עשר קריירות שאני לא מקנא בהן

פרוייקט הכתיבה קבוצתית החדש של חנית יצא לדרך, ובניגוד לפעם הקודמת אני מנסה לא לפספס את הרכבת שוב. הנושא הוא "עשר" וההנחה היא רשימות של "עשרה דברים ש..", ונפלתי גם אני למלכודת הרשימות… כי לא קיבלתי אף פעם עשר בכלום (יסודי לא נחשב) ולא קרה לי שום דבר חשוב בגיל עשר… אז הנה.

1. כותב בדיחות ללטרמן. נו באמת, כל שבוע לחשוב על 2-3 רשימות של "עשר" כאלו? הזעתי דם 🙂

2. שף. כן. הרבה אנשים אומרים לי שאני מבשל מצוין ולמה אני לא עובד בזה. האמת היא שמדובר בעבודה מאוד קשה ואינטנסיבית, המון עבודות ניקוי (ואני את המטבח שלי אפילו לא מנקה מספיק), ושוחקת בטירוף. אז נכון שיש שפים סלבריטאים שיש להם פנאי להשתעשע ולהמציא מנות פסיכיות, או להרוויח מליונים מתוכניות טלוויזיה, אבל מדובר בתחום מאוד תחרותי ומלחיץ, אני רואה את זה מהקריירה של אימי בתחום, צריך אישיות מיוחדת לזה.

3. ראש מדינה. אני צריך לפרט? לחץ והמון אחריות על הראש… אלא אם כן זה מיקרונזיה או משהו 🙂

4. רופא. נו שוב הלחץ לפעול בזמן ולזכור את כל ההשפעות על כל דבר בגוף שתעשה כל פעולה שתנקוט. אנשים שעושים את זה כמו שצריך הם באמת על אנושיים בעיני (והרבה מהם אכן מאבדים אנושיות בדרך למעלה)

5. בודק איכות במפעלי ג'ונסון את ג'ונסון (מי שלא מכיר את הבדיחה, חפשו בגוגל)

6. מבקר מסעדות. הפתעתי אתכם, אה? כן, אני מאוד אוהב לאכול בחוץ, אבל כל יום? ולמצוא דברים מקוריים לכתוב על זה? ולהיות תפוס כל ערב בענייני עבודה במקום לפגוש את החברים שעובדים בשעות נורמליות? טוב, אולי אם הייתי צריך לכתוב ביקורת אחת בחודש 🙂 (ואת זה אני בערך עושה כאן)

7. מנהל בית לוויות. איך אפשר לעמוד בזה בלי להפוך לציני מוחלט, ואיך לטפל בלקוחות עם כל הציניות שאתה צובר? בררר…

8. אורי גלר או הבבא סאלי/ברוך/רנטגן ודומיהם. לא יכול לשקר לאנשים בפרצוף.

9. שוטר תנועה. נו, אני רוצה שישארו לי חבר או שניים…

10. סיפרה לי פעם מישהיא שדוד שלה עובד בניקוי ה"לבניות" של מפרץ חיפה. כן, אנשים בחליפות אסבסט ואלוהים יודע באילו תנאים של חום, נשימה מבקבוקי חמצן על הגב וסכנות מוות וסרטן משונות, מסתובבים בתוך מגדלי הבטון המפחידים הללו ומנקים את קירותיהם ידנית (לפחות אני מקווה שמאז פיתחו לזה רובוטים). אני חושב שזה אולי אחד הדברים הכי פחות נעימים או מעניינים שיש, ובאותה העת מסוכנים. זה מסכם בערך.

עדכון: ומסתבר בדיעבד שאני אפילו לא מקורי לגמרי. אני אנסה שנית בערב…

קנאות דתית

עוד פוסט בסדרת "הסכנות הטמונות ב…".

