אני שואל את עצמי שוב מה טוב כאן בפטנט? משאבות יש להרבה חברות, אבל רק חברה אחת תהיה מורשית לשאוב מי עומק קרים ולעצור הוריקאנים? זאת אומרת שאם אובאמה לא ישלם לביל, ביל לא יעצור את ההוריקאן? או אולי הכוונה שאם ממשלת ארה"ב תעשה הסבה לכמה נושאות מטוסים ותתחיל לקרר את האוקיאנוס היא תחטוף תביעה מביל?
יום שני, 17 בספטמבר: טוב… מי שעקב עד עכשיו (במיוחד מי שקורא אצל גיא את הפרק שלפעמים מקדים אותי) יודע שזהו יום המזקקות הגדול. איילה כונתה לא אחת The Whiskiest island ולא בכדי. בויקיפדיה האנגלית יש לויסקי של איילה ערך, ובלי הרבה קשר אליו כתבתי אחד גם בויקיפדיה העברית, והם משלימים אחד את השני כרגע (כולכם מוזמנים לעשות שיפורים והשלמות), ומי שלא מתעניינת בויסקי שתדלג לפוסט הבא, שיוקדש לטבע ונופים (למרות שיש גם כאן כמה תמונות שהן לא של ויסקי 🙂 )
קמנו שאננים ומאוחרים, פיספסנו סיור בלגאבולין אז הלכנו "לשרוף זמן" בטיול בלפרואייג. בנקודה זו ראוי להזכיר שלא כל המזקקות נותנות סיורים כמו באיילה, אבל אני שמח להגיד שלקחנו ארבעה סיורים בטיול, ותמיד למדנו עוד משהו חדש או שניים…
איילה מפורסמת בתור אי שמייצר ויסקי מעושן ובעל ניחוחות ים, אבל זה לא מדויק. רק שלוש מזקקות מייצרות ויסקי מעושן "מטורף" (לגאבולין, לפרואייג וארדבג של דרום האי), שתיים מייצרות אותו מעושן למחצה כמו מאלטים אחדים של ספיי וההיילנדז (בואומור ויותר ממנה קילכומן, ובקרוב פורט שארלוט) ושלוש מזקקות מייצרות דראם עדין יחסית (בונאהבן, קול-אילה וברוכלאדי). אם סופרים את השכנה מג'ורה, היא מצטרפת לקבוצה הבינונית בקושי. הטעם של איילה גם מפורסם כבעל ניחוחות של ים והמסורת אומרת כי זה בשל העובדה שהמחסנים קרובים לחוף. האמת היא שמלבד חביות ספורות שבאמת מאוחסנות קרוב לחוף ונשטפות במי ים מלוחים בעת סערות, רוב החביות היום מאוחסנות הרחק במעמקי היבשת אחרי הזיקוק, כי מדובר במליוני פאונד של סחורה ועם זה לא לוקחים צ'אנסים – מפזרים את הסיכונים בין הרבה מחסנים רחוקים זה מזה. טעם הים המפורסם מגיע מטעם הכבול שמכיל מלח ים ואצות בגלל הסופות שפוקדות את האי. סיפרו לי שישנם שדות כבול שאפשר להריח בהם את הים בחודשי החורף גם מאות מטרים לתוך היבשה.
