(הצילומים קטנים כדי להאיץ את הצגת הפוסט, לחצו על כל אחת מהתמונות כדי להקפיץ גלריה לדפדוף במסך מלא)
את הניסוי הזה עשיתי בשבוע שעבר לכבוד אחותי, שקפצה לבקר מחו"ל אחרי שנתים וחצי בגולה. מסורתית אנחנו היינו מכינים בבית רוסט ביף מסינטה, חלק שהיא מתלוננת שקשה מאוד להשיג בניו-יורק בטרם פרסו אותו לסטייקים.
אבל הפעם רציתי לשמוע מה יש לרושפלד להגיד בנושא בספר הבשר שלו. רושפלד ממליץ על נתח הפריים ריב, חתיכת בשר שידוע לרוב כאנטריקוט, לכודה בעצם. רושפלד המליץ בצדק להפריד את הבשר מהעצם לפני הצליה (כדי להקל על הפריסה אחרי) ולקשור אותם חזרה (כדי לקבל את טעם העצם בצליה). תיאורטית אם יש לכם מושג באנטומיה של הנתח אפשר לעשות את זה עם סכין פירוק בשר טוב, אבל למה להסתבך? בקשו כמוני מהקצב לעשות את זה בשבילכם, קצבים אוהבים אתגרים 🙂
יש לציין בנקודה זו שהבשר של רושפלד גדל על הירח ולכן שוקל ששית ממשקלו על כדור הארץ. בעוד שבספר מומלץ לקחת "ארבע צלעות" כדי להאכיל שישה אנשים, אני לקחתי שתי צלעות וקצת, והתוצאה היתה 900 גרם עצם (זה כולל את "גשר הצלעות" שלרוב מורידים) ועוד 2600 גרם בשר, שזה מספיק לשמונה איש.
בשלב הזה האמריקנים ימרחו לארד (שומן חי), רושפלד מורח חמאה (כאילו שהאנטריקוט לא משויש מספיק…) ואני הסתפקתי בטיפ-טיפה שמן זית. רושפלד גם ממליץ על הרבה פלפל שחור, אבל אני העדפתי פלפל ירוק. בנוסף אפשר למרוח שום כתוש או לדקור בסכין ולדחוף פנימה פרוסות שום ורוזמרין. אפשר לפזר קצת מלח גס אם קניתם בשר לא מוכשר. אני מאוד ממליץ להקפיד על זה, כי בשר מוכשר הוא לרוב פחות עסיסי. אני מקווה שאני לא צריך בכלל להזהיר אתכם מפני בשר קפוא, כן?
בשלב הזה משלבים חזרה את הבשר למקומו בעצם וקושרים. בונוס למקפידים על קשר יפה במיוחד 🙂
מכניסים את הבשר על רשת לתנור שחומם ל-240-250 מעלות לכעשרים-עשרים וחמש דקות (תלוי כמהגדול גוש הבשר שלכם). פעם היה לי תנור סאוטר שהיה "מגיע ל-11" עם 280 מעלות. מסיבות שונות לא יכולתי לשמור אותו אצלי, אבל אם יש לכם כזה – אשריכם והרווחתם כלי חשוב לצליית בשר. אחרי מכת החום אפשר להוריד לבערך 130 מעלות לעוד 50 דקות (מדיום-רייר) עד 80-90 דקות (עשוי היטב). אם אתם אוהבים להתענות, אפשר גם למרוח את זה על שלוש שעות ב-100 צלזיוס אבל הפסיכולוגים טוענים שזה מסוכן.
בשלב הזה חותכים את החוט ופורסים את הבשר להנאת הקהל. מומלץ להשתמש בקרש חיתוך עם תעלה מקיפה כי ניגר לא מעט עסיס אדמדם ובריא שהולך טוב על האורז.
