אין לי הרבה מה לומר על זה, רק להזמינכן לבוא לשיר עם ואנדר בעוד שבועיים. גם בנים יכולים לבוא ולעשות עם השפתיים, אבל חשוב שקולן של הנשים ישמע (וראוי שכך! אם להאמין לרבנות הצבאית ולרב הראשי מצגר, שירת נשים זה מחרמן, אז כדאי לכם לבוא).
חשבתי שהחטא שלי היה שלא ביססתי את ההשוואה עם לינקים, אותות ומופתים (ואני מודה שהפוסט היה שטחי כמו שהוא היה מהיר לכתיבה), אבל זו היתה דעת המיעוט. לפי הביקורות שקיבלתי, נראה שעצם האקט של השוואת סתם כך משהו נורא למשהו נורא יותר גורם לדעת האנשים יותר נזק מתועלת (אבל לא הסבירו לי למה). אני יודע שבבירור עלול לקרות ההיפך – עוצמתו של הדבר הנורא יותר שאליו משווים מתגמדת. כשכל אנטישמי קטן מושווה לנאצים, זה הופך את עוצמת הנראטיב של השמדת העם השיטתית לפחותה ולפחות אפקטיבית בעיני הקהל המושפע במועד מאוחר יותר. יש בלוג אחד שקבר מזמן את חוק גודווין ועושה עבודה יסודית יותר של השוואה שכזו, תכירו את o 1 39. הבלוג נוקט בקו פשוט – השואה לא קרתה ביום אחד והשמדת העם גם לא התחילה ביום אחד. במשך כעשור של שנאה על אש נמוכה ומתגברת חוקקו חוקים והוקמו מנגנונים, גטאות ומחנות. המון צעדים קטנים שזכו כל אחד לחוד ללגיטימיות בלי לראות את התמונה הגדולה מצטיירים מאוד שונה כשעושים זום אאוט, וקוראים את ההיסטוריה מעשר ועשרים שנה מהעתיד. הבלוג o 1 39 בא להשוות בלי להתנצל בין עליית האנטישמיות שהובילה לרצח שיטתי ובין התנהלות צה"ל וישראל בקו הירוק ומחוצה לו, דה יורה ודה פקטו.
גם אתר המחאה לא מפחד לקרוא לישראל "טוטליטארית", אבל אחרי מה שאי קורא בחודש האחרון מצייצני מחאה אמריקניים, אני מבין שישראל נתנה יד רחבה למחאה הפיסית לדעוך לבד ודי התעלמה ממנה. היום, אחרי שרוטשילד פונה ומאהלים אחרונים מפונים מדי פעם בכוח, אפשר לספור את מקרי אלימות המשטרה האמיתיים שהיו פה, ולא נראה לי שהיו יותר מכמה עשרות מעצרים פה ושם, במחאה שהוציאה לרחובות אלפים בכ70 מאהלים ומאות אלפים בהפגנות המוניות. בארה"ב יש כבר עשרות אלפי מוחים מפוזרים בעשרות ערים מחוף לחוף, עוד לא היתה עצרת אחת מסודרת והם רחוקים מלגבש את המסר שלהם, אבל בוצעו כבר כמעט אלף מעצרים בניו יורק, כ700 בבוסטון, ועוד ערים מספרות ומפרסמות ביוטיוב שהמשטרה משחררת כוחות מוגזמים נגד תושבים שפשוט יושבים ומפגינים בשדרות הרבה פחות נוחות מרוטשילד וגינת לוינסקי.
אבל אנחנו נמשיך להשוות, כי ככה המוח האנושי עובד. הוא לא טוב במיוחד בגדלים אבסולוטיים, רק מה שהוא יכול להשוות לדברים אחרים. עד כמה שהייתי רוצה להיות אוביקטיבי, כשדנים בפוליטיקה קשה להיות כזה, במיוחד אם אתה חי בתוך המציאות שעליה אתה מנסה לחוות דיעה. בנושאים מסויימים אני פעיל למען המטרות של ספקנות מדעית, אבל קשה לעשות את זה לגמרי בנושאי הפוליטיקה המקומית. לא משנה אם אדע את שמה המדויק של ההטיה הקוגניטיבית, או כמו שאומר חבר אחר "I'm good at finding the cloud in every silver lining". פסימיות נטו מובילה לדיכאון, אופטימיות נטו גם היא מסוכנת, אבל השאלה אם זה כל כך רע להיות פסימיסט, לדמיין את המצב מתדרדר, כל עוד יש בך אופטימיות לאזן את זה בהרגשה שעדיין יש עבור מה להלחם.
