בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את ×–×” בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה ×”×™×” כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, ×›×™ אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל ×–×” מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את ×–×” ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

לחשוב מחוץ לבועה

דיון אצל אחד טל ירון על מלחמות עזה (אחד מתוך אלפי בלוגרים מרתקים שאני לא מגיע לקרוא אם לא מצאתי לינק בטעות), הוליד את הציטוט המצוין של אפי פוקס: "אם תמשיך לנתח את מצב האומה על פי הבלוגוספירה הישראלית, דב חנין היה ראש ממשלה, ירושלים הייתה קיימת באגדות, צה”ל היה מונה שני אנשי מילואים, שאול מופז היה מוצא להורג, לוואלה לא היה אפילו יוזר אחד, ג’ימייל היה מחליף את דואר ישראל, הדרכמה הייתה מחליפה את השקל, אקספלורר היה פריט לאספנים וחברת אוטומטיק (מפתחת וורדפרס) הייתה קונה את מיקרוסופט."

נדמה לי שזו פראפראזה שחוזרת ומשתכללת בכל פעם, אבל לפעמים ×–×” נכון 🙂

בתור אחד שחוטא בזה מדי פעם בחלק מהנושאים (למרות שלרוב במודע) כי אני פשוט בן אדם, אני חושב שזה מגדיר גם הרבה דעות סקטוריאליות. אנשים שמסתובבים כל היום ומשתמשים בחברי הקבוצה הקטנה והתומכת שלהם בתור Sounding board תיבת תהודה (תודה רוגל) בלי להתאמץ יותר מדי לחפש ביקורת. אני חושב על איך שהווב על שפע דעותיו ועושר המידע שבו, מציף אותנו בסופו של דבר ומאלץ אותנו לפלטר בצורה לא אופטימלית את המידע ולוותר על חשיבה ביקורתית בחלק מהמקרים. אחרת זה פשוט לוקח יותר זמן, מעייף או מדכא, או כולם ביחד.

בקיצונות השניה אני חושב על אנשים שבוחרים במופגן בצמצום מקורות המידע והניתוח בהקשר לדיון חסר תוחלת שהיה לי השבוע בתגובות לפוסט אצל רם און, אנשים שקנאותם הדתית/אידאולוגית לא מאפשרת להם לראות תמונה גדולה יותר או ללמוד מההיסטוריה העולמית, הלאומית, ולפעמים אפילו המשפחתית או האישית. אני לא רואה את ברק ואולמרט באמת מאמינים שהפלישה הזו משפרת את מצבה של ישראל, או מקדמת פיתרון קבע בטחוני. אני מרגיש ששוב הם עושים את מה שיתפס כפופולארי כשהם פונים לרגשות העמוקים והבסיסיים של העם – הפחד והעלבון והכעס – ובוחרים בצעדים שהם בוחרים כדי לתת סיפוק מיידי ולא פתרון בר קיימא. היכולת לדחות סיפוקים ולראות תמונה רחבה נחשבת לאחד מהסממנים העיקריים של פרויד להתבגרות, אם אינני טועה. נראה שישראל אם כך מתנהגת כילד בן 7 והחמאס כבן שנתיים וחצי. מה מועילות לנו 4000 שנה של קיום כעם (פחות או יותר) אם יכולת הסקת המסקנות שלנו מהעבר וראייתינו לעתיד מסתכמות כולן בחלון של חודשיים-שלושה ותו לא? כאילו רק מיעוט שבמיעוט שוקל תוצאות לפי הבנה של אלפי שנות תיעוד של בחירות ותוצאות (=ניסוי וטעיה) ומציע תכנון של שנים ועשרות שנים קדימה, ודוקא המיעוט ×”×–×” מבוטל ×¢"×™ הרוב ×›"אוטופיסטים/הזויים/רשעים/טמבלים שחיים בבועה".

