נו, מזמן לא פרסמתי כמה טעימות או תמונות מהטיול. בפוסט הזה מרוכזים כמה מהמאלטים שטעמנו על סקאי, ופוסט הבא עוד תמונות 🙂
בדרך לסקאי עצרנו בפורט ויליאם וגילינו שם מזקקה שהפכה לקומלפלקס מגורים, מאוחר יותר גילינו שמדובר בגלן לוכי ז"ל שנסגרה ב1983. בבר/אסדה הצף על המים מהפרק הקודם טעמנו ממנו בערב, אחרי שהזמנתי באלבלייר 10 ומצאתי אותו די "פיור" מטעמי חבית, וחסר אופי מיוחד מספיק (למרות שמאריי נותן לו 86 משום מה), קצת לימוניות וליים ומרירות לקראת הסוף. גלן לוכי 1977 היה יקר ולא מי יודע מה מענין. הפאב החזיק גם שני בקבוקי גלן לוכי 1965, האחרונים שנמכרו ע"י המזקקה, והמחיר בהתאם (20 פאונד לכוסית נדמה לי). כנראה שמדובר במזקקה אזוטרית ולא מעניינת, כי ג'ים מארי לא טורח להכניס יותר משני ביקבוקים בודדים שלה לספרו, ואלו של 38 שנה, ולא מקבלים ציון מי יודע מה מרשים. נראה שלפעמים מזקקות נסגרות בצדק? גיא לקח בן-נביס, המזקקה המקומית השניה בפורט וויליאם, ועל זה נכתב כבר אצלו.
דאליואין 16 שקניתי באובן נפתח אחה"צ בסקאי ונמצאו בו ריחות פרי ושרי חזקים באף, רמז לקומקווטים, פירות יבשים כמו משמשים וגיא מצא גם תאנה או שתיים. הפירות ממשיכים עם שקדים בטעם המחמם עם גוף מלא וסירופי, מרירות קלה ונעימה של אגוזי מלך בסיום, יופי של דראם. מאריי נותן לו רק 79, ואני לא מבין על מה הזלזול. הוא מוצא בו גם "עגבניות טריות". המממ… לא. אני וגיא נשארים עם 'ט"ו בשבט' בתור שם הקוד לדליואין מהיום.
בערב ישבנו בפאב ביואיג לארוחת ערב (דיווח מקביל אצל גיא). "תה עם דבש ולימון" פתח גיא את תיאור הריח של לונגמורן 25 בצבע כתום חלודה מעניין, נגיעה מאוד קטנה של עישון כמעט לא נתפסת, יש בו תפוזים עדינים ופירות לבנים או שסק מתוק ובנוסף מתיקות של סוכרית "וורתרז אורגינל". בשביל 25 שנות חבית הוא היה חסר עץ במפתיע. מעולה.
אני לקחתי בסתירה גמורה קאול אילה בחוזק חבית. נותן מכת ריח כבול יפה (כבול איילה מלא יוד ומגניב כמו של לגאבולין), אשכוליות בריח, ואז בא טעם מאוד מרשים! לימון עם אצות ונגיעת אשכוליות, דבש לימוני, וסיום בינוני נחמד ומחמם. בסוף היה כמעט יותר פירותי מהלונגמורן, מפתיע משהו! מארי נתן לו 87 ומקלל את השמנוניות שהרבה לו את הטעם. אין לי מושג על איזו שמנוניות הוא דיבר.
למחרת, בטיולינו בסקאי, שתינו עוד שני סינגלים עם הצהריים אבל הקלטתי את הטעימה אצל גיא בטלפון (שלי נשאר באוטו). גיא כותב על הארוחה המצוינת הזאת בפוסט הזה, שם אכלנו פירות ים מצוינים ושתינו אולד פאלטני 12 מלא מליחות, כבול ומלח ים , טוברמורי 10 (עץ, פרחים ולמונגראס) וסקאפה 14 (לימון, דבש ונגיעת וניל).
בערב מצאתי את עצמי עם דאלמור 12 חביב בריחות דבש, נקטרינה ותה קמומיל. הגוף בינוני-קל, שמושפע חזק יותר מהנקטרינות ורמז לקליפת תפוז, ללא שום עשן, מאוד ספייסייד עם סיום בינוני נחמד. מארי נותן לו 91 ומקווה לראות ביקבוק פחות שמרני שלו ב46% במקום 40%, והוא אכן ראוי ליותר יחס…
גיא לקח לעומת זאת גלנפארקלאס (לא זוכר את הגיל) עם טעם מאוד עדין וטיפה צורב ועצי וסיומת בינונית מתקתקה אבל האף מלא ועשיר בריח סוכריות וליד ריחות פירות אדומים. לא מרשים באופן קיצוני, אבל בהמשך טעמנו אקספרשן הרבה יותר מוצלח שלו בספיי, פוסט יבוא בקרוב 🙂
ספטמבר 19: צפונה מאובן עברנו ליד המון טירות בגדלים שונים (אבל באף אחת לא נותנים לצלם וגם אין לי הרבה מה לכתוב) אז המשכנו ל- Glen Coe, איזור מהמם ביופיו (אפילו שיש לו הסטוריה קצת עצובה), קבלו תמונות, שאפילו לא צריכות הרבה כותרת.
