צרות של עשירים

יצחק תשובה: "הצלחת הקידוח היא נקודת ציון היסטורית בעצמאותה הכלכלית של מדינת ישראל ועשויה לפתור את בעיות הגז שלה למשך דורות ארוכים" – גלובס

מפעילת הקידוח, חברת נובל אנרג'י מארה"ב, דיווחה הלילה (א') על גילוי מאגר גז מסחרי בקידוח "תמר 1" מול חופי חיפה, בעומק מים של כ-5,500 מטר. הבדיקות איששו את ההערכות הראשוניות לקיומו של מאגר גז בגודל של לפחות 88 מיליארד מ"ק פי 3 מכמות הגז הטבעי שהתגלתה ע"י ים תטיס מול אשקלון.

[…]

יצחק תשובה לגל"צ: "אין לי ספק שזהו חג גדול למדינת ישראל. כעת לא נהיה מדינה תלותית בכל הקשור לגז, ואף נייצא החוצה. מדובר בכמויות אדירות שלא ניתן להסבירן, וכעת למדינת ישראל יש פתרון לדורות הבאים".

תשובה הוסיף, כי יצליח להחזיר את כל חובותיו לציבור ולבנקים חרף המשבר החריף שאליו נקלע. הוא העריך כי מיזם הקידוח ישפיע לחיוב על התמודדותה של הכלכלה הישראלית עם המיתון העולמי. "ישראל צפויה לחסוך ב-20% במחירי האנרגיה, וכעת התלות שלנו בנפט תרד".

הרגע שמעתי ברדיו, הראיון מלפני שעה. מנית דלק קפצה 35% והמסחר בה נעצר, יהיה מענין.

ירידת מחירי גז אומרת שירד גם מחיר הדלק ושאר המוצרים המשלימים. השאלה עד איפה ירד.

קצת ירידה זה רווחה לאנשים.

הרבה ירידה זה אומר גם ביטול ודחיית המון פרויקטים של אנרגיה חלופית. שי אגסי והפרויקט שלו עלולים להעצר או להכשל (מה העלות למדינה? מה העלות לסביבה?)

הרבה מאוד ירידה אומר גם התמודדות עם הצורך לבטל את ההסכם ארוך הטווח הגז הטבעי של ישראל מול מצריים, על כל המשמעויות המדיניות והכלכליות שלו.

עצמאות שוק האנרגיה הישראלי זה דבר מצוין על הנייר. אני מקווה שזה לא אומר שלטווח ארוך אנחנו מסתכנים אקולוגית ובטחונית. לכן בחרתי את הכותרת…

יותר סימני שאלה מתשובות כרגע, אני מקווה שהפסקת האש בעזה תצליח לקצת. הולך להיות קיץ חם ומעניין. כרגיל בישראל, לא?

(הערת אגב למלעיזים בטוקבקים: אנשים התחילו להעיר שאולי זו הגזמה קטנה מצידו של תשובה כדי להקפיץ את המניה ולפתור את בעיות החובות שלו, אבל לדעתי אין מצב שהוא יעשה דבר כזה שקוף, כי זה סוג השקרים שתוך כמה שעות נתפסים. לא מספיק זמן כדי למכור מניות ולברוח מהארץ)

מרי חנוכה והפי כריסטמס

We Vishnu a Merry Christmasאי שם באחורי זכרוני יש עכשיו כמה חגים באוויר, נדמה לי שחלקם יהודיים וחלקם של הגויים. אני יודע על זה כי צצות סופגניות בעבודה, אמא של אפרת הזמינה אותנו הערב לסופגניות ופאפאנש, ומחר הזמינו אותי לקשט עץ בשני מקומות שונים (אחד נוצרי ואחד פאגאני אם אתם שואלים). אני חייב לציין שעם זאת שהזנחתי את הצילום השנה, לפחות צילמתי קצת בסקוטלנד, אבל בבואי לארוז עכשיו את מצלמת הפילם שלי כדי לצלם היום בואדי ניסנאס גיליתי שבפנים נמצא עדיין רול שקופיות משנה שעברה מהביקור הקודם באותו הפסטיבל עצמו. מאז אני עסוק בהלקאה עצמית. אני לא מצלם מספיק.