הפסימיות והאופטימיות לפעמים ישקרו לנו, ולפעמים יעזרו לנו להיות מודעים יותר לסכנות ולפתרונות. הם כלים לא מושלמים, אבל הם מה שהאבולוציה פיתחה לנו ועם זה עד היום ניצחנו. כמובן שצריך להשתפר, צריך עוד להתפתח אבולוציונית מ"חוק הג'ונגל" שטבוע בנו כל כך עמוק (הסובלימציה שלו בגרסתה הכל-כך ישראלית נקראת "שרק לא אצא פראייר", מכירים? אז צריך להפטר מזה). אם זה יצליח, אולי לו נצטרך לריב על כל פיסת משאבים עם בעלי הכוח, אולי אנשים יצליחו לתכנן קדימה שימוש במשאבים במקום לחטוף מה שיותר לעצמם, והמין האנושי יעמיד דור אמפתי יותר, שבו שורדים המתחשבים ולא האלימים והנצלנים.
ולספקנים שמבקשים שאגבה את ההשוואה לאפרטהייד בעובדות – אני מקווה שאוכל למצוא את הזמן, בין חיפושי עבודה לצרות משפחתיות כדי לגבות את זה במחקר טיפה יותר מעמיק, אבל אני לא יכול להבטיח שאל הכל אני אוכל להתייחס. יש סדרי עדיפויות שכרגע מכתיבים לי החיים.
עוד מילה על יחסים ויחסיות
הקמפיין בעד שחרור גלעד שליט אמר למעשה שצריכים לשחרר אותו בכל מחיר. כולל במחיר שחרור רוצחים בעשרות ומאות, כאלו שכבר רצחו וכאלו שאולי עוד ירצחו. 1000 איש תמורת בחור אחד. הרבה אנשים כבר אמרו לי שאני לא אנושי וחסר לב כשאני מתנגד לעסקאות כאלו, אבל אני הסתכלתי על המחיר הרגשי והמוסרי של שחרור רוצחים. המחיר הנפשי למשפחות הקורבנות הקיימים והמחיר העתידי אם יהיו קורבנות נוספים. בזמן מתקפת עופרת יצוקה נהרגו 10 חיילים ישראלים מאש כוחותינו במודע ובמכוון. חיילי צה"ל ירו על חיילי צה"ל אחרים במטרה להורגם, לרוב חבריהם לפלוגה, רק כדי שלא יפלו בשבי. שלא יהפכו לעוד גלעד שליט, כי עדיף לצה"ל להרוג חייל ישראלי אחד מאשר לשחרר אלף עצורים. השיקולים האלו פסיכיים. אני חושב שגם ההסכמה לשחרר אלף עצורים תמורת שליט היא חסרת פרופורציות אם אין עוד הבטחות משמעותיות ומרחיקות לכת מהצד השני. לצערי אנחנו לא יודעים מה הם כל הפרטים, אבל אם מה שהתפרסם זה נטו ההסכם של אלף תמורת אחד ותו לא, אני אאלץ להסכים עם מבקרי העיסקה.
אני לא סולח להם על מעשיהם, אבל אני סולח להם על חמדנותם כי הם אנושיים. כי הם גדלו על ברכיו של מילטון פרידמן שאמר שמותר להם. כי הם צמחו כי הושקו וזובלו ע"י ראשי ממשלות וקואליציות כבר 20 שנה ויותר.
אני השנה לא סולח לנערי האוצר הבלתי מרוסנים שמוותרים על הכנסות מדינה מתמלוגים, זכיונות וחובות של מוסדות גדולים. אני גם לא סולח להם על ניצול חוק ההסדרים עד טיפת דמינו האחרונה (תרתי).
אני לא סולח לראש הממשלה שמקצץ את כנפי הרגולטורים, החשכ"ל, הרשות להגבלים עסקיים, וביטל השנה את משרד נציב הדורות הבאים. אני גם לא סולח לו על שהוא מוכר בזול נכסי מדינה, גנים לאומיים ואת בריאותם, פרנסתם ואיכות חייהם של אזרחי המדינה.
אני לא סולח לרשויות המס שרודפים עד חורמה את החייבים הקטנים אבל מוחקים חובות ומספרים תספורות לעושקים הגדולים של המדינה, ולא סותמים פרצות בחוקי המס ובאכיפתם.
אני לא סולח למשטרה שאוכפת את החוק רק על מי שנוח לה. לא על הפושעים האמיתיים.