לקינוח הכנתי בעזרת אחותי קינוח ברזילאי פופולארי, סופלה די גויבאדה, ועל זה אולי פוסט ביום אחר. גם כי לא ברור לי אם אפשר להשיג גויבאדה בארץ (למרות שיש שמועות שלפעמים מוצאים בטיב-טעם, ויש שמועות שריבת הגויאבות של אמי מתאימה אף אם מתוקה מדי והמתכונים יצטרכו תיקונים), וגם כי אני עוד צריך ללמוד איך להכין קאסטרד נכון (הרוטב הידוע גם כ-"קרם אנגלייז") בלי להפוך אותו לביצה מקושקשת. תצטרכו לדמיין את הטעם האלוהי בעל-פה כרגע. הנה המתכון והסברים על גויבאדה ביתית והגויבאדה-מהסופר נראית חלקה ויפה כמו כאן. אם תראו את זה בארץ, ספרו לי. זה מעדן בעצמו ובסיס לכל מני מטעמים.
הזכרתי את זה בעבר, אבל אני חוזר ומדגיש כי נראה שנשארו מקומות:
הערב בשעה 20:00, ספקנים בפאב בתל-אביב
בואו להמשיך את מסורת הספקנים שהתחילה בלונדון והתפשטה לרוב העולם כולם יהיו שם: ספקנים, מדענים, אוהבי אלכוהול, ושקר כלשהו שישתוקק להתגלות…
ההרצאה המרכזית של הערב: ד"ר אורלב לוי ידבר על "כיד המקרה: טעויות (מדעיות) ששינו את פני ההיסטוריה".
אורלב הוא מומחה לביולוגיה תאית ומולקולרית, בעל דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב. הוא רואה בחינוך לחשיבה מדעית מטרה חשובה בחייו ומשתמש בידע שצבר במהלך שנות לימודיו, בניסיונו העשיר ובכישורי ההוראה שפיתח בשנים האחרונות, להשגתה. הוא כתב מספר ספרים, ביניהם "כיד המקרה".
ישנם עדיין מקומות פנויים! אתם מוזמנים להביא חברים.
מפגש ספקנים בפאב תל-אביב מאורגן על-ידי "ספק סביר", הפודקאסט לחשיבה מדעית וביקורתית בעברית, ובשיתוף "שפינוזה", אתר הספקנים הישראלי.
אגב, אני תהיתי אם הקהילה בארץ תפריד (כמו בארה"ב) בין העמדה הפרו-מדעית והעמדה האנטי-דתית, ונראה שהבחירה בבר פירות ים אומרת הכל. קצת חבל שמתחילים מראש בעמדה שחוסמת שומרי מסורת ודתיים (ויש ביניהם ספקנים, אפילו אם לי זו נראית לפעמים סתירה, להם כנראה יש איזה פתרון קוגניטיבי לענין).
בפוסט שלפני הקודם נתתי לינק לגרסא בכותרות באנגלית של נקודת התכלת של קרל סאגן. בסופה אומר קרל (בהקלטה ללא כתוביות) ציטוט חשוב בנושא קרוב ואחר לספקנים שבקהל: "If we are not able to ask skeptical questions and interrogate those who tell us that something is true, to be skeptical of those in authority, then we're up for grabs!" – "אם יבצר מאיתנו לשאול שאלות ספקניות ולתחקר את אלו שמורים לנו כי טענה כלשהיא היא אמת, להטיל ספק באנשי רשויות, אזי אנו חסרי הגנה מפני גנבת הדעת!".
יצא לי לא מעט להתווכח עם דתיים ששלפו את הטיעון הכל-כך מעצבן נגד חוסר דת, לפיו הרי גם סטלין, היטלר, מאו וחברים היו "אתאיסטים". בן שטיין, האיש שהרס במו ידיו את המוניטין שלו כשהיה לשופר של Expelled (הסרט והפיאסקו) אמר בלא מעט תוכניות טלוויזיה כי המדע מוביל להשמדת עמים וכי "הדבר האחרון שהמשפחה שלי ראתה באושוויץ היו מדענים בחלוקים לבנים שמורים להם ללכת למקלחות". אנשים עם גישה כזו מעציבים ומקוממים אותי, לא בגלל הדעות ההזויות שלהם, אלא בגלל שהגישה שלהם מחלחלת אל הקהל שלהם שאח"כ יוצא נגד חיסונים לתינוקות וטיפולים רפואיים שונים. ג'ני מקארת'י הייתה אולי נערת פלייבוי מהממת וקומיקאית פיפיקקי מצחיקה בתחילת התשעים, אבל לאחר שנים של מאבק מתוקשר בניצוחה, אנשים לא מחסנים את ילדיהם נגד מחלות. החזרת שמוגרה לחלוטין בארה"ב חזרה ותבעה כבר את חייהם של עשרות ילדים, ולאמריקנים המשוגעים האלו לא חסרות כתות כמו מכחישי AIDS או Christian Scientists שמסרבים להמון טיפולים מצילי חיים כמו עירוי דם בסיסי. לשמחתי בארץ יש יותר רספקט לאנשי מדע הרפואה כי הם גם בחזית פיתוחים אחרים כמו טיפולי הפוריות, אבל הסכנה תמיד קיימת, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו יום אחד עם שטויות האסטרולוגיה, "הסוד", הומאופתיה והסיינטולוגיה של אודטה משתלטים על דעת הקהל כמו אופרה ווינפרי בשדה קוצים.
