שוביניזם בצה"ל? לאאאא….

ואן-דר-גראף אחותך שוקדת על אירוע שירת נשים מזה כמה שבועות ואתמול פירסמה פוסט בנושא. אחת התגובות שקיבלה היתה שזו תגובה איטית מדי לאירוע שהיה וחלף, כאילו צריך להרים מחאות מיד כריאקציה לאירוע ספציפי כשמדובר בתופעה קבועה ומתדרדרת. הנה בא צה"ל והוכיח (בפעם המי-יודע-כמה) לכבוד שמחת תורה, שמיסוגיניזם זה לא חד פעמי, וזה רק מידרדר.

אין לי הרבה מה לומר על זה, רק להזמינכן לבוא לשיר עם ואנדר בעוד שבועיים. גם בנים יכולים לבוא ולעשות עם השפתיים, אבל חשוב שקולן של הנשים ישמע (וראוי שכך! אם להאמין לרבנות הצבאית ולרב הראשי מצגר, שירת נשים זה מחרמן, אז כדאי לכם לבוא).

אז מה זה בעצם צדק חברתי? פרויקט וידאו

זוגתי שרון החליטה לפרוט את המושג הגדול של "צדק חברתי" לפרוטות ברורות יותר. היא התחילה לאסוף ראיונות אותם היא מנסה לערוך לכדי כשלוש דקות, בתקווה שיצטרפו אליה רבים אחרים ויעלו ראיונות בפורמט דומה, וכך בשיטת crowdsourcing לאסוף הסברים. דרך עוולות שנגרמות לאנשים אמיתיים, ואמירה ברורה שלהם "בשבילי צדק חברתי זה […]", להדגיש איפה הפער עדיין עומד בין הרצוי למצוי.

מספר שבועות לאחר תחילת המאבק לצדק חברתי, שמתמקד במונופולים, בבעיות הדיור ויוקר המחייה הרגשתי שישנם עוולות חברתיות (שלא נתונים לשום ויכוח בין קפיטליסטים לסוציאליסטים) שחשוב להזכיר ולזכור, כי גם אם יהיה פה דיור בר השגה לא יהיה פה שום צדק חברתי כל עוד עוולות אלו ודומות להן לא יתוקנו. כדי שלא ישכחו אותן עוולות בלהט המאבק, בחרתי להפיק סרטונים קצרים שבהם אדם פרטי יספר את העוול החברתי שנעשה לו. מדובר אמנם בסיפור אישי, אך כזה שמיצג ציבור שלם שנגרם לו עוול. אני מתכוונת לרכז את כל הסרטונים שאפיק באתר באינטרנט תחת הכותרת "העם דורש צדק חברתי" להלן 2 סרטים שצלמתי עד כה:

אריק מספר את סיפורם של נכי צה"ל

אלה מספרת את סיפורם של שרידי שואה

תודה לאריק ולאלה שהקדישו לי מזמנם היקר והצטלמו לסרטים (זה לא קל פיזית ונפשית) וכן לירון ברוך שעזר בעריכה של הסרטון של אלה. לא הייתי מסתדרת בלעדיו. תודה גם לעמותת אביב שחיברו אותי לאלה וחיזקו את ידי.

אם מישהו מכם מכיר מישהו עם סיפור של עוול חברתי שמייצג ציבור שלם כגון למשל מתמחה ברפואה, קרבן של מערכת הבריאות החולה, מישהו שהופקעו ממנו קרקעות לכאורה למען הציבור ובפועל המדינה מכרה את הקרקע לקבלנים פרטיים, קורבנות של משרד הרווחה וכד' אשמח אם תפנו אותו אליי אני מעוניינת להפיק לפחות סרטון אחד לכל פן של אי צדק חברתי שקיים במדינה.

בנוסף, אריק שמופיע בסרט הראשון, כורע תחת עומס העבודה. הוא זקוק למתנדב בעל ראש גדול שיכול לקחת על עצמו חלק מהמקרים של נכי צה"ל וללוות אותם לאורך זמן. התפקיד כרוך בעיקר בחיזור אחרי משרדי ממשלה ובפרט אגף השיקום במשרד הבטחון כדי שאלו יעשו את עבודתם ויושיטו לאותם נכים את העזרה המגיעה להם.