אני לא סולח למשרד המשפטים שלא עושה מספיק כדי לחזק את רשויות המשפט בשופטים וכוח פעולה כדי לגבות את מעט הסדר שהמשטרה מדי פעם עוד מנסה לאכוף.
אני לא סולח לקואליציות שאישרו שוב ושוב חוקי הסדרים שנתיים (או דו-שנתיים!) ותקציבים דו-שנתיים במקום לבטל את הפגע הרע והאנטי-דמוקרטי הזה.
אני לא סולח לתקשורת שניסתה לסובב את ידיה של המחאה ולהכריח אותה לדבר בשפה הישנה במקום לנסות להבין את השפה החדשה, ובדרך זרעו בלבול ומיסאינפורמציה.
אני לא סולח לימנים, החרדים והערבים שחשבו שאין להם מקום במחאה והעדיפו להשאיר אותה לשמאל בלבד במקום לתמוך בה כמחאת כל העם שהיא ניסתה להיות, ואז היינו מוציאים אפילו מליון איש לרחובות. בסה"כ התוצאות יהיה גם בשבילם.
אני לא סולח לאנשי משרד הפנים שנותנים לתופעות מכוערות של שינאת נשים וזרים להכתיב סדרי ישיבה באוטובוסים, מגורים בערים, ואת צביון חייהם של ערים כמו בית שמש וקציר-חריש.
אני לא סולח לכל מי שבשרשרת ההחלטות של הפרטות מוסדות טיפוליים לתשושי נפש, שרידי שואה, אוטיסטים, וכל החוסים האחרים, ובעצם כלל שירותי הבריאות ובריאות הנפש.
אני לא סולח לשירותי הדת בישראל, אם זה משרד הדתות ואם זה הרבנויות המקומיות שמתעללים במי שתלוי בשירותיהם ומתעלקים על קופת הציבור. בעצם אני גם לא סולח לכל רב או מנהיג דתי שתומך באפליה, מיזוגניה, גזענות, אנטי-דמוקרטיה ואי-הפרדה של דת מהמדינה. הרעל שלכם מבוכן במיוחד בעיני כי הוא מחלחל לאנשים עמוק יותר במוחם.
ולבסוף ברמה האישית אני לא סולח להרבה אנשים שפגעו במשפחתי בשנים האחרונות בצורות אנוכיות ומרושעות שלא אפרט פה. אני מאחל לכם לפגוש את עצמכם יום אחד, זה הכל.
אחרי סופ"ש מטריד של הפוגרום בענתות, הגיעה היום ידיעה מעודדת לעיתונים, שתביעתו של קניוק הצליחה, ובערב ראש השנה התקבלה הפסיקה לפיה הוא יכול להרשם כיהודי ללא דת במשרד הפנים. (הנה גם הדיון בתפוז, הכיסוי בוואלה, וטור של רוביק רוזנטל מיוני השנה על הבעיה הסמנטית של "לאום" בהקשר הזה). צעד זה יוצא נגד כפיה דתית ומבקש גם לדחוף למצב של הפרדת דת ומדינה.
בנקודה זו לא ברור אם כל אחד מאיתנו יוכל ללכת עכשיו ולבקש את מחיקת סעיף הדת במשרד הפנים, או שכל אחד מאיתנו צריך עכשיו פסיקת בימ"ש כי משרד הפנים לא יאפשר את התהליך מרצונו הש"סי. אני על כל פנים אנסה, כי מזמן אני צריך לקפוץ לסידורים במשרד הפנים (למשל עברתי דירה לפני כשנה), והתאפקתי לעשות את זה רק בנובמבר.
למה נובמבר? אם כך לכל מי שלא עוקב אחרי הבלוג הזה או שנגע בו נגע השכחה, בנובמבר מתחיל הפיילוט הביומטרי. הפיילוט לא נועד לבדיקת יעילות או נכונות השימוש במאגר שכזה, או אפילו את הכולותיו הטכנולוגיות לתת מענה לבעיות הקיימות בעולמנו וארצינו. לא ולא, כל אלו פרמטרים ששטרית כבר החליט שלא צריך לבדוק. אחת הבדיקות הבודדות שאולי עוד נצליח להלחם לכשלונן היא בדיקת שביעות הרצון, כלומר, האם הקהל מרוצה מהקמת המאגר ומעונין לעבור לתעודות החדשות.
שתי ציפורים במכה אחת! תשובת "לא!" למאגר הביומטרי, ו"לא!" נוסף לכפיה הדתית במדינה שהיתה אמורה להיות דמוקרטית.