אנשים כאלו גם תמיד מלאי סתירות עצמיות – מקארת'י טוענת שהצליחה "לרפא" את בנה האוטיסט דרך תהליך של "ניקוז רעלים" (detox) כשלמעשה היא פשוט קיבלה חוות דעת אחרת מעוד מומחה (או שמצבו ההתפתחותי באמת השתפר מספיק כדי לצאת מהעקומה שמגדירה אותו כאוטיסט, עקומה שהרשויות מזיזות לפעמים כדי להסליל יותר תלמידים לבתי ספר ציבוריים רגילים). אבל האירוניה היפהפיה שבמקביל לטענותיה נגד חיסונים מסוכנים כי "הם מכילים כספית ומי ירצה להזריק לעצמו את הרעלן העצבי השני הכי מסוכן לגוף?", היא גם רואיינה וצוטטה כממליצה בחום על זריקות בוטוקס המסוכנות הרבה יותר, כדי לשמור על היופי…
ולמה אני מודאג? כי באירופה, בארה"ב, אבל יותר חמור באפריקה, הטירוף הגיע לשיא חדש בשנים האחרונות. לפני כמעט שנה חבורת רופאים פנתה אל ה־WHO שיתחילו להתאפס בנושא, כי המון מרפאות באפריקה ואסיה התחילו מטפלות הומאופתית במחלות איומות כמו איידס, שחפת, מלריה, צהבת ושאר דברים איומים. מחלות שאנשים גם ככה מתים מהן במליונים כל שנה גם עם תרופות קונבנציונאליות, לא כל שכן עם כדורי סוכר… ארגון הWHO אולי פוליטי או "נחנח" ומופעלים עליו לחצים מהמון גורמים שמחוץ לקהילת המדע, אבל למרות הכל הם אכן התעשתו והוציאו מכתב תשובה שבו הם מתבטאים בזהירות שיא פוליטית על כי הארגון אינו ממליץ על תרופות הומאופתיות למחלות האלו. למעשה חוזר על המדיניות הנוכחית בלי שינוי מיוחד. לא הוקיעו, לא יצאו נגד, רק חזרו על המילים הזהירות של "אין כל ראיה מדעית". אני לא מבין למה יש בעיה לכתוב כי "הבדיקות המדעיות מראות שמאוד לא סביר שיש לתרופות האלו תועלת". זו עדיין לא אמירה מפורשת אבל בעייתית של "זה לא עובד וזה מסוכן", אבל זה טיפה פחות פתוח לפרשנויות.
לצערי המכתב לא פורסם אפילו באתר הארגון עד כמה שראיתי, אבל המדענים שקיבלו חזרה את המכתב חסר השיניים הפיצו אותו למרות זאת לעיתונים. BBC התנהגו באחריות כשניסחו כותרת כי "לפי WHO, הומאופתיה איננה מרפאה, עיתונים אחרים עוד החמירו את זה וכתבו שהארגון מזהיר נגד או ממליץ נגד, וזה הרבה יותר אחריות ממה שאני רגיל לקרוא בעיתונים.
אבל הנה הבעיה הגדולה שלי: יש מקרים שבהם הומאופתיה עובדת. לא בגלל שיש בה משהו אמיתי אלא בגלל שפלאסבו עובד, ולכן לצערי יש אפילו רופאים קונבנציונאליים שמסכימים שאין לפעמים בעיה אתית עם רישום פלאסבו לחולה.
