מחשבות על קיימות 2.1: חדשות חלם לכבוד יום כדור הארץ

כן, אחרתי קצת את יום כדוה"א. הכנתי מקבץ חדשות הזויות להביא לכם מיום שטיפת האשמה הלאומי הזה, ושכחתי את הטיוטא לא שלוחה שבועיים-שלושה… נו טוף, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. יש כאן דוגמאות לשימוש בגרינווש, חלמאות של שטופים בגרינווש, ושאר ירקות.

  • רובינשטיין קצבים מזמינים אותי לערב נרות רומנטי, הם מכבים את אורות המסעדה "כאות הזדהות עם המאבק בGW". אין מילה אחת על זה שבאותו ערב הם ימשיכו לעודד את שוק גידול הבקר מצד שני, וזה הרבה יותר בעייתי מכמה נורות.
  • דווקא השבוע החליטה עיריית ירושליים לפתוח תשובה הגונה לדורשי הצדק הסביבתי וגם למרכז איסוף הפסולת האלקטרונית של סנונית – הוכרז מרכז איסוף בגבעת שאול שמטפל גם בנייר, זכוכית, שמנים וכולי. אם זה לא ברור למישהו עד כמה זה עצוב:
  • יודעים כמה "מרכזי" זה גבעת שאול? כן, זה שווה ערך ל"מרכז" איסוף תל אביבי ברמת החי"ל, כולל בית הקברות ממול.
  • כמה ירוק המיזם? ובכן, הגישה לשם היא ברכב בלבד(?!) והם פתוחים בין 10 ל4 אחה"צ בימים א-ה. המרכז של סנונית מופעל ע"י עובדי מוזיאון המדע אז הוא עובד, רחמנא ליצלן, גם בשישי-שבת!
  • המרכז מעביר את מה שאסף ל"מחזור או שימוש חוזר". כלומר ספרים, בגדים ודברים אחרים יועברו לתרומות – אז במה זה שונה מכל איסוף קהילתי אחר במתנ"סים?.
  • ומה עם מה שאי אפשר למחזר? פעם (כשהיה לי כסף) השקעתי במסך מחשב מקצועי ויקר מתוך כוונה שיחזיק לי שנים. שבוע אחרי תום האחריות הלכה הפלטה היקרה ואחרי שבוע תקלה זהה גם קרתה למסך תאום שקנה חבר ביחד איתי (מסקנה אישית – אני לא קונה יותר NEC). הלכתי לחפש איפה ממחזרים או קוברים את המסך כי ידעתי שיש בו חומרים מסוכנים ואסור להפטר ממנו סתם כך. מה שגיליתי עלה על כל דמיון, נראה שכרגע אין בישראל חברה שתיקח את המסך ובאמת תטפל בו נכון. אפילו לא סנונית. המחיר המלא של טיפול נאות בחומרים המסוכנים שבמסכי LCD כולל קבורה מיוחדת בבטון וחומרים אחרים עולה בסביבות 20 אירו. הרשויות בטח לא מסבסדות את זה אבל גם לא מבקשים ממני 120 ש"ח דמי קבורת מסך (שהייתי משלם בשמחה אם הייתי יודע שאכן הוא יטופל נכון!). מסקנה – הוא ישלח כנראה לשטחים, יזרק במזבלת ויטפטף חומרים רעילים למים שההורים שלי שותים בירושלים (כמו שכנראה קרה עד היום עם כל האלקטרוניקה שנשלחה ל"מחזור", אז זה לא חדש). בישראל היום טומנים 90% מהפסולת, בדנמרק רק 40% נשלח לטמינה ואת השאר מצליחים לנצל בצורות שונות. אנחנו פחות חכמים? (אל תענו לי!)
  • אוספים שם זבל אורגני לקומפוסט. אין לי מילים.
  • אני חייב לחזור על זה – עריית ירושליים מצפה מתושביה לחצות את העיר באוטו מזהם כדי להביא כמה דפי נייר ושקית שמן טיגון עמוק משומש. האלווווו! מישהו בבית?
    (אה… שכחתי, הם הלכו לחגוג בריקודים על החומה, שאת אורותיה שימון פרס כיבה לשעה(!!) שלמה!)
  • מדינת ישראל מעודדת קנית רכבים פרטיים ע"י הורדת מס הקניה על היברידיים, במקום להעלות מיסים על הלא-היברידיים ולהשקיע את ההכנסות בתח"צ.
  • אתמול בערב היתה כתבה בערוץ שתיים על נוער במצוקה. לא, בעצם לא דיברו על נוער במצוקה – דיברו על ארגון על"ם שעוזר לו. רגע רגע, לא… טעיתי, דיברו על זה ש ארגון על"ם במצוקה בעצמו והוא על סף סגירה מחוסר תקציב ועוד מעט לא יוכלו לעזור לנוער במצוקה… לא, זה גם לא זה. אה! זה היה על המשכורת המוגזמת של נשיאת הארגון! אה… לא… זה היה על זה שנאווה ברק מתחתנת עם איש עסקים עשיר, זהו. עשר דקות שלמות ממהדורת ערוץ 2 הוקדשו לה. הוזכר בשקט שהיא מקבלת משכורת מלאה ושהארגון בצרות בזמן שהיא לא חסרה דבר. אף מילה על זה שמיזם הדגל המפואר של עלם אוכל אנרגיה ששורפת את תרומות שולחי הSMS בחשבונות חשמל ואחוזי התיווך של המפעילות הסלולאריות. האנרגיה שמבוזבזת כדי להאיר את הדגל ההזוי הזה לא אוכלת רק לתוך תקציבי עלם, אלא גם מתבטאת בזיהום האוויר בחסות תחנות החשמל, כדי להשאיר לילדי עלם את העולם הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשאיר להם… ואתם חושבים שהם לא שמו לב? אנשים מסביבם אומרים את זה כבר לפני שנה ושנתיים ובטח אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה. אני ואתה נכבה את הנורה – לדעתי הם היו עושים טוב אם היו מתחילים עם דגל דלוק ומבקשים מאנשים שיתרמו מה שיותר מהר כדי לכבות את כל הנורות – כך היתה נשמרת 50% מהשפיות ו80% מהכסף בחשבון הבנק של עמותת על"ם. בשארית הכסף הם מדפיסים כרטיסי פרסום של נערות ליווי (רק לי זה מציק?) – אני יכול להתערב שזה גם נייר מהסוג שמאוד לא משתלם למחזר.
  • לצד פרסי הגלובוס הירוק מחולק גם גלובוס שחור. השנה ברשימה ארגון מחזור בכבודו ובעצמו. מי שמכיר את הרקע לא מופתע.