נזכרתי מיד בסצנה האהובה עלי ביותר מבבילון 5. מאחורי גבו של ג'קאר, נגנב יום אחד מחדרו יומן הרעיונות שלו, מועתק ומופץ כפילוסופיה קדושה. הוא מעוצבן לגלות יום אחד שכת של אלפי אנשים סוגדים לו כגורו ולא מוכנים להפעיל את ראש. כשהוא נכנע ומסכים להרצות להם, המסר שהוא מנסה להעביר הוא כזה של חשיבה עצמאית והם פשוט ממאנים לקלוט אותו. הוא נשאל על מהות האלוהים, והוא מנסה להסביר במשל כי אלוהים הוא איפה שאנחנו מחפשים להתפעל ממנו. התלמידים שכפו עצמם עליו מביטים מזוגגי עיניים באלוהים שלהם ולא רוצים להבין, אז הוא נשבר ביאוש ונותן להם הגדרת קיצ' שאיננו אוהב כדי להוריד אותם מהגב. כך בשתיים-וחצי דקות נהדרות מסוכמת אחת מהבעיות העיקריות של המין האנושי.

אתם מוזמנים לענות במישור הפילוסופי 🙂

רק כדי לסגור את המעגל, מה שאמרתי בדיון בלינק שפתח את הפוסט: אני נגד המשך המבצע ×”×–×”, אווירי ובוודאי קרקעי, אבל אין לי בדיוק מושג מה כן יכול לפעול. אולי אני נאיבי, אבל אני חושב שצריך לסייע לאבו-מאזן, כל עוד דמותו המרגיעה נמצאת שם, לגדל מחליפים, ולקדם את עצמאות הגדה למדינה רגועה, מתקדמת ואחראית. אנחנו צריכים לתת לחמאס ולאנשי ×¢×–×” היכולים להתמרד נגדו, איזו דוגמא של אלטרנטיבה עובדת – גזר במקום מקלות. שייראו שעל רגיעה והגיון מקבלים פרסים, ולא על אלימות. (כן, ×–×” סופר-פשטני ואני מדלג כאן על המון שלבים אבל נראה לי שזו השאיפה שצריכה להיות מול עיננו).

אתם יכולים גם לענות לי במישור הפוליטי-עכשוי אבל זה פחות מעניין, כי זה כבר נדון לעייפה בכל רחבי הבלוגוספירה.

פיילין היא הכתובת על הקיר: חינוך ליבראלי במקום דת, ודחוף!

זה כבר מפסיק להיות מצחיק כשמרכזים לך את כל הפאשלות במקום אחד, והנה נוספו כמה מעניינות שלא הכרתי, ספיציפית על אנטישמיות, וציטוטים על כך שישראל חוטפת מכות טרור כי היא לא מאמינה בישו.

למען יראו ויראו: אני לא חושב שיש לי יותר מ50-60 קוראים, מהם אולי ל4-5 יש זכות הצבעה אמריקנית, מתוכם אולי אחד יצביע/תצביע ואני מנחש שזה יהיה לאובאמה. אני לא מפחד שמישהו מכם אפילו חושב שהימין האמריקני במתכונתו טוב לכלכלה העולמית או לישראל בטווח הארוך. אני מביא את זה בתור דוגמא לאילו מנהיגים רצים ומצליחים לסגור עשרות אחוזים בסקרים במדינה שבה החינוך נופל ונותנים לדת להשתלט על סדר היום הציבורי.

אם אתם ירושלמים, רעננתים, או תושבי כל עיר אחרת שעלולה לקבל בשבוע הבא ראש עיר חשוך, לכו להצביע. עשו לכולנו טובה. אסור למדינה הזו להחשיך.

תקינות פוליטית זה רע. מאד.

נדב שאל לפני שבועיים מה רע בתקינות פוליטית והרבה זמן תכננתי לענות ולא הגעתי לזה.

ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.

From Crackle: Penn Says – CanadiaN

האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)

עד כאן על למה ×–×” לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה ×–×” מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי ×”×›×™ חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?

למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?

וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.

עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.

במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.

כל ×–×” בלי להגיד כלום על "אתיקה", "פרגון" ו"רגישות" – כולם דברים חשובים כשלעצמם, אבל הם אינם חלק מהתופעה המעצבנת של פוליטיקל קורקטנס. למרות שזו האחרונה מתיימרת לשמור על רגישותם של אחרים, למעשה היא פתרון זמני, מלאכותי וחורק שרק מעלה את סף הרגישות עוד ועוד.