בערב עצרנו בפאב ה-Eagle שנמצא על אסדה (Barge), רשמי טעימות אצל גיא. כמו כל פאב מקומי, יש לו ארוחות קטנות (במקרה זה רק בהזמנה מראש) וכלב.
ועוד קצת מהטיול למחרת בבוקר לסקאי – ספטמבר 20.
על סקאי, הבירה שלה והאוכל במסעדה בפורטרי, סופר כבר אצל גיא. אני יכול לספר לכם על מקום רגוע, הרבה אנשים מסורתיים, דוברי גאלית, שלפעמים לא יודעים אפילו להסביר לך את שם המקום שבו הם גרים או איך מבטאים אותו (Uig זה אוּיִיג? אוּג? יוּאִיג? כל אחד יש לו גרסה אחרת). ישנו בלילה בB&B מקומי בשם Cnoc Preasch שבעלת הבית ביטאה קנוֹק פְּרֶסַח, ללמדך שלפני שנבנתה שם השכונה היתה שם גבעה (קנוק) עם צמחי הות'ורן (פרסח שמח לכל עם ישראל. מה זה הות'ורן?) בדרך עברנו בקוויראנג (The Quiraing), אחד מהכבישים המגניבים שבהם מצלמים סרטים ((לפחות פעם אם לא פעמיים הופיע ברקע של סטארדאסט שעכשיו בקולנוע)) ופרסומות למכוניות, ולצערי מזג האוויר, הרגליים של גיא והכביש הצר מנעו כל אפשרות לעצור ולצלם תמונות טובות, אז הנה כמה תמונות של הקווירנג מגוגל.
את הערב סיימנו בפאב חביב עם כלב ((בעצם, כמעט לכל פאב כפרי שכזה יש שם כלב)), ושם טעמנו עוד כמה מאלטים. טעימות ומסקנות יפורסמו בפוסט מרוכז נראה לי, שיסומן כמיועד לחובבי הויסקי 🙂
קודם כל לתקן את מה שכולכם בטוח חושבים בטעות, אחוזת לאנגהלא שוכנת על האי לאנגה. שמה המקורי הוא "אחוזת דייל של המקדוגלים של לאנגה", תת משפחה של שבט מקדוגל, (שאת סיסמתו "ניצחון או מוות" מצאתי מתנוססת חקוקה באבן על אחד מקירות האחוזה, בתרגום אחר "לכבוש או למות").
האחוזה בבעלות משפחת מקדוגל (כיום לינדסי-מקדוגל) מזה 300 שנה. המקום התחיל כבית-מגדל שצפה על האיזור לפני כ450 שנה, שוחפץ לטירה קטנה כשנקנה לפני 300 שנה והורחב לבסוף לאחוזה לפני כ200+ שנים, עם מגרש גולף ועוד כמה קוטג'ים שהתווספו בשטח הנרחב. משפחת המקדוגאלים של לאנגה עזבה את לאנגה עם השנים והתפזרה לה בסקוטלנד ובניכר. האחוזה הזו היום היא ביתו של קולין, היורש לבית המשפחה, וחלקים ממנו מושכרים כB&B או קוטג'ים בשירות עצמי לתקופות ארוכות יותר, וכמעט כל ערב נערכות ארוחות חגיגיות או מסיבות ממש בחדר האוכל. הקטע המגניב הוא הנוף. לא, בעצם זה הריהוט העתיק בכל מקום. או אולי העובדה שהמחיר כמו כל B&B אחר והחוויה מיוחדת. אה, וגם בעל הבית לוקח את עצמו ואת האחוזה בקלילות. ובקיצור, בחרנו את המקום לפי שתי תמונות פיציות באינטרנט, לא ידענו לאן אנחנו מגיעים. המיקום היה לא אידאלי (נהגנו 35 ק"מ חזרה דרומה מאובן כדי להגיע לשם, בכיוון ההפוך מהטיול שלנו), אבל מגניייייייב….