לא כל מה שמניתי פה זה גרינ-ווש (שזה ניצול ציני של הרצון הטוב והנאיביות של אנשים), חלקו נובע מטמטום או אדישות. הנה עוד כמה מיתוסים על קיימות.

הפתעה מתוקה

קפצתי הערב עם לישה ויעל (אקא קומנדו ראיונות קריקטור) לבקר אצל חברת משחקים סלולאריים קטנה בהתהוות בשם 3V Games השוכנים להם בלופט תעשייתי חביב ברחוב חור עלום שם: "חפץ חיים 8" בתל אביב. בכניסה לבנין חיפשתי את השם על תיבות הדואר אבל מצאתי משהו אחר. בין משרדי ארכיטקטים ועורכי דין היתה מדבקה טריה "החגיגה של באבט". כבר הייתי בטוח שכהרגלם של הישראלים מישהו כבר נתקל במותג הירושלמי הותיק והחליט להיות לא מקורי, אבל הצצה שניה גילתה מתחת את שמה של נילי. הופ! מה היה הסיכוי להתקל בזה בטעות? שנים מאז שעזבתי את ירושלים, אני עוד זוכר את החור-בקיר שמימנו הנפיקה נילי שחיתויות ואפלים טעימות בקצב של שד טאסמני מצויר לפני כמעט 20 שנה, ואחרי כן את ההתרחבות הקטנה אבל ברוכה לכיכר ציון שאותה גם יעל זכרה מאוד לטובה…

