תגית: נחלת הכלל

פורסם ב

CopyFight 2: המיקי המאוס הזה

לא סתם פתחתי את הפוסט הקודם בלינק לחוק סוני בונו להארכת תקופת ההגנה על יצירות, או כמו שמקובל לקרוא לו, "חוק מיקי מאוס". הרבה בלחץ של לובי במימון וולט דיסני, חוק הגנת היוצרים הוארך עוד ועוד במאה האחרונה עד אבסורד.

להזכירכם שדיסני "דפק קופה" נאה של רווחים מהפקת סרטים המבוססים על סיפורים עם או ספרים שכבר פגה עליהם ההגנה, ושימוש (מכוון ומוכרז!) בפסקול של יצירות קלאסיות לרוב כדי להמנע מתשלום שכר מלחינים. הוא לקח הרבה מנחלת הכלל אבל סירב בתוקף לתרום לה חזרה. היום רב המאבקים כמעט בנושא (מלבד BSA, הזרוע הצבאית של מיקרוסופט), הם של תעשיית הבידור.

בהרצאה הזו של קורי דוקטורוב בכנס יורופייתון, הוא נותן קצת רקע כמה רחוק הגיעו התביעות נגד משתמשים בבריטניה ובארה"ב וכמה יותר גרוע המצב לתכניתנים בכלל ושל תוכנה ופשית בפרט תחת ה-DMCA. סטודנטים הוכרחו לשנות מקצוע לימודים (מעבר להחרמת כל חסכונות חייהם), תביעות אוטומטית עפו נגד זקנים שאין להם מושג מספיק באינטרנט, אנשים מתים, ועוד כל מני ארועים תמוהים. באירופה ואוסטרליה עכשיו מנסים להעביר חוקי "שלוש פסילות" שעברו בניו זילנד – אם הואשמת שלוש פעמים (שימו לב, לא צריך להוכיח, כי "זה קשה" אז בית המשפט מסתפק בהאשמות), המדינה תפסול אותך משימוש באינטרנט, ובעצם גם את כל בני הבית שאיתך. זה כולל אנשים במקומות נידחים שבלי אינטרנט אין להם גישה היום לשירותי חינוך וממשל, אבל גם סתם קשר עם משפחה וחברים. אני חושב שזה, אפעס, לא הגיוני, לא דמוקרטי, ולא יחזיק הרבה שנים, וזו סיבה מרכזית להבין ולקוות שחוקי הקופירייט יוחלשו דראסטית בקרוב. אי אפשר להגיד שמדינה שלמה מורכבת מפושעים על סוגים כאלו של "עבירות". החוקים השתנו, המוסר מוגדר מחדש בעולם הזה, לטוב או לרע אי אפשר שדעת תאגידים תגבר על דעת העם בנושאים האלו.

אני מסכם לכם כאן רעיונות מתוך ההרצאה הזו, ולמי שמעונין אתר QuestionCopyright ישלים פרטים. בגדול החוקים נוצרו כדי להגן על המפיצים והמדפיסים, לא היוצרים עצמם. ליצור עותקים מדויקים של ספר של מדפיס אחר היתה משימה לא קלה אם אין לך את גלופות המאסטר, אנשים היו ממהרים לסדר את הטקסט בדפוס ובדרך עורכים ומקצרים פרקים או מוותרים על העתקה איכותית של איורים. החוקים לא הגנו מפני פלגיאט, הם הגבילו רק את היכולת לבעלות על מכונות הדפוס למדפיסים רשמיים.

אבל היום, לכל אחד מאיתנו יש בבית ובכיס את מכונות ההעתקה המושלמות, ופלגיאט איננו הבעיה, להפך, אנשים שמחים לייחס יצירה לסופר שהם אוהבים או הלהקה שיצרה את המוסיקה המקורית (אני מודה שעם תמונות עוד לא הגענו לשם בינתיים). יצירת העתקים שאינם נאמנים למקור היא למעשה הפעולה היותר מורכבת. קרל פוגל מסכם שלמעשה חוקי הקופירייט הנוכחיים והאינטרנט עומדים בסתירה בסיסית האחד לשני, ולאנשים כמוהו ברור מי ינצח בטווח הארוך, ולוקח את עולם התוכנה החופשית כדוגמא לעולם שלמעשה מתקיים ופורח ללא זכויות יוצרים (מלבד הסעיפים של קופילפט, שקיימים רק כדי לסתור, לדבריו, את התופעות החברתיות הבעייתיות שיוצרים חוקי הקופירייט). הוא מסביר למה לדעתו בעיית הפלגיאט נפתרה למעשה כי כשהטקסטים חופשיים כולם על הרשת, יותר קל לגלות מי מהעותקים הוא המקורי, ומי מהם ההעתק או העותק המסולף (אם נעשה שינוי ונסיון להסתיר אותו).

