תגית: מחאה

השבוע נצלבתי על כך שכתבתי בעשר דקות פוסט על השוואת ישראל לאפרטהייד. אחרים נצלבים כל יום באינטרנט על השוואת כל דבר לשואה או לנאצים. היום נתקלתי בסרטון שמשווה את השלטון האמריקני לרודני צפון אפריקה לפי הדרך שבה שיסה את המשטרה במפגינים:

חשבתי שהחטא שלי ×”×™×” שלא ביססתי את ההשוואה עם לינקים, אותות ומופתים (ואני מודה שהפוסט ×”×™×” שטחי כמו שהוא ×”×™×” מהיר לכתיבה), אבל זו היתה דעת המיעוט. לפי הביקורות שקיבלתי, נראה שעצם האקט של השוואת סתם כך משהו נורא למשהו נורא יותר גורם לדעת האנשים יותר נזק מתועלת (אבל לא הסבירו לי למה). אני יודע שבבירור עלול לקרות ההיפך – עוצמתו של הדבר הנורא יותר שאליו משווים מתגמדת. כשכל אנטישמי קטן מושווה לנאצים, ×–×” הופך את עוצמת הנראטיב של השמדת העם השיטתית לפחותה ולפחות אפקטיבית בעיני הקהל המושפע במועד מאוחר יותר. יש בלוג אחד שקבר מזמן את חוק גודווין ועושה עבודה יסודית יותר של השוואה שכזו, תכירו את o 1 39. הבלוג נוקט בקו פשוט – השואה לא קרתה ביום אחד והשמדת העם גם לא התחילה ביום אחד. במשך כעשור של שנאה על אש נמוכה ומתגברת חוקקו חוקים והוקמו מנגנונים, גטאות ומחנות. המון צעדים קטנים שזכו כל אחד לחוד ללגיטימיות בלי לראות את התמונה הגדולה מצטיירים מאוד שונה כשעושים זום אאוט, וקוראים את ההיסטוריה מעשר ועשרים שנה מהעתיד. הבלוג o 1 39 בא להשוות בלי להתנצל בין עליית האנטישמיות שהובילה לרצח שיטתי ובין התנהלות צה"ל וישראל בקו הירוק ומחוצה לו, דה יורה ודה פקטו.

גם אתר המחאה לא מפחד לקרוא לישראל "טוטליטארית", אבל אחרי מה שאי קורא בחודש האחרון מצייצני מחאה אמריקניים, אני מבין שישראל נתנה יד רחבה למחאה הפיסית לדעוך לבד ודי התעלמה ממנה. היום, אחרי שרוטשילד פונה ומאהלים אחרונים מפונים מדי פעם בכוח, אפשר לספור את מקרי אלימות המשטרה האמיתיים שהיו פה, ולא נראה לי שהיו יותר מכמה עשרות מעצרים פה ושם, במחאה שהוציאה לרחובות אלפים בכ70 מאהלים ומאות אלפים בהפגנות המוניות. בארה"ב יש כבר עשרות אלפי מוחים מפוזרים בעשרות ערים מחוף לחוף, עוד לא היתה עצרת אחת מסודרת והם רחוקים מלגבש את המסר שלהם, אבל בוצעו כבר כמעט אלף מעצרים בניו יורק, כ700 בבוסטון, ועוד ערים מספרות ומפרסמות ביוטיוב שהמשטרה משחררת כוחות מוגזמים נגד תושבים שפשוט יושבים ומפגינים בשדרות הרבה פחות נוחות מרוטשילד וגינת לוינסקי.