היום התכוונתי שאם לא ירד גשם לקפוץ לואדי ניסנאס ולצלם לפחות פילם שלם פלוס זה שבמצלמה ואולי אחד שלישי – ובשחור-לבן כי זה כיף ויותר מדי זמן לא עשיתי את זה. שוכבים לי במקרר פאקט אילפורד 50, פאקט קודאק Tri-X 400, ועוד כהנה וולביה פה, וקודאק עלית שם (נגטיבים צבעוניים אני לא מצלם שנים). יש לי גם עוד כמה סרטים 120 ומצלמה 6X6 מצוינת ובושה עלי שאינני עושה איתם כלום, אני רק מסתכל כל פעם בתמונות החדשות של מישקה ומקנא… אבל בסוף השלמתי שעות שינה. עכשיו כבר 10:30 וואדי ניסנאס הופך לו למרק בשר :-/ לא נורא, אני הולך לטעום קמאמבר תוצרת בית ולעזור לקשט עץ…

למי שלא מכיר, בואדי ניסנאס יש פסטיבל אירועים כל שנה בסופי השבוע של דצמבר. אוכל, ריקודים ואמנות. שווה לבוא מוקדם כי בצהריים כבר נהיה מרק בשר. היום ב13:00 יהיה גם קונצרט ווקאלי מעניין של ויולדי וחברים (כנסית סנט-ג'ון, 50-60 ש"ח בכניסה), ובקיצור שישו ושמחו. חברים שלי לחלופין מצפינים עד הקריות כי מסתבר שבקריון יש קולנוע IMAX תלת מימדי והם הולכים להקרנה של באווולף. מנסיוני בעבר סרטי איימאקס זה מגניב, אבל אני חוטף מיגרנה אחרי 20 דקות, ותוך 7-8 דקות אם זה בתלת מימד. מעבר לזה קראתי שהסרט הוא אכזבה פנומנאלית. הם הולכים לאכול לעומת זאת במקום שמסקרן אותי מאז הכתבה הזו, שנקרא "אלבאבור" באום-אל-פאחם. לא נורא פעם אחרת.

ואם כבר הזכרתי מסעדה, הייתי השבוע בשתי מסעדות בפעם הראשונה, אני אולי חוטא להן שאני לא מזכיר אותן בפוסט מלא. אחת היא אבו אדהם, חומוסיה ידועה למדי בקרליבך. החומוס לא רע למרות שטיפה תפל, ואם מגיעים בצהריים הצפיפות הפסיכית מאיטה מאוד את השירות, אבל בסה"כ מחירים מצוינים, סלט טרי ויופי של מקום לצהרים טעימים וטריים. באותו ערב המשכתי גם ונפגשתי עם שי בקזאנקי, "שרימפס בר" שנראה לי תמיד זול ותעשייתי מבחוץ בהרצליה, אבל הופתעתי לגלות מקום שיודע להכין מאכלי ים לא רעים במחירים מאוד נמוכים ואווירה חביבה מאוד (למרות שמוסיקת הרקע היתה קצבית מדי וחזקה מדי).