עלינו לראיין את יהונתן ויעל, היה ראיון חמוד (הציצו בטיוב) על החזון שלהם, על איך זה להתגלות ע"י משתמשים בAppStore, ועל מה שמסתמן שדרוש כדי להשאר ולהצליח שם. אחרי כן צורפנו לסשן Rock Band סוער (עד שכאבו לי האצבעות, מה שקורה יותר מדי בקלות לאחרונה) ובפעם הראשונה בחיי שיחקתי בתפקיד גיבור גיטרות ואח"כ גם כמתופף, ויצאו לי תוצאות לא רעות (אני חושב) בתור מתחיל צעיר. אני יכול להבין למה זה ממכר, אבל זה רק גרם לי להתגעגע לתופים האמתיים שפעם ניגנתי עליהם. יסלחו לי MTV אבל אני לא רץ לקנות לי סט קונטרולרים לבית מחר (גם אין לי טלוויזיה בגודל מספק, או מקרן…)


(לא אנחנו! אילוסטרציה: ארבעה מכורים בסשן 4.5 שעות)

אחרי הראיון קפצנו לראות הכצעקתה, ואכן – נילי עמדה מאחורי הבר (יש כיסאות בערך ל12 אנשים בכל המקום, בר ופינות ישיבה), המטבח עוד לא בנוי לחלוטין, השירותים יותקנו סופית רק עוד יומיים, אפילו המחירים עוד לא סופיים, אבל כבר אפשר לשתות את השוקו החם עם הקצפת, ואת אותם הואפלים המסורתיים, ועם אותן כמויות סוכר וחמאה שנילי מקווה שתל-אביביות יהיו מוכנות לטעום, למרות שהפחידו אותה חברים שבתל אביב נשים סופרות קלוריות בכל כפית. אני חושב שהם הגזימו, ונראה שנילי מסכימה איתי, כי עובדה שהמקום בסוף פתוח, והמתכונים המסורתיים נשארו והם נפלאים כרגיל. אכלנו אחד בריבת חלב, אחד בקרם-פרש וקינמון ואחד עם שמנת חמוצה ורסק תפוחים עם קינמון. הם נאכלו כל כך מהר ששכחתי לצלם, תצטרכו להסתפק בחתיכת ואפל "ריק" בתור דוגמן :-)

נילי טוענת שהיא רוצה להתחיל לאט, ושיווק פה-לאוזן מספיק לה. אההה… ובכן בלוג למאה קוראי רסס זה לא בדיוק פה לאוזן, אבל הנה שתי האגורות שלי: החגיגה של באבט פתוחה בהרצה, הכתובת היא כאמור חפץ חיים 8 בתל אביב (חוצים את גשר מוזס, יגאל אלון ואחרי שלושה בלוקים פנייה ימינה). בינתיים יהיה פתוח ימים א' ב' ד' ה' ורק 21:00-01:00, ויתווספו שעות וימים ככל שתעלה הדרישה.

אז עם מוצר בן שבועיים ומסעדונת ואפלים בת יומיים, בפוסט מתוק זה אני "סוגר" 600 פוסטים כאן בבלוג! לילה טוב לכולם!

גאה להיות פיינשמעקר קולינארי

אני גאה להיות פיינשמעקר קולינארי.

זה לא שאני לא מסוגל להנות מאוכל פשוט ולענין, אבל אני לא אוהב שמאכילים אותי עבודות בעיניים. יש הרבה קסם ואיכות דוקא בפשטות, אני מאוד מסכים עם הערכים של ארגון "סלו-פוד" העולמי, על החשיבות של שמירת סביבות אקולוגיות, ולא לערבב בהן כימיכלים, זנים שלא שייכים, יותר מדי הנדסה גנטית שאולי משפרת את העמידות בשיווק גלובלי אבל מאבדות את הטעםם הלוקאלי. המגוון הזה הוא לא רק טעים, אני מאמין שיסכימו איתי מדענים שהוא גם תורם לשרידות של גידולים שונים.