לגבי הכנסות – פוגל מציע כמה רעיונות למודלים כלכליים, וטוען (והדבר הוכח בעולם המוסיקה), שרובם המוחלט (99%) של האמנים אינם באמת נפגעים מהעתקות, רובם אפילו נהנים מהחשיפה שאחרת לא היו זוכים לה (85%), והיחידים שבאמת ניזוקים טיפה הם הסופרסטארים, האחוז הבודד בקצה הטבלא, אנשים כמו מטאליקה, מדונה, מייקל ג'קסון וכולי. לתחזק בגללם את המצב הנוכחי זו שטות… הפתרון הוא כמובן, לדעתו, שיותר רעיונות, תוכנות ויצירות יופצו ברשיונות פתוחים ויוכיחו שאקוסיסטמה שכזו אפשרית מבחינה כלכלית, ופשוט תחליף את המערכת הקיימת, ולפחות תברח מהדרקוניות של האכיפה של המערכת הקיימת.

הערה ותוספת:
א. הכותרת גנובה מאפריים קישון, שכחתי לציין, חשבתי שכולם מכירים את המונח 🙂
ב. אני רואה שישי בדיוק פרסם פוסט על "כלכלת החינם" אליבא דה כריס אנדרסון. אני רוצה להדגיש שאני לא מדבר כאן על המחיר אלא על חוקיות ונגישות. אנדרסון למשל תומך (או לפחות תמך בזמנו) ב-DRM, דבר פסול ביותר מבחינתי, ובמקרה הרגע מצאתי את תגובתו של קורי דוקטורוב בנושא קשור. עוד על כך בפוסטים הבאים.

פורסם ב

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

פורסם ב

מחשבות על דמוקרטיה 5: חוק חופש המידע בישראל – הרצוי והמצוי

אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק שחופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא "מידע גולמי עכשיו!", ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.

אז מה צריך להיות חופשי באמת? לדעתי כל חומר שהפיק הממשל, שהרי זה הופק מכספי המיסים של כלל הציבור ולכן צריך להשאר בבעלותו. הנה מה שכתבתי באותו מסמך הצעות חוק שהזכרתי בפוסטים הקודמים (את זה כתבתי לפני שגיליתי מה רב הברדק בנושא, בעיקר בעיקבות מחקר קטן שערך ידידי שי בנושא):

תחת ההגדרה "מידע ציבורי" יכלל כל מסמך ציבורי (טקסט, חוזי, שמע, תוכנה וכולי) המיוצר ע"י מנגנוני הרשויות הממלכתיות, המקומיות והדתיות (כמפורט בסעיף 4 לחוק חופש המידע), או ע"י גורמים פרטיים שנשכרו לספק את המידע הזה, וישוחרר מזכויות יוצרים לרשות הציבור (public domain) כנהוג בארצות הברית ומדינות אחרות, שהרי בעלות המדינה על קנין היא ברשות אזרחיה, ולכן קניינה הרוחני הוא קניינם. האתר הממשלתי המרכזי יעודכן מכל מערכות הממשל ויציג ללא תנאי או עלות נוספת כל מסמך שאינו מסווג כביטחוני או פוגע בפרטיות, בצנעת הפרט, חסיון רפואי וכולי. בכללם:

  • חוקי המדינה בכל גרסאותיהם בעבר.
  • נוסחים מלאים של החלטות בתי המשפט השונים (כרגע זמין בחלקו – לרוב רק סיכום ללא הנימוקים המלאים, ובסריקות גרפיות בתוך PDF במקום בטקסט פשוט ונגיש)
  • GIS, מפות ממשלתיות.
  • ארכיונים ממשלתיים בלמ"ס, ארכיון התצלומים הלאומי, גנזך המדינה וכיו"ב ארכיונים לאומיים.
  • תכנים שנוצרו והופקו במימון המדינה, בכלל זה כלל הפקות הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית, והוצאות ממשלתיות כמו הוצאת משהב"ט (רשות השידור הנורווגית החלה מחלקת טורנטים של ההפקות שלה).
  • כל חומר לימוד ומחקר מדעי שמומנה הפקתו ע"י המדינה אם בכספים ואם במתקנים ומכוני מחקר.