היידה, עוד מעט קריסטמס, צריך ללכת לקנות מתנות לילדים :)

לכל אחד יש סבתא מרומניה

גיא מכריז על עצמו בגאווה כי הוא רומני, משפט אחרי זה הוא יודה שהוא לא אוהב חצילים, דקה אחרי זה יסתבר שהצד של אימו הביא את רומניה למטבח ועוד מחקר קל יספר לכם שבעצם רק הסבתא מרומניה. אבל הסבתא זה הצד המבשל וזה העיקר…. המורשת המשפחתית שלי דילגה על אבא שלי, אבל אחותו ואחותי מבשלות (ואופות) עדיין ממטעמי המטבח של סבתא. הוריו של אבי הצבר נולדו שניהם באותו איזור (בוקובינה) כמו סבתו של גיא, רק שהם נולדו כ15 שנה קודם כשהאזור היה עדיין בשליטה אוסטרו-הונגרית ודבר גרמנית. הבישולים אותו דבר רק עם שמות אחרים, כי השלטון והשפה השתנו אולי אבל לא המצרכים במטבח. את הכרוב הממולא היה "הולישקעס" והממליגה היתה פולנטה אבל רוב המאכלים סה"כ מאוד דומים. היום אגב, אם ארצה דרכון רומני אין עם מי לדבר, כי כפרי הולדתם של סבא וגם של סבתא נמצאים מאחורי הגבול האוקראיני, ובאזור מסוכן ביותר לתיירים, גם אם הייתי רוצה לבקר שם.

סבתא בטי שלי עזבה אותנו ב94, לפני 13 שנה החודש, אחרי כ-3 שנים עוד מצאנו בפריזר עוגת שוקולד שלה וזה היה טעם שהביא לנו דמעות לעיניים. אחותי ודודתי עוד יכולות להגיע קרוב אבל לא מושלם, לטעם של המטבח שלה. יש מתכונים שפשוט לא יעבדו אם תבשל בכף מתכת ולא עץ, יש אולי איזה רכיב שהיצרן שינה את טעמו עם השנים ואין להחזיר… יש דברים מושלמים שאי אפשר לשחזר פשוט כי הם אצלנו בזכרון כבר עם אסוציאציות מאוד מסוימות.

אבל היום זה נחת לי על בלוטות הטעם בלשון, ותהיתי איך לא תפסתי את זה קודם. הכרוב הממולא אצל חיים הרומני בת"א פשוט זרק אותי אחורה שנים למטבח ההוא בחיפה שכבר לא קיים. וילי (הבן של חיים) סוגר את המקום לצערי, פשוט התעייף, ולא מצא מישהו שמוכן לקחת את המקום בידיים ולהמשיך את מסורת המקום. אם היו לי בייצים אולי הייתי הולך על הרפתקה כזו של החלפת קאריירה, אבל אני בייצימלס. בינתיים נשאר לי ולגיא לקפוץ אל וילי למסעדה בשישי לארוחה מצוינת וקורעת תפרים במכנסיים, ובגלל הגעגועים לכרוב הממולא חזרנו שוב אתמול בערב. ישבו איתנו גם ענבה (25% מרומניה) ואפרת (100% שורשים מרומניה) אבל אני יכול להבטיח לכם שאין שום צורך בגנים מפוברקים (כי כולנו בולגרים, כמאמר הרב סנדרסון זצוקלל"ה, או שמא כולנו בלוגרים? לא חשוב)…

הפואנטה שאוכל טוב ובייתי עושה לך טוב. ואפשר להתלונן שההולישקעס של סבתא היו יותר מתקתקים ואילו של וילי חמצמצים ועם עגבניות, אבל זה היה כ"כ דומה, והכבד הקצוץ היה ממש בול.. כל ארבעת יושבי השולחן באים ממשפחות שמקפידות במסעדות להזמין את מגוון המנות הגדול ביותר ואז להתייחס אליהן כמגש מרכזי. כולם טועמים מהכל (למרות שאני מודה שאצלי במשפחה זה אולי הכי קיצוני) אבל אתמול ארבעתנו הזמנו את אותה המנה ולאף אחד זה לא הפריע.