כשהגענו דרך הכביש המשובש (שנשטף כל כמה חודשים בגשמים) נזכרתי בפתיח של הסרט Murder by Death (מלבד שהגשם היה רק טיפטוף קל). כשעמדנו ליד הדלת להכנס לא נזרק עלינו gargoyle מלמעלה אבל בחדר הכניסה היה ראש מפוחלץ של אייל, חרבות מוצלבים על הקיר, פורטרטים של שמן בני מאתיים שנה ומיני אביזרי מצעדי קרב כקרנות, אשפות חיצים, ותופים מקושטים. טיילנו דרך עוד דלת ומצאנו את עצמנו בחדר אוכל ספון עץ מהודר ומרשים ואח בוערת (שהתברר בדיעבד כ"The Morning Room', אז מעניין איך נראה חדר האוכל לשלושים איש שמוזכר באתר, לא ביררנו…) נרות דלקו על השולחן אבל אין נפש חיה! התחלתי לצחקק שאנחנו עוד מעט ניתקל בגופה ונצטרך לברר לבד איפה לישון הלילה, כשלפתע גיליתי בשלל עומס הפרטים והפריטים על הקירות "פעמון אורחים", ולמרות שלחיצה עליו לא הפעילה שום פעמון שאנחנו שמענו, אחרי חצי דקה הופיע קולין מצידה השני של האחוזה דרך איזו דלת והראה לנו את החדר שלנו ללילה. בדרך הוא הראה לנו פינת אינטרנט והחווה בידו על ה playing room, שמא נרצה לנגן בפסנתר. החדר שלנו התגלה כחדר/דירה בקומה השניה, גדול מהבית שלי כמעט, עם ספות עתיקות, ויטרינות חרסינה, שידות עם ידיות מעוצבות כאריות מתקופות ויקטוריאניות, מדפי ספרים עמוסים לעייפה ושטיחים אדירים מול אח, וכלי קיבול מיוחד לפחמים על ידו שהיה גם הוא מלא ומוכן לשימושינו אם היינו רוצים. הדבר היחידי שמנע ממני להתענג על המקום החמוד ב100% היה בקבוק הברורה שעוד ניקר לי בראש מאז אובן 🙂
בבוקר ירדנו ל"חדר הבוקר" שהסתבר כבעל skylights בתקרתו, על הקירות תראו בתמונות, מצאתי sporans ישנים מסורתיים (התיק עם השניצים שהסקוטים תולים בחזית הקילט) עשויים מפרוות טבעיות של יונקים חביבים ז"ל. המשכנו אחרי האוכל לטייל ומצאנו שה"פליינג רום" הוא גם חדר משחקים ולאו דווקא נגינה. החל מזוג בובות "טיגר" שישבו במקום פמוטים בכניסה אליו, וכלה שבתוכו, תחת נברשות ענק וליד במת עץ לרסיטלים ועליה הפסנתר, גם היו מונחים שולחן פינגפונג, שולחן אייר הוקי ושולחן ביליארד, וניכר שבחדר הזה מתקיימות גם מסיבות יותר פרועות, כי בפינה היתה מערכת סטיריאו וכדור אורות דיסקו קטן ואפילו בארבי צבועה סגול ונצנצים פסיכדליים… אילו מסיבות עושים כאן? מחוץ לאחוזה יש נוף נפלא בכיוון דרום ליערות ענק יפים, ונחל, וטרמפולינה אדירה לילדים. מצפון אפשר לראות את מגרש הגולף הקטן (ששימש כרגע את הכבשים יותר) ועוד כמה קוטג'ים עתיקים וחמודים להשכרה, וכמובן נוף אדיר למפרץ ולאי לאנגה, וביום בהיר ניתו לראות את השפיץ הצפוני של ג'ורה לפי דברי המארחת שלנו (שלא הבנתי אם היא אישתו של קולין, או מנהלת הבית או מה). המקום מרחק דקות נסיעה מאובן, היילנדז, סטירלינג, לוך לומונד, הרבה שמורות טבע, טירות,כפרי דייגים ומעבורות לאיים השכנים.
ובמילים אחרות – בסיס מעולה לטיולים, ומקום מגניב ולא יקר לחנות בו ללילה או שניים או יותר. מומלץ בהחלט!
ספטמבר 18, יום שלישי. בבוקר עלינו על המעבורת. אין הרבה מה לספר.
נסענו צפונה ועברנו שוב בלוכגילפהד. צילמתי קצת בכנסיה, אין מה לספר.
נסענו בניחותא את הדרך לאובן. עיר יפהפיה אבל גם על זה אין לי ממש מה לספר.
ידענו שב5 בערב כבר הסיכוי קלוש שנמצא משהו פתוח בצורת מזקקת אובן, אבל ניסינו וטוב שכך… כי כאן פגשנו את הקוסם שנתן לנו לטעום מהמאלט הכי טוב בחיינו. על זה יש לי קצת מה לספר.