לצורך שקיפות תפקודי מוסדות השלטון והחברות הממשלתיות ותשתית לדמוקרטיה ישירה, בהגדרת "מידע ציבורי" לעיל יכללו בפרסום המקוון:

  • פרוטוקולי ישיבות הכנסת, הממשלה, ועדות הכנסת, הנהלות משרדי הממשלה, ושאר הרשויות השופטות, המקומיות וכולי, לפחות 20 שנה אחורה במידת האפשר, ועדיף יותר.
  • הטקסט המלא של הצעות חוק שהצליחו או שנפלו, היסטוריה מלאה של הצבעות ונוכחות בישיבות של חברי כנסת, ממשלה, ועדות, מועצות ומנהלות מקומיות וממשלתיות.
  • פירוטי התקציבים הממשלתיים, עידכון תכוף של ביצוע תשלומים ורכישות ולא רק דוחו"ת מסכמים שנתיים, אפשרות פיקוח של הציבור על עלויות מנגנוני הגביה הנפרדים הרבים.
  • ספרי התהליכים והתקנים של כל משרד ורשות. תיעוד של קצב הטיפול בנושאים (עד כמה שמידע כזה לא פוגע בפרטיות הפקיד והאזרחים המטופלים).
  • שקיפות של אמנות בינלאומיות שעליהן ישראל חותמת, וכן של דרישות של ארגון הסחר העולמי, במיוחד כשיש להן השלכות על תקנים ועל חקיקה.

בטח שכחתי כמה דברים, אתם מוזמנים להשלים. השאלה היא כמובן מה מכל זה אפשר לקבל מחוק חופש המידע הנוכחי? התשובה היא כמובן כמעט וכלום, ומעט הדברים החשובים שמתפרסמים מוחבאים עד כמה שאפשר.

לפי חוק חופש המידע, בכל גוף ממשלתי, משרד ורשות, צריך להיות "מישהו" מהעובדים שקיבל על עצמו את עול המשרה של "ממונה חוק חופש המידע". אני מקווה שזו לא עבודתם היחידה של האנשים האלו כי רובם לא עושים הרבה לפי מה שראיתי… לפי החוק, אותם עשרות (אולי יותר ממאה?) מובחרים שבעובדי הממשלה צריכים לבגוד במעסיקיהם ולהלשין לעם מה עושים עם כספו וזכויותיו. מישהו רואה פה סתירה או ניגוד אינטרסים? בואו נראה מה תפקידו, או תפקידה, של אותם הממונים:

  • "רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי, שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה; הדין וחשבון יכלול גם דיווח של הממונה על הפעלת חוק זה ברשות הציבורית" – טיילתי בכמה אתרי WEB של רשויות ומצאתי שלא מעטות מהן, כולל משרדי ממשלה, מדלגים על שנים שונות. חלקם מקדישים לממונה על חוק חופש המידע עמוד ריק – אם פורסם דו"ח, צריך לחפשו במקום אחר.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור." – מה שאתם לא יודעים ויכול לפגוע בכם כנראה איננו ענינכם. אם יש ביטוי יותר ברור של "לתת לחתול לשמור על השמנת", למשל "לתת לגריזלי לשמור על הקואלות" או משהו, אתם מוזמנים להציע.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור מידע על איכות הסביבה שיש ברשותה, באתר האינטרנט של הרשות הציבורית, אם קיים אתר כאמור, ובדרכים נוספות שיקבע השר לאיכות הסביבה; לענין זה, "מידע על איכות הסביבה" – מידע עלחומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה ותוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד." – נהדר! אתם מוזמנים לחפש אבל כמה מממשים את זה (אדם טבע ודין פרסמו על זה דו"ח אחרון ב2007 והממצאים שליליים – מופתעים?). אני רוצה להרחיב ולבקש שכזה סעיף ישוכפל לעוד כמה תחומים ולא רק סביבה, למשל – איך פוגעת הרשות הנדונה בפרטיות האזרחים ע"י הפעלת טכנולוגיות גרועות על יותר מדי מידע פרטי, בתנאי במ"מ נמוכה. או למשל איך פעילות הרשות פוגעת בזכויות פרט/אזרח/ילד/אישה וכולי. או אולי איך היא מנסה להגן על שמורת הטבע שבארנק שלי ע"י התייעלות וחיתוך שומנים ומובטלים סמויים.