אודה לכל עזרה בעניין זה וכן אשמח לשמוע את דעתכם על הפרויקט ועל הסרטים.

שבת שלום,
שרון

כמו שאתם רואים, כרגע אין לה ציוד צילום או נסיון עריכה טובים, והיא תשמח לשיתוף פעולה ממתנדבים – אם עורכים, אם מראיינים או צלמים, ואולי גם מעצב(ת) גראפי(ת) שיעזרו לסגנן את המסר עם שפה גראפית אחידה. כמובן, כמו שהיא אומרת, עוד סיפורים אישיים של אנשים שמוכנים לספר, יעזרו מאוד.

מדרון חלקלק לאלימות (פוסט סרטונים)

התחלנו תרבותיים כמו הצ'ילאנים,

עכשיו אנחנו כאן. קראו גם את העדות של אסף (מרמיט) לתיאור אישי מבפנים.

קצת מאחורי ספרד שם האלימות התחילה לפני כחודש למרות שהתחיל רגוע.

אני מקווה מאוד שלא נגמור כמו יוון.

(שלושה סרטונים מעוררי מחשבה שנשלחו היום בטוויטר, תודה למיטל על הלינק ליוון ואקטיב-סטילס על הלינק לתל אביב, לא זוכר איפה מצאתי את צ'ילה, את ספרד דגתי לבד מתוך מאות. אשמח אם תמצאו לי עוד מוצלחים לאוסף)

רון חולדון, עולם תחתון

כל פעם שהמחאה מתנרמלת או דועכת או עולה על פסים פחות מתוקשרים, בא אדיוט מהשלטון המקומי או הארצי והופך אותה חזרה לחיה ורלוונטית. השבוע היו אלו שטייניץ (שהודה שלטרכטנברג אין שיניים, ומסרב לפרסם את דו"ח הריכוזיות החמור של משרדו על גרעיני השליטה שחשוב לפרק), חולדאי (ראו בהמשך), וראש עיריית חולון מוטי ששון, שעד השבוע חשבתי שהוא איש חיובי ופוליטיקאי חברתי, עד שראיתי איך הוא משלח את המשטרה במאהל ג'סי כהן, אחד מהמקומות שבהם נאלצים לגור הומלסים אמיתיים.

רון חולדון, עולם תחתון. הקרדיט, אם הבנתי נכון, של אודין שדמי ו/או אלי לוין, קשה לעקוב
"מאהליכם שלי", ©2011 חלק מהזכויות שמורות, אודין שדמי ואלי לוין, אקריליק ופיקסלים על גבי מסך.

רון ימכור לכם סיפורים שהמוחים חוליגאנים שמאיימים על חייו. התקשורת תרוץ להפיץ את שקריו, לא כי הם אמת, אלא כי זה מה שימכור עיתונים – כמו שרואה כל מי שעוקב אחרי המחאה בטוויטר ובפייסבוק במקום בעיתוני האוליגרכים. פשוט תקשיבו לחברים שלי, האנשים שבשטח. הנחש הזה בהתחלה הפתיע את כולנו כשאמר שיחבק את המחאה, אבל אנשים שמכירים אותו מקרוב לא מופתעים ומצביעים עליו כעל אחד מאבות אי הצדק החברתי. העוני שתל אביב דוחקת דרומה לא מטופל בכלים הנכונים שנים, העוצמה שבה נכנסו היסמניקים במאהל "שורץ הסמים והעכברושים" מעולם לא הופעלה בפלורנטין או יפו. להפך, חולדאי מעדיף שתודבק למוחאים תדמית שלילית, כי הוא מטאטא את תל אביב לפנותה לטובת בעלי האמצעים. יותר מ-14 מליארד ש"ח הוא התקציב השנתי של העיר העשירה בארץ, אבל הם לא מושקעים למען הכלל, אלא רק למען עשיריה ותייריה. וחולדאי צריך כבר לשלם בכיסאו ויפה שנה קודם.