אז הרסתי לכם רומנטיקה? המזקקות כבר לא מאחסנות ליד הים את החביות, וגם הליתות לא נעשה יותר במקום. ליתות מצריך כוח אדם, סבלנות והמון שטח, ותהליך העישון גם הוא עדין וארוך ולעיתים מסוכן (למזקקת קילכומן כבר קרתה פאשלה). כל מזקקות האי היום קונות את הלתת ממפעל מרכזי של תאגיד דיאג'ו, שמעשן להן את השעורה בדיוק נמרץ לפי הכמות שהן דורשות, עד ל60ppm ((שזה אומר 60 חלקים מתוך מליון פנולים. מה זה פנולים? זה החלקיקים המסרטנים והטעימים בויסקי 🙂 )). המזקקות ה"רגועות" כמו בונאהבאן, מזמינות רק 2ppm, לגאבולין מזמינה 35ppm ומזקקת לאט לאט (דוד של 10.5 קוב בערך לאורך 10 שעות, פי שתיים מרוב המתחרות ואולי הזיקוק האיטי בסקוטלנד) בדוד עם צוואר שיורד מיד ושומר על מקסימום טעם עדין ומתוחכם. ארדבג מתחילים משעורה מעושנת ביותר (57ppm נדמה לי) אבל מאבדים חלק מהטעם בגלל זיקוק יותר מהיר (לטענת המדריכה שלנו בלגאבולין!) ואילו לפרואייג שהוא המאלט המעושן ביותר, לא מסתפקים ב-45-50 שמספקים דיאג'ו, ומוסיפים 20% ליתות משלהם, מעושן בעשן כבול מהמרבץ הספיציפי שלהם ל60ppm משוגעים או יותר, ובכך הם אחת מ8-9 המזקקות הבודדות בסקוטלנד שעוד מעשנות בעצמן. קילכומן השניה על האי (ושמעתי שגם בואומור, אבל לא מצאתי לכך סימוכין). עישון לרמות כאלו מצריך כמעט יממה של עישון, ובכמויות קטנות בכל פעם, ואין לכל המזקקות את כוח האדם לזה, ולכן מוותרים על הכבול ה"פרטי" של המזקקה וקונים מהמפעל המרכזי של דיאג'ו שמעשן את כולם באותו כבול אחיד. מייקל ג'אקסון טען למשל שהמעבר בשנות השבעים של ארדבג מליתות פרטי למלתתת דיאג'ו שינה את טעם המאלט לפחות שמנוני וחומצי, והוא מייחל שיחזרו לטעם של הזיקוקים שיצאו משם לפני 76 (לי יש 1977 בבית שלא היה יקר, ואילו בקבוק 1975 עלה במזקקה 400 פאונד(!) – אפילו שמדובר בסינגל קאסק 30-32 שנה, זה יקר בטירוף)
מה בכ"ז משנה את טעם הכבול בין המזקקות? כמובן שתהליך הזיקוק משנה מאוד- קצב וחום וצורת הדוודים, אבל הרבה מטעם הכבול של הויסקי מגיע מהמים ולאו דווקא מהלתת. מתאר את זה מייקל ג'קסון יפה בספרו "סקוטלנד והויסקים שלה" שלצערי אזל לפני שנים מהחנויות – הוא מטייל למקורות המים ורואה בעיניו את הסיבה. ארדבג לוקחת את המים גבוה מאגם אוגידייל כמה מאות מטרים מהמזקקה (הוא זוכר שבאחד מביקוריו שם הוא הציל כבשה מטביעה באגם ומאז טעמו האסוציאטיבי מוצא צמר במאלט שלהם 🙂 ) ואילו לגאבולין מקבלים את מי הנחל שלהם אחרי ששצפו כמה קילומטרים ו"ליחכו" כבול מקירות הנחל, ולכן יש בו מגוון טעמים אחר לגמרי (בתמונות תוכלו לראות כמה כהים המים של הנחל בלגאבולין ובקילכומן), ואילו הנחל של לפרואייג יותר רגוע אבל הכבול שדרכו הוא חורץ הוא סיבי יותר ומכיל צמחים אחרים. המים האלו שנראים לנו "מלוכלכים" משמשים בתור המים למאש שמתחיל את תהליך ייצור הויסקי, והטעמים נשארים בהחלט גם אחרי הזיקוק.
ואחרי הרבה הקדמה "טכנית" , הטיול: התחלנו במזקקת לפרואייג, שם אני חבר במועדון, ולכן הגיעה לי כוס משקה. לקחנו את הסיור והספקנו לטעום שעורה לפני ואחרי העישון (מאוד מומלץ) וגם לצלם עישון בזמן אמיתי בתוך ה"קילן", אבל ברחנו לפני שקיבלתי תעודה ודראם, כי רצינו להספיק גם לסיור בלגאבולין וגם קפצנו לחנות המזכרות של ארדבג. את כל הפרטים תמצאו אצל גיא, כולל הידיעה המרעישה על לגאבולין 21 שנה שמופיע בקרוב על המדפים ותיאורים של קריסטן אהובתו. זה היום שבו צילמתי הכי הרבה, והמיון קשה. אני אתן לתמונות לדבר:
בשלב זה החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. טיילנו קצת (מרוכז בפוסט הבא) וסיימנו בצפון מערב האי בערב מהוואי האי בחנות המזכרות של מזקקת קילכומן. לראות את המזקקה כבר היה מאוחר (אפילו אור בחצר המשק אין להם, והיה לילה בלי ירח… חוכמולוגים!) אבל קיבלנו הרצאה עניפה על שמורת הטבע שבצפון האי, על המגוון הענק של ציפורים גרינלנדיות שבאות לחרוף באיילה בדיוק של שעון ב15 לאוקטובר, על החווה של הרשות לשימור ציפורים שמחזיקה באי עדר של 200 ראשי בקר משובחים שגידולם עוזר בתחזוקת בית הגידול לציפורים הנדירות יותר והנדירות פחות, ומכירתם ממנת סובסידיות לחקלאים כדי שיקצרו את השדות בשיטות יותר יקרות ואיטיות אך כאלו שיצילו ציפורים מקננות קרקע ממוות, בינהן נדירות ביותר. בהמשך הערב שרו לנו באנגלית ובגאלית על לוך אינדאל ואיילה, וקיבלנו רסיטלים לגיטרה וכינור וקצת ריקודים מסורתיים. בין השאר קניתי לי עוד כוסות גלנקיירן למזכרת ובקבוקון "רוח חדשה"/"זיקוק חדש" שיושן רק 3 שבועות בחבית. רשמית אסור לקרוא לזה ויסקי, אבל ביננו יש לזה טעם של משהו שהולך להיות פנטאסטי. הנה טעימה צילומית קצרה, שימו לב לצבע המים הנכנסים למאש. זכרו אגב שהכבול הוא לא מה שנותן את הצבע לויסקי, הוא יוצא מזוקק שקוף ומקבל את הצבע אך ורק מהחביות.
קילכומן החמודה היתה ראויה לביקור יותר מושקע. האי מאוד גאה במפעל הקטן, המשפחתי והמסורתי הזה שבא כולו ממימון עצמי לפי השמועות. המזקקה לבד מגדלת את השעורה, מלתתת במקום, מזקקת, ממלאה חביות ומתכננת אפילו לבקבק במקום, שכל זה מאוד נדיר. בין השאר הם גם בחרו בשביל הטעם המיוחד לזקק בדוד של 2070 ליטר בלבד ((גלגלו ל2/3 הדרך בעמוד הזה כדי להבין את גודל הענין, גם משמורת התזקיקים שלהם פצפונת וחמודה)). זיקוק בדוד קטן משמעו הרבה יותר הוצאות על אנרגיה אבל שליטה הרבה יותר טובה בתוצר. למעשה הדודים שלהם (לעניות דעתי) קטנים יותר מאשר אלו של אדרדאואר, מה שהופך אותם ביחד עם גודל חצר החווה הקטן להיות המזקקה הקטנה ביותר בסקוטלנד ((וכדי שתרגישו חווה אמיתית מגיעים בכביש לא סלול הכי גרוע שיש)). לא השמעתי את זה באדרדאואר כי שם כבר חטפתי מבט עצבני כשהעליתי את השם קילכומן בהקשר אחר, ואדרדאואר מאוד גאים בתואר הקטן הנוכחי שלהם. מעוד כתבה על המזקקה למדתי שהליתות המקומי שלהם הוא ל25-30ppm שמפיק 40% מתוצר הויסקי שלהם ויסומן על הבקבוקים "קילכומן 100% איילה" ו60% מהזיקוקים נעשים עם לתת 50ppm פנולים מפורט אלן מאלטינגס והבקבוקים יסומנו רק "קילכומן" (ומזה טעמתי ואהבתי). וכך הם מצטרפים לעוד מועדון קטנטן של אולי 3 מזקקות שמפיקות מאלטים בשתי רמות עישון שונות.
את רוב סיפור היום פירט גיא, וחשבתי שאני רק אשלים כמה פרטים – אבל בסוף יצא פוסט שלם.