פלאסבו זה אפקט פסיכוסומטי מטריד. זה דבר לא לחלוטין מובן. זו תופעה שבאמת מעלימה בעיות מסוימות, ותועדו מקרים קשים של מחלות פנימיות, מחלות עור ואפילו הפרעות נוירולוגיות שנחשבו לבלתי ניתנים לריפוי, וטיפול פלאסבו פתר. סיפרו לי אפילו על מקרה של אדם עם אישיות-מרובה (multiple personalities, לא פצלת שהיא Schizophrenia) שרק אחת מהאישיויות שלו חולה בסכרת – תסמינים של סכרת הופיעו בבירור רק כשהוא היה אותה דמות ספציפית. האם הלבלב נשלט באמת ע"י כוח רצון? האם אמונה יכולה להלחם גם בסימפטומים ממקורות ידועים ומוכחים כיריית אקדח, מלאריה או נגיף HIV? למה פלאסבו כחול טוב יותר לשינה מאשר פלאסבו אדום? מצד שני אני חושב שכמה מקרים מפתיעים אך אנקדוטליים אינם יכולים להיות בסיס לבחירה נכונה בטיפול אחראי.
[audio:http://audio.wnyc.org/radiolab/radiolab051807pod.mp3]
(הפודקאסט מומלץ, המקור כאן)
באופן מפתיע מסתבר שלמרות שפלאסבו לא פותר הכל, אנשים מעדיפים אותו לפעמים על פני תרופות בדוקות, גם במקרים שעד לפני 30-40 שנה אפילו מטפלים אלטרנטיביים לא העיזו לטעון ליכולות ריפוי. זה מטריד אותי לחשוב על כל האנשים שנכנעים לתעמולה כוזבת שכזו ועלולים לסכן את בריאותם על דברים שלא ניתן להסתמך עליהם.
ולכל מי שיספר לי שהוא עובד עם תרופות הומאופתיות וזה עוזר לו יש לי להגיד לכם ככה:
1. או שהסימפטומים שלכם פסיכוסומטיים ולכן כל טיפול פלאסבו שתואם את האישיות שלכם יעבוד.
2. או שאתם מתעלמים מזה שזו הקלה קלה בתסמינים אבל הגורמים הבסיסיים לבעיה לא נעלמים באמת.
3. או שההומאופת זייף ושם לכם חומר פעיל בתרופה (ולכן היא כבר לא הומאופתית), אבל יותר סביר שזה בגלל הבדלים אחרים בדיאטה או עצות אחרות שניתנו לכם לביצוע בזמן הטיפול.
שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה "דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית". אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…
חזרתם? ובכן לפני חודש חגגנו לסבא משה 104, הפוסט הזה הוא חצי-המשך לפוסט מלפני שנתיים על יום ההולדת ה-102 שלו. שם זרקתי כמה פרטים קטנים על המשפחה של סבי. בן ציון הקצב (אביו של סבא) היה איש מאוד סובלני (לא ששמעו אז כל כך על כפיה דתית, ובקושי היו חילונים ממילא), שנולד וגדל בעיר העתיקה ויצא למאה שערים ועדיין חי בתוך קהילה שמרנית וצפופה. הוא היה פתוח לדיעות וחדשות מהעולם. בביתו גרה לאיזו תקופה בת דודה סטודנטית שלמדה בסמינר למורות ((שמה היה ציפורה גולדברג, סבא טוען שהיא אמה של עדי רבן מקול ישראל אבל אני לא אחתום על זה)), והביאה איתה מאזור השפלה משבים רעננים של סיפורי מהפכות אזרחיות ברוסיה. לפעמים היתה נפגשת חבורת אקטיביסטים בסלון, ובן ציון נשבה ברעיונות הסוציאליזם, עד כדי שיום אחד קם ונסע במיוחד לועידת ההקמה של ההסתדרות. בגלל שהאירוע היה בעל אופי חילוני למדי הוא רק הקפיד לא להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת של הכנס, שמא יגלו את הדבר מי מלקוחותיו. אז הנה הניצנים של מוסר חברתי חילוני, סבא שלי כבר "התפקר" לחלוטין, מכר טריפה במרכז העיר ושונא את החרדים.