אבל ההקדמה הקטנה הזו באה להוביל לסיפורים קולינאריים קטנים מהחודש האחרון. ראשית שתי אכזבות –
* רובינשטיין בנתניה שכתבתי עליה בעבר עם דגש על איכות הבשר למרות בינוניות הרטבים, אכזבה אותי קשות בשבוע שעבר. ישבתי לצהרים עם אמא שלי, וקיבלתי סטייק סינטה שנחתך פשוט לא נכון. במקום לתת לי פרוסה ממרכז הסינטה קיבלתי איזה מקבץ טנטקלים לא מזוהה מקצה זנב של משהו שאולי היה פעם סינטה, עם טעם חמצמץ למדי של מרינדה מוגזמת בלימון (מי עושה מרינדה לסטייק?!). בנוסף הבשר היה קר, צמיגי וורוד, צבע של חזיר ולא של בקר או עגל מיושנים. כשדרשתי הסברים מהמלצרית, היא פלטה בנונשלאנטיות שתמיד עושים מרינאדה אבל היא חתזיר למטבח, מהר מכפי שאוכל להגיד שלדעתי הבשר עצמו כנראה לא בסדר (אחרת מה ניסו להסתיר עם הלימון?), והוא אכן חזר עשוי וול-דאן. אכזבה כל כך צורמת שלא ברור אם אחזור לשם.
* דיקסי עם חברים שבאו לביקור מאוסטרליה. איכה היתה לזונה מסעדה נאמנה? התפריט היה חסר מעוף, והופ המקום הפך להיות עוד דיינר משודרג, אבל עכשיו מתחרה פתאום באודיאון מלמטה ולא קרוב למה שהיתה דיקסי פעם. להוסיף חטא על פשע השולחן העגול שלנו התנדנד לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – הוחלף פה שף וכנראה גם בעלים, כי מיקה וחיים לא היו נותנים למקום להתדרדר ככה. במקום שפילדלפיה הצמודה תהיה הגרסא המהירה וזולה של דיקסי, דיקסי הפכה להיות הגרסא היקרה והאיטית של פילדלפיה. בעסה.

אחרי שהוצאתי את האכזבות מתור הסיפורים, אני יכול לספר לכם על ארוחת צהריים של יום שישי עם אחותי ב"רוקח 73". למרות שמועות זדוניות על מטבח מעולה ושירות איום, התפעלנו דווקא משירות אישי, נעים ולא לוחץ, מעל ומעבר למצופה, ויופי של מנות אם כי אחת או שתיים היו הרפתקניות מדי, אחת אפילו החלפתי אבל מיהרו לקבל את הצלחת בלי שאלות ולהביא מנה אחרת שבחרתי. שמחנו לגלות יינות ויתקין לפי כוס, ובמיוחד נהנינו מההגשה של אסקלופים בתוך הצדפה, מה שמקובל בחו"ל אבל לא רואים בארץ, ולעומת זאת ההגשה של הסלט היתה מוזרה מאוד: ערימת עלים יפים ממרכז החסה, לא חתוכים(!?) על צלחת קטנה כך שאין ברירה אלא לפזר את הקרוטונים על כל השולחן בעודך נאבק בעלים האדירים. סקאלופס מוקרמים
לחתוך את החסה זה פאסה
ארוחה מומלצת אם יש לכם צהרים להרוג, וכ200-250 ש"ח לאדם.