הסיור באובן היה מאוד חביב, הנחה אותו ג'ון מקגרגור, סקוטי מהספרים – גבוה ומאותגר פיגמנטים, עם הליכה זקופה כמעט צבאית, גאווה לאומית ומבטא היילנדז עם קול בס רועם ונעים. את הסיור הוא העביר בצורה מאוד נעימה, וניכר שהוא ממש אוהב להציג את המקום לזרים. אין לנו מושג כמה שנים הוא בתעשיה או אם הוא איש מכירות כל חייו, אבל עלינו הוא התחבב ונראה שהתחבבנו עליו. את ההדרכה הוא העביר מצוין כך שהתאימה גם ל"מתחילים" וגם למשופשפים שכמונו. כמו מורה בית ספר הוא נתן בסופי משפטים הפסקה לראות אם הקהל יודע להשלים ואנחנו כמו תלמידים טובים יודעים תמיד את התשובה. בקטע הזה נזכרנו עוד הרבה פעמים בחיוך בהמשך הטיול. "מספר הזיקוקים לויסקי סקוטי? …שניים! נכון, כאן זה לא אירלנד…"
כשנכנסנו לחנות המזקקה גילינו להפתעתנו שלאובן יש "מהדורת מזקקה" יענו פיניש בחבית יין מחוזק. אובן מייצרת בשיא היכולת שלה רק מליון בקבוקים בשנה (שזה מעט מאוד), כולם 14 שנה בלבד, היו מעט מאוד הוצאות של "ענתיקות" של 20 שנה ומעלה, אבל רק בגלל טעויות שמחות של ניהול מלאי לקוי וחביות שהתגלו שכוחות בפינות מחסן. סטוקים כאלו נגמרו תוך שבועות בודדים, אבל לטענתו המזקקה לא מעוניינת בזה. היחידים שעוד מוציאים כאלו מדי פעם הם חברות ביקבוק פרטיות שקונות חביות ו"דוגרות" עליהן כמה שנים עד לביקבוק. גיא ואני הסתקרנו לגבי הדיסטילרז אדישן ושאלנו אם יש טעימות בסוף – "כמובן!" רעם הבאס של מקגרגור – גיא: "אני מכיר ומאוד אוהב את ה14 הרגיל, אבל זו פעם ראשונה ששמעתי שיש לכם גרסת דיסטילר. מה הסיכוי לטעום אולי כוסית?" – "רצונות לפעמים מתגשמים…"
משם נשפכו המטיילים לתוך חדר הטעימות. על השולחן המתין מגש של לואובולים מזוגים מראש אובן 14. בתנועות מיומנות של בארמן ותיק או קוסם שממתיק סוד עם שנינו מאחורי גבם של כל שאר המבקרים, שלף מקגרגור שתי כוסות גלנקיירן ואת הבקבוק המיוחד, רק 24,000 כאלו מופקים בשנה ואחרי שטעמנו החלטנו שגם זה יותר מדי (זה לא היה משחק הפיניש הראשון ולא האחרון שטעמנו בטיול והתאכזבנו). ג'ון המשיך לספר סיפורים ולהלהיב את הקהל, כששאלו אותו אם מים זה טוב או רע להוסיף הוא תפס הודי אקראי מהקהל והודיע לו שהוא עושה עליו ניסוי. -"מהר! קח שלוק ותגיד לי מה הטעמים הראשונים שאתה מרגיש?", ואחרי שהנ"ל עונה, ג'ון לוקח את הכוסית, ובתיאטרליות מישר ידו במקביל לגוף וחופן את הכוסית פונה אחורה ליד מותנו, ומעל הכתף, מגובה של כמעט מטר, הוא מוזג טיפה בודדת של מים מקנקן (הקהל שותק בתדהמה ואנחנו מתמוגגים מהשואו, מצטער שלא צילמתי), מסובב ונותן לו לטעום שוב, והאיש כמובן מוצא טעמים חדשים (גם אני הייתי מדמיין טעמים חדשים תחת לחץ במה, אם הם שם ואם הם לא…)
אחרי שיצאו האנשים מחדר הטעימות לחנות, שאלנו אותו אם יש באמת ויסקי שמשנה את טעמו עד כדי כך עם מים, כי שנינו שותים את הויסקי שלנו נקי, אפילו בחוזק חבית. ג'ון חייך ואמר שייתן לנו הדגמה נוספת, ושלף בקבוק בנרינס (Benrinnes) בן 15 שנה, ששנינו לא הכרנו קודם, ונתן לנו כוסות מים לשטוף את הפה מהטעמים הקודמים. אחרי שטעמנו שוב לפני ואחרי מצאתי באמת שטעם הטבק הודגש, אל קליפות ההדר והאניס נוספו גם פירות יותר חמים ומתוקים ונפתח סט קטן נוסף של טעמים של שוקולד ווניל שלא מאוד בלט לפני כן. – "אתם אוהבים את הפירותיות של ספֵּיי?" – "האמת, אנחנו עכשיו רק לומדים להעריך אותה מחדש. הפייבוריטים שלנו הם הלגאבולין, הארדבג וכמה מההיילנדארים המעושנים" – "אז יש לנו גם כאלו… הברורה הזה למשל." – עיני מצטעפות "כן, שמעתי עליו הרבה. הייתי מת לטעום, אנחנו רק מחפשים באר שמחזיק אותו כדי שאדע על מה מדברים כולם." הוא התחיל לענות אבל מדלפק החנות חתכו אותו וביקשו ממנו לצאת רגע וסלחנו לו, ובינתיים עברנו על חלק מהבקבוקים הנדירים על הקיר שאת רובם המוחלט כמובן לא הכרנו עדיין. ג'ון שוב פרץ לחדר, חצה אותו בשניים וחצי צעדים זקופים ועבר לחדר פנימי אחר ובעוד אנחנו מדברים ביננו יצא שוב, שלף מהשומקום כוסית גלנקיירן בתנועת קוסם ושם אותה על הבר והמשיך להחליף מילה בחנות בחוץ.