מצידה השני של המשפחה, אבא שלי גדל בחיפה בית חילוני למדי אבל עם סבא שהיה רב. לא היתה לו שום בעיה, והרבה רספקט ליהדות; אבל אחרי 40 שנה כירושלמי, הוא שונא כמובן את כל מה שקשור לכפיה דתית. אצלי זה כבר היה מתורגם לתגובה אוטומטית שלילית לכל דבר שקשור בדת. בגיל 13 דעותי היו מספיק מגובשות והחלטתי לא לעלות לתורה, אבא שלי צחק שהוא היה מאוד רוצה לדקלם את "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ולא נתתי לו את ההזדמנות… ברבות השנים אני התקצנתי עוד יותר, והצד הזה שלי עדיין צץ כשמדובר בדיונים על מדיניות ציבורית, אבל ה"זבנג" לראש הגיע כאשר הבנתי שאני הפכתי לקנאי מדי בכל נושאי האתאיזם גם בתחומים האחרים.
אז למה מוסר יהודי? הנושא עלה כאן לפני שנה, בעקבות פעילותי למען הירוקה-מימד. את החשיפה למצע והרעיונות יכולתי לקבל לפני שנים, הרי מימד לא קיימת מאתמול, אז מה פתאום "גיליתי את אלוהים" רק עכשיו? ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם היה איזה עב"מ שכזה בשנות ה90, לא? טוב, אני ידעתי שמלכיאור עושה דברים חיוביים בכנסת אבל לא זכרתי מה בדיוק, ושמעתי על האיחוד עם התנועה הירוקה, אבל לא הייתי מגיע לחוג הבית ב31 לדצמבר אם אלון דוד לא היה יוצר איתי קשר. את השיחה המחוממת שהיתה שם צילמה כרמל וייסמן, לשימחתי את החלקים המחוממים היא חתכה החוצה ונשאר העיקר: הרב מלכיאור בעד הביטול של חוקי דת, הוא בעד תחבורה ציבורית ירוקה בשבת, הוא אדם פרקטי ופרגמטי, והכי חשוב – הוא מבין שכפיה דתית מייצרת אויבים וסקטוריאליות.
אני יצאתי מאותה פגישה חשדן, בגלל שהמילים "הפרדת דת ממדינה" אינן על הפרק. בגלל שהוצאת לימודי הדת מהחינוך הממלכתי אינה על הפרק (להפך, דיברנו שם בהרחבה על תוכניתו לאחד את הפלגים לזרם חינוך ממלכתי אחד), ויצאתי בהרגשה שעוד לא תם החיפוש, זה נשמע חיובי אבל זה לא מושלם. בדרך החוצה טרחתי בכל זאת לפלס דרכי בין האנשים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לרשימה הצלחה בבחירות. הרב מלכיאור תקע בי מבט עייף ושאל אם אני סתם נימוסי, עניתי לו שאין לי כרגע הרגשה שאצביע בשבילם, אבל אני רוצה רשימה שכזו בכנסת בלי קשר. הלכתי הביתה בהרגשה שאני צריך לחפש הלאה, אבל דבריו המשיכו להדהד לי בראש. הקליק בא אחרי שיתופי פעולה נוספים בזכות שוקי גלילי, בזכות פגישה נוספת עם ערן בן ימיני, בזכות קריאת המצע, בזכות מה שקראתי ושמעתי הלאה על הרב מלכיאור, על יונינה (מס' 4 ברשימה) ומה ששמעתי מהם הלאה בכנס התנועה בגני התערוכה (שחבל לי שלא הועלה במלואו ליוטיוב).
היום כשאני מסתכל על ריצ'ארד דוקינס או ירון ידען מדברים עם דתיים או על דת ונגעל מהסגנון הדפוק של חשיבה סגורה. אני לא מדבר על חשיבה סגורה כניגוד ל"השארת פתח לאפשרות של אלוהים" אלא חשיבה סגורה כחוסר התחשבות בסולם הערכים של האחר, מוטעה ביסודותיו ככל שיהיה בעיני. המוזר הוא, שדווקא מומרים כמו ידען ודוקינס מסוגלים להיות פוגעניים כל כך, איפה שאני, שנולדתי בבית לא מאמין, מסוגל לתת קצת יותר מרחב סבלני לשיחה, אף אם לא סובלני. העובדה שאני מכבד אמונות של אחרים אינה סותרת את העובד שאלחם בחלק מהן בעזוז אם הן עומדות להפוך למדיניות ציבורית.
