לפי משרד הפנים יש בארץ בסביבות 1500 אנשים שעברו את גיל 100. הם מעריכים שרק 300 מהם עדיין בחיים והשאר שגיאות בירוקרטיות או נוכחים-נפקדים, מהסוג שממשיכים "להצביע לבחירות שנים אחרי מותם". הסבא שלי, שעד לפני שעתיים היה הצבר הכי זקן בארץ, הספיק לסגור 107 שנה בפורים האחרון, הספיק להצביע למפלגת העבודה בינואר, הספיק לנהל 50 שנה את האטליז הלא-כשר הכי מפורסם בירושלים, מתוך 75 שנות קריירה כקצב מאחורי הדוכן. הוא הספיק להתאלמן, לעבוד בשביל הצבא הבריטי, לשרת בהגנה ולפי אגדה לא מאוששת אחת, גם להרוויח כמה פרוטות כנער שליח של בית המשפט המחוזי העותמני. חתיכת הסטוריה שהיום סיפורה הגיע לסיומו.
שני לינקים למי שרוצה לקרוא עוד:
משה קרנצדורף חוגג 103, כתבה של יואב אבן בערוץ 2.
פוסט שלי משנה לפני, יום הולדת 102.
לצערי השבועות האחרונים לא עברו קל, והיו כמה ארועים מטרידים בבתי החולים בהם נאלץ להעביר את ימיו האחרונים. אמא שלי חושבת לכתוב פה פוסט ולו כדי להתריע על הבעיות האלו למי שיעבור אותן ביום מן הימים. במקום אחד זה היה צוות נהדר אבל חברת ניקיון איומה, במקום אחר אטימות של דיאטנית ורופא שהתעלמו מהתיק הרפואי והתגובות של המטופל שלהם, וזה כנראה קיצר את חייו בימים או שבועות. מלבד זה אפשר להגיד בהחלט שזה היה בשיבה טובה.
זה הבלוק שיורד משמואל הנגיד לרחוב-המלך-קינג-ג'ורג' ואז הופך להיות רחוב הלל (כן, זה שנולדו בו קפה הלל וארומה). הבנין הוותיק נקרא בפי הירושלמים "הכנסת הישנה", ולידו היה חור מגעיל בשם "הבור של הכנסת" שיועד לבנין שמעולם לא נבנה. לימים נבנתה הכנסת בגבעת רם, הבור שופץ והפך להיות "גן מנורה", ובחזית הצדדית של בנין הכנסת הישנה התנוסס במשך חצי מאה השלט "אטליז קרנצדורף", שהיה האיטליז הלא כשר המפורסם בעיר (ורוב השנים גם היחידי מלבד שועפט או ירושלים המזרחית). כל השגרירויות, המפורסמים, העיתונאים וחברי הכנסת היו באים לשם לקנות. יצחק שמיר, אפילו כשהיה כבר ראש ממשלה, היה מעדיף את הבשר המצוין של מוישה, אישתו היתה שולחת את הנהג לאסוף כי לא צריך סכסוכים קוליציונים. כמובן שחנות שמוכרת חזיר באותו בנין שבו מתנהלות ישיבות הכנסת הצעירה של שנות ה50 היתה סיבה לבלגנים פוליטיים מדי פעם והמקום זכה לכינוי "החזירים של הכנסת" והחזיק שנים ארוכות, אתם מוזמנים לשאול ירושלמים ותיקים.
אביו בן-ציון היה כנראה בן למשפחה ליטאית שאין לי שום מידע עליהם (אבל נמצאו כשישה דורות בארץ), ואני לא לגמרי יודע איך הוא הגיע להתחתן עם ציפורה/פייגה שהיתה בת תערובת – דבר שהיה מאוד לא נהוג באותם ימים. ציפורה היתה ידועה בירושלים גם בשם "פייגלע המוגרביה", כי אמה היתה ממשפחת שלוש הידועה ואביה עלה מרוסיה. סיפור חיים מוזר הפגיש אותם, האבא (שסבא טוען ששמו היה נחום משה ועל שמו הוא קרוי) היה מהילדים היהודים שנחטפו לשירות בצבא הצאר, ולכששוחרר מהצבא בגיל 40 או יותר לא זכר כלום מילדותו או יהדותו. כששמר על עובדי מסילות הברזל שנסללו אז ברחבי המדינה גילו המקומיים בכפר הסמוך שהוא יודע לזמזם מזמורי שבת כשהוא עובר ליד בית הכנסת והבינו שמדובר ביהודי חטוף ושלחו אותו לארץ הקודש כדי ש"ייתייהד" חזרה או משהו. בירושלים, בגיל כמעט 50, ללא מקצוע או קרבה ליהדות וללא שפה משותפת עם הקהילה ביידיש או לאדינו, ושם חיתנו אותו עם אותה אלג'יראית ממשפחת שלוש, ביתו של סוחר וקבלן שעשה חייל במצריים בתקופת בנית תעלת סואץ, אבל בתו נחשבה ל"מקוללת" לאחר שארבעת ילדיה הראשונים מתו בגיל צעיר ובעלה גרש אותה. במצבה שידוך עם רוסי זקן ומבולבל היתה עסקה שלא מתווכחים איתה. לא היתה בינהם אפילו שפה משותפת עד שנולדה ציפורה-פייגה שהייתה מתרגמת בינהם בין רוסית יידית ולאדינו.