רמות שונות של שפיות

גרסה אחת של שפיות – לעשות קרקס מהאפיפיור פאפא "בנדיקטוס" רצינגר (אגב, הגרמנים קוראים לו בקיצור פאפא רצי), ולהשתמש בחיצי לעג משוננים בטוויטר או במדיה אחרת:

את השיר הזה טים מינצ'ין תרם חינם לכבוד ביקור האפיפיור בבריטניה, תוכלו להוריד פה.

גרסה שניה של שפיות – אחרי שעדת מעריציו המריירת של דוקינס איימו בצו מעצר נגד האפיפיור לכשידרוך על אדמת בריטניה, והסיעו פרסומות נגד הכנסיה על אוטובוסים באזורים בהם ביקר בלונדון, החזיר להם השמוק בנאום בהשוואת האתאיזם לנאציזם. Oh no he di'int! Oh yes he did…

אנחנו לא מדברים על הערת אגב של מישהו ברחוב. אנחנו מדברים על האפיפיור "הקדוש", בוגר ההיטלר יוגנד, ראש הכנסיה שהתעלמה או אף סייעה לנאצים בשנות השואה, בנאום מול מלכת אנגליה. האירגונים ההומניסטיים התעצבנו ובצדק. אני חושב שטים מינצ'ין הפעם לא הלך רחוק מספיק.

עדכון: מחר מתוכנן מצעד והפגנה בעקבות ההתפתחויות האחרונות. יהיו שם דוקינס, גולדאייקר ואפילו אנשים מצד הכנסיה הקתולית. אם אתם בלונדון, הנה פרטים בלינק (תודה לאורי ברוכין).

ובחדשות הפוכות, מעבר לאטלנטי
, שם הדמוניזציה הגיעה לרמות שאפילו ישראלים מתפעלים, החליטו אנשי הדיילי שו לבעוט עוד קצת בדמותו המגוחכת של גלן בק ולהכריז על עצרת "החזרת השפיות", להורדת הקיצון בצורות הביטוי. אני תוהה כמה בצחוק וכמה ברצינות. המחשבה המיידית שלי היתה שיגיעו באמת מאות אלפים להפגנה וקומדי סנטרל יקפלו את התוכנית מרוב פחד, כמו שקרה ל"מה יש" אחרי ההפגנה למען סמי וסוסו. אבל אני רגוע. קומדי סנטרל היא חברה מסחרית שחיה על רייטינג, היא לא תחנת רדיו צבאית שמפחדת מלהופיע על רד"ר הקונצנזוס כגוף זר.

>

The Daily Show With Jon Stewart Mon – Thurs 11p / 10c
Rally to Restore Sanity
www.thedailyshow.com

מצד שני, לצערי הם גם לא לוקחים את המטרה הראויה הזו עד הסוף, ההכרזה הנגדית של קולבר לקיים באותו היום בדיוק מצעד נגדי לשימור הפחד, וכך מובטח לנו שהפארסה תשאר, אפילו אם המסר אמיתי וחשוב. אני מקווה לפחות שהם יצליחו לרכז שם יותר אנשים מאשר ליצני "מפלגת/מסיבת התה", שעדיין מחזיקים את עצמם רציניים וצודקים, תשמרנו אריס.

לבסוף, לכבוד יום כיפור, הרשו לי להמליץ על הפוסט הפשוט והנכון הזה של ואן דר גרף אחותינו.