FLYING SPAGHETTI MONSTER!
(מפלץ ספגטי מעופף)
PIE SAUCUS DOMINE
(ריבונו של רוטב העגבניות)
RAMEN
(אמן)
החיבור והגשר מגיע מתקופת בית הספר. אז לא התנגדתי לשיעורי תנ"ך או תושב"ע. לא אהבתי אותם – אני מודה – אבל לא סבלתי מהם בצורה שונה מאשר שיעורי ספרות או הסטוריה. משהו מהם חילחל; אני מוצא שאני מדבר עם חברים, גם חילונים וגם יותר מסורתיים, ואני רואה שאני בהחלט יותר בקיא מהאדם הממוצע גם בלי שפתחתי תנ"ך כבר שנים, שלא נדבר על דפי תלמוד וגמרא מימי חטיבת הביניים והבגרות בתנ"ך. מצאתי ברבות הימים שאהבתי יותר את המוסר הזה של היהדות הישנה מספרי התושב"ע, אותם הדברים ההגיוניים שהיוו קרקע מוסרית משותפת בדיעותיו של הרב מלכיאור, מאשר הפונדמנטליזם המודרני שמייצגת רוב העדה החרדית ובקצה הקיצוני שלה נטורי קרתא ופסיכים אחרים.
(הסיפור האחרון הוא כמובן ליצמן, השר-שאסור-לו-להיות-שר-במדינה-חילונית-אז-הוא-רק-סגן-שר הבריאות, שבשם הvoodoo שלו רוצה כ-140 מליון ש"ח לשפוך על העברת חדר מיון בגלל כמה קברים. אני לא חותם על עצומות, אבל אני מסכים שזה טמטום אם יסתבר שכל הכסף הזה ילך רק על שינוע הבנין ולא על ציוד ופונקציונליות. האיש לא שמע על פיקוח נפש? כיוסוי מצוין תמצאו עוד אצל אילן ואחותנו ואן-דר-גרף)
מה שאני בעצם מנסה להגיד כסיכום לפוסט הארוך הזה, הוא שבעוד שאני מתנגד לדוגמות דתיות וממסד דתי, אין לי בעיה עם מאמינים שמבינים שהומניזם צריך להיות התשתית המוסרית ולא הלכות שלופות מאיזה ספר עתיק. מאתר היואיזם אני חותם בקלות על הרבה אמירות שנתקבצו שם, אולי במיוחד על זו של צ'רלס צ'פלין וזו של הוומבאט שמסכמות את זה יפה, או זו של קרל סאגן, ב"נקודת תכלת":
ולמי שצריך גרסא עם כתוביות במקום קולו הדרמטי של קרל, נסו את הגרסא הזו.
רציתי לסיים באקורד היותר מבודח של "רקדו, קופים, רקדו!" אבל לכבוד חודש השואה השנתי שמתחיל בימים אלו, חשבתי שמן הראוי להיות יותר רציני בנושא…
בזכות תכנית הטלוויזיה הציבורית Nova Science Now עלה החוקר מארק רות' על פריצת דרך טיפולית לבני אדם שאולי יום אחד תוביל ליכולת האמיתית להקפיא אנשים ל"תרדמת חורף" ממושכת שלא פוגעת ברקמות ונוירונים. הרעיונות שלו מאוד מרגשים וההתלהבות של כמעט כל חוקר שעולה על הבמה ב-TED מורגשת. עוד חידה פוצחה, עוד הנחה הופרכה, עוד תאוריה הוכחה או שעוד דיעה התהפכה, אנחנו חייבים להודות שאנחנו בתקופה מקסימה של גילויים, הודות לקפיצות הדרך שכבר קרו לפנינו, והודות לתקשורת המשופרת שבין האנשים לספר על הגילויים האלו.