נראה לי שמי שאוהב אוכל פשוט אוהב. לא גנים קובעים את זה. אולי קצת מסורת מהבית. בין סטייק פילה לבן לבין הכרוב הממולא עם הממליגה והמטיטה (קבב רומני בשבילכם) גיא התקשה להבין איך פגש אנשים (בעיקר ממוצאים צפון אפריקנים אבל גם אשכנזים שסבתא שלהם לא בישלה להם) שטוענים שהמטבח האשכנזי תפל ומשעמם וחסר נשמה. אני מציע לכם לקפוץ למסעדה החביבה הזו באמצע רחוב נס ציונה (בין מגדל האופרה ובית המגדלור) לפני שבמוצ"ש תוגש שם הארוחה האחרונה…

הקוראים מוזמנים לחלוק חוויות ממטבחה של הסבתא (לי יש עוד הרבה), ו/או להמליץ על עוד מסעדות פשוטות ואותנתיות שכאלו, מכל מוצא שהוא.

עשר קריירות שאני לא מקנא בהן

פרוייקט הכתיבה קבוצתית החדש של חנית יצא לדרך, ובניגוד לפעם הקודמת אני מנסה לא לפספס את הרכבת שוב. הנושא הוא "עשר" וההנחה היא רשימות של "עשרה דברים ש..", ונפלתי גם אני למלכודת הרשימות… כי לא קיבלתי אף פעם עשר בכלום (יסודי לא נחשב) ולא קרה לי שום דבר חשוב בגיל עשר… אז הנה.

1. כותב בדיחות ללטרמן. נו באמת, כל שבוע לחשוב על 2-3 רשימות של "עשר" כאלו? הזעתי דם :-)

2. שף. כן. הרבה אנשים אומרים לי שאני מבשל מצוין ולמה אני לא עובד בזה. האמת היא שמדובר בעבודה מאוד קשה ואינטנסיבית, המון עבודות ניקוי (ואני את המטבח שלי אפילו לא מנקה מספיק), ושוחקת בטירוף. אז נכון שיש שפים סלבריטאים שיש להם פנאי להשתעשע ולהמציא מנות פסיכיות, או להרוויח מליונים מתוכניות טלוויזיה, אבל מדובר בתחום מאוד תחרותי ומלחיץ, אני רואה את זה מהקריירה של אימי בתחום, צריך אישיות מיוחדת לזה.

3. ראש מדינה. אני צריך לפרט? לחץ והמון אחריות על הראש… אלא אם כן זה מיקרונזיה או משהו :-)

4. רופא. נו שוב הלחץ לפעול בזמן ולזכור את כל ההשפעות על כל דבר בגוף שתעשה כל פעולה שתנקוט. אנשים שעושים את זה כמו שצריך הם באמת על אנושיים בעיני (והרבה מהם אכן מאבדים אנושיות בדרך למעלה)

5. בודק איכות במפעלי ג'ונסון את ג'ונסון (מי שלא מכיר את הבדיחה, חפשו בגוגל)

6. מבקר מסעדות. הפתעתי אתכם, אה? כן, אני מאוד אוהב לאכול בחוץ, אבל כל יום? ולמצוא דברים מקוריים לכתוב על זה? ולהיות תפוס כל ערב בענייני עבודה במקום לפגוש את החברים שעובדים בשעות נורמליות? טוב, אולי אם הייתי צריך לכתוב ביקורת אחת בחודש :-) (ואת זה אני בערך עושה כאן)

7. מנהל בית לוויות. איך אפשר לעמוד בזה בלי להפוך לציני מוחלט, ואיך לטפל בלקוחות עם כל הציניות שאתה צובר? בררר…

8. אורי גלר או הבבא סאלי/ברוך/רנטגן ודומיהם. לא יכול לשקר לאנשים בפרצוף.