ולבסוף, מקום נהדר ונסתר שגילתה לי Islay, מתחבא אי שם באזור חצי-תעשייתי ברחוב הנצי"ב בתל אביב, מבנה קטן ומכוער שמתגלה כפיצריה גורמה (תרשמו: גוסטו, 03-609-3515). איש נחמד בשם ערן מלכי, ששנים שיווק בארץ מוצרי מזון איכותיים כמו שוקולד ולרונה ושימש גם כיועץ קולינארי לכמה מקומות, חבר אל שף-קונדיטור שי דובלרו (לשעבר מול ים), מקפיד על חומרים איכותיים מיובאים כמו קמח דורום וגבינות מאיטליה, ז'אמבון (שינקן) מצרפת (חשבתי שאי אפשר לייבא חזיר?), ומעידית תוצרת הארץ כמו פטריות אויסטר טריות שיככבו בקרוב שם עם גבינת חאודה עיזים. אין כאן שום דבר מקופסה, האנשובי בכבישה ביתית, הרוטב מחומרים טריים, ומבחר היין לא רע לפיצריה של משלוחים (קצת קיאנטי, הארדי אוסטראלי, בקבוקוני ברוט ומבחר קטן של רקנאטי, אבל לא מכיל שום יינות בוטיק טובים ונחמדים, ואין רוזה, שזה חובה לאקלים בארץ, כמו שגיליתי בשנה-שנתיים האחרונות). עוד על המסעדה והתפריט תוכלו לקרוא כאן וכאן וכאן וכאן וכאן, אני רק אספר שהמקום מכיל גם שני שולחנות ובר קטן לשבת לדבר עם ערן בין טלפונים, לרכל על הבראנז'ה של עולם המסעדנות, לדבר על הרכיבים, ובגלל שאותו היום (זה היה כבר כמה שבועות אחורה) היה ערב יחסית איטי, קיבלתי גם כוס יין קטנה און דה האוס וטעימה של עיגול שוקולד ולרונה מריר ומצוין לקינוח. ערן סיפר לי שהם מתכננים להכניס בקרוב גם קינוחים וכנראה להרחיב את הפינה הקטנה של שני השולחנות למשהו יותר מרווח, מעין ביסטרו קטן אולי? אני משאיר אוזניים פתוחות לחדשות, ופה פתוח לפיצות. אם אפילו שונא פיצות כמוני אהב והתלהב, אני חושב שהמקום הזה יפיק מטעמים שישמחו כל אחד. איחלתי לו שלא תיפול הרמה כשיתחילו לגלות את המקום יותר אנשים, והוא אמר מה פתאום, אבל אחרי תקופות נפילה של רפאל, ארז, ואחרות כמו גם דיקסי ברשימת המחוקים, אני מקווה שהוא יצליח לעמוד בדיברתו…

עדכון: מחיפושים נראה שיש כרגע עליה מאסיבית של פיצריות גורמה בתל אביב. ליד אמורה מיו הותיקה והנהדרת (שהיא מסעדה-אחות של פיצה פצה העתיקה והנהדרת) קמו טוני וספה ואייסברג וולקאנו שצריכות גם הן להיות מעולות, אבל מכל אלו, עד כמה שידוע לי, רק גוסטו עושה משלוחה.

יש לי עוד שלושה סינגל מאלטים לכתוב עליהם, זה יחכה לפוסט אחר.

וינסטון מתגעגע

מאז שוילי סגר בתל אביב את המסעדה שלו, חיפשתי לי מסעדה רומנית מוצלחת, ולאחרונה אחותי נזכרה שחברה טובה שלה התחתנה עם רומני שמעריץ מסעדה רומנית באשקלון, אבל לא זכרה את השם. היום היא שלחה לי את הלינק למסעדת ניצחון.

– הי, יש להם שם ישר מתוך 1984
– וואלה. לא זיהיתי..
– כי שם הכל "סיגריות הניצחון", "קפה הנצחון", "ג'ין הנצחון". עושה לי אלרגיה :) יש בתל אביב "דפוס הנצחון" ואני תמיד תוהה איך אין להם תמונה ענקית של "האח הגדול" בחלון…
– אבל הם פתוחים 50 שנה. הם היו קודם.
– 1984 נכתב ב1949
– אה גם על זה לא חשבתי. שוב "האח הגדול" צודק (chuckle)

יש לי בקנה כבר כמה זמן פוסט על "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שקורה ברומניה טוטליטארית ומפחידה של סוף השמונים, איך הכל מתחבר מוזר…

רובינשטיין, ויתקין, רובינשטיין

יש לי שבת "פנויה" יענו לא קבעתי שום דבר חברתי, ולכן אני מתפנה לאסוף את הניירת לדו"ח מס 2007, ועובר על כמה טיוטיות שהתחלתי והגיע הזמן לסיים ולהוציא כבר, כי או-טו-טו הן יהיו אנאכרוניסטוית או שאני כבר לא אזכור את הפרטים…

למשל הפוסט הזה, על "רובינשטיין, מסעדת קצבים". איך לא הכרתי את המוסד? אולי כי מעולם לא הייתי תלאביבי או חוב"תי.