היום לפני 12 שנה בדיוק איבדתי חבר. את ירון בלום הכרתי בערך שנה לפני, דרך הBBS שהרצתי באותה התקופה או אולי דרך חבר משותף. הכרנו אולי שנה אבל הוא היה לחבר הכי טוב די מהר. הוא היה גיטריסט טוב ותוכניתן מעולה, אבל בעיקר אדם שקט ורגוע. סמל וצוק לשני אחיו הקטנים ומעולם לא הרים את קולו. ילד שלא רואים אם לא מחפשים, צנוע כזה. גם לא התעקש של מחשבים בממר"מ או משהו, וקיבל להיות אפסנאי נשקיה בחור הזה שנקרא שא-נור.
להמשיך לקרוא קנאות דתית

כולם עוזבים את האנס?

היום קראתי ששחר החליט שלא מתאים לו יותר רייזרFS. מסתבר שגם לסוזה כבר עברה ההתלהבות. עכשיו אני קורא שגם אישתו נעלמה. מילא נעלמה, אבל הוא חשוד שהעלים אותה. ולקחו לו את הילדים. ועוד יורדים עליו גם הגיקים. עצוב. אם הוא עשה לה משהו אז זה מפחיד, אבל למרות שהמשטרה לא מחזיקה ממנו חשוד באופן רשמי כבר עשו לו חיפושים בבית בצו בימ"ש על סמך ממצאים שנשמרים חסויים. עדכונים יהיו כנראה כאן.

איך עכשיו?

שרפתי קצת זמן אתמול והיום בשיפצור הסקין. הוספתי פיצ'רונים מגרסת ויסטרד שקיבלתי מעמרי ידן. השלב החשוב הבא הוא להרחיב את הסיפורים כי השורות סתם קצרות מדי.

בינתיים גם החלפתי את תמונות הרקע לתמונות מקוריות משלי. הרקעים הקודמים היו מפרופגנדה, אבל משום מה לכל מי שאין את הLCD שלי, הם נראו נורא חשוכים. איך זה נראה עכשיו?

או שאולי עדיף סקין הכי פשוט, בנאלי, קריא ו"כמו כולם"? 🙂

ואולי אני מתעסק יותר מדי בשטויות במקום להוסיף בכלל תוכן… אולי אני כותב רק לעצמי? ספרו לי מה אתם חושבים…

תוספת: בעודי הולך לאיבוד בסבך הCSS, מסתבר שטובים וגדולים ממני מאבדים פירורי CSS בין כריות הספה. אי אפשר ככה… 

שודדים פעם ראשונה ופעם שניה

לא יודע איך דילגתי על שודדי הקריביים בקולנוע, לשמחתי נדחפתי לראות אותו בשבוע שעבר ומשם מיד נחתתי לצפות בסרט החדש על מסך קולנוע השבוע. קודם כל מה רע – לא ללכת לראות את הסרט בקרית אונו! הסאונד לא רע, אבל הכסאות איומים, הרצפה משומנת הייטב כנראה מפופקורן, ואנשים מביאים ילדים קטנים שצריכים תרגום בע"פ להצגה ראשונה. על הסרט עצמו אין לי תלונות 🙂

זוג סרטים חביבים מאד מדיסני, קצת מפחיד בסטנדארטים העכשויים של הוליווד לילדים, אבל אני מאמין שקצת הפחדות זה בריא וחלק מהכיף. תפאורות פנטאסטיות ומושקעות, הפקה גראנדיוזית למדי אבל זורמת די טבעי ונחמד. הסרט הראשון היה יותר סרט של עלילה, עם תהפוכות והפתעות ואילו חלק שני היה "המשך הרווחים", אבל לא עשוי רע כמו שסיקוול היה עלול לצאת. העלילה פחות הפכפכת, הדמויות יותר שטוחות, אבל בס"ה האקשן וההומור מפצים. קיפהאנגר מבטיח את ההכנסות מהסרט הבא…

הסדרה הזו מצטרפת למועדון האקסקלוסיבי של הרפתקאות הפקה – סרטי סיקוול שמופקים בבת אחת. החלוץ אם אינני טועה היה זמקיס עם בחזרה לעתיד 2+3, השיאן היה פיטר ג'קסון עם שר הטבעות 1+2+3, אני מקווה שימשיך להיות מעניין 🙂

