מדעי העיתונות

בטמקא התפרסמו לאחרונה כמה התקפות של היהדות על המדע. בשביל זה יש שם את מדור היהדות והאמונה אני מניח, רק שהם פירסמו את הטורים האלו תחת מדור מדע (שהוא למעשה תת-מדור בתוך מחשבים, שזה בכלל לעג לרש).

טמקא מרגישים נוח לפרסם קריקטורות לועגות למדע בטורים לועגים למדע באמצע מדור האחרון הוא גבי אביטל, אותו אחד שפוטר ממשרד החינוך בשל דעותיו המבטלות את תאורית שינוי האקלים הגלובאלי ואת האבולוציה, אותו אחד שהבטיח לצאת עם ספר ש"יחשוף את תרמית האבולוציה". האיש עשה דוקטורט בהנדסת חלל (קרי רקטות וטילים) אבל עכשיו יורק לבאר ומזלזל בדרישת חלק מהציבור להמשיך לממן את תוכנית החלל. מילא להגיד שיוצא על זה יותר מדי כסף (ועם זה אני חלקית מסכים), אבל האיש פולט פנינים לחלוטין לא קשורות: "האם מוצדק היה לתכנן שיבה אל הירח או טיסה אל המאדים רק על מנת להוכיח שיש או אין סימני חיים שם?" או: "פרופ' שדה רשם במאמרו: "לא צריך את קרינת הרקע על מנת להגיע להבנת היקום, ישנו פסוק בספר בראשית על האור".

המאמרים האחרים שצדו את עיני היו:

אולי היו עוד, זה מה שקפץ לעיני קהילת הספקנים בחצי השנה האחרונה, לחלקם גם יצאו מאמרי תשובה. הבעיה היא מה עושים פרו-אקטיבית (אם בכלל) ולא רק ריאקטיבית.

סתם להשוואה, בנרג' (מעריב) אני לא מוצא בכלל מדור או תת-מדור לענייני מדע, גם לא בתחתית העמוד באותיות הקטנות ולא בתוך מנוע החיפוש – אבל לינק בראש כל עמוד למדור ההורוסקופ יש גם יש (ועוד שניים(!!) בתחתיתו, ולינק למדור ניואג'). שאלתי בטוויטר מה פיספסתי, וענה לי עומר כביר מכלכליסט "הם איחדו אותו עם מדור ניו-אייג'. זאת, כתגובה לאיחוד בין מדור יהדות למדור מדע ביינט". את הקושי להחליט אם הוא (ר)ציני חלקה איתי גם מיטל.

לשימחתי יש לטמקא בעיקר תכנים טובים, כותבים שם צבי ינאי, רועי צזנה ומגוון של כתבים ומדענים ששווה לקרוא, כולל דיונים על טיב תקשורת המדע בישראל. זה לא מושלם, אבל עדיף על האלטרנטיבה. אני אומר שצריך לחזק אותם איפה שאפשר, אבל לתת להם ביקורת על השטויות שמצליחות להשתחל פנימה.

יהודית או דמוקרטית

הויכוח עלה שבוע שתי מדרגות לפחות (אם לא שלוש). מצד אחד מנסים להעביר פה חוקים מפחידים כמו חוק הטרור והדרישה להצהרת נאמנות בזמן ההתאזרחות מגובה ביכולת שר הפנים לשלול אזרחות. מצד שני כמובן באות המחאות שדרישה לנאמנות ל"מדינה יהודית" רק מלא יהודים היא יריקה בפנים. אני שואל מה בקשר לשאלת הנאמנות לדמוקרטיה? למה לא דורשים הצהרת נאמנות מכל מתאזרח חדש בלי שום הבדל דת וגזע? עם עמדה זו, מזדהים אגב גם הליגה נגד השמצה.

(כל זאת קורה, עם פחות או יותר קשר, בזמן שליברמן מבעיר עוד גזרות. שרים אירופאים מוחים לנתניהו ישירות כאשר התפלאו לגלות שעל ליברמן אין לו שליטה. אחרי שנתנו לו עוד צ'אנס לחזור בו, ליברמן נותן עוד התקפה ומנסה לשרוף את הגשרים האחרונים עם אירופה אחרי המהלכים המבריקים שלו מהחודשים האחרונים מול ארה"ב והאו"ם.)

מנגד לא ×”×™×” הרבה רעש עד עכשיו. הפגנה קטנה פה, כמה טורים זועמים שם, ועכשיו סוף סוף התעוררה האופוזיציה והעלתה רעיון יפה – להכניס את מגילת העצמאות כחוק יסוד. הבעיה עכשיו בוערת על ראשו של ביבי ×›×™ הקואליציה לא אוהבת את חלק מהניסוחים שם. האם מגילת העצמאות דורשת שהמדינה תהיה דמוקרטית? בשיחה שהתפתחה בבאז הבהיר לי טל ירון שלא:

כתבת: "זו צריכה להיות מדינה דמוקרטית חילונית בעלת צביון יהודי. אני חושב שזה מה שמנסה מגילת העצמאות להגיד"
אתה מוזמן לקרוא את מגילת העצמאות, ולהראות לי היכן כתובה דמוקרטיה, או יש עדות לדמוקרטיה?