חשבונפש קצרצר

היה לי סופ"ש נעים ושמח עם חברים, לקחנו שני זאטוטים למוזיאון המדע בחיפה. בנין הטכניון הישן נראה באופן מוזר קצת כמו כנסיה עתיקה למרות שהוא עוד לא בן 100, אבל מדע ולמידה שוכנים בו לבטח. יופי של דרך להתחיל שבוע! היום אנחנו חוגגים 400 שנה לפרסום "סידראוס נונציוס", הלא הוא הספר המהפכני של גליליאו ("ואף על פי כן נוע תנוע!") שעלה לו בזמן יקר בכלא. זה גם יום π הבינלאומי ויום הולדתו של אלברט איינשטיין. עם או בלי קשר גם גוגל השיקה היום כלי נוסף לדיפדוף בחדשות ולהעמיק דעת…

אבל אז אני חוזר הביתה, פותח טוויטר וחושכות עיני כאילו הינו ב-1610. אני חש מוכרח לעשות פה פרפראזה על שיר ידוע כדי להעביר לכם את תחושת הקבס שהדבר מעלה בי.

קודם האחים רצינגר השתיקו התעללויות בנערי כנסיה, אבל שתקתי כי לא הייתי אבא לנער כנסיה.
אחר כך הם השתמשו בילדים כמגן חי ואני שתקתי, כי לא הייתי פלאסטיני.
ואז הם דרכו על זכויות עובדים אבל אני שתקתי כי ממילא הייתי די מובטל.
ואז הם התחילו למלמל על הפרדת החילונים מהיהדים ומבתי הקברות, אבל אני שתקתי כי אני שם פס על שלטונות הדת ואת גופתי הורשתי להשתלות, למדע ולאמנות (וכי אני עוד לא מת).
ואז הם התחילו להשתיק עיתונאים ולהעלים אותם אבל אני לא הגבתי כי לא הייתי עיתונאי (וחוץ מזה יש צו איסור פרסום אז אתם לא אמורים לדעת את כל זה).
אבל אז הם התחילו להשתיק בלוגרים, ואני תוהה אם גם אנשים כמוני עלולים להפגע ולא יהיה מי שיציל…

(עדכון – מסתבר שקראתי פרשנות לא נכונה, מי שביקש את הורדת הפוסט בנענע היה מקורב אישי, זו לא היתה דרישה של השב"כ או המשטרה)

למרות שיש עדיין אופטימיים בבראנז'ה, אני מבקש מאנשי השלטון והבטחון שלנו לזכור את דבריו האלמותיים של פולי מהגשש "אתה שמש מציל, לא שמש מטביע!" ולהחזיר את הדמוקרטיה והשפיות על כנם. יש לנו בעיות יותר מעניינות לדבר עליהן.

The Colbert Report Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c
Sean Carroll
www.colbertnation.com
Colbert Report Full Episodes Political Humor Health Care reform

תקינות פוליטית זה רע. מאד.

נדב שאל לפני שבועיים מה רע בתקינות פוליטית והרבה זמן תכננתי לענות ולא הגעתי לזה.

ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.

From Crackle: Penn Says – CanadiaN

האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)

עד כאן על למה זה לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה זה מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי הכי חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?

למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?

וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.

עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.

במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.

כל זה בלי להגיד כלום על "אתיקה", "פרגון" ו"רגישות" – כולם דברים חשובים כשלעצמם, אבל הם אינם חלק מהתופעה המעצבנת של פוליטיקל קורקטנס. למרות שזו האחרונה מתיימרת לשמור על רגישותם של אחרים, למעשה היא פתרון זמני, מלאכותי וחורק שרק מעלה את סף הרגישות עוד ועוד.

סקוטלנד 07 – לפעמים חלומות מתגשמים

הפרק הקודם: 06 – פרות ושאר יצורי איים

ספטמבר 18, יום שלישי. בבוקר עלינו על המעבורת. אין הרבה מה לספר.

מלתתת פורט אלן מעלה עשן כל היום וכל הלילה (דקות לפני הזריחה) הזריחה האחרונה שלנו באיילה (עם מגדלור וברקע פורט אלן) המלתתה באור יום, ושרידי מזקקת פורט אלן שלום לחופיה המשוננים של איילה (פורט אלן) המצוף של נמל פורט אלן. להתראות אי! להתראות לגאבולין, הצצה רומנטית אחרונה… סירת דייג על לוך פיין

נסענו צפונה ועברנו שוב בלוכגילפהד. צילמתי קצת בכנסיה, אין מה לספר.