בשלב הבא מפורטים הנוהלים שדרכם תוכלו את ואני לקבל מידע נשגב, צפון ובלום זה:

  • "בקשה לקבלת מידע תוגש בכתב לממונה" – הוגן… לא צריך להציק לו או לה בטלפון… "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו" – דאם רייט, לא עניינכם.
  • "הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו; ראש הרשות […] רשאי להאריך את התקופה […]" – המילים "ללא שיהוי" מקבלות נופך לירי-משהו כשהן מוצמדות ל"תוך 30 יום". מעין ערגה למשהו שיגיע יום אחד. כמו השלום, או מכוניות מעופפות. שימו לב אגב, שאנחנו לא מדברים על תשובה לבקשה עדיין, אנחנו מדברים רק על ההחלטה אם העותר יוכל לקבל בכלל תשובה או שמא מדובר בסוד כמוס לחמור ולסוס, והוא יכול ללכת לחפש את חבריו בארצות הים. טוב שגוגל לא נותנים תשובה אחרי 30 יום.
  • "להעמיד את המידע […] לא יאוחר מ-15 ימים, זולת אם קבע הממונה, מטעמים מיוחדים, כי ההחלטה תבוצע במועד מאוחר יותר; הרשות תודיע למבקש היכן ומתי יעמוד המידע לרשותו." – בערבית זה נקרא "בוכרא פיל מישמיש" ובתרגום חופשי "בעונת המישמיש, בקצה הפרדס, בין השעות 14:00-14:03 ותבוא לבד".
  • "אין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש; היה המידע ממוחשב, הוא יופק עבור המבקש באמצעים המשמשים דרך קבע את הרשות" – זה בקידוד EBCDIC ובפורמט לא מתועד של איזו תוכנת מיינפריים של מל"ם? בעסה.

אבל אין באמת סיבה לסרב לבקשה לתת לי חומר, נכון? אז זהו, שהחוק אפילו מציע תירוצים ומאשר אותם מראש:

  • "הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה" – כמה 'בלתי סבירה'? זה יחליט בית המשפט כשתערער. "
  • "המידע נוצר, או נתקבל בידה, למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש" – עזבו אתכם מלרדת למרתף. מסריח שם בארכיון.
  • "…התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה" – אופס! מצטערים, לך לחפש.
  • "מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;" – אם תגלו את השחיתות שלנו, יפטרו אותנו וזה יפריע לנו מאוד לעבוד.
  • "מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;" – כנ"ל. לא עניינכם איך אני תופר את המכרז, אם בקרוס או עם מכפלת.
  • "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, […] וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה" – אין מילים בפי. פשוט איך להגדיר שקיפות על דרך השלילה.
  • "מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית, שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;" – רק אני רואה פה את המילכוד? האזרח לא יכול לדעת אפילו למה הוא לא יכול לדעת. אם משהו בתוך הניהול הפנימי של רשות ציבורית אינו נוגע או חשוב לציבור משלם המיסים – למה הוא שם מלכתחילה?
  • "מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;" – כשגיליתי למשרד הפנים שעברתי דירה, התנאי היה שלא יפרסמו את זה, אבל תוך ימים שמעו על זה מפרסמים, דאן-אנד-ברדסטריט ועוד הרבה אחרים. למה אני לא יכול לדעת על אילו הסכמי סודיות חותמת רשות כלשהיא ומול מי?
  • עוד משהו שכדאי לדעת? ובכן: "ישיבות הועדה המשותפת יהיו חסויות" ובמילים אחרות, אסור לשמור על השומרים.