אני בד"כ מעמיס לינקים בפוסט כאומר "תרצו לקרוא עוד, תקראו, אבל אתם לא חייבים". ובכן היום אני מבקש מכם שתציצו כי מדובר כאן בבעיות כבדות מנשוא שנוגעות עמוק בחיי כולנו, אז אני אדגיש לכם שוב את הלינקים שאתם חייבים לעצמכם לקרוא.

* עידן לנדו על עיוותי התקשורת, בתגובות אצלו הזכירו את פרויקט שקוף שלא המריא, שהיה אמור להיות תשובה לבעיה הזו.
* רוני גלבפיש על הונאת רון חולדאי את המאהלים.
* דו"ח חמור של הריכוזיות בארץ שחיוני לעבודת טרכטנברג (גם אם אין לה "שיניים") שמשרד האוצר משום מה ערך אך מסרב לפרסם. נשים בצד שפירסומים ממשלתיים צריכים להיות ציבוריים, שקיפות ובלה בלה בלה, הדו"ח מדבר על כמה רחוק מגיעה שליטת האוליגרכיה ואיך היא חונקת את המשק עד כדי נזק עצמי, שמשום מה עדיין כולנו משלמים.

עוד מראי מקום על שגשוג במקום צמיחה

כמה אנשים הסתכלו על הפוסט הכלכלי האחרון שלי וחשבו "TL;DR" (ארוך מדי ; לא קראתי), אז אני אתן את השורה התחתונה שוב:

כל הרעיונות שכרגע יעלו אצל הפרופסורים ספיבק וטרכטנברג אינם בני קיימא, הם פלאסטרים לטווח קצר שלא מתייחסים לבעיות הגדולות של הטווח הבינוני או הארוך. למי שעוד לא קראו באקו ויקי, או חיטטו בפוסטים סדרת הקיימות שלי פה בבלוג, אתם מוזמנים, היום יותר מתמיד.

אני נותן כאן עוד מספר מראי מקום למי שלא מכיר מספיק את המשמעות והטרמינולוגיות של כלכלה מקיימת:

בואו להפגין למען העתיד. של כולנו.

קשה לי להמעיט בערכו של המאבק הצעיר שלנו. מעולם לא יצאו בארץ כל כך הרבה אנשים להפגנה אחת, ועל נושא חשוב כל כך. אם לא תכננתם עדיין לצאת להפגין, אני מבקש שתשקלו את זה, כי עד כמה שזה מרגיש מיותר להכנס להמון הצפוף, לצעוק ולהזיע, זו ההצבעה הדמוקרטית שלנו ברגליים. הפוליטיקאים כבר לא מתרשמים מהסקרים שרואים ש90%+ מהעם מרגישים הזדהות עם מטרות המאבק, הם צריכים לראות נחילי אנשים ברחובות, אנשים רגילים שמספיק כואב להם ומספיק אכפת להם בשביל לצאת לרחובות בליל אוגוסט חם, כדי להגיד את מה שלא הצליחו להגיד עם הפתק בקלפי כבר 20 שנה.

אתם גם לא חייבים לעלות על ההסעות לתל אביב, יהיו צעדות ועצרות בכל הארץ. אני בעצמי עוד לא יודע אם אהיה בירושלים, או נס ציונה או ראשון לציון, אבל מה שבטוח, אני ושרון נצעד. איך אפשר שלא?

זו לא מחאת הבינוניים ולא מחאת התחתונים. זו מחאה של 95% התחתונים של העם, תשעה וחצי עשירונים. גם עובדי הייטק נפגעים מהמדיניות הזו, ובטח שהדור הבא. אתם חייבים את ההצבעה הדמוקרטית הזו ברגליים לעצמכם, להורים ולילדים שלכם.

גיא הביא בבלוג שלו דואל שרשרת, אני אביא אחד אחר שקיבלתי אני:

בשבת הקרובה יתקיים אחד האירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל. הגזמתי? תחליטו בעצמכם:..
בסך הכל לפני חודש וחצי עוד ישבנו בבתים שלנו וכאבנו את המצב. התלוננו על הריכזויות, על הפערים, על העדר השוויון, על השירותים החברתיים המופרטים, על החינוך המתדרדר, על מערכת הבריאות הקורסת, על שירותי רווחה אומללים, על דיור בלתי אפשרי, על יוקר המחיה, על הפילוג, על ערכי דמוקרטיה מתמוססים, על תעסוקה בלתי הוגנת, על חסרונם הבלתי נסבל של סולידריות וערבות הדדית, על אלימות הולכת וגוברת, על אתוסים של "בטחון-בטחון-בטחון", על מוסדות שלטון מושחתים, על חלוקת משאבים לא הוגנת, על מדיניות כלכלית משולחת רסן, על סדרי עדיפויות מעוותים, על שנתנו לכל זה לקרות.
אלא שאז קרה משהו גדול – נזכרנו שהמצב הזה הוא לא נתון משמיים. נזכרנו שאנחנו העם ואנחנו קובעים, וביחד החלטנו שיכול וצריך להיות כאן אחרת. להבנה האישית והמשותפת הזאת יש שם פשוט – קוראים לה "תקווה".
התקווה חזרה לשכון במעוננו ואיתה חלף זמנם של הישיבה מול המסך, שיחות הסלון וצקצוקי הלשון. הגיע זמן מעורבות, נטילת אחריות ועשייה.
בשבת הקרובה ייצא לרחוב כל מי שהלב שלו אומר לו שאנחנו חייבים לתקן את תחלואי החברה שלנו, כל מי שאכפת לו, כל מי שנמאס לו, כל מי שדואג, שכועס, שאוהב, שרוצה, שמקווה, שמאמין. נצעד ביחד, נקח אחריות על עצמנו ונדרוש מנבחרינו להתעורר ולעשות את אותו הדבר. בקול אחד נודיע להם איך אנחנו רוצים את המדינה שלנו: מדינה של צדק חברתי.
אם זה לא אחד האירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל, אני לא יודעת מה כן.
אני סומכת עליכם שתבינו את גודל השעה ואת חשיבותה, אבל להגיע זה לא מספיק. האירוע מספיק חשוב כדי שתעשו יותר מזה. ומה אפשר לעשות? לדאוג שכמה שיותר אנשים יבינו ויגיעו. איך? אנחנו דור חכם ויצירתי, תחשבו על משהו. כל הדרכים טובות. פרט לכך, השתמשו באמצעי התקשורת שעומדים לרשותכם כדי להפיץ את הבשורה, ואל תשכחו את אמצעי התקשורת העתיק והאפקטיבי ביותר – הפה שלכם. פשוט דברו על חשיבות העצרת עם כל מי שיוצא לכם: חברים בעבודה, קרובי משפחה, השומרת בכניסה לבר, נהג האוטובוס, הרופאה שקבעתם אצלה תור, השכן שנתקלתם בה במדרגות, הקופאי בסופר… תם עידן הניכור. אנחנו מתחילים לדבר אחת עם השני.

אז הנה הפרטים:
תל אביב –
מוצאי שבת הקרובה, ה-3.9.2011, 21:00 בערב
צועדים מהבימה-רוטשילד לכיוון העצרת שתתקיים בכיכר המדינה

עצרות נוספות יתקיימו בחיפה, בירושלים ובבאר שבע.

מי שרוצה לעזור עוד וצריך שנעזור לו בזה, מוזמן לפנות אלי בדוא"ל:
Orly_w@yahoo.com
או בכל דרך אחרת

תרגישו חופשיים להפיץ את המייל למי שבא לכם.
אורלי וייסלברג

עמוד פייס להתפקדות, וללוגיסטיקה של טרמפים והסעות. גם התאחדות הסטודנטים מסדרת הסעות לכל המעוניינים.

ומוסיף חגי קוט מהעמותה לכלכלה בת קיימא:

הייתי בשתי הפגנות עד כה. מעבר לחשיבות להיות שם, זה ממש מרגש להיות שם!
אחד מהשירים האהובים עליי שמבטאים יותר מכל את ההרגשה שלי למהפכה:

אני מאמין / שאול טשרנחובסקי
שחקי שחקי על החלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין
כי עודני מאמין בך

כי עוד נפשי דרור שואפת
לא מכרתיה לעגל פז
כי עוד אאמין גם באדם
גם ברוחו רוח עז

רוחו ישליך כבלי הבל
ירוממנו בומתי על
לא ברעב ימות עובד
דרור לנפש פת לדל

נתראה בעצרות!!