כתוב שם:
"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל"

"זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;"

נאמר מדינה יהודית + חוק השיבה ו"חרות, צדק ושלום, לאור חזונם של נביאי ישראל" היכן נאמר דמוקרטית?

את התשובה המאוזנת יותר אפשר למצוא בימים אלו בפיו של מרידור, כולל ציטוט נאה של צ'רצ'יל. דעתו כדעתי – העובדה שהמדינה מיועדת להיות בית לעם היהודי לא אומרת שאפשר לרגע אחד להתנהג כאילו ×–×” צריך לדרוס את הדמוקרטיה. עדיין, טל מציב לי כמה שאלות לא רעות:

ואולי ננסה גישה אחרת. איך אתה חושב שיש לשמור על רוב יהודי? האם צריך לשמור על רוב יהודי? האם בכלל זאת צריכה להיות מדינה יהודית-דמוקרטית? אם לא, מה זה אמור להיות?

ועל כך עניתי שלא ברור לי שצריך לשמור על רוב יהודי בכל מחיר ובדרכים כוחניות ואנטי-דמוקרטיות שכאלו (שלא לדבר על אנטי-סביבתיות). ואז תקפתי את ענין ה"יהודית ודמוקרטית":

אם אדם טוען שהמדינה צריכה להיות יהודית, הרי שחוקי ההלכה והמשפט העברי קודמים לדמוקרטיה והחילונים צריכים להפוך להיות אזרחים סוג ב'. נשאר להחליט איזו יהדות היא היהדות הישראלית – האורתודוכסית? החסידית? הכיפות הסרוגות? בכל מקרה המדינה כרגע איננה יהודית, ×›×™ יהודים לא כובשים עם אחר, לא מתייחסים ×›×›×” לגרים, לא מעודדים מדיניות שבה שליש מהילדים במדינה מתחת קו העוני, לא משמידים את הארץ שניתנה לנו לשומרה, ועוד ועוד דוגמאות.

אם יטען שהמדינה דמוקרטית – שוב, עליו להוציא מהחוק את החוקים המפלים לפי דת, עדה, מגדר ורמת דתיות. כל כך הרבה מהם קיימים בחוק, אחרי 60+ שנים ללא חוקה, ובעודינו שולטים על עם כבוש בסגנון שמזכיר אפרטהייד, אפשר בבטחון מלא להגיד שאנחנו גם ספק לא דמוקרטיים.

אם אנחנו לא דמוקרטיים ולא יהודיים, לא ברור למה לדבר על שמירת צביון. לאיפה אתה (טל) שואף אם כך? למדינה יהודית או מדינה דמוקרטית? כי אני רואה בין השניים סתירה. אין דבר כזה "יהודית ודמוקרטית".

בשלב ×”×–×” של השיחה, ציטט לי טל את מגילת העצמאות (למעלה) ואמרתי נואש…

אתה צודק שישראל מעולם לא הוכרזה כנראה כדמוקרטית, ואני צריך להודות על כל פרור דמוקרטי או פסבדו-דמוקרטי שאני מוצא בה, ולא לבכות על מה שנלקח כל עוד הוא לא מוריד מיהדותה.

מה שהבנתי, שכל עוד אין חוק יסוד שאומר שישראל אמורה להיות דמוקרטית, אין מה להלחם כאן על דמוקרטיה בעצם.

וטל עונה:

המדינה הוגדרה כיהודית, השואפת לשיווין לכל אזרחיה. הדרך לעשות את זה יכולה להתרחש באמצעות תיאוקרטיה חרדית (ספק אם נגיע לשיוויון), או לחלופין אנרכיה מוסרית. אתה, אני ושאר המעוניינים שואלים איך לקיים כאן מדינה יהודית. התשובה הנוכנה ביותר כרגע, היא באמצעות דמוקרטיה. יכול להיות שמחר נמצא שהדרך לעשות זאת היא באמצעות אנרכיה-מוסרית או דמוקרטיה אמיתית (ישירה).

זאת קודם כל מדינה יהודית. איך לחיות על פי חזון הנביאים, זה כבר דיון ארוך. יהיה עליך, להוכיח שהדרך לשמור אותה יהודית ושיוויונית, זה על ידי דמוקרטיה.

ושי הוסיף:

מדינת הלאום היהודי היא לא מדינת הדת היהודית – הלאום והדת הם מושגים קשורים, אבל מאז התנועה הציונית, שהיתה בעיקרה חילונית, הם לא מושגים זהים.

אפשר לטעון שדמוקרטיה ומדינת לאום הם מושגים הסותרים זה את זה, ורק מדינת כל אזרחיה היא דמוקרטית. ואני אפילו מוכן להסכים כעקרון. אבל בעולם המצוי (לעומת העולם הרצוי) צריך מדינת לאום לעם היהודי ע"מ לוודא המשך קיום.

אז לטעמי, ישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, חילונית, ודמוקרטית ככל הניתן במגבלות שמירת האופי הלאומי. מכאן נגזרת למשל הוואלידיות של חוק השבות, או אי גיוס ערבים לצבא.

כיון שאני נולדתי על ברכי ציונות סוציאליסטית, חניך השומר הצעיר, דעותי בנושא הן שהדמוקרטיה ושוויון קודמת להעדפה לתרבות, לאום או דת כלשהיא. יש להיות אזרח בדמוקרטיה, ומתוקף ