפסקה לראות אם הקהל יודע להשלים ואנחנו כמו תלמידים טובים יודעים תמיד את התשובה. בקטע הזה נזכרנו עוד הרבה פעמים בחיוך בהמשך הטיול. "מספר הזיקוקים לויסקי סקוטי? …שניים! נכון, כאן זה לא אירלנד…"
כשנכנסנו לחנות המזקקה גילינו להפתעתנו שלאובן יש "מהדורת מזקקה" יענו פיניש בחבית יין מחוזק. אובן מייצרת בשיא היכולת שלה רק מליון בקבוקים בשנה (שזה מעט מאוד), כולם 14 שנה בלבד, היו מעט מאוד הוצאות של "ענתיקות" של 20 שנה ומעלה, אבל רק בגלל טעויות שמחות של ניהול מלאי לקוי וחביות שהתגלו שכוחות בפינות מחסן. סטוקים כאלו נגמרו תוך שבועות בודדים, אבל לטענתו המזקקה לא מעוניינת בזה. היחידים שעוד מוציאים כאלו מדי פעם הם חברות ביקבוק פרטיות שקונות חביות ו"דוגרות" עליהן כמה שנים עד לביקבוק. גיא ואני הסתקרנו לגבי הדיסטילרז אדישן ושאלנו אם יש טעימות בסוף – "כמובן!" רעם הבאס של מקגרגור – גיא: "אני מכיר ומאוד אוהב את ה14 הרגיל, אבל זו פעם ראשונה ששמעתי שיש לכם גרסת דיסטילר. מה הסיכוי לטעום אולי כוסית?" – "רצונות לפעמים מתגשמים…"
משם נשפכו המטיילים לתוך חדר הטעימות. על השולחן המתין מגש של לואובולים מזוגים מראש אובן 14. בתנועות מיומנות של בארמן ותיק או קוסם שממתיק סוד עם שנינו מאחורי גבם של כל שאר המבקרים, שלף מקגרגור שתי כוסות גלנקיירן ואת הבקבוק המיוחד, רק 24,000 כאלו מופקים בשנה ואחרי שטעמנו החלטנו שגם זה יותר מדי (זה לא היה משחק הפיניש הראשון ולא האחרון שטעמנו בטיול והתאכזבנו). ג'ון המשיך לספר סיפורים ולהלהיב את הקהל, כששאלו אותו אם מים זה טוב או רע להוסיף הוא תפס הודי אקראי מהקהל והודיע לו שהוא עושה עליו ניסוי. -"מהר! קח שלוק ותגיד לי מה הטעמים הראשונים שאתה מרגיש?", ואחרי שהנ"ל עונה, ג'ון לוקח את הכוסית, ובתיאטרליות מישר ידו במקביל לגוף וחופן את הכוסית פונה אחורה ליד מותנו, ומעל הכתף, מגובה של כמעט מטר, הוא מוזג טיפה בודדת של מים מקנקן (הקהל שותק בתדהמה ואנחנו מתמוגגים מהשואו, מצטער שלא צילמתי), מסובב ונותן לו לטעום שוב, והאיש כמובן מוצא טעמים חדשים (גם אני הייתי מדמיין טעמים חדשים תחת לחץ במה, אם הם שם ואם הם לא…)
אחרי שיצאו האנשים מחדר הטעימות לחנות, שאלנו אותו אם יש באמת ויסקי שמשנה את טעמו עד כדי כך עם מים, כי שנינו שותים את הויסקי שלנו נקי, אפילו בחוזק חבית. ג'ון חייך ואמר שייתן לנו הדגמה נוספת, ושלף בקבוק בנרינס (Benrinnes) בן 15 שנה, ששנינו לא הכרנו קודם, ונתן לנו כוסות מים לשטוף את הפה מהטעמים הקודמים. אחרי שטעמנו שוב לפני ואחרי מצאתי באמת שטעם הטבק הודגש, אל קליפות ההדר והאניס נוספו גם פירות יותר חמים ומתוקים ונפתח סט קטן נוסף של טעמים של שוקולד ווניל שלא מאוד בלט לפני כן. – "אתם אוהבים את הפירותיות של ספֵּיי?" – "האמת, אנחנו עכשיו רק לומדים להעריך אותה מחדש. הפייבוריטים שלנו הם הלגאבולין, הארדבג וכמה מההיילנדארים המעושנים" – "אז יש לנו גם כאלו… הברורה הזה למשל." – עיני מצטעפות "כן, שמעתי עליו הרבה. הייתי מת לטעום, אנחנו רק מחפשים באר שמחזיק אותו כדי שאדע על מה מדברים כולם." הוא התחיל לענות אבל מדלפק החנות חתכו אותו וביקשו ממנו לצאת רגע וסלחנו לו, ובינתיים עברנו על חלק מהבקבוקים הנדירים על הקיר שאת רובם המוחלט כמובן לא הכרנו עדיין. ג'ון שוב פרץ לחדר, חצה אותו בשניים וחצי צעדים זקופים ועבר לחדר פנימי אחר ובעוד אנחנו מדברים ביננו יצא שוב, שלף מהשומקום כוסית גלנקיירן בתנועת קוסם ושם אותה על הבר והמשיך להחליף מילה בחנות בחוץ.
נשארתי המום ומלא סימני שאלה מול הכוס כשחזר פנימה אחרי כמה שניות. – "זה… זה…? זה מה שאני חושב שזה?" – וג'ון חייך חיוך של חתול צ'שייר (או אולי חתול היילאנדז?) ואמר רק "תטעם! סלאנטיה וה!((בגאלית, מבוטא בט' מאוד רכה, כמעט צ': סְלַאנְצֶ'ה וָה – לבריאות טובה. סלאנטיה ווֹר – לבריאות מצוינת.))" – נרגש התחלתי למלמל "לא נכון… לא נכון…" וגלגלתי עוד הרבה מים לשטוף את הפה כדי לחוות את האירוע במלואו. ריחרחנו הרבה, גילגלנו בפה, טעמנו עם קדמת הלשון ובאחוריה בראש מוטה, ומלמעלה ומלמטה. גיא לא ידע איפה לשים את עצמו והכריז שלגאבולין ירד למקום שני, ורץ להקליט רשמים. אני מרוב התרגשות שכחתי להקליט אבל אני רק זוכר שהוא היה מעושן בתחכום עוד יותר אלגנטי מלגאבולין, מאוזן בין עשן לפירות, עץ ולימונים עדינים… והמון שכבות של טעמים נפרדים וברורים. למה הרסו את המזקקה למה? למי מכרו את חלקי הדוודים? מי מחזיק את הסוד לויסקי הכי נפלא שכבר לא מיוצר?! שנינו בין נאנחים בהתמוגגות לבין קופצים מתלהבים כמו זוג פקאצות ששמעו שבריטני ספירז באה לבקר בקניון המקומי, וג'ון בעצמו גונב לנו מדי פעם הסנפות מהכוס ונאנח בהנאה כי כנראה שטעימות כאלו הוא לא מחלק כל יום.
בקבוק עולה רק 175 פאונד.
1500 ש"ח והוא היה יכול להיות שלי. המאלט הכי מושלם שבוקבק ובסדרה של 3000 בקבוקים בלבד.
(אני אומר רק 175 פאונד כי ראיתי מזקקות פעילות עם ביקבוק 30 שנה מעניין (אבל לא מגיע לקרסוליים של הברורה הזה) ועליו דופקים מחירים גבוהים פי שתיים ושלוש.)
אמרתי תודה ושאני צריך לישון על זה ושנתראה איתו מחר בבוקר, ומקגרגור רץ להדריך את הסיבוב הבא של המבקרים. לא יכולתי להוציא את זה מהראש. גיא צחק עלי כי התחלתי לחשוב כמו גולום, בחוסר הגיון. מצד אחד זה יקר לשנינו לשים סכום כזה על בקבוק 70cl אבל זה היה כ"כ מושלם, וכ"כ נדיר – פשוט נקרעתי. אין לי מה להגיד. עד עכשיו אני בסרטים של "מה אם"….
אבל לא קניתי אותו. אחרי לילה באחוזת לאנגה (שעליה אספר בפוסט הבא), חזרנו בבוקר (ספט. 19) למזקקה וחלקתי עם ג'ון את גרגורי ליבי. נזכרתי גם לשאול אותו איזה ביקבוק טעמנו ביום האתמול – מסתבר שזה היה ה56.3% (יותר מקובל וכנראה מדויק לזכור ביקבוקים כאלו לפי אחוז האלכוהול מאשר השנה). בתצוגה היו להם עוד בקבוקי Brora 30 אחרים, ולפי מה שטען מקגרגור, קיבלנו גם לטעום מהביקבוק הטוב ביותר. ל52.4% לטענתו יש ריח שהוא קרא לו "ביוטיריק" (Butyric), ושאל אם אני יודע מה זה. מסתבר שזו מילה יפה לריח של קיא של תינוק 🙂 כשקראתי את הביקורות על הברורה 30 בויסקי מגאזין (ראה לינקים לעיל), זה נראה הפוך, אז אני כבר לא יודע כבר מה טעמנו, אבל זה היה אדיר. אצל ג'ים מארי רק שלושה סינגלים מגיעים לציון 97, אחד מהם הוא ברורה 30 של 56.4%, ומיד אחריו עם 96 נקודות ביקבוק של 56.6%. מעטים בודדים המאלטים שקיבלו את הציונים האלו אצלו ונראה שבצדק.