נווו… עכשיו אני יכול לקבל סוף סוף את המידע? לא בדיוק. יש ענין של אגרות. כמה? ובכן, מאז 2007 ועד שביבי יעדכן, אנחנו מדברים על 86 ש"ח להגשת הבקשה (חינם אם אתם מבקשים מידע על עצמכם), 1.16 ש"ח לכל עמוק מודפס של מידע, או 4.60 ש"ח לכל דיסקט (אם זה חומר וידאו, תביאו וידאו מהבית ובואו להעתיק), עד מקסימום של 229 ש"ח, יכול להיות שתתבקשו גם לשלם את זה מראש, או שלא יתחילו בטיפול.

עשיתי ניסוי בסוף ינואר. שלחתי בקשה במייל לממונה על חופש המידע ברשות השידור, רציתי לדעת איפה הדו"ח השנתי שאמור הממונה לפרסם כי רציתי לדעת מה הוא תקציב הרשות השנתי, כמה גובה מנגנון האגרה וכמה עולה להפעילו בנפרד ממנגנוני הגביה האחרים כמו זה של רשות המיסים. קיבלתי תשובה בדוא"ל חוזר מכרמלה ישראלי בהאי לישנא: "אם אפשר למסור מספר טלפון שניתן להתקשר חזרה". עניתי "בשעות העבודה אני משתדל לא לעשות שיחות אישיות. אבל אם יש בעיה לקבל בכתב, עדיין אשמח לקבל תשובה גם טלפונית!". לא עבר יום וקיבלתי טלפון – כרמלה הציגה את עצמה ומיד התחילה לתחקר מי אני ולמה אני רוצה את המידע (היה משהו נגד זה בחוק, לא?) וציינה שאני מוזמן להגיש טופס ולשלם את האגרה כמו כולם. ניסיתי לשאול אם יש מצב פשוט לקבל את הדוחו"ת השנתיים שלה שאמורים להתפרסם ממילא ואם אפשר לפני הבחירות (עשרה ימים) וקיבלתי רק עוד ויכוחים וחשדנות. אמרתי לה יפה תודה, ושנראה לי שאת המידע שרציתי לדעת קיבלתי…

משם הפלגתי לעוד רשויות, הצצתי בדוחו"ת הטיפול של ממונים אחרים. המספרים שראיתי לרוב היו משהו בסיגנון "הוגשו השנה 30 בקשות, 18 סורבו, שתיים בטיפול, 3 הועברו לרשויות אחרות ו-7 נענו" – היחידי שפירט טיפה יותר לאיזה נושא נגעה כל בקשה בלי להסגיר פרטים מזהים היה דווקא משרד הבטחון(!) שמגיש דו"ח יפה וארוך יחסית לשאר המשרדים, לך תבין את האבסורד. גם לא ראיתי שום מידע שפורסם בפומבי בעקבות תשובה שכללה מידע שמעניין את כלל הציבור, את זה לשימחתי אוספים טיפין טיפין בתנועה לחופש המידע, כך גיליתי את הרכבו של תקציב מליארד השקלים השנתי ששורף ערץ 1, אבל לא גיליתי כמה אגרה נגבית וכמה עולה מנגנון הגביה שלה.

ההתנהגות הזו זו כמובן לא סטטיסטיקה מייצגת, אפשר לקרוא בצורה יותר מפורטת את דו"ח הבקרה על דוחו"ת הממונים באתר משרד המשפטים ולשפוט לבד. אני הגעתי למסקנה שאם המידע קבור במרתף עם מדרגות שבורות, נורה שרופה, בתיקיה נעולה בבית שימוש שאינו בשימוש עם שלט אזהרה על הדלת "זהירות נמר", כנראה שלא רוצים שהמידע יהיה חופשי, וכנראה שיש הרבה מה להסתיר. אפילו המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכמה ממכרי בתנועה לדמוקרטיה ישירה טוענים עליו שהוא פיון ביד הממשל (אני לא שותף לדעתם) בדק והחליט שהחוק הזה נכשל לחלוטין. הגיע הזמן לרפורמה, אבל אני לא מאמין שנראה אותה מביבי. זה מאוד נוגד את האינטרסים שלו. מה אתם מציעים לעשות?

