עשרת הגדולים

רפאל פוגל שאל אותי לפני שבוע-שבועיים מהן עשרת המסעדות ומהם עשרת היינות האהובים עלי בארץ. הבחירה היא קשה למדי ואני לא הולך לדרג או לספור שיש בדיוק 10, כי זה מגוחך :-)

מקומות שבהם אני אוהב לאכול, לא לפי שום סדר מיוחד…

* לחם ארז בהרצליה – המסעדה המקורית שקדמה לרשת הסנדוויצ'יות. ארז קומרובסקי מלך בחיבור טעמים מפתיעים של מרכיבים טריים וטבעיים ומקומיים. מחליף כל כמה שבועות את התפריט – תמיד יש הפתעות טובות ואף פעם אין פספוס.

* דוריס קצבים בראש פינה – הסטייק הכי טוב שטעמתי בארץ, בשר מיושן ברמה והכנה מדויקת של איש הגריל עשו לי המון טוב לפני שנה. לצערי מאז הם תפסו תחת והעלו מחיר וקצת ירדו ברמה. אני עדיין שומר להם חסד נעורים ומקווה שיום יבוא והם יחזרו למה שהיו פעם.

* כתית – פעם ראשונה בכפר רות, בפעם השניה ליד "חצר נצר" ועכשיו הם ביפו נדמה לי (במקום החדש עוד לא ביקרתי). ארוחות טיפה מעבר למקובל בארץ, אני ממקם אותם איפה שרושפלד מיקם את עצמו ונפל בעבר – תפריט מעולה ומחירים גבוהים אבל לא בלתי סבירים.

* פומודורו – מסעדה קטנה ונחמדה בלי יומרות באזור התעשיה פולג קרוב אלי הביתה. אווירה נחמדה, שירות מצוין ואוכן מעולה במחיר פשוט ולענין. יש לי רק בעיה אחת איתם – היתה להם מנה מדהימה של לזניה טלה והורידו אותה לפני כשנה, ואין הסבר למה. אני טורח לנדנד למלצריות שם בכל פעם בנושא, זה הפך למסורת :-)

* פדרו – אילת באמצע שכונת היעלים. מקום פיצי, משפחתי ופשוט אבל אוסף יינות מעולה והכי חשוב הבשר הכי טוב שיצא לי לאכול במסעדה מזה זמן, בעיקר מאז שדוריס התדרדרו. יעד מומלץ, חבל שכ"כ רחוק.

* אודאון בהרצליה – גם כן מטפלים מצוין בבשר, יופי של המבורגרים, ויופי של קינוחים.

* בפסטיס המצוינת בתל אביב אכלתי רק פעם אחת לפני שנים אבל אני זוכר אותה מאוד לטובה. צריך לארגן ביקור חוזר.

* רפאל היה משגע אבל כבר 3+ שנים לא אכלתי שם, אולי ארבע. לא יודע מה קורה אצלו היום.

" נורמה-ג'ין, הפאב הקבוע שלנו. אמנם אין בו גינס אבל יש מבחר בירות משובח, ומבחר סינגלים כנראה הגדול בארץ. לא פחות חשוב – כמה מנות בשר ופירות ים בכלל לא רעות ובמחיר טוב. המקום המושלם להעביר ימי חמישי בערב, ולסגור שבוע עבודה.

* כרגע לא עולות לי בראש עוד מסעדות באני שם בראש הרשימה אבל הנה לאיזון שתי אכזבות צורמות, כסף שהלך לפח: מסה ברחוב הארבעה בת"א ויועזר בר יין ביפו. המון יכולת וגם לא מעט הצלחות מרשימות, אבל מחיר מופרז בטירוף, ובמסה שליש מהמנות בארוחת הטעימות היו פשוט בלתי אכילות מרוב הנסיון לחדש ולהשתגע עם הטעמים. עוף ברוטב ורוד וטעם מסטיק בזוקה, למה מה קרה?

יינות… המממ, בחירה קשה, אבל לא בלתי אפשרית. אמפורה וויתקין הם כרגע שני היקבים החביבים עלי בארץ.

* רייטון רד 2002 של אמפורה, הבציר אזל אבל יש לי בבית עוד כעשרה בקבוקי 375CC. מעולה במיוחד עם בשר. הושק בציר 2003 לפני חודשיים אבל עוד לא יצא לי לטעום.

* ויוניה של אמפורה – הפתעה מרעננת בשוק הלבנים, אחד הלבנים הישראליים היחידים שאהבתי עד שגיליתי את ויתקין. מעולה.

* מסע ישראלי לבן של ויתקין – אחד הדברים היותר מקוריים שיצא לי לטעום, ועוד יין לבן שאני אוהב. הישג כפול.

* ק"ס 2005 של בראבדו, טעמתי אותו רק בטעימת חבית, אבל בטוח שהתוצר הסופי יהיה מצוין.

* דלתון בלנד מיוחד "10 שנים" לכבוד יום הולדת 10 ליקב. יצא בסדרה פצפונת ונעלם אחרי שבועיים מהמדפים. קניתי שני בקבוקים בטעימה, ואני אדגור עליהם עוד שנתיים שלוש. לא הוגן לציין כאן יינות שאי אפשר להשיג יותר אבל הוא פשוט מצוין :-)

* ויתקין "ורוד" – ההוכחה שאפשר לעשות גם רוזה מתוחכם וטעים. חלק וחמצמץ כמו לבן אבל כמעט עמוק כמו אדום (ליאור אומר ש"פריך"). משו משו (בציר השנה נגמר, לא ברור מתי יושק החדש)

* ויתקין פינו נואר, קריניאן ו"מסע ישראלי אדום"- מפתיעים ושונים, כל אחד בעולם הטעמים שלו. היום כתבתי עליהם.

* קלו דה גת, הראל סירה 05 – יין "נושך" מעולה עם בשר אדום או כבש, טעמי פירות "כבדים" עם אדמה. לאוהבי סירה שלא מפחדים ללכת על יין טיפה יותר קיצוני וחריף.

* יראון של הרי גליל. לא טעמתי טעימה "אנכית" אבל אומרים לי ששנים שונות טועמות מאוד שונה. אני אנסה יום אחד. 2003 זכור לי לטובה.

הנה, סגרתי 11 בקבוקים… בפעם הבאה – יינות מחו"ל אולי? :-)

לאילת ובחזרה

פיהוק
– "אתה עייף?"
– "למה, יש לאמא שלך פטנט אחר?"

5 שעות באוטו לא חייב להיות סבל, הרצנו קטעים, התפעלנו מנופים, הייג'ינקס וטומפולרי. צריך לדעת עם מי לנסוע, וצריך לדעת מה לחפש. עד סוף השבוע האחרון לא ממש אהבתי את אילת, אבל עכשיו אני רואה אותה שונה :-)
להמשיך לקרוא לאילת ובחזרה

זהירות קפיטליזם בדרך

הנה שיעור מקוצר בקפיטליזם. היצע וביקוש.

בספטמבר נסעתי לחו"ל, במקרה באופן נדיר באותו שבוע, לראשונה מזה כשלוש שנים, היו מספר קטן של בקבוקי לגאבולין 16 על המדף במחיר מציאה הוגן של $60.
לפני חודש מכר לי טל חוטינר, היבואן שלו בארץ (בלי קשר ליבוא של הדיוטי פרי, ובמכירה מיוחדת לחברי מועדון הויסקי) במחיר עדיין לא רע של $80 + מע"מ, זכרו שזה אחרי מכס, והמחיר הרגיל שלו בדרך היין או אצל חינאווי הוא פי שתיים, 800-900 ש"ח!

מאז חזר הלגבולין למדפים כי מסתבר שלפני כ16 שנה (זמן היישון) עברו בלגאבולין הערכת מצב והחליטו לייצר יותר, ועברו משבוע עבודה של יומיים לחמישה, ובהמשך לשבעה. כלומר החלטה נבונה שלהם ב1991 אנורה בימים אלו להפחית מנדירותו ואולי גם ממחירו של הויסקי האהוב עלי., אבל השבוע פגשתי מישהו שסיפר לי שלפני שלושה שבועות כשטס לחו"ל עלה שם בקבוק $85, ואילו ידידה שטסה היום סיפרה שמחיר בקבוק שם עכשיו $100(!!!) או זוג במחיר $150.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון… לגאבולין הוא זהב טהור, עדיין שווה כל גרוש גם במחיר הזה, אבל יש כאן הקפצת מחיר חסרת פרופורציות ומכעיסה מאוד מצד JR, להוסיף כמעט 70% למחיר מוצר תוך חצי שנה זו החלטה כנראה נכונה כלכלית מצידם אבל מאוד מקוממת אותי כלקוח. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני ממליץ לאנשים לקחת רשימת מחירים מהאינטרנט לפני שרצים לקנות בדיוטי, מסתבר שהם גם יודעים לדפוק מחירים חסרי פרופורציות כשבא להם, שאין להם קשר למחירים שלוקחים במקומות אחרים.

ובלי שום קשר, אכלתי היום ע משפחתי ב"יועזר בר יין", המסעדה המפורסמת של שאול אברון. אחרי המלצות ומליצות הגעתי ועיניי לא האמינו לתפריט. מחירי מנות ראשונות שמגיעים ועוברים את סף מאה השקלים, סטייק אנטריקוט של 350 גרם שלא הפיל אותי מהכסא – 190 שקלים (ועשו לי טובה שצירפו אליו גם חצי(!!) לביבת רשטי למרות שלא בדיוק מגיע לי…) והיו עוד כמה דוגמאות. היה טעים בהחלט, אבל טעים של 150-180 ש"ח לאדם. לא 300. למישהו עלה השתן לראש. לתשומת לב האוכלים. אם לא הייתה שם סיטואציה דיפלומטית מסוימת ועדינה עם שאר הסועדים הייתי קם אחרי שסרקתי את התפריט ומחפש מקום אחר לאכול. המלך עירום למדי.

נחמה קטנה – החזקנו 0:0 מול האנגלים היום. אחלה :-)

כמעט שכחתי, היינות שפתחנו בדוריס…

הבטחתי בפוסט הקודם לספר על היינות ושכחתי…
להמשיך לקרוא כמעט שכחתי, היינות שפתחנו בדוריס…

יום עסל יום בסל

אתמול התחיל ברגל ימין, יצאתי מוקדם בבוקר עם גיא מהבית, וכיוונו את חרטום המכונים צפונה. המטרה היתה זלילת פרות מתות בראש פינה אצל דוריס אהובתינו. לאחר שהזמנתי שולחן שבועיים מראש והודעתי לחברים שההזמנה סגורה, הכריזו עוד 8 אנשים שהם רוצים להצטרף ממש בשלושת הימים האחרונים. שיגעתי את הדוריסים בצפון בבקשה להגדיל את ההזמנה מעבר ליכולת שלהם אבל בסוף זה הסתדר – 8 אנשים אחרים פתאום חלו או מצאו משהו יותר טוב לעשות, והפכנו להיות חזרה 13 איש "בלבד". רשמים למטה: להמשיך לקרוא יום עסל יום בסל

"משתלם"

"משתלם" זה מושג שנכנס לי מאוד מוזר ללכסיכון השיחות על מזון ומשקאות. יותר נכון זה קיים שם באחורי המוח אבל אני לא אוהב להתייחס לזה ככה. כשהייתי קטן אוכל היה תמיד חלק מביטויי האהבה בבית, האכל של סבתא, האוכל של אמא, ארוחת שישי משפחתית אם זה בבית או בחוץ, אף פעם זה לא נמדד בכסף. למדוד אוכל בכסף זה כמו למדוד את האהבה שלך למישהו בכסף. בררר.
להמשיך לקרוא "משתלם"