אבל אנחנו נמשיך להשוות, כי ככה המוח האנושי עובד. הוא לא טוב במיוחד בגדלים אבסולוטיים, רק מה שהוא יכול להשוות לדברים אחרים. עד כמה שהייתי רוצה להיות אוביקטיבי, כשדנים בפוליטיקה קשה להיות כזה, במיוחד אם אתה חי בתוך המציאות שעליה אתה מנסה לחוות דיעה. בנושאים מסויימים אני פעיל למען המטרות של ספקנות מדעית, אבל קשה לעשות את זה לגמרי בנושאי הפוליטיקה המקומית. לא משנה אם אדע את שמה המדויק של ההטיה הקוגניטיבית, או כמו שאומר חבר אחר "I'm good at finding the cloud in every silver lining". פסימיות נטו מובילה לדיכאון, אופטימיות נטו גם היא מסוכנת, אבל השאלה אם זה כל כך רע להיות פסימיסט, לדמיין את המצב מתדרדר, כל עוד יש בך אופטימיות לאזן את זה בהרגשה שעדיין יש עבור מה להלחם.

הפסימיות והאופטימיות לפעמים ישקרו לנו, ולפעמים יעזרו לנו להיות מודעים יותר לסכנות ולפתרונות. הם כלים לא מושלמים, אבל הם מה שהאבולוציה פיתחה לנו ועם זה עד היום ניצחנו. כמובן שצריך להשתפר, צריך עוד להתפתח אבולוציונית מ"חוק הג'ונגל" שטבוע בנו כל כך עמוק (הסובלימציה שלו בגרסתה הכל-כך ישראלית נקראת "שרק לא אצא פראייר", מכירים? אז צריך להפטר מזה). אם זה יצליח, אולי לו נצטרך לריב על כל פיסת משאבים עם בעלי הכוח, אולי אנשים יצליחו לתכנן קדימה שימוש במשאבים במקום לחטוף מה שיותר לעצמם, והמין האנושי יעמיד דור אמפתי יותר, שבו שורדים המתחשבים ולא האלימים והנצלנים.

ולספקנים שמבקשים שאגבה את ההשוואה לאפרטהייד בעובדות – אני מקווה שאוכל למצוא את הזמן, בין חיפושי עבודה לצרות משפחתיות כדי לגבות את ×–×” במחקר טיפה יותר מעמיק, אבל אני לא יכול להבטיח שאל הכל אני אוכל להתייחס. יש סדרי עדיפויות שכרגע מכתיבים לי החיים.

עוד מילה על יחסים ויחסיות

הקמפיין בעד שחרור גלעד שליט אמר למעשה שצריכים לשחרר אותו בכל מחיר. כולל במחיר שחרור רוצחים בעשרות ומאות, כאלו שכבר רצחו וכאלו שאולי עוד ירצחו. 1000 איש תמורת בחור אחד. הרבה אנשים כבר אמרו לי שאני לא אנושי וחסר לב כשאני מתנגד לעסקאות כאלו, אבל אני הסתכלתי על המחיר הרגשי והמוסרי של שחרור רוצחים. המחיר הנפשי למשפחות הקורבנות הקיימים והמחיר העתידי אם יהיו קורבנות נוספים. בזמן מתקפת עופרת יצוקה נהרגו 10 חיילים ישראלים מאש כוחותינו במודע ובמכוון. חיילי צה"ל ירו על חיילי צה"ל אחרים במטרה להורגם, לרוב חבריהם לפלוגה, רק כדי שלא יפלו בשבי. שלא יהפכו לעוד גלעד שליט, כי עדיף לצה"ל להרוג חייל ישראלי אחד מאשר לשחרר אלף עצורים. השיקולים האלו פסיכיים. אני חושב שגם ההסכמה לשחרר אלף עצורים תמורת שליט היא חסרת פרופורציות אם אין עוד הבטחות משמעותיות ומרחיקות לכת מהצד השני. לצערי אנחנו לא יודעים מה הם כל הפרטים, אבל אם מה שהתפרסם זה נטו ההסכם של אלף תמורת אחד ותו לא, אני אאלץ להסכים עם מבקרי העיסקה.

עוד מילה על אלימות והלימות

משטרת ישראל מוסרת סוכות שמח.