9. שוטר תנועה. נו, אני רוצה שישארו לי חבר או שניים…

10. סיפרה לי פעם מישהיא שדוד שלה עובד בניקוי ה"לבניות" של מפרץ חיפה. כן, אנשים בחליפות אסבסט ואלוהים יודע באילו תנאים של חום, נשימה מבקבוקי חמצן על הגב וסכנות מוות וסרטן משונות, מסתובבים בתוך מגדלי הבטון המפחידים הללו ומנקים את קירותיהם ידנית (לפחות אני מקווה שמאז פיתחו לזה רובוטים). אני חושב שזה אולי אחד הדברים הכי פחות נעימים או מעניינים שיש, ובאותה העת מסוכנים. זה מסכם בערך.

עדכון: ומסתבר בדיעבד שאני אפילו לא מקורי לגמרי. אני אנסה שנית בערב…

יום עסל יום בסל

אתמול התחיל ברגל ימין, יצאתי מוקדם בבוקר עם גיא מהבית, וכיוונו את חרטום המכונים צפונה. המטרה היתה זלילת פרות מתות בראש פינה אצל דוריס אהובתינו. לאחר שהזמנתי שולחן שבועיים מראש והודעתי לחברים שההזמנה סגורה, הכריזו עוד 8 אנשים שהם רוצים להצטרף ממש בשלושת הימים האחרונים. שיגעתי את הדוריסים בצפון בבקשה להגדיל את ההזמנה מעבר ליכולת שלהם אבל בסוף זה הסתדר – 8 אנשים אחרים פתאום חלו או מצאו משהו יותר טוב לעשות, והפכנו להיות חזרה 13 איש "בלבד". רשמים למטה: להמשיך לקרוא יום עסל יום בסל

אוף, בנות…

פגשתי מישהי מדהימה באוקיי, א' נקרא לה. לקח לנו שבוע וחצי לתאם פגישה, לא נורא, אנשים עסוקים. היו לי כמעט שעתיים מאד נחמדות איתה. היא מצחיקה, אינטיליגנטית, ישירה, יפה וסקסית, ואפילו אין לנו בעיה בדברים בסיסיים כמו למשל ששנינו לא מעוניינים בילדים (גיליתי לאחרונה עד כמה מסתבר שזה בעייתי). כל כך הרבה פלוסים שהעלמתי אפילו עין מהעישון שלה. פיתחתי כבר ציפיות מכאן ועד להודעה חדשה, לא כל יום אני מתלהב ככה ממישהיא…

אבל מאז? כלום. לא עונה לטלפונים או אימייל, החזירה לי פעמיים מייל אחרי יומיים שלושה, אומרת שהיא מעוניינת ושלא אבין לא נכון. פעם היא עם המשפחה בחיפה ופעם סתם לא עונה לטלפון… בקיצור אני לא מצליח להבין. אם היא רוצה להגיד לא אז שתגיד לא. רוצה להגיד כן אז נקבע עוד דייט. איפה הישירות שראיתי שם בדייט הראשון? :-( למה משחקים?

ביום שבת שעבר הרמתי לה שוב טלפון וכרגיל קיבלתי תא קולי. זרקתי את הכדור למגרש שלה. אמרתי לה שביום רביעי אני הולך לתערוכת סיום השנה של בצלאל בנתב"ג. אחרי יומיים הבנתי שלא תהייה תשובה והפסקתי לקוות. מתי היא מתקשרת? כשאני מטייל בתערוכה אחרי 4 ימים. מה היא מצפה שאני אגיד? אמרתי בנימוס שנדבר אח"כ. לא ציפיתי שהיא תרים שוב טלפון ולמרבה הפלא כך היה.
אז בנות יקרות, וגם א', אני יודע שיש אפילו סיכוי שגם את קוראת. שתדעי שהפסדת מעריץ. בילבלת אותו ואין לו את הכוח הנפשי למשחקים. הוא היה מוכן לחזר, אבל לא שישגעו לו את הרגשות. זה לא נעים ולא הוגן.

זהו, הייתי צריך פשוט להגיד משהו בנושא. לא מבין רמזים ומשחקים. איפה אנשי התכל'ס?