אם בא לכם להוסיף ברקע פסקול, אפשר ללחוץ פליי בעמוד שיר בביצוע נורמה מונרו, זמרת בת איילה, בבלדה קלאסית שהפכה להימנון (הלא רשמי?) של האי, וזכה להרבה ביצועים (כרגע לא מצאתי טובים משלה, אבל אל תתרגמו לה שככה אמרתי 🙂
בוקר יום ראשון, 16 בספטמבר. קמנו ליד המיגדלור לארוחת בוקר בריטית, הביצים האנגליות על הבייקון והנקניקיה וליידם בלאק פודינג סקוטי ושאר הפתעות. יצאנו לחפש מזקקה שאולי לא סגורה היום, כי ככלל יום ראשון אינו יום מזקקות, ולאחר שחלפנו על לפרואייג (Laphroaig), לגאבולין (Lagavulin) והכפר הקטן שצמוד למזקקה (אולי 15 בתים, חלקם של העובדים וחלקם להשכרה) הגענו אל ארדבג (Ardbeg) שבמקרה לגמרי התחילו לסדר את המקום להופעת ג'אז (היום השלישי והאחרון לפסטיבל). התלהבתי מאוד מהחנות היפה שלהם אבל החלטנו להמשיך על קו החוף ולחזור אח"כ. בהמשך מסומנים עוד כמה שמות מקומות במפה אבל אלו בסה"כ חוות עם הרבה מרחב מרעה מסביב, אין עוד כפרים, רק כביש צר (נתיב אחד עם מפרצי עקיפה, ששוב הזכיר לנו את הכביש למערה של באטמן), מפרצים יפים עם סלעים דרמטיים בים (לכל אחד מהם יש שם במפה, כי חיו על האי עשרות דורות של רועים עם זמן פנוי), מפרץ Claggan Bay עם חלוקים ענקיים בכל הצבעים שגאולוגים מאוד אוהבים, ובקצה שער בקר (ראו תמונות) שמוביל אל עוד שטחי מרעה ובקצה בקצה של השדות עוד כמה דירות להשכרה. חור מגניב ביותר להתבודד בו.
הנופים לצד הכביש – יער משווני ממוזג מהסרטים. חופת עצים, איילות בורחות בינם (לא תפסתי במצלמה) ועל כל הגזעים צומח טחב או אזובים קטנים (איך אומרים Moss בעברית?) ומטפטף מים מהענפים, ומתחת לכביש זורמים יובלים קטנים ונחלים לא הרבה יותר גדולים. מים ומים ומים. ברדיו טום וויטס שר לנו "wrong side of the road" בעודי מנסה להתרגל לנהיגה בשמאל ואז גיא, מדי פעם שלולית בוץ, מסביב עוד עצים או אחו עם פרות (אדומות!! פרות ג'ינג'יות לגמרי! שהדוסים לא ישמעו…). פעם בקילומטר איזה בית מבודד וגיא קורא כל פעם מחדש שכאן הוא רוצה לגור. באיזה שלב הוא התחיל להתלהב מכל שלט מכירה בדרך… בינתיים צריך להזהר מכבשים ופסיונים חוצים את הכביש, ולקחתי מגיא את ההגה שלא יזרוק אותנו לתעלה 🙂
בדרך גם ביקרנו את הצלב בקילדולטון (Kildalton), צלב קלטי עתיק ומכוסה אזוב שנודע בתור הצלב העתיק ביותר באירופה(!!) והריהו מהמאה הרביעית – עוד מתקופת הפיקטים, שהיו שם עוד לפני פלישות הקלטים והתערותם בפולשים הויקינגים. תקופות שמעט מאוד ידוע עליהן, רק מעט יותר ממה שידוע על מעגלים ושורות של אבנים "עומדות" שמוצאים פה ושם בכל האיים הבריטיים, וגילן 4000-5000 שנה ויותר. הארכאולוגיה כאן לא מגובה בספרים ומסורות שהולכות מספיק שנים אחורה כמו בארץ, והרבה אגדות עד היום שורדות כי לא ניתן להפריך או להוכיח אותן.