מונטי פייתון בכנסיית לוכגילפהד בכנסיית לוכגילפהד בכנסיית לוכגילפהד - אורגן החלילים הקטן שראיתי בחיי

נסענו בניחותא את הדרך לאובן. עיר יפהפיה אבל גם על זה אין לי ממש מה לספר.

ברחובות אובן נמל אובן, מלון וכל מיני ברחובות אובן פונדק אובן, נוסד 1790. מגיש בירות מיושנות בחבית. מרכז המידע לתיירים שוכן בכנסיה מזקקת אובן, ממול לפונדק הנ''ל

ידענו שב5 בערב כבר הסיכוי קלוש שנמצא משהו פתוח בצורת מזקקת אובן, אבל ניסינו וטוב שכך… כי כאן פגשנו את הקוסם שנתן לנו לטעום מהמאלט הכי טוב בחיינו. על זה יש לי קצת מה לספר.

ברורה 30 שנה. אין עליה

הסיור באובן היה מאוד חביב, הנחה אותו ג'ון מקגרגור, סקוטי מהספרים – גבוה ומאותגר פיגמנטים, עם הליכה זקופה כמעט צבאית, גאווה לאומית ומבטא היילנדז עם קול בס רועם ונעים. את הסיור הוא העביר בצורה מאוד נעימה, וניכר שהוא ממש אוהב להציג את המקום לזרים. אין לנו מושג כמה שנים הוא בתעשיה או אם הוא איש מכירות כל חייו, אבל עלינו הוא התחבב ונראה שהתחבבנו עליו. את ההדרכה הוא העביר מצוין כך שהתאימה גם ל"מתחילים" וגם למשופשפים שכמונו. כמו מורה בית ספר הוא נתן בסופי משפטים הפסקה לראות אם הקהל יודע להשלים ואנחנו כמו תלמידים טובים יודעים תמיד את התשובה. בקטע הזה נזכרנו עוד הרבה פעמים בחיוך בהמשך הטיול. "מספר הזיקוקים לויסקי סקוטי? …שניים! נכון, כאן זה לא אירלנד…"

ג'ון מקגרגור - הוא קוסם הוא קוסם הוא קוסם! ג'ון מקגרגור מסביר לקהל על הזיקוק והקירור ב'תולעת הנחושת' לדוד של אובן יש צוואר

כשנכנסנו לחנות המזקקה גילינו להפתעתנו שלאובן יש "מהדורת מזקקה" יענו פיניש בחבית יין מחוזק. אובן מייצרת בשיא היכולת שלה רק מליון בקבוקים בשנה (שזה מעט מאוד), כולם 14 שנה בלבד, היו מעט מאוד הוצאות של "ענתיקות" של 20 שנה ומעלה, אבל רק בגלל טעויות שמחות של ניהול מלאי לקוי וחביות שהתגלו שכוחות בפינות מחסן. סטוקים כאלו נגמרו תוך שבועות בודדים, אבל לטענתו המזקקה לא מעוניינת בזה. היחידים שעוד מוציאים כאלו מדי פעם הם חברות ביקבוק פרטיות שקונות חביות ו"דוגרות" עליהן כמה שנים עד לביקבוק. גיא ואני הסתקרנו לגבי הדיסטילרז אדישן ושאלנו אם יש טעימות בסוף – "כמובן!" רעם הבאס של מקגרגור – גיא: "אני מכיר ומאוד אוהב את ה14 הרגיל, אבל זו פעם ראשונה ששמעתי שיש לכם גרסת דיסטילר. מה הסיכוי לטעום אולי כוסית?" – "רצונות לפעמים מתגשמים…"