אחרי שאכלתי שם וסיפרתי לחברים, כולם אומרים לי "כן בטח, ותיקים בעסק!". הכל התחיל כשקיבלתי מהם הזמנה בדואר. לרוב אני נוטה לזרוק דואר זבל כבר מהתיבה עוד לפני שאני חוזר למכונית, אבל הברושור שלהם נראה רציני ואמרתי שאתן להם צ'אנס. אחרי שבועיים סופסוף הגיע היום המתאים וקפצתי עם אפי לשם לארוחת ערב קצת מאוחרת. המקום הוא במרכז המסחרי/קולנוע החדש בפולג, המתהדר בכמה מסעדות (כולל מקס ברנר אחד והוטרז(?)!) וחניה גדולה. המקום בעל תקרה גבוהה ואופנתית אבל לא רועש מדי, הכסאות יפים ונוחים אבל מעץ קשה ואת גיא זה מעצבן את העצמות, אבל בסה"כ עיצוב פשוט ולענין… כמו שאני אוהב את זה. בגלל שבאנו בהתראה קצרה מצאנו את עצמנו ליד הבר, שזה לא אידאלי, אבל אפשרי בהחלט.

רשימה קצרה של מה רע: הבר גבוה מדי. אני לא אדם קצר אבל הרגשתי שמוזר לי בכ"ז שהצלחת בגובה החזה וכמעט תקועה לי בפנים. אין בירות טובות בברזים (אבל יש כמה לא רעות בבקבוק), מעל הבאר מסך ענק שמוקרנים עליו שטויות מרצדות מעצבנות וטיקר חדשות מטמקא (למשל כמה מחבלים נהרגו היום בהתקלויות בעזה. מתאבן מצוין), המוסיקה בסדר רוב הזמן, רק מדי פעם הקצב והווליום לא מתאימים לארוחה רגועה. מבחר הויסקי דל אבל לא רע, הצ'ימיצ'ורי מאכזב ורוטב המרסלה טועם כמו מיץ פטל מרוכז. אה כן, קרפאצ'יו בקר וה"קרפאצ'יו" פרושוטו מוצפים בהרבה יותר מדי בלסאמי.

מה טוב: ראשית הבשר. מדהים. אפי לקח סינטה אם אני זוכר נכון ואני הרגשתי שלא בא לי בשר אדום ולקחתי פילה חזיר. למרות שהיה לי מאוד טעים (אפילו שעשו אותו ורוד נגד כל הפצרותי), הסטייק של אפי הפיל אותי. צבע ארגמן כהה בפנים, רך כמו שמעטים יודעים ליישן בארץ, עוד יותר טוב מהביקור הראשון והנהדר שלי אצל דוריס בראש פינה (שמאז לצערנו הדרדרו). מבחר היינות סביר ביותר, מבחר (מצומצם אבל קיים) של ויתקין, הארוחה על הבר ב10% הנחה (מעבר למחירים המאוד סבירים של המקום!), בלילה מוגשות ארוחות קלות יותר והמקום הופך למעין פאב שמגיש אלכוהול, צ'וריסוס ושאר מנות קטנות שיהיה איפה לשבת כשיוצאים מהקולנוע (למרות שאז העוני האלכוהולי יורגש יותר). את הבשר המעולה וגם את הפרושוטו ונקניקים לא רעים אחרים אפשר לקנות בדוכנון קטנטן ביציאה (שהוא התירוץ שבשבילו מוסיפים את המילה "קצבים" לשם המסעדה).

מה שבכלל הפך לי את היציאה להפתעה היה רוטב הפלפלת שליד הסטייק של אפי (גם הדיז'ון היה מעולה אגב). פעם פעם ב98 כשגרתי בעמק הסיליקון, מסעדת הבשר הטובה באיזור היתה "ברק'ס" שממול טרנסמטא (פעם, כשלינוס עוד עבד שם), ושם אני ואפי אכלנו יום אחד סטייק ברוטב פלפלת שהיה בעיקר שמנת ופלפל ירוק טרי. אני מתכוון לכדורים הקטנים האלו של פלפל אבל טריים, לא אחרי שייבשו אותם. יש להם טעם עדין ונעים, וברוטב הזה הם היו כמו אוכמניות קטנות שהתפוצצו על הלשון בחגיגה של טעם מעולה. מאז לא הצלחתי למצוא כאלו, עד שפתאום נחתנו (שוב אני ואפי ביחד, מוזר? מעניין!) על רוטב פלפלת עם פלפל ירוק לא מיובש. לצערי הקט הפלפל היה מהסוג המשומר בחומץ ובפלפלת היה גם הרבה פלפל שחור שלדעתי גונב את ההצגה, אבל עדיין מעולה. הכדוריות הירוקות היו קצת יותר קשות ממה שזכרנו (למרות 10 השנים שחלפו), ואחרי שעה של הפצרות דרך הבארמן הסכים השף להראות לנו שמדובר בצנצנת פלפל ירוק ממדגסקר, משומר בחומץ (מה שהקשיח אותו אני מניח) ומיובא ע"י קונפינו כאן ברשפון ליד הבית שלי! אין ספק שבקרוב אקפוץ על המציאה, ואראה איך אני משחזר את הפלפלת האגדית של ברק'ס.

