צל"שים קטנים על שירות, וסיפור קטן על תכנון מטומטם

מזמן לא נגעתי כאן בצרכנות, פה ושם יצא לי להתקל לאחרונה בשירות טוב שרציתי להמליץ. ראשונה היא תמי מ"יש מיין". עסק של אדם אחד (עד כמה שראיתי) ומתקתק כמו שעון. כשהתייאשתי מכל האחרים שניסו למכור לי מקררי תצוגה במקום מקררים לשמירת בקבוקים לאורך שנים, או לדחוף לי דגמים יקרים שלא בצדק או שלא לצורך, תמי ענתה בסבלנות ולעניין, וניכר שהיא גם מכירה את שוק היין ולא רק את המקררים (בחלק מהמקומות אפילו לא ידעו לתת לי פרטים טכניים בסיסיים עליהם). כשהזכרתי כלאחר יד שכרגע הבקבוקים מתחממים בסלון באמצע הקיץ היא הציעה לתת לי בהשאלה עד להספקה מקרר טיפה קטן יותר ממה שקניתי ששוכב אצלה לתצוגה, ככה לפני שעוד דיברנו 7 דקות ולפני שנפגשנו. גם כשבאתי לבקר בתצוגה שלה בבנימינה קיבלתי שירות אדיב ולענין. אני יודע שרובכם לא בשוק למקררי יינות אבל עדיין, ראיתי את זה חשוב לציון :-)

עוד מקום שראוי לציון – "ממציא הגלגל" ברחוב החרושת ברעננה. לא זול אבל יודע מה הלקוח צריך. גם כאן עסק של איש אחד. איש מוצק בשם ניר (תאום של וין דיזל, נשבע לכם) שמספר על רקע של מהנדס מכונות. בדיעבד גיליתי שהוא אחד מחביבי חברי מועדוני מכוניות ספורט למיניהן. האימפרזה LX הצנועה שלי לא חברת מועדון WRX, אבל קיבלה טיפול כמו המכובדים. החלטתי להפניק אותה עם פירלי במקום צ'יאט, למרות שידעתי שאשלם למעלה מ50% יותר. כאן אין משחקים של "זה גלגל של 1200 ש"ח אבל לך אני אעשה הנחה ל500, או 450 אם תתן לי מזומן!". מחירים "רשמיים" של יבואנים שאף אחד לא מוכר בהם זה מזמן טריק דפוק שאני לא יודע על מי הוא עוד עובד. ניר רצה לתת לי קצת נאומי רקע על המותגים אבל עצרתי אותו ושאלתי את התכליס, והוא אחרי קצת שכנוע גם עבר למוד תכליס איתי. אני ניגשתי לבנק להוציא כסף ואילו הוא קשר לעצמו בנדנה לראש והתחיל לעבוד בקצב. עד שחזרתי, ארבעה ג'אנטים עירומים כבר היו בשיוף והאיש הראה קפדנות יתרה בהרכבה והאיזון. אם היה צורך במשקולת כבדה מדי, ניר העדיך לפרק את מחדש את הצמיג, לסובב אותו ולהדביק אותו בכיוון אחר על הג'אנט, ולתת לי איזון יותר מושלם ממושלם עם מינימום משקולות. עם סוליות חדשות אני מרגיש שאני עושה פחות חראקות בסיבובים, אחיזת הכביש השתפרה פלאים, ואפילו צריכת הדלק השתפרה ב10 אחוז, ואני חושב שכל שקל שהשקעתי כאן יחזור בהוצאות דלק ובטיחות.