נשארתי המום ומלא סימני שאלה מול הכוס כשחזר פנימה אחרי כמה שניות. – "זה… זה…? זה מה שאני חושב שזה?" – וג'ון חייך חיוך של חתול צ'שייר (או אולי חתול היילאנדז?) ואמר רק "תטעם! סלאנטיה וה!((בגאלית, מבוטא בט' מאוד רכה, כמעט צ': סְלַאנְצֶ'ה וָה – לבריאות טובה. סלאנטיה ווֹר – לבריאות מצוינת.))" – נרגש התחלתי למלמל "לא נכון… לא נכון…" וגלגלתי עוד הרבה מים לשטוף את הפה כדי לחוות את האירוע במלואו. ריחרחנו הרבה, גילגלנו בפה, טעמנו עם קדמת הלשון ובאחוריה בראש מוטה, ומלמעלה ומלמטה. גיא לא ידע איפה לשים את עצמו והכריז שלגאבולין ירד למקום שני, ורץ להקליט רשמים. אני מרוב התרגשות שכחתי להקליט אבל אני רק זוכר שהוא היה מעושן בתחכום עוד יותר אלגנטי מלגאבולין, מאוזן בין עשן לפירות, עץ ולימונים עדינים… והמון שכבות של טעמים נפרדים וברורים. למה הרסו את המזקקה למה? למי מכרו את חלקי הדוודים? מי מחזיק את הסוד לויסקי הכי נפלא שכבר לא מיוצר?! שנינו בין נאנחים בהתמוגגות לבין קופצים מתלהבים כמו זוג פקאצות ששמעו שבריטני ספירז באה לבקר בקניון המקומי, וג'ון בעצמו גונב לנו מדי פעם הסנפות מהכוס ונאנח בהנאה כי כנראה שטעימות כאלו הוא לא מחלק כל יום.
בקבוק עולה רק 175 פאונד.
1500 ש"ח והוא היה יכול להיות שלי. המאלט הכי מושלם שבוקבק ובסדרה של 3000 בקבוקים בלבד.
(אני אומר רק 175 פאונד כי ראיתי מזקקות פעילות עם ביקבוק 30 שנה מעניין (אבל לא מגיע לקרסוליים של הברורה הזה) ועליו דופקים מחירים גבוהים פי שתיים ושלוש.)
אמרתי תודה ושאני צריך לישון על זה ושנתראה איתו מחר בבוקר, ומקגרגור רץ להדריך את הסיבוב הבא של המבקרים. לא יכולתי להוציא את זה מהראש. גיא צחק עלי כי התחלתי לחשוב כמו גולום, בחוסר הגיון. מצד אחד זה יקר לשנינו לשים סכום כזה על בקבוק 70cl אבל זה היה כ"כ מושלם, וכ"כ נדיר – פשוט נקרעתי. אין לי מה להגיד. עד עכשיו אני בסרטים של "מה אם"….
אבל לא קניתי אותו. אחרי לילה באחוזת לאנגה (שעליה אספר בפוסט הבא), חזרנו בבוקר (ספט. 19) למזקקה וחלקתי עם ג'ון את גרגורי ליבי. נזכרתי גם לשאול אותו איזה ביקבוק טעמנו ביום האתמול – מסתבר שזה היה ה56.3% (יותר מקובל וכנראה מדויק לזכור ביקבוקים כאלו לפי אחוז האלכוהול מאשר השנה). בתצוגה היו להם עוד בקבוקי Brora 30 אחרים, ולפי מה שטען מקגרגור, קיבלנו גם לטעום מהביקבוק הטוב ביותר. ל52.4% לטענתו יש ריח שהוא קרא לו "ביוטיריק" (Butyric), ושאל אם אני יודע מה זה. מסתבר שזו מילה יפה לריח של קיא של תינוק 🙂 כשקראתי את הביקורות על הברורה 30 בויסקי מגאזין (ראה לינקים לעיל), זה נראה הפוך, אז אני כבר לא יודע כבר מה טעמנו, אבל זה היה אדיר. אצל ג'ים מארי רק שלושה סינגלים מגיעים לציון 97, אחד מהם הוא ברורה 30 של 56.4%, ומיד אחריו עם 96 נקודות ביקבוק של 56.6%. מעטים בודדים המאלטים שקיבלו את הציונים האלו אצלו ונראה שבצדק.
בין לבין קיבלנו ריחרוח מכוסית שעמדה שם להרחה בלבד של קראגנמור 17. ג'ון כבר העביר אותנו ישר לחדר האחורי לגם טעימה. יש לו טעם מתקתק ופירותי עם טעם מנדרינות בולט אבל מלווה במרירות לא נעימה שהרסה לי. משיחותינו אתמול הבנו עד כמה האיש מבין, ולטענתו טעם כבר למעלה מ500 מאלטים שונים, ושאלנו אותו מה הוא מכיר בסגנון דומה לברורה שטעמנו והוא נתן לנו כוסית שמאוד אהבתי. הרבה פירות עם העשן והתחכום, כל מה שצריך היה שם. לינקווד 26 שנה בביקבוק של Rare Malts, אחד מ6000 בקבוקים, 56.1%. באף רמז לכבול, מאפה וניל, חלמון ביצה, סוכריות ומישמיש בלאדי. בפה מכה קצרה של סוכרית לימון, מחמם את החיך העליון, עץ עדין שנשאר הרבה עם קציפת לימון ואשכולית, וסיום מחמם וארוך עם רמז דקיק למלח ים. מספיק מעניין בשביל לקנות, וכך עשיתי.