משם חזרנו לכיוון מערב להופעה בארדבג, ומסיבות של סבל מוסיקולוגי קל (קיראו אצל גיא) ברחנו מהופעת הג'אז לשמש שיצאה לקראתנו,לקחנו מישהיא טרמפ לפורט אסקייג וחשבנו לקפוץ לג'וּרה (Jura) אבל התחיל לטפטף שוב. אז ויתרנו וכמובן אחרי שיצאנו 300 מטר מהנמל יצאה השמש. ג'וּרה (שיבוש של "דורה" מלשון deer עוד מרומאית עתיקה) הוא אי מיושב ב100-200 איש, מזקקה מצוינת (גם אם לא משתלמת כלכלית) ו5000-6000 צבאים. ברור לי שיום אחד עוד נגיע לשם בשביל הנוף, אבל גם באיילה לא חסר. ב14:30 וללא ארוח"צ (טעות! בין 13:30 ל-17:30 אין מסעדות ואין אוכל בפאבים וביום ראשון אין אפילו מכולת!) התחלנו לשוט לכיוון מערב, ברוכלאדי (Bruichladdich) ומרכז המבקרים שלהם היה סגור אז עצרנו להצטלם ליד המזקקה. כדי שקוראינו בישראל יוכלו לקרוא, הפכנו את החביות מימין לשמאל לנוחותכם ואייתנו מחדש ביידיש…
מתלהבים מכל הפגודות החמודות במזקקות (ויש הרבה מהן בהמשך הטיול) והמפרצונים המסעירים נסענו עוד מערבה, דרך פורט שארלוט (Port Charlotte), שם מצאנו אלפקות ועוד הרבה פרות וכבשים. המשכנו לפורטנהייבן (Portnahaven) שנראה כאילו היא דווקא העיר עם מספר הבתים הכי גדול באי, רחוק ממרכזי התיירים, ואז הצצה לצילום בכנסית קילכומן (Kilchoman). הקפנו למעשה את לוך אינדאל (Loch Indaal) והמשכנו להקיף את חצי האי צפונה לו וחזרה לפורט שארלוט, וכאשר הרעב כבר הציק חזרנו לבואומור (Bowmore) שם פיספסתי קשת מגניבה מעל באומור בשקיעה, ועל ארוחת הערב ב"פונדק נמל בואומור" כבר מסופר אצל גיא. התלהבנו ממבחר הויסקים שעל המדפים, חלקם מהדורות ממוספרות של מאות בודדות חתומות אישית בנות עשרות לא מעטות של שנים מהאי וגם ממיינלאנד (שהיא גם אי…). המחירים נראו לנו מאוד סבירים למאלטים הנדירים וגם הרגילים כי אנחנו רגילים למחירי ישראל. מאלטים ב4-5 פאונד למנה הסתברו בדיעבד כמחיר לא זול לעומת מקומות אחרים… בין השאר גיליתי שארדבג 1977 שיש לי בבית הפך לדבר נדיר ויקר. האמת אני לא סגור למה. אם יש משהו שידענו רק בדמיון והוכח בשטח, זה שיותר מיושן אינו אומר בהכרח יותר טוב, ממש כמו ביין. למרות זאת מצאנו כמה "ענתיקות" מדהימות בהמשך הטיול. חכו חכו…
בסוף הארוחה גיא גם ראה חובה לקנות שם כוס ראשונה לאוסף. כבר חודשים שאני רציתי לקנות לי סט כוסות ראוי לויסקי, וכשכבר החלטתי להזמין מגלנקיירן את הכוס המפורסמת שלהם, אבל למרות המחיר הזול להפליא של סט 12 כוסות (לי ולחברים), המשלוחה עלה כפול ממחיר הסחורה עצמה וויתרנו על העסק. בדיעבד היה רעיון לא רע לחכות, כי קנינו טיפין טיפין סט יפה בנוי מכוס שונה מכל מזקקה, וארגנתי סט גם לשי. כולם שמחים 🙂
את הכנסיה בבאומור לא יצא לנו לצלם או לראות מבפנים, אבל שווה ביקור – היא בנויה בעיגול רחב (כדי שלשטן לא תהיה פינה להתחבא בה) במקום במבנה הצר והארוך הרגיל. העיירה היא למעשה "בירת" האי, שם בית הספר, לשכת המידע לתיירים, הסופרמארקט, הרבה חנויות אמנים וכל מה שצריך. גם תחנת הדלק הכי זולה של האי (וגם היא לא זולה) נמצאת שם, אבל אל תחפשו שלטים גדולים וסככה, מדובר במשאבה בודדת על המדרכה מחוץ לאחת מהמכולות. אי קטן, אמרנו? גם הילדים שגרים על ג'ורה באים לפה כל יום באוטובוס ומעבורת ללמוד.
ולסיכום, שכחתי לציין את הדראמים ששתינו אתמול, אז הנה הם ואני מוסיף את של היום בדרך, זה חלק מהענין הרי. אז ככה –
בערב הראשון בפאב, עם פה שרוף מאוכל הודי, לקחתי את הPC5 – זיקוק מעושן במיוחד ובאופן יוצא דופן של ברוכלאדי לזכר מזקקת פורט שארלוט, ושעליו כתבתי בעבר. מאז שיצא עברה כמעט שנה ואכן לפני חודש ביקבקו את PC6 (שש שנים, דה!) אבל ממנו לא יצא לנו לטעום. לא התלהבתי ממנו, אבל בשלב מוקדם זה של הטיול גם עוד לא רשמתי לי פירוט על כל טעימה – טעות שתוקנה מהר בהמשך. אני זוכר שהוא היה פירותי, לא מעושן כמעט בכלל בניגוד למה שכתבו עליו, ולא טעם מיוחד בצורה כלשהיא, אבל כאמור, אולי חריפות האוכל ההודי "גמרה" עליו. מהאח הצעיר PC4 מהשנה שלפני ג'ים מארי השפיך ניטים ונתן 96, שזה אחד הציונים הגבוהים בספר. למה? אולי אני צריך לטעום שוב ולא אחרי ארוחה הודית.
גיא לקח בואומור 18 שנה. גם מעושן בכבול וגם פירותי בצורה עדינה. מצאתי בו "אצטוניות" קלה כמו שהרגשתי יותר מדי פעמים בטעימת הברבנים הגדולה שעשינו ביוני. גיא התעלה מעל זה והתאהב במעושנות העדינה והכריז "just what the doctor ordered for the first night on Islay!" אבל אני מקווה שרופא הסכרת שלו לא קורא את זה 🙂
בארדבג טעמנו שני "שלבים" מהזיקוק של 1998. בגיל 6 שנים הוא בוקבק כ-"Ardbeg Very Young" בחוזק חבית ומזה כבר לא היה מה לטעום, אבל לא הפסד גדול ממה שקראתי למרות שג'ם מארי דווקא נותן לו ציון 91. בשנה שעברה יצא "Still Young" בן 8 שנים ואותו טעמנו. אלכוהולי מאוד לאף (56.2 אחוזים, מצריך טיפונת מים לפתיחה), העשן מבטיח, ויש בו מתיקות שלא ידעתי לקשר אותה אז לפרי, בדיעבד אני טועם שם פשוט את טעם הגרעינים המתקתקים של השעורה, טעם מתקתק שילך ויעלם לקראת הביקבוק כArdbeg TEN בשנה הבאה (עשר שנים הסטנדארטי) ועוד אין מספיק עץ. גיא טען שהוא פחות מאוזן והוא כנראה צודק, אבל הוא בהחלט מיוחד בפני עצמו. ג'ים מארי גם מתלהב ממנו מאוד, נתן לו 93.
שלב ג' של זיקוק 1998 בוקבק השנה (9 שנים) בשם "Almost there", והוא איבד שני אחוזים של אלכוהול למלאכים בשנה שלחלפה – 54.1% בלבד. הפרי קצת אבד, יש יותר טעם עץ. טיפת מים כאן הרסה ולא עזרה, כאילו דולל ו"התפרק" הטעם המתוק של השעורה. דקה אחרי זה טעמנו את ארדבג 10 הרגיל (שמדולל ל43%) וגילינו שפתאום הוא טועם באמת מאוד מדולל והתגעגענו לטעם של חוזק החבית. בסה"כ ממש מרגישים שהאולמוסט נמצא ממש באמצע בין הסטיל יאנג לTEN, וכיון שלמחרת חזרנו וקנינו בקבוק מכל אחד מהשניים, ידידינו יוכלו לעשות השוואה בין חוזק חבית 8 ו9 שנים ו10 רגיל, וממש להבין את המשמעות של ההתיישנות בקוונטות קצרות. אני וגיא מסכימים אישית ש9 השנים מאוזן יותר מה10 בהרבה, וחבל אם לא יוציאו ממנו סדרות נוספות.
בערב לפני ועם הארוחה בבאומור, אני לקחתי את ארדבג אוּגִידֶייל (על שם אגם Uigeadail שממנו המזקקה לוקחת מים למאש). הכבול והעץ האופייניים, אבל מרוכזים קצת כי מדובר בויסקי לא מדולל (כנראה 9-10 שנים, 54.2% כמו ה"almost there" הנ"ל). ג'אקסון התלהב ממנו בטעימה למגאזין ונתן לו ציון גבוה ובצדק.
גיא לקח עם הארוחה ברוכלאדי Rocks, עדין כמעט חסר עשן, מתקתק וטעם קטנטן בלתי נתפס כמעט של אצטון. לא התלהבתי.
איפשהוא בזמן העיון בתפריט המאלטים ב"באומור הארבור אין" הגענו למסקנה שלא נספיק לטעום את כל המאלטים שאנחנו רוצים אבל קבענו שבכל יום טיול ניטעם לפחות שני סינגלים שלא הכרנו. במשימה הזו היה קל לעמוד בחלק מהימים, ובחלקם נאלצנו לאלתר… אבל עמדנו בזה בכבוד 🙂 פרטים בפרקים הבאים…
איפה עוד בעולם מבעירים דברים קדושים? אני לא מדבר על קטורת בכנסיות, אני מדבר על המקבילה של להעלות את ספר הסידור או תהילים באש בגלל שהוא קדוש. אולי זה קורה בוויקה או במסורות של הלוויות ויקינגיות, אבל כאן באיילה חומר הבערה הקדוש (לחובבי ויסקי) הוא האדמה עליה אנחנו דורכים. הכבול הגמיש הזה הוא לא בוץ מת, אלא אלפי שנים של צמחים נרקבים דחוסים בשכבות. יש לו ריח אחר מהבוץ שאתם מכירים מהמילואים, יש לו טקסטורה אחרת מהבוץ של החורף במושבים. תחשבו יותר דומה לאדמת הכבול באיזור אגמון החולה, רק שכאן הכבול מכיל אצות שנשטפות לחוף, תפרחות של heather שאני לא סגור מה שמה בעברית, וצמחים מקומיים אחרים, שמעניקים טעם עשן שונה ומעניין, יוד מהאצות, מלח מהים, ושנים (אלפי שנים!) של דה-קומפוזיציה ורה-קומפוזיציה, ואלוהים יודעת מה…
כששורות אלו נכתבות ביום רביעי, אני יכול רק לדמיין. כשהן מתפרסמות ביום ראשון של שבוע אחרי אנחנו בערך יממה אחרי שנחתנו על אדמת איילה, ואולי הספקנו לתפוס הופעת ג'אז ובוודאי כבר ביקרנו לפחות בשתיים משלושת המזקקות של דרום האי, הנחשבות אולי למעושנות בעולם (עד שתיפתח פורט שארלוט שכתבתי עליה בעבר). לגוולין הוא האריסטוקראטי שבמאלטים, לפרואייג כנראה המעושן והפרוע בינהם כמו קומזיץ על החוף, וארדבג גם הוא פשרה מצוינת בין השניים. כמה מהבקבוקים שמיוצרים כאן באופן סדרתי מגיעים פעם אחר פעם לראש רשימת מצעד המאלטים של כל הזמנים. הנה העשיריה הפותחת, לפי דירוג ויסקי מגאזין:
10 Longmorn 25 year old 45%
9 The Macallan 30 Year Old 43%
8 The Macallan 50 Year Old Millennium 43%
7 Lagavulin 16 Year Old 43%
6 Macallan Gran Reserva 18 Year Old 43%
5 Ardbeg Provenance 55.8%
4 Highland Park 18 year old 40%
3 Springbank 35 year old 46%
2 Talisker 20 year old 58.8%
1 The Macallan 18 year old 43%
את הלגאוולין יש לי כמובן בבית, ומשאר הרשימה ננסה כמובן לטעום או להשיג 🙂
גם יצא לנו לבקר ברב המזקקות ברשימה הנ"ל. רשמים כשנחזור! 🙂
ג'ים מקיואן לקח בידיים את ברוכלדי שעמדה סגורה כ6 שנים, הרים השקעות של מליונים, למד את נבכי הסודות של השיטות השונות של הזיקוק, ועכשיו מתחילים לצאת ניצוצות. כל מה שברוכלדי מוכרת עד היום בשוק זה עדיין מהסטוקים הישנים שבחביות (עכשיו יצא לראשונה 18 שנה לפי הכתבה), אבל המזקקה נסגרה ב1996 ומקיואן פתח אותה מחדש רק ב2001, עכשיו התחילו לצאת הבקבוקים החדשים שזוקקו ע"י מקיואן בדודים משופצרים, בעיבוי יצירתי ובחביות מאוסטרליה. האמונה והאגו מתחילים לפרוע צ'קים – ברוכלדי "פורט שארלוט" הצוציק בן חמש שנים (זהירות PDF), בוקבק עכשיו בחוזק חבית ומרשים בתחרויות את ותיקי השוק. רבותי וגבירותי – המזקקה הזו ראויה למעקב צמוד, נראה לי שאני וגיא מאוד נהנה בביקור שם 🙂
למי שלא רוצה להתאמץ עם כל האנגלית, להלן תוצאות טעימה שערך המאלט אדבוקייט בגליונו האחרון:
מקום ראשון: ספרינגבאנק 35 שנה
מקום שני: גלנפידיך 34 שנה
מקום שלישי: מורטלאך 36 שנה וברוכלדי 5 שנים
מקום רביעי: בונהאבן 27 שנה, שגם זה כבוד לא קטן.
לא מצאתי מה היו הקריטריונים או הפרמטרים למיקום, אבל זו רשימה משוגעת למדי להיות מצורף אליה. אני לא מוצא גם הרבה תיעוד על הבקבוקים האלו, יכול להיות שמדובר ברשימה ספיציפית של "בקבוקים חוזק חבית ששוחררו השנה לראשונה" או משהו כזה מאוד ספיציפי, אבל עדיין יפה להם. "פורט שארלוט" חמש שנים, הידוע בכל הפרסומים שלהם בתור PC5 נקרא על שם מזקקת פורט שארלוט שסגורה מאז 1929, ועליה כתבתי לפני שבוע בבלוג. השעורה לותתה לפי 40ppm פנולים, שזה ריכוז עשן וכבול שמזכיר את השילוש המעושן הדרומי של ארדבג, לגאוולין ולפרואייג. הדראם הרגיל של ברוכלאדי הוא 5ppm עדין בלבד, אני מקבל את ההרפתקאה הזו בזרועות פתוחות 🙂 מת לטעום אותו כבר… לצערי בקבוקים למכירה כנראה שכבר אין.
Port Charlotte Distillery תתווסף בשנים הקרובות לאוסף הגדל של מזקקות משובחות על איילה. לפני חודש היה טקס החניכה מחדש. ברוכלאדי קנו את כל הציוד של מזקקה שנידונה לסגירה והריסה ואיחסנה אותו מאז 2003 תוך ניהול מגעים עם גורמים שונים, ולבסוף הוסכם לקנות את הבניינים המקוריים של מזקקת Lochindaal בפורט שארלוט שמושבתת מאז 1929 והפכה למוסך רכב ואכסנית נוער.
ברוכלאדי מספרים בגאווה שזו תהיה מזקקה ירוקה וה"Carbon footprint" שלה יהיה 0. מה זה אומר לעזאזל? שלא ילתתו שם עם כבול אלא על גופי חימום חשמליים ממקורות חשמל סולאריים? בלי עשן טבעי? אני יודע שהרבה מזקקות היום שולטות באופן מלאכותי ומדויק על כמות וסוג העשן שמייבש את השעורה אבל זה עדיין בה משרפה של כבול או פחם… למישהו יש מושג על מה הם מדברים? או שאני אצטרך לחכות חודשיים כדי לברר…. 🙂