הדבר הנכון לעשות אם כך, היא לקפוץ למשרד הפנים החל מנובמבר, כשיתחיל המאגר לפעול, ולסרב לשדרג את התעודה, או אולי עדיף לבקש להוציא מחדש תעודה מהסוג הישן עם תמונה מעודכנת וכשמציעים לכם את התעודה המצ'וכללת עם הצ'יפ והרישום במאגר הביומטרי, לסרב בתוקף. אנחנו מקווים שבסוף תקופת הפיילוט נוכל לשכנע את משרד הפנים שמספיק אנשים הוציאו תעודות נייר לעומת התעודות הביומטריות, או לפחות סירבו לקחת תעודה ביומטרית שהוצעה להם (בתקווה שמשרד הפנים רושם את הנתון הזה לצרכי סטטיסטיקה!).
זוגתי שרון החליטה לפרוט את המושג הגדול של "צדק חברתי" לפרוטות ברורות יותר. היא התחילה לאסוף ראיונות אותם היא מנסה לערוך לכדי כשלוש דקות, בתקווה שיצטרפו אליה רבים אחרים ויעלו ראיונות בפורמט דומה, וכך בשיטת crowdsourcing לאסוף הסברים. דרך עוולות שנגרמות לאנשים אמיתיים, ואמירה ברורה שלהם "בשבילי צדק חברתי זה […]", להדגיש איפה הפער עדיין עומד בין הרצוי למצוי.
מספר שבועות לאחר תחילת המאבק לצדק חברתי, שמתמקד במונופולים, בבעיות הדיור ויוקר המחייה הרגשתי שישנם עוולות חברתיות (שלא נתונים לשום ויכוח בין קפיטליסטים לסוציאליסטים) שחשוב להזכיר ולזכור, כי גם אם יהיה פה דיור בר השגה לא יהיה פה שום צדק חברתי כל עוד עוולות אלו ודומות להן לא יתוקנו. כדי שלא ישכחו אותן עוולות בלהט המאבק, בחרתי להפיק סרטונים קצרים שבהם אדם פרטי יספר את העוול החברתי שנעשה לו. מדובר אמנם בסיפור אישי, אך כזה שמיצג ציבור שלם שנגרם לו עוול. אני מתכוונת לרכז את כל הסרטונים שאפיק באתר באינטרנט תחת הכותרת "העם דורש צדק חברתי" להלן 2 סרטים שצלמתי עד כה:
אריק מספר את סיפורם של נכי צה"ל
אלה מספרת את סיפורם של שרידי שואה
תודה לאריק ולאלה שהקדישו לי מזמנם היקר והצטלמו לסרטים (זה לא קל פיזית ונפשית) וכן לירון ברוך שעזר בעריכה של הסרטון של אלה. לא הייתי מסתדרת בלעדיו. תודה גם לעמותת אביב שחיברו אותי לאלה וחיזקו את ידי.
אם מישהו מכם מכיר מישהו עם סיפור של עוול חברתי שמייצג ציבור שלם כגון למשל מתמחה ברפואה, קרבן של מערכת הבריאות החולה, מישהו שהופקעו ממנו קרקעות לכאורה למען הציבור ובפועל המדינה מכרה את הקרקע לקבלנים פרטיים, קורבנות של משרד הרווחה וכד' אשמח אם תפנו אותו אליי אני מעוניינת להפיק לפחות סרטון אחד לכל פן של אי צדק חברתי שקיים במדינה.
בנוסף, אריק שמופיע בסרט הראשון, כורע תחת עומס העבודה. הוא זקוק למתנדב בעל ראש גדול שיכול לקחת על עצמו חלק מהמקרים של נכי צה"ל וללוות אותם לאורך זמן. התפקיד כרוך בעיקר בחיזור אחרי משרדי ממשלה ובפרט אגף השיקום במשרד הבטחון כדי שאלו יעשו את עבודתם ויושיטו לאותם נכים את העזרה המגיעה להם.
אודה לכל עזרה בעניין זה וכן אשמח לשמוע את דעתכם על הפרויקט ועל הסרטים.
שבת שלום,
שרון
כמו שאתם רואים, כרגע אין לה ציוד צילום או נסיון עריכה טובים, והיא תשמח לשיתוף פעולה ממתנדבים – אם עורכים, אם מראיינים או צלמים, ואולי גם מעצב(ת) גראפי(ת) שיעזרו לסגנן את המסר עם שפה גראפית אחידה. כמובן, כמו שהיא אומרת, עוד סיפורים אישיים של אנשים שמוכנים לספר, יעזרו מאוד.