משם נשפכו המטיילים לתוך חדר הטעימות. על השולחן המתין מגש של לואובולים מזוגים מראש אובן 14. בתנועות מיומנות של בארמן ותיק או קוסם שממתיק סוד עם שנינו מאחורי גבם של כל שאר המבקרים, שלף מקגרגור שתי כוסות גלנקיירן ואת הבקבוק המיוחד, רק 24,000 כאלו מופקים בשנה ואחרי שטעמנו החלטנו שגם זה יותר מדי (זה לא היה משחק הפיניש הראשון ולא האחרון שטעמנו בטיול והתאכזבנו). ג'ון המשיך לספר סיפורים ולהלהיב את הקהל, כששאלו אותו אם מים זה טוב או רע להוסיף הוא תפס הודי אקראי מהקהל והודיע לו שהוא עושה עליו ניסוי. -"מהר! קח שלוק ותגיד לי מה הטעמים הראשונים שאתה מרגיש?", ואחרי שהנ"ל עונה, ג'ון לוקח את הכוסית, ובתיאטרליות מישר ידו במקביל לגוף וחופן את הכוסית פונה אחורה ליד מותנו, ומעל הכתף, מגובה של כמעט מטר, הוא מוזג טיפה בודדת של מים מקנקן (הקהל שותק בתדהמה ואנחנו מתמוגגים מהשואו, מצטער שלא צילמתי), מסובב ונותן לו לטעום שוב, והאיש כמובן מוצא טעמים חדשים (גם אני הייתי מדמיין טעמים חדשים תחת לחץ במה, אם הם שם ואם הם לא…)

אחרי שיצאו האנשים מחדר הטעימות לחנות, שאלנו אותו אם יש באמת ויסקי שמשנה את טעמו עד כדי כך עם מים, כי שנינו שותים את הויסקי שלנו נקי, אפילו בחוזק חבית. ג'ון חייך ואמר שייתן לנו הדגמה נוספת, ושלף בקבוק בנרינס (Benrinnes) בן 15 שנה, ששנינו לא הכרנו קודם, ונתן לנו כוסות מים לשטוף את הפה מהטעמים הקודמים. אחרי שטעמנו שוב לפני ואחרי מצאתי באמת שטעם הטבק הודגש, אל קליפות ההדר והאניס נוספו גם פירות יותר חמים ומתוקים ונפתח סט קטן נוסף של טעמים של שוקולד ווניל שלא מאוד בלט לפני כן. – "אתם אוהבים את הפירותיות של ספֵּיי?" – "האמת, אנחנו עכשיו רק לומדים להעריך אותה מחדש. הפייבוריטים שלנו הם הלגאבולין, הארדבג וכמה מההיילנדארים המעושנים" – "אז יש לנו גם כאלו… הברורה הזה למשל." – עיני מצטעפות "כן, שמעתי עליו הרבה. הייתי מת לטעום, אנחנו רק מחפשים באר שמחזיק אותו כדי שאדע על מה מדברים כולם." הוא התחיל לענות אבל מדלפק החנות חתכו אותו וביקשו ממנו לצאת רגע וסלחנו לו, ובינתיים עברנו על חלק מהבקבוקים הנדירים על הקיר שאת רובם המוחלט כמובן לא הכרנו עדיין. ג'ון שוב פרץ לחדר, חצה אותו בשניים וחצי צעדים זקופים ועבר לחדר פנימי אחר ובעוד אנחנו מדברים ביננו יצא שוב, שלף מהשומקום כוסית גלנקיירן בתנועת קוסם ושם אותה על הבר והמשיך להחליף מילה בחנות בחוץ.