את תשומת ליבנו משכה גם קבוצה גדולה של בקבוקים על הקיר מספייסייד וההיילנדז, שאת שמות רובם לא שמענו, ואת מקצתם גם התקשינו לבטא (אֳאוּכְרוֹייסְק, נוֹקַאנְדוֹ, מָאנוֹכמוֹר, טִינִינִיך, פִּיטִיוֶייך ואחרים). זה נסיון מוצלח של איחוד מראה של דיאג'ו ולכולם היה עיצוב תווית בסגנון דומה עם חיות ופרחים וטיפוגרפיה ייחודית ויפה. בהמשך הסתבר לנו שמייקל ג'אקסון נתן לסדרה את הכינוי Flora and Fauna Collection והשם תפס יפה בתעשיה. מדובר בסדרה של 24 ביקבוקים, כל אחד ממזקקה אחרת, כולם 10-16 שנה. ג'ון ידע לדקלם לנו יפה על האופי של כל אחד מהם ושאלתי אותו מה הפייבוריט שלו ביומיום, מתוחכם ומעניין ולא יקר, וג'ון הצביע על דֶלְיוּאִין (Daleuaine) בן 16 שנים ((פרט טריוויה שגיליתי בהמשך – דליואין היו המזקקה הראשונה ב1890 ומשהו שתכננה והתקינה את ארובת הכבשן שלה בצורת הפגודה הנפוצה. לצערינו הפגודה המקורית הזו נשרפה ב1917.)), וקניתי גם אותו על עיוור, ואני שמח להגיד שהוא הסתבר כבחירה טובה בהמשך.
המשכנו לדבר איתו על טעימות וגיא קנה את מדריך הויסקי המצוין של ג'אקסון, והסכמנו איתו שלמרות שאלכוהול זה טוב למוח ((אני רציני! זה בדוק! מיקרוסופט גילו את זה מזמן!)) אי אפשר לטעום יותר מדי דראמים בישיבה אחת כי כאשר האלכוהול מאלחש את הפה והמוח בערפל אתה לא מבחין בטעמים. שאלנו אותו מה דעתו האישית בענין: "תחשבו על זה כמו ציצים של אשה" – הוא המליץ לפרצופינו השואלים – "אחד זה לא מספיק, ושלושה זה בהחלט מעבר לנורמלי…"
הסיפור גם אצל גיא, ובפוסט הבא: אחוזת לאנגה, שם בילינו את הלילה, ואחריו פוסט על מסע הנופים של גלן קו. קיבלתי משוב שהפוסטים תכופים מדי, אז אני אפרוס אותם קצת…
המשך יום שני, ספטמבר 17: בשעה 2 בערך, החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. ברוכלאדי ובואומור והאחרות פשוט יחכו לפעם הבאה, אין מה לעשות. את הערב ידענו שאנחנו מסיימים בצפון מערב האי בערב הווי אי בקילכומן, אז התחלנו מלסייר בחצי האי הדרומי שנקרא "ה-או" (The Mull of Oa – מבטאים כמו האות O). המקום מכיל הרבה מסלולי הליכה, חלקם אתגריים, המון שטחי מרעה, פה ושם "אבנים עומדות" שמקורן ומשמעותן העתיקה לא ידועה, ובקצה אנדרטה לחיילים אמריקנים שנפלו באיזור במלה"ע II. אבל בעיקר ירוק וכבשים. בין השאר יצא לי כאן סוף סוף לתפוס תמונות טובות של פרות ההיילנדז ((או "פרות פונינט" לפי גיא)) המפורסמות, הידועות בפי כל פשוט כ- Hairy Coo. כן, רגליהן קצת קצרות – אבל זה גם העשב שעמוק (וחלקן רובצות בו ולא עומדות), ולא טיפלתי להן בשיער לפני הצילום, זו התסרוקת הטבעית שלהן והן לא חופפות.
שוב, אני אתן לתמונות לברבר במקומי:
זהו, סוף היום האחרון על איילה… אבל בפוסט הבא סיפורי אובן, חכו תראו אילו הפתע… אה לא חשוב. גיא שוב גנב לי את ההצגה. לא נורא. יהיו תמונות 🙂
יום שני, 17 בספטמבר: טוב… מי שעקב עד עכשיו (במיוחד מי שקורא אצל גיא את הפרק שלפעמים מקדים אותי) יודע שזהו יום המזקקות הגדול. איילה כונתה לא אחת The Whiskiest island ולא בכדי. בויקיפדיה האנגלית יש לויסקי של איילה ערך, ובלי הרבה קשר אליו כתבתי אחד גם בויקיפדיה העברית, והם משלימים אחד את השני כרגע (כולכם מוזמנים לעשות שיפורים והשלמות), ומי שלא מתעניינת בויסקי שתדלג לפוסט הבא, שיוקדש לטבע ונופים (למרות שיש גם כאן כמה תמונות שהן לא של ויסקי 🙂 )
קמנו שאננים ומאוחרים, פיספסנו סיור בלגאבולין אז הלכנו "לשרוף זמן" בטיול בלפרואייג. בנקודה זו ראוי להזכיר שלא כל המזקקות נותנות סיורים כמו באיילה, אבל אני שמח להגיד שלקחנו ארבעה סיורים בטיול, ותמיד למדנו עוד משהו חדש או שניים…
איילה מפורסמת בתור אי שמייצר ויסקי מעושן ובעל ניחוחות ים, אבל זה לא מדויק. רק שלוש מזקקות מייצרות ויסקי מעושן "מטורף" (לגאבולין, לפרואייג וארדבג של דרום האי), שתיים מייצרות אותו מעושן למחצה כמו מאלטים אחדים של ספיי וההיילנדז (בואומור ויותר ממנה קילכומן, ובקרוב פורט שארלוט) ושלוש מזקקות מייצרות דראם עדין יחסית (בונאהבן, קול-אילה וברוכלאדי). אם סופרים את השכנה מג'ורה, היא מצטרפת לקבוצה הבינונית בקושי. הטעם של איילה גם מפורסם כבעל ניחוחות של ים והמסורת אומרת כי זה בשל העובדה שהמחסנים קרובים לחוף. האמת היא שמלבד חביות ספורות שבאמת מאוחסנות קרוב לחוף ונשטפות במי ים מלוחים בעת סערות, רוב החביות היום מאוחסנות הרחק במעמקי היבשת אחרי הזיקוק, כי מדובר במליוני פאונד של סחורה ועם זה לא לוקחים צ'אנסים – מפזרים את הסיכונים בין הרבה מחסנים רחוקים זה מזה. טעם הים המפורסם מגיע מטעם הכבול שמכיל מלח ים ואצות בגלל הסופות שפוקדות את האי. סיפרו לי שישנם שדות כבול שאפשר להריח בהם את הים בחודשי החורף גם מאות מטרים לתוך היבשה.