לצערי אתר התנועה לחופש המידע, שהודיע שיפרסם מדד חופש מידע שידרבן את הרשויות, לא פרסם הרבה (אייטם אחרון מלפני שנתיים). הם נותנים אבל מידע יעיל אחר, כמו רשימת שמותיהם וטלפוניהם של הממונים השונים והפרוצדורה השונה(?!) שיש להפעיל מול כל אחד מהם כדי לקבל את המידע, וגם הם ממליצים להרים טלפון ולא לחכות למכתב. הם גם אוספים לינקים לאתרי חופש מידע אחרים בעולם, אבל לא מצאתי פנאי לחקור השוואתית כמה טוב או רע המצב בחו"ל.

הייתי רוצה מהם קצת יותר ערנות לקידמה, למשל RSS באתר, התייחסות לפורמט שבו מופץ מידע ושהוא צריך להתפרסם באופן גולמי כמו שהזכרתי פה ובפוסטים קודמים, הצעות חוק משופר, מקום לדיון בסגנון פורום על איך אפשר להכניס שקיפות רדיקלית למדינה הזו שחיה כל כך טוב מטכנולוגיות מידע… ניסיתי אפילו ליצור קשר עם אחד מעורכי הדין שלהם דרך קשר אישי ולא קיבלתי תשובה… אולי עכשיו אחרי הבחירות יש להם טיפה יותר פנאי לדבר על שיתוף פעולה.

פורסם ב

מחשבות על דמוקרטיה 4: אז איפה המידע הציבורי בישראל?

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים בסדרה: הזכרתי את ענין זכויות השימוש של מידע ציבורי/ממשלתי בישראל. לצערי הענינים פה אכן עקומים. המצב די לא ברור ואפילו סותר, אם תשימו לב שמצד אחד יש את סעיף 6 לחוק זכויות היוצרים שאומר שהחוק אינו תקף לגבי חוקי המדינה. לא ברור מה כן חל עליהם אם כך! אי הגנת זכויות יוצרים לא אומר שאין הגנות אחרות. מצד אחד אפשר להניח שהם למעשה נחלת הכלל (אק"א רשות הציבור או קנין ציבורי כמו מידע ממשלתי פדרלי בארה"ב), ומצד שני על כל שאר החומרים יש סט חוקים כבד (ולפעמים סותר). כמו כן, הצעות חוק שעוד לא הפכו לתזכיר או חוק הן בהגנת זכויות היוצרים של הכנסת, חומרים אחרים הם בהגנת זכויות היוצרים של הממשלה או משרד כזה או אחר, ואלוהים יודעת מה בדיוק הסטאטוס של חומרים בגנזך המדינה.

אם צפיתם בראיון שלי עם דב ויינר בפוסט הקודם, מדובר שם שפרויקט מינרבה יספוג לתוכו את כלל החומרים של הגנזך, גופים ומוזיאונים שונים, ויוצג (אני מקווה) ברשיון חופשי לציבור. בינתיים יש לנו ברשות הציבור את הפרסומים הרשמיים, שהם לפי החוק: "חוקים, תקנות, דברי הכנסת והחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין" – אז יאללה אודרוב, לא? אהה… צ'כחו מזה, במיוחד תמונות. אולי אם תבקשו יפה ותחתמו על הרבה טפסים. רוצים data.gov? יום אחד יהיה פה פורטל פרלמנטרי אבל עוד לא בינתיים. (אגב, מי מצליח להגיד פורטל פרלמנטרי 7 פעמים רצוף בלי להתבלבל?)

אז בעוד העולם המערבי דן בדרכים לרתום את רעיונות הקוד הפתוח לממשל אנחנו תלויים (בינתים) בחסדי חוקים סותרים ובקצב הפעולה של גוף "ממשל זמין" של משרד האוצר. מה נעשה בארץ כדי לפרסם מידע ממשלתי בכלל ומקוון בפרט? "ממשל זמין" חושף הרבה ואפילו מנסה למשוך אנשים להשתתפות בתהליך הדמוקרטי, אבל מה מכל זה באמת קורה?

