לפני הבחירות בי-ם התגלה ברגע האחרון ברקת כרוקח הסכמים עם גורמים כתומים ליצירת רצף התיישבותי מירושלים, דרך שטחים של כפרי מיעוטים, ועד להתנחלות מעלה אדומים. ירושלמים רבים שאינם מסכימים לבלגן שכזה התחלחלו שזו האופציה הכי שפויה לרב פרוש. חלקם בצר להם סתם את האף והצביע לא על אף הכל כדי שלפחות תרד רמת הכפיה הדתית בעיר, וחלקם החליט שלמרות התחזיות הנוראות לכאן והנוראות לשם, אין להם יכולת מצפונית ללכת ולהצביע לאף אחד מהשניים והצביע מעין הצבעת מחאה לדן בירון, שיצא לרגע מענן ירוק כדי להיות ברירת מחדל שפויה. אין על העיר הזו… לא סתם זו אחת היחידות בעולם שיש על שמה סינדרום, וספציפית אחד שמדבר על איבוד עשתונות באקסטאזה דתית.
בין כל האכזבות מברקת, הגדולה ביותר לרגע זה היתה הכניעה לדרישותיהם (האלימות) של החרדים שלא לפתוח את חניון ספרא בסופי השבוע (התמונה באדיבות גיא, נלקחה מהוושינגטון פוסט עד כמה שהצלחתי לברר, ומופיעה פה בוודאי בלי רשות, עד שיבואו להרביץ לי). למי שלא יודע במה מדובר, היתה הפגנה אלימה למדי שהסתיימה בפציעות של שוטרים רבים, כהתנגדות על כך שהעריה תפתח בחינם את החניון שמתחת לשער יפו כדי שלא ימשיך שם המצב האבסורדי של חניה על מדרכות ופקקים איומים. אני לא יכול לקבל התנגדות דבילית בלי הצעת אלטרנטיבות שאינן פונדמנטליסטיות-רגשיות וחסרות כל קשר למציאות (וגם ללא הצדקה הלכתית או משהו, חס וחלילה). אבל בעיר הזו כבר אי אפשר לצפות באמת להתנהגות בוגרת והגיונית. הקהל החרדי האנטי-ציוני מסרב להשמע לממשלת המינות ביום האחד, ומתנגד בכל כוחו להתנהגות ה"חילונית מדי" של הממשל היהודי ביום אחר. שיחליטו אולי?
ואז כמובן הגיע תורו של מצעד הגאווה. אני שמחתי לשמוע שהשנה לא עושים למצעד יותר מדי בעיות, ואם הוא היה בשישי ולא מחר, הייתי גם נוסע לצעוד בו.
Ynet מתח דתי בי-ם? "העיתוי למצעד הגאווה נפלא" – חדשות
במקום זה אריע לו מרחוק כדי לנסות לעבוד, ואשמח לרגע קט שיש סיכוי שברקת בכ"ז יחזור בו מחזרתו ויפתח את החניון למרות ההתקפלות לפני שבוע. במקביל התחילו דיבורים כתומים על הפגנות נוכחות בערים ערביות בישראל. בשנה שעברה שיפדו אותי כאן חברי באותו הנושא על שאני עושה איפה ואיפה ומתנגד לחופש הביטוי של אנשים שאני לא מסכים עם דעתם. אני אמרתי שאני מתנגד לניצול חופש הביטוי (שקיים רק בפוקס בישראל), כדי ליצור פרובוקציות, ויצאנו בלי הסכמות מיוחדות על מה נכון ולא נכון.
אז איך לשגע את המשוגעים, בלי לפגוע בזכותם להתבטא? השנה יש לי רעיון חדש. לא לעצור את המצעדים הללו בעליון, גם לא לעשות הפגנה נגדית באותו הזמן והמקום, אלא לקחת את הצד של "הנדסה חברתית", ברוח ההאקרים שבכובעים הלבנים-עד-אפורים, ולהצטרף פשוט לשורות המפגינים הכתומים. המצעד יצא, אבל יהיה מוצף בכל כך הרבה "ירוקים" עד שיוטבע הקול ה"כתום". מה אתם אומרים? אם ננסה, נוכל לגייס שני לובשי טישרט ירוק על כל מפגין כתום ולהשתלט להם על המצעד מבפנים. נראה לי שווה לנסות… את הפרובוקציה הזו אני מתבל בציור השמן הנהדר של ידידי מאיר לווינגר, שנקרא, איך לא, "סינדרום ירושלים". אם יוצא לכם לבקר בסיאטל, שווה לראות את התמונה בגודלה האמיתי והמרשים מאוד, וגם את שאר האמנות שהאיש המוכשר והרגיש הזה יוצר.
לבסוף, כדי לתפור ביחד אמנות, שגעון ונימה חיובית, הציצו בכמה תמונות מקדימות מהפקה עתידית של טים ברטון לעליסה בארץ הפלאות (או שמא סיפור המשך לסיפור המקורי?). תודה לנורית על הלינק!