בין מידע לגילויים, הזכרתי כבר כמה פעמים את ההתמכרות שלי למידע ואת אי היכולת לעמוד בשטף הידע הנהדר שמצטבר וממלא ונשפך, דורס לי זמן אישי, מנסה להשתלט על שעות העירנות שלי ולפעמים דורס אפילו את היכולת לעשות משהו מועיל על המידע (למשל, לעבוד 🙂 ) אבל אני מניח שזה מאבק אבוד כי הבעיה תחריף, אני אצטרך יום אחד להכיר בעובדה שאי אפשר לעמוד בקצב, ולאחרונה אני מנסה בכ"ז להתמקד בדברים לפי סדר חשיבות כלשהוא. בין השאר מטרידה אותי העובדה שיש אנשים שחייהם מלאים בשטויות במקום בדברים בעלי טעם. טלנובלות ותתי-תרבות, אמונות תפלות או אלימות ורוע הם כולם מצבים שבהם המוח האנושי שלנו מחפש חזרתיות שלא באמת קיימת או קונפליקטים כדי שיהיו לו מצבים לפתור. לא עדיף בעיני כולם שבמקום למצוא קונפליקט אלים, או לייצר ולפתור אותו, יהיו מוחות של ילדים ומבוגרים עסוקים בפתרון חידות כמו הבנה של אמנות, יצירתה, או המצאות ומחקר מדעי? אני חושב שהמוח שלנו רעב ללמוד ולייצר, ככה האבולוציה דאגה לכך שהוא ישמור עלינו ויקדם אותנו, הבעיה היא כשאנחנו מאכילים אותו בזבל במקום בדברים טובים.
לכן התכנסה אתמול בלילה חבורת ספקנים בבר זולה בינוני בחיפה, ושמעה את הרצאתו של רועי צזנה על תעתועי המוח, ועד כמה קל להכשילו ולהפליאו. הרצאה שהיתה שליש מופע קסמים, שליש מדע ושליש הסתחבקות עם החבורה שבחדר, והתגלתה כדבר הנכון במקום הנכון – ספקנים בטבעם הם לא ספקנים מקצועניים עד לא יכירו קצת את הרקע והכלים. ההרגשה שמשהו לא בהכרח נכון רק כי הוא טענה מסמכות זו התחלה יפה אבל צריך לעבות אותה בידע ועובדות, וצריך לראות בצורה בלתי אמצעית איך טובים ממך עלולים לפול בפח. וכאן אני חוזר לעניין התקשורת בין כל החושבים. טוב שיש בלוגים, טוב שיש עכשיו כבר שני פודקאסטים ("ספק סביר" ובמידה מסוימת "עושים הסטוריה") ועוד מעט יותר (הודעה בקרוב). טוב שיש פגישות ואמן שזה ימשיך ויגדל לקהילה שתשפיע במאבקים שנכונים לנו בדרך, אם זה על זכויות אדם, זכויות דיגיטליות ונושאים הנוגעים לחינוך הנוער, אני רואה את הקהילה הזו בתור המקום נכון לשמור על השפיות של התפר המתפורר שבין טכנולוגיה, מסורת וחברה. זו שליחות מדעית ואקדמית, אבל זו גם שליחות להכין את החברה לבאות ולמעשה גם להתמודד עם ההווה. זו הסיבה לקיומו של לינק ה"קלט" בראש הבלוג, וזו הסיבה שרמזתי כבר לכמה מחברי שאני חושב שהקריירה הבאה שלי היא בחינוך. אני מקווה שאצליח לעשות לאחרים כיף מלימוד ספונטאני ועצמי שהייתי צריך לגלות מחדש, בניגוד לאיכס שגרמה לי מערכת החינוך בצעירותי.
המסר שלי הוא כרגיל – אל תקחו דברים כנתון, הצליבו מקורות מידע, וזכרו שכולם נופלים בפחים, אפילו מדענים אבל במיוחד סוכנויות חדשות מסחריות.
את הניסוי הזה עשיתי בשבוע שעבר לכבוד אחותי, שקפצה לבקר מחו"ל אחרי שנתים וחצי בגולה. מסורתית אנחנו היינו מכינים בבית רוסט ביף מסינטה, חלק שהיא מתלוננת שקשה מאוד להשיג בניו-יורק בטרם פרסו אותו לסטייקים. 