נשארתי המום ומלא סימני שאלה מול הכוס כשחזר פנימה אחרי כמה שניות. – "זה… זה…? זה מה שאני חושב שזה?" – וג'ון חייך חיוך של חתול צ'שייר (או אולי חתול היילאנדז?) ואמר רק "תטעם! סלאנטיה וה!((בגאלית, מבוטא בט' מאוד רכה, כמעט צ': סְלַאנְצֶ'ה וָה – לבריאות טובה. סלאנטיה ווֹר – לבריאות מצוינת.))" – נרגש התחלתי למלמל "לא נכון… לא נכון…" וגלגלתי עוד הרבה מים לשטוף את הפה כדי לחוות את האירוע במלואו. ריחרחנו הרבה, גילגלנו בפה, טעמנו עם קדמת הלשון ובאחוריה בראש מוטה, ומלמעלה ומלמטה. גיא לא ידע איפה לשים את עצמו והכריז שלגאבולין ירד למקום שני, ורץ להקליט רשמים. אני מרוב התרגשות שכחתי להקליט אבל אני רק זוכר שהוא היה מעושן בתחכום עוד יותר אלגנטי מלגאבולין, מאוזן בין עשן לפירות, עץ ולימונים עדינים… והמון שכבות של טעמים נפרדים וברורים. למה הרסו את המזקקה למה? למי מכרו את חלקי הדוודים? מי מחזיק את הסוד לויסקי הכי נפלא שכבר לא מיוצר?! שנינו בין נאנחים בהתמוגגות לבין קופצים מתלהבים כמו זוג פקאצות ששמעו שבריטני ספירז באה לבקר בקניון המקומי, וג'ון בעצמו גונב לנו מדי פעם הסנפות מהכוס ונאנח בהנאה כי כנראה שטעימות כאלו הוא לא מחלק כל יום.

בקבוק עולה רק 175 פאונד.

1500 ש"ח והוא היה יכול להיות שלי. המאלט הכי מושלם שבוקבק ובסדרה של 3000 בקבוקים בלבד.

(אני אומר רק 175 פאונד כי ראיתי מזקקות פעילות עם ביקבוק 30 שנה מעניין (אבל לא מגיע לקרסוליים של הברורה הזה) ועליו דופקים מחירים גבוהים פי שתיים ושלוש.)

אמרתי תודה ושאני צריך לישון על זה ושנתראה איתו מחר בבוקר, ומקגרגור רץ להדריך את הסיבוב הבא של המבקרים. לא יכולתי להוציא את זה מהראש. גיא צחק עלי כי התחלתי לחשוב כמו גולום, בחוסר הגיון. מצד אחד זה יקר לשנינו לשים סכום כזה על בקבוק 70cl אבל זה היה כ"כ מושלם, וכ"כ נדיר – פשוט נקרעתי. אין לי מה להגיד. עד עכשיו אני בסרטים של "מה אם"….

אבל לא קניתי אותו. אחרי לילה באחוזת לאנגה (שעליה אספר בפוסט הבא), חזרנו בבוקר (ספט. 19) למזקקה וחלקתי עם ג'ון את גרגורי ליבי. נזכרתי גם לשאול אותו איזה ביקבוק טעמנו ביום האתמול – מסתבר שזה היה ה56.3% (יותר מקובל וכנראה מדויק לזכור ביקבוקים כאלו לפי אחוז האלכוהול מאשר השנה). בתצוגה היו להם עוד בקבוקי Brora 30 אחרים, ולפי מה שטען מקגרגור, קיבלנו גם לטעום מהביקבוק הטוב ביותר. ל52.4% לטענתו יש ריח שהוא קרא לו "ביוטיריק" (Butyric), ושאל אם אני יודע מה זה. מסתבר שזו מילה יפה לריח של קיא של תינוק :-) כשקראתי את הביקורות על הברורה 30 בויסקי מגאזין (ראה לינקים לעיל), זה נראה הפוך, אז אני כבר לא יודע כבר מה טעמנו, אבל זה היה אדיר. אצל ג'ים מארי רק שלושה סינגלים מגיעים לציון 97, אחד מהם הוא ברורה 30 של 56.4%, ומיד אחריו עם 96 נקודות ביקבוק של 56.6%. מעטים בודדים המאלטים שקיבלו את הציונים האלו אצלו ונראה שבצדק.