ליד שני הסיפורים האלו ישנו סיפור הזוי אחר שלא קשור לשירות. לקוח שלי עבר לפני שבוע מעזריאלי למגדל הקריה החדש שממול. זאתומרת… חודשים ארוכים היה שם מודבק עליו בגדול "מגדל הקריה – להשכרה" (עד עכשיו יש לנו מחוץ לחלון שאריות של דבק הטפטים). היום הוא נקרא גם בשם "מגדל הממשלה" וגם "מגדל היובל". מתי ככה ומתי ככה? תלוי לאיזה לובי אתה נכנס. יש שניים. התופעה לא חדשה, אם אתה נכנס למגדל עזריאלי המשולש, תגלה שבקומת הקרקע אתה בלובי של בזק (בערך 20 קומות ראשונות) ובעליה קטנה של מדרגות נעות למרפסת שמעל הדסק קבלה בבזק אתה מעביר כרטיס להכנס למעליות של שאר הקומות שמעל (כל אחת לוקחת אותך לכל הקומות 21-37 או משהו כזה). מקובל והגיוני. אבל כאן מדובר בלובי נפרד בשטח דונם שלם עם דסק קטן וכל השאר ריק למדי. היושבת בדסק יודעת רק על 4 חברות במגדל, אבל לא שמעה על הלקוח שלי. בטלפון הם אמרו לי קומה 27. יצאתי במסע של כ70 מטרים הליכה כדי להגיע למעליות בצד השני של הלובי הנרחב והריק, שם לקחה אותי מעלית שמגיעה רק לחניון מינוס 2, קרקע, ו25. זהו. למי שחונה במינוס 1 או מינוס 3 יש מעליות נפרדות. בקומה 25 צריך להחליף מעלית – שתי מעליות הן לקומות 23-36, ושתיים אחרות 25-36. כלומר קריאה לא בוררת בין ארבע המעליות אלא רק בין הזוג שקראת לו, ומי שבקומות 23-24, עלה עד ל25 רק כדי לרדת עוד אחת או שתיים.

אה כן, איפה שלא פישל האדריכל, השלימה החברה שהתקינה את המעלית – כשלוחצים על קריאה לירידה בקומה 27, מגיעה המעלית, עושה "פינג!" גבוה ומהבהב אור לעליה (טוב, אולי הפכו בינהם בהרכבה), עוברות שלוש שניות ורק אז מושמע "דונג!" נמוך בשתי אוקטבות ונפתחת הדלת. עכשיו לוחצים ולוחצים על כפתור הקומה, אבל זה לא יתפוס עד שהדלתות יסגרו. מעלית דנדשה של אלקטרה-אוטיס, יופי באמת.

העתיד כבר כאן…

הומלסים בעזריאלי

בעזריאלי מתקפת הנוער בעיצומה. אין לילדים האלו בית? בעיקר ילדות בגילאי 10-17 מסתובבות כאן בקניון ברמות שונות של אחוזי כיסוי גוף מסתובבות ו"עושות שופינג". כאילו שבבית גדלים להם עצי כסף בחצר.

היום עליתי על מעלית בקומה מינוס 2 בחניון לכיוון הלובי בקומה 0. המעלית בדיוק עלתה מקומה מינוס 3 (קומת חניון של מנויים בלבד), והיו בה שתי נערות בסביבות 14 ונראה שהיה זה מסען הראשון במעלית:

– "הי, המעלית הזאת רק יורדת!" (להזכירכם בנקודה זו, 80% מהמעלית הוא קיר זכוכית ואפשר לראות מצוין אם אתה עולה או יורד)
– "לא נכון, הרגע עלינו, את לא רואה? זה מינוס אחד!" (לא נכון, היינו במינוס שתיים. זה היה על הקיר ממול המעלית, בתצוגת הLEDים מעל הדלת ועל עמודי הבטון בחניון שנשקפו דרך קירות הזכוכית)
– "את בטוחה?"
– "כן כן, אנחנו פשוט עברנו בכל התחנות"
– "נו די, בואי נרד!" (המעלית בדיוק עצרה במינוס 1)
– "לא רגע נו חכי, כאן זה רק החניון"
– "אה.." (מסתכלת בכיוון הקיר השקוף) "בואנה, זה עושה לי כאב ראש"
– "גם לי יש כאב בטן"

בשלב הזה ירדתי מהמעלית. אין לי מילים.