אבל הפעם רציתי לשמוע מה יש לרושפלד להגיד בנושא בספר הבשר שלו. רושפלד ממליץ על נתח הפריים ריב, חתיכת בשר שידוע לרוב כאנטריקוט, לכודה בעצם. רושפלד המליץ בצדק להפריד את הבשר מהעצם לפני הצליה (כדי להקל על הפריסה אחרי) ולקשור אותם חזרה (כדי לקבל את טעם העצם בצליה). תיאורטית אם יש לכם מושג באנטומיה של הנתח אפשר לעשות את זה עם סכין פירוק בשר טוב, אבל למה להסתבך? בקשו כמוני מהקצב לעשות את זה בשבילכם, קצבים אוהבים אתגרים 🙂
יש לציין בנקודה זו שהבשר של רושפלד גדל על הירח ולכן שוקל ששית ממשקלו על כדור הארץ. בעוד שבספר מומלץ לקחת "ארבע צלעות" כדי להאכיל שישה אנשים, אני לקחתי שתי צלעות וקצת, והתוצאה היתה 900 גרם עצם (זה כולל את "גשר הצלעות" שלרוב מורידים) ועוד 2600 גרם בשר, שזה מספיק לשמונה איש.
בשלב הזה האמריקנים ימרחו לארד (שומן חי), רושפלד מורח חמאה (כאילו שהאנטריקוט לא משויש מספיק…) ואני הסתפקתי בטיפ-טיפה שמן זית. רושפלד גם ממליץ על הרבה פלפל שחור, אבל אני העדפתי פלפל ירוק. בנוסף אפשר למרוח שום כתוש או לדקור בסכין ולדחוף פנימה פרוסות שום ורוזמרין. אפשר לפזר קצת מלח גס אם קניתם בשר לא מוכשר. אני מאוד ממליץ להקפיד על זה, כי בשר מוכשר הוא לרוב פחות עסיסי. אני מקווה שאני לא צריך בכלל להזהיר אתכם מפני בשר קפוא, כן?
בשלב הזה משלבים חזרה את הבשר למקומו בעצם וקושרים. בונוס למקפידים על קשר יפה במיוחד 🙂
מכניסים את הבשר על רשת לתנור שחומם ל-240-250 מעלות לכעשרים-עשרים וחמש דקות (תלוי כמהגדול גוש הבשר שלכם). פעם היה לי תנור סאוטר שהיה "מגיע ל-11" עם 280 מעלות. מסיבות שונות לא יכולתי לשמור אותו אצלי, אבל אם יש לכם כזה – אשריכם והרווחתם כלי חשוב לצליית בשר. אחרי מכת החום אפשר להוריד לבערך 130 מעלות לעוד 50 דקות (מדיום-רייר) עד 80-90 דקות (עשוי היטב). אם אתם אוהבים להתענות, אפשר גם למרוח את זה על שלוש שעות ב-100 צלזיוס אבל הפסיכולוגים טוענים שזה מסוכן.
בשלב הזה חותכים את החוט ופורסים את הבשר להנאת הקהל. מומלץ להשתמש בקרש חיתוך עם תעלה מקיפה כי ניגר לא מעט עסיס אדמדם ובריא שהולך טוב על האורז.
לקינוח הכנתי בעזרת אחותי קינוח ברזילאי פופולארי, סופלה די גויבאדה, ועל זה אולי פוסט ביום אחר. גם כי לא ברור לי אם אפשר להשיג גויבאדה בארץ (למרות שיש שמועות שלפעמים מוצאים בטיב-טעם, ויש שמועות שריבת הגויאבות של אמי מתאימה אף אם מתוקה מדי והמתכונים יצטרכו תיקונים), וגם כי אני עוד צריך ללמוד איך להכין קאסטרד נכון (הרוטב הידוע גם כ-"קרם אנגלייז") בלי להפוך אותו לביצה מקושקשת. תצטרכו לדמיין את הטעם האלוהי בעל-פה כרגע. הנה המתכון והסברים על גויבאדה ביתית והגויבאדה-מהסופר נראית חלקה ויפה כמו כאן. אם תראו את זה בארץ, ספרו לי. זה מעדן בעצמו ובסיס לכל מני מטעמים.
ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם 