בין לבין קיבלנו ריחרוח מכוסית שעמדה שם להרחה בלבד של קראגנמור 17. ג'ון כבר העביר אותנו ישר לחדר האחורי לגם טעימה. יש לו טעם מתקתק ופירותי עם טעם מנדרינות בולט אבל מלווה במרירות לא נעימה שהרסה לי. משיחותינו אתמול הבנו עד כמה האיש מבין, ולטענתו טעם כבר למעלה מ500 מאלטים שונים, ושאלנו אותו מה הוא מכיר בסגנון דומה לברורה שטעמנו והוא נתן לנו כוסית שמאוד אהבתי. הרבה פירות עם העשן והתחכום, כל מה שצריך היה שם. לינקווד 26 שנה בביקבוק של Rare Malts, אחד מ6000 בקבוקים, 56.1%. באף רמז לכבול, מאפה וניל, חלמון ביצה, סוכריות ומישמיש בלאדי. בפה מכה קצרה של סוכרית לימון, מחמם את החיך העליון, עץ עדין שנשאר הרבה עם קציפת לימון ואשכולית, וסיום מחמם וארוך עם רמז דקיק למלח ים. מספיק מעניין בשביל לקנות, וכך עשיתי.

סדרת חי-צומח עם שמות שלא הכרנו.

את תשומת ליבנו משכה גם קבוצה גדולה של בקבוקים על הקיר מספייסייד וההיילנדז, שאת שמות רובם לא שמענו, ואת מקצתם גם התקשינו לבטא (אֳאוּכְרוֹייסְק, נוֹקַאנְדוֹ, מָאנוֹכמוֹר, טִינִינִיך, פִּיטִיוֶייך ואחרים). זה נסיון מוצלח של איחוד מראה של דיאג'ו ולכולם היה עיצוב תווית בסגנון דומה עם חיות ופרחים וטיפוגרפיה ייחודית ויפה. בהמשך הסתבר לנו שמייקל ג'אקסון נתן לסדרה את הכינוי Flora and Fauna Collection והשם תפס יפה בתעשיה. מדובר בסדרה של 24 ביקבוקים, כל אחד ממזקקה אחרת, כולם 10-16 שנה. ג'ון ידע לדקלם לנו יפה על האופי של כל אחד מהם ושאלתי אותו מה הפייבוריט שלו ביומיום, מתוחכם ומעניין ולא יקר, וג'ון הצביע על דֶלְיוּאִין (Daleuaine) בן 16 שנים1, וקניתי גם אותו על עיוור, ואני שמח להגיד שהוא הסתבר כבחירה טובה בהמשך.

ג'ון מקגרגור מסביר לנו על המאלטים היותר נדירים שבחנות

המשכנו לדבר איתו על טעימות וגיא קנה את מדריך הויסקי המצוין של ג'אקסון, והסכמנו איתו שלמרות שאלכוהול זה טוב למוח2 אי אפשר לטעום יותר מדי דראמים בישיבה אחת כי כאשר האלכוהול מאלחש את הפה והמוח בערפל אתה לא מבחין בטעמים. שאלנו אותו מה דעתו האישית בענין: "תחשבו על זה כמו ציצים של אשה" – הוא המליץ לפרצופינו השואלים – "אחד זה לא מספיק, ושלושה זה בהחלט מעבר לנורמלי…"

הסיפור גם אצל גיא, ובפוסט הבא: אחוזת לאנגה, שם בילינו את הלילה, ואחריו פוסט על מסע הנופים של גלן קו. קיבלתי משוב שהפוסטים תכופים מדי, אז אני אפרוס אותם קצת…

-------
  1. פרט טריוויה שגיליתי בהמשך – דליואין היו המזקקה הראשונה ב1890 ומשהו שתכננה והתקינה את ארובת הכבשן שלה בצורת הפגודה הנפוצה. לצערינו הפגודה המקורית הזו נשרפה ב1917.[^]
  2. אני רציני! זה בדוק! מיקרוסופט גילו את זה מזמן![^]