יש בלוגיה שלא מתעדכנת, טפסים ממשלתיים (חלקם אפילו עובדים גם בדפדפנים תקניים ולא רק באקספלונטר), יש אפילו שירות טפסים מקוון שמאפשר לכם לחתום על טופס עם תוסף פיירפוקס לחלונות ולינוקס! (אבל לא למאק). כבר כמעט חשבתי להוריד ולנסות איך זה עובד אבל אז קראתי הלאה – איפה הקטצ'? "כדי לחתום על טופס מקוון יש להשתמש בכרטיס חכם. בעתיד יחולקו כרטיסים חכמים לכל אזרחי ישראל, והם יאפשרו חתימה דיגיטלית על טפסים." – עוד על חתימות דיגיטליות וכרטיסים חכמים בפוסט אחר. אפשר לשלם מיסים (אם משתמשים באקספלודר) ויש הרבה מידע אחר מרשם העמותות, רשם החברות, רשות המיסים… חלקו אפילו אפקטיבי ויעיל, אם הצלחת למצוא אותו. מצאת? תשכח מלשמור לינק, רוב הזמן משתמשים בPOST ולא בGET. בקיצור נראה שממשל זמין מאוד שמח להציע דרכים חדשות למלא טפסים ולשלם מיסים. Booooring!!!

אוקי, אז נחזור ונתמקד במה אנחנו יכולים לקבל מהממשלה כמידע ולא כשירות. בהרצאתו של בועז דולב בכנס איגוד האינטרנט האחרון 1 הוא הזכיר כי רשימת הפטורים ממכרזים נמצאת מקוונת. הלכתי לחפש אותה דרך תפריטי הפורטל, דרך אתר משרד המשפטים, ולבסוף התייאשתי וחיפשתי בגוגל "פטורים ממכרז ממשלתי" ו-"פטור ממכרז התקשרות משרדי ממשלה" והעליתי חרס (ראיתי טפסי בקשות אבל לא את הרשימה הקבועה). לבסוף פתחתי את המצגת של דולב מהכנס, לפי השקופית גיגלתי "ועדות פטור" והופ! מצאתי את הURL פה.

אז באותה הזדמנות, חשבתי לי, מה עוד מהרצאתו אוכל למצוא בקלות או שלא בקלות?

בקשר ללינק האחרון, בועז דולב סיפר שהתכנית הייתה פתוחה להערות הקהל, שיעזור לעצב את מדיניות הרווחה לחמש השנים הבאות, אבל אף אחד לא בא להגיב. 300K ש"ח או איזה סכום שערורייתי אחר נזרק על הפרסום שהקהל יכול להגיב לטענתו (מישהו ראה או שמע קמפיין כזה?). כדוגמת נגד הוא נתן את קמפיין "עוז לנגב" שנתן מענה מהיר לשאלות תושבי הנגב בזמן עופרת יצוקה עם קמפיין שכיכב בו קובי אוז. חצי בבדיחה (אני מקווה?) הוא השוויץ שהקמפיין הצליח כי הוא הגה והריץ אותו (אני שמעתי שהרעיון של שימוש בגידי גוב לאתר הממשלה ואח"כ אוז לאתר עוז היה של התוכניתנים של נטווייז שעובדים אצלו). האם איש המחשוב של משרד האוצר צריך להתעסק בשיווק? אני מעדיף שיעשה את המקסימום לשפר את הדמוקרטיה המקוונת עליה הופקד, למרות ניגוד האינטרסים הבולט מול משרד האוצר. אם הוא רוצה שנעזור לו עם מדיניות, ונראה השתתפות בדמוקרטיה, אני מציע שישים לינק יותר בולט בכניסה לאתר – e-democracy now! ask me how! – עם הפניות לכל המשאבים המפוזרים האלו. אני מקווה שהפוסט הזה יעזור.

באותו הנאום הוא הזכיר שתכנית העבודה של "ממשל זמין" לשלוש השנים הקרובות פתוחה לפידבק מאת הקהל, אני מקווה להיות שם ולעזור בכמה רעיונות.

לבסוף, רגע של בידור: להדגמה עד כמה חוסר ההבנה במידע מושרש עמוק בראשם של אנשי הממשל ונסמכיו, ראו את הפוסט של איל לוין, על עמוד הכותרת של מאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בפוסט הבא בסדרה: על חוק חופש המידע הישראלי – האם הוא טוב, האם הוא מיושם והאם יש למישהו צל של ספק שהוא נחקק אחרי צפיה ב"כן אדוני השר"?

1 שווה לצפות ולו בשביל הקטע המקסים שבו מתחיל ויכוח עם איש מל"ם שישב בקהל.