בין לבין קיבלנו ריחרוח מכוסית שעמדה שם להרחה בלבד של קראגנמור 17. ג'ון כבר העביר אותנו ישר לחדר האחורי לגם טעימה. יש לו טעם מתקתק ופירותי עם טעם מנדרינות בולט אבל מלווה במרירות לא נעימה שהרסה לי. משיחותינו אתמול הבנו עד כמה האיש מבין, ולטענתו טעם כבר למעלה מ500 מאלטים שונים, ושאלנו אותו מה הוא מכיר בסגנון דומה לברורה שטעמנו והוא נתן לנו כוסית שמאוד אהבתי. הרבה פירות עם העשן והתחכום, כל מה שצריך היה שם. לינקווד 26 שנה בביקבוק של Rare Malts, אחד מ6000 בקבוקים, 56.1%. באף רמז לכבול, מאפה וניל, חלמון ביצה, סוכריות ומישמיש בלאדי. בפה מכה קצרה של סוכרית לימון, מחמם את החיך העליון, עץ עדין שנשאר הרבה עם קציפת לימון ואשכולית, וסיום מחמם וארוך עם רמז דקיק למלח ים. מספיק מעניין בשביל לקנות, וכך עשיתי.
את תשומת ליבנו משכה גם קבוצה גדולה של בקבוקים על הקיר מספייסייד וההיילנדז, שאת שמות רובם לא שמענו, ואת מקצתם גם התקשינו לבטא (אֳאוּכְרוֹייסְק, נוֹקַאנְדוֹ, מָאנוֹכמוֹר, טִינִינִיך, פִּיטִיוֶייך ואחרים). זה נסיון מוצלח של איחוד מראה של דיאג'ו ולכולם היה עיצוב תווית בסגנון דומה עם חיות ופרחים וטיפוגרפיה ייחודית ויפה. בהמשך הסתבר לנו שמייקל ג'אקסון נתן לסדרה את הכינוי Flora and Fauna Collection והשם תפס יפה בתעשיה. מדובר בסדרה של 24 ביקבוקים, כל אחד ממזקקה אחרת, כולם 10-16 שנה. ג'ון ידע לדקלם לנו יפה על האופי של כל אחד מהם ושאלתי אותו מה הפייבוריט שלו ביומיום, מתוחכם ומעניין ולא יקר, וג'ון הצביע על דֶלְיוּאִין (Daleuaine) בן 16 שנים ((פרט טריוויה שגיליתי בהמשך – דליואין היו המזקקה הראשונה ב1890 ומשהו שתכננה והתקינה את ארובת הכבשן שלה בצורת הפגודה הנפוצה. לצערינו הפגודה המקורית הזו נשרפה ב1917.)), וקניתי גם אותו על עיוור, ואני שמח להגיד שהוא הסתבר כבחירה טובה בהמשך.
המשכנו לדבר איתו על טעימות וגיא קנה את מדריך הויסקי המצוין של ג'אקסון, והסכמנו איתו שלמרות שאלכוהול זה טוב למוח ((אני רציני! זה בדוק! מיקרוסופט גילו את זה מזמן!)) אי אפשר לטעום יותר מדי דראמים בישיבה אחת כי כאשר האלכוהול מאלחש את הפה והמוח בערפל אתה לא מבחין בטעמים. שאלנו אותו מה דעתו האישית בענין: "תחשבו על זה כמו ציצים של אשה" – הוא המליץ לפרצופינו השואלים – "אחד זה לא מספיק, ושלושה זה בהחלט מעבר לנורמלי…"
הסיפור גם אצל גיא, ובפוסט הבא: אחוזת לאנגה, שם בילינו את הלילה, ואחריו פוסט על מסע הנופים של גלן קו. קיבלתי משוב שהפוסטים תכופים מדי, אז אני אפרוס אותם קצת…
כמו שכתבתי בעבר, כשעוד לא ידעתי מספיק על סינגל מאלטים, ההמלצות של אנשי המכירות של ג'יימס ריצ'ארדסון בדרך כלל קלעו. כך הרווחתי בחסד את הגלנמוראנג'י טראדישיונל (קאסק) ואת הארדבג 1977 (שמסתבר שהוא כנראה "רק" 13 שנה ולא 25 לפי איילה). הפעם שתאכזבתי משהו. הסלר ת'ירטין לא מימש את ההבטחות של ריחות ים וטעמים מלוחים, הוא הסתבר דווקא כמאוד פירותי ואפילו טיפה מתקתק. חייה מוזרה – לא רעה בכלל אבל יותר פירותית מה שאני מצפה מסינגל בכלל ומגלנמוראנג'י בפרט. אז אני מכין רשימת קניות לחברי הנוסעים מדי פעם לחו"ל כדי לעבות את האוסף. אתם מוזמנים להציע תיקונים והמלצות, ותודה רבה מראש להמשיך לקרוא מחסן 13, מה הלאה?