מה לראות בהמשך הקיץ? התקפה מאסיבית של סרטי CGI מורעפת עלינו מדרום קליפורניה, אני חושש שרק פיקסר הצליחו להחזיק בינתיים עם הראש מעל המים עם "מכוניות". הסרט היחידי שיענין אותי להציץ בו אולי זה סרט האימה לילדים של ספילברג/זמקיס, אבל מסופקני אם אלך לשלם על זה בקולנוע. אני אחכה לDVD…

מסכנות המדע

בשבוע שעבר כתבתי כמה מילים על סכנות הפסבדו-מדע, אבל יש גם סכנות מאנשים שמנצלים מדע לרעה. פצצת אטום קשה לפתח ולתחזק, וגם אם יש לך את הידע זה מאד יקר. מה קורה כשטכנולוגיה מאד זולה ניתנת בידו של מישהו בעל אינטרסים קיצוניים או סתם חסר מצפון? בזמן האחרוו התחילו בארץ זימזומים על GHB – סם האונס. לוקחים סם הרגעה של סוסים ונותנים מינון נמוך לבליין בפאב (בד"כ בליינית) בתוך השתייה. קבל שחרור הגנות, חשק מיני ואיבוד זיכרון לטווח קצר. בדיוק כל מה שצריך, פנטאסטי! גם נעלם מהדם תוך 12-18 שעות ולכי תוכיחי מאיפה השיפשופים.

אבל יש משהו מסוכן יותר והשבוע גיליתי שהוא עלה לארץ. למי שנתקל בשם speed seduction באינטרנט, או במונח NLP שזה Neuro-Linguistic Programming. תכנות, אבל של אנשים, ודרך מילים. נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זו שיטה בדוקה שמפותחת כבר 20-30 שנה לצרכים פסיכותראפיים. בניגוד לתרופה, לא צריך מרשם רופא ולא צריך 7 שנות בדיקה בFDA. כל אחד יכול להזמין ספרים מאמזון ולגלות איך בעזרת כלי שפה אפשר לעשות מניפולציות על אנשים ולשתול במוחם רעיונות ורצונות ואפילו התמכרויות, ולשנות את תפיסתם על אנשים בסביבתם. כל זה כשהם ערים ומודעים או לא מודעים לאיך שמנווט אותם המשתמש בכלי הזה. אפשר להתווכח אם זו שיטה לגיטימית לפסיכותראפיה אבל על דבר אחד ברור לי שאין לי וויכוח, זה כלי חזק מדי בידיים של אדם בעל שאיפות שליליות וריסון עצמי נמוך. חישבו על כלי הכריזמה והתמרון המושלם, שגם לא משאיר כימיכלים בדם – ואולי הגרוע מכל, הקורבן מרגיש בסופו של דבר שהוא יזם את הכל, למרות שלא ברור לו איך עשה החלטות כל כך נוגדות את אופיו. עכשיו יש חברה שמעבירה בארץ קורסים כאלו. קוראים לעצמם "המרכז לאומנות הפיתוי". אני הייתי פוקח עין על הענין, אבל כרגע אפשר רק להזהיר כי מה שהם עושים אולי מפוקפק אבל חוקי לחלוטין. מה שצריך לעשות הוא למצוא מי שילמד אנשים להתגונן מפני משתמשי השיטה. לוחמה פסיכולוגית זה לא סתם דבר מפחיד. למי ששואל למה אני מרגיש כ"כ חזק בענין – זה בעקבות סיפור שהכרתי אישית על אדם שמשתמש בשיטה הזו ביום יום לצורך "דפיקה וזריקה" וגרם לגירושין של זוג ידידים שלי (או אולי הקדים אותם בכמה שנים) ככה "על הדרך", ומי יודע אילו עוד נזקים.

יצא לי פוסט מפחיד טיפה ליום העצמאות… טוב, אז אני אנסה לחשוב על משהו טיפה יותר משמח למחר 🙂