אז הרסתי לכם רומנטיקה? המזקקות כבר לא מאחסנות ליד הים את החביות, וגם הליתות לא נעשה יותר במקום. ליתות מצריך כוח אדם, סבלנות והמון שטח, ותהליך העישון גם הוא עדין וארוך ולעיתים מסוכן (למזקקת קילכומן כבר קרתה פאשלה). כל מזקקות האי היום קונות את הלתת ממפעל מרכזי של תאגיד דיאג'ו, שמעשן להן את השעורה בדיוק נמרץ לפי הכמות שהן דורשות, עד ל60ppm ((שזה אומר 60 חלקים מתוך מליון פנולים. מה זה פנולים? זה החלקיקים המסרטנים והטעימים בויסקי 🙂 )). המזקקות ה"רגועות" כמו בונאהבאן, מזמינות רק 2ppm, לגאבולין מזמינה 35ppm ומזקקת לאט לאט (דוד של 10.5 קוב בערך לאורך 10 שעות, פי שתיים מרוב המתחרות ואולי הזיקוק האיטי בסקוטלנד) בדוד עם צוואר שיורד מיד ושומר על מקסימום טעם עדין ומתוחכם. ארדבג מתחילים משעורה מעושנת ביותר (57ppm נדמה לי) אבל מאבדים חלק מהטעם בגלל זיקוק יותר מהיר (לטענת המדריכה שלנו בלגאבולין!) ואילו לפרואייג שהוא המאלט המעושן ביותר, לא מסתפקים ב-45-50 שמספקים דיאג'ו, ומוסיפים 20% ליתות משלהם, מעושן בעשן כבול מהמרבץ הספיציפי שלהם ל60ppm משוגעים או יותר, ובכך הם אחת מ8-9 המזקקות הבודדות בסקוטלנד שעוד מעשנות בעצמן. קילכומן השניה על האי (ושמעתי שגם בואומור, אבל לא מצאתי לכך סימוכין). עישון לרמות כאלו מצריך כמעט יממה של עישון, ובכמויות קטנות בכל פעם, ואין לכל המזקקות את כוח האדם לזה, ולכן מוותרים על הכבול ה"פרטי" של המזקקה וקונים מהמפעל המרכזי של דיאג'ו שמעשן את כולם באותו כבול אחיד. מייקל ג'אקסון טען למשל שהמעבר בשנות השבעים של ארדבג מליתות פרטי למלתתת דיאג'ו שינה את טעם המאלט לפחות שמנוני וחומצי, והוא מייחל שיחזרו לטעם של הזיקוקים שיצאו משם לפני 76 (לי יש 1977 בבית שלא היה יקר, ואילו בקבוק 1975 עלה במזקקה 400 פאונד(!) – אפילו שמדובר בסינגל קאסק 30-32 שנה, זה יקר בטירוף)
מה בכ"ז משנה את טעם הכבול בין המזקקות? כמובן שתהליך הזיקוק משנה מאוד- קצב וחום וצורת הדוודים, אבל הרבה מטעם הכבול של הויסקי מגיע מהמים ולאו דווקא מהלתת. מתאר את זה מייקל ג'קסון יפה בספרו "סקוטלנד והויסקים שלה" שלצערי אזל לפני שנים מהחנויות – הוא מטייל למקורות המים ורואה בעיניו את הסיבה. ארדבג לוקחת את המים גבוה מאגם אוגידייל כמה מאות מטרים מהמזקקה (הוא זוכר שבאחד מביקוריו שם הוא הציל כבשה מטביעה באגם ומאז טעמו האסוציאטיבי מוצא צמר במאלט שלהם 🙂 ) ואילו לגאבולין מקבלים את מי הנחל שלהם אחרי ששצפו כמה קילומטרים ו"ליחכו" כבול מקירות הנחל, ולכן יש בו מגוון טעמים אחר לגמרי (בתמונות תוכלו לראות כמה כהים המים של הנחל בלגאבולין ובקילכומן), ואילו הנחל של לפרואייג יותר רגוע אבל הכבול שדרכו הוא חורץ הוא סיבי יותר ומכיל צמחים אחרים. המים האלו שנראים לנו "מלוכלכים" משמשים בתור המים למאש שמתחיל את תהליך ייצור הויסקי, והטעמים נשארים בהחלט גם אחרי הזיקוק.