מפה לשם ראיתי אצלם את בקבוקי הויתקין על הקיר ושיבחתי אותם על הטעם הטוב ביין, ואז נפלה לי האסימוניה ברעש, הרי עוד שבועיים תהיה כאן הטעימה של ויתקין! וזה כבר התפתח לעוד שיחה ארוכה ונחמדה עם הבארמן.

סקיפ שבועיים קדימה. שבעה אנשים התיישבו בחדר הפרטי של רובינשטיין, וטעמו יינות עתידיים מצויינים וכבדים, תיאור מלא ומפליג תמצאו אצל גיא. הקיצור היתה כוסית ראשונה של גוורצטרמינר מצוין (שיש לי שני בקבוקים 2006 שלו שאני דוגר עליהם בינתיים) בסדרה קטנטנה של 100 בקבוק (כל השאר הלך למסעדות או לתוך הבלנד של מסע לבן). מעולה ויבש כרגיל, ארומות נהדרות. על שאר היינות כתבתי גם כן הרבה הערות תוך כדי המפגש ואפילו הקלטתי קצת אבל אין לי הרבה מה להוסיף על מה שגיא כתב. אולי פעם אחרת. בינתיים הנה 2000 מילים:

דורון מוזג לנו עוד משהו טעים איפה הכוס של אליהו?

אחרי הטעימה בחדר הפרטי ירדנו למסעדה לאכול צהריים. בשבת בסביבות 17:30-18:00 המסעדה היתה פתאום ריקה להפתיע, מדובר בשעות הביניים שבין ארוח"צ לארוח"ע אני מניח. מסביב לשולחן הוזמנו אנטריקוט, סינטה, המבורדר ושאר מנות והיו כמעט כולן דוגמאות מעולות להכנה נכונה של בשר שיושן בצורה המושלמת. הפעם אכלנו כמו בני אדם ליד שולחן ולא ליד הבר, אז לא קיבלנו את ההנחה של הבר, אבל עדיין המחירים סבירים ושפויים לחלוטין. אני ממליץ על המקום בפה מלא, 8.5 בסולם עירא.

המלצות

הייתי בכמה מקומות חביבים החודש ולא כתבתי מילה. הייתי המון בעבודה על כל מני דברים ולא הגעתי לזה, אז הנה פוסט מסכם ולא ממצה…

* הייתי במסעדה לבנונית מצוינת, ערבסקה בצומת סגולה, גיא כתב עליה כבר.

* הייתי שוב במסעדה של ארז קומרובסקי בהרצליה וכרגיל נהניתי עד מאד.

* הייתי בהופעה של Puppet Folk Revival שהייתה מצויינת, עם כרמל שסיפרה לי עליהם ועוד חברים טובים. שכחתי כמה כיף הופעות חיות וכמה זמן לא הייתי בהצגת תאטרון (יאללה מי בא?). אחד היתרונות הבודדים שאני רואה בלגור בת"א :-)

* זה טוב שמעזיבים אותך מעבודה פעם בכמה זמן, יש לך זמן להציף את הבלוג בפוסטים :-)

* ביום חמישי יש ארוע יין ברעננה. לא בטוח אם אני אהיה שם, אבל שווה ללכת אם יוצא לכם.

* היו בטח עוד דברים שכרגע אני לא זוכר. אני עייף אנשים. הלכתי לישון.