ואחרי הרבה הקדמה "טכנית" , הטיול: התחלנו במזקקת לפרואייג, שם אני חבר במועדון, ולכן הגיעה לי כוס משקה. לקחנו את הסיור והספקנו לטעום שעורה לפני ואחרי העישון (מאוד מומלץ) וגם לצלם עישון בזמן אמיתי בתוך ה"קילן", אבל ברחנו לפני שקיבלתי תעודה ודראם, כי רצינו להספיק גם לסיור בלגאבולין וגם קפצנו לחנות המזכרות של ארדבג. את כל הפרטים תמצאו אצל גיא, כולל הידיעה המרעישה על לגאבולין 21 שנה שמופיע בקרוב על המדפים ותיאורים של קריסטן אהובתו. זה היום שבו צילמתי הכי הרבה, והמיון קשה. אני אתן לתמונות לדבר:
בשלב זה החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. טיילנו קצת (מרוכז בפוסט הבא) וסיימנו בצפון מערב האי בערב מהוואי האי בחנות המזכרות של מזקקת קילכומן. לראות את המזקקה כבר היה מאוחר (אפילו אור בחצר המשק אין להם, והיה לילה בלי ירח… חוכמולוגים!) אבל קיבלנו הרצאה עניפה על שמורת הטבע שבצפון האי, על המגוון הענק של ציפורים גרינלנדיות שבאות לחרוף באיילה בדיוק של שעון ב15 לאוקטובר, על החווה של הרשות לשימור ציפורים שמחזיקה באי עדר של 200 ראשי בקר משובחים שגידולם עוזר בתחזוקת בית הגידול לציפורים הנדירות יותר והנדירות פחות, ומכירתם ממנת סובסידיות לחקלאים כדי שיקצרו את השדות בשיטות יותר יקרות ואיטיות אך כאלו שיצילו ציפורים מקננות קרקע ממוות, בינהן נדירות ביותר. בהמשך הערב שרו לנו באנגלית ובגאלית על לוך אינדאל ואיילה, וקיבלנו רסיטלים לגיטרה וכינור וקצת ריקודים מסורתיים. בין השאר קניתי לי עוד כוסות גלנקיירן למזכרת ובקבוקון "רוח חדשה"/"זיקוק חדש" שיושן רק 3 שבועות בחבית. רשמית אסור לקרוא לזה ויסקי, אבל ביננו יש לזה טעם של משהו שהולך להיות פנטאסטי. הנה טעימה צילומית קצרה, שימו לב לצבע המים הנכנסים למאש. זכרו אגב שהכבול הוא לא מה שנותן את הצבע לויסקי, הוא יוצא מזוקק שקוף ומקבל את הצבע אך ורק מהחביות.
קילכומן החמודה היתה ראויה לביקור יותר מושקע. האי מאוד גאה במפעל הקטן, המשפחתי והמסורתי הזה שבא כולו ממימון עצמי לפי השמועות. המזקקה לבד מגדלת את השעורה, מלתתת במקום, מזקקת, ממלאה חביות ומתכננת אפילו לבקבק במקום, שכל זה מאוד נדיר. בין השאר הם גם בחרו בשביל הטעם המיוחד לזקק בדוד של 2070 ליטר בלבד ((גלגלו ל2/3 הדרך בעמוד הזה כדי להבין את גודל הענין, גם משמורת התזקיקים שלהם פצפונת וחמודה)). זיקוק בדוד קטן משמעו הרבה יותר הוצאות על אנרגיה אבל שליטה הרבה יותר טובה בתוצר. למעשה הדודים שלהם (לעניות דעתי) קטנים יותר מאשר אלו של אדרדאואר, מה שהופך אותם ביחד עם גודל חצר החווה הקטן להיות המזקקה הקטנה ביותר בסקוטלנד ((וכדי שתרגישו חווה אמיתית מגיעים בכביש לא סלול הכי גרוע שיש)). לא השמעתי את זה באדרדאואר כי שם כבר חטפתי מבט עצבני כשהעליתי את השם קילכומן בהקשר אחר, ואדרדאואר מאוד גאים בתואר הקטן הנוכחי שלהם. מעוד כתבה על המזקקה למדתי שהליתות המקומי שלהם הוא ל25-30ppm שמפיק 40% מתוצר הויסקי שלהם ויסומן על הבקבוקים "קילכומן 100% איילה" ו60% מהזיקוקים נעשים עם לתת 50ppm פנולים מפורט אלן מאלטינגס והבקבוקים יסומנו רק "קילכומן" (ומזה טעמתי ואהבתי). וכך הם מצטרפים לעוד מועדון קטנטן של אולי 3 מזקקות שמפיקות מאלטים בשתי רמות עישון שונות.
קודם כל לתקן את מה שכולכם בטוח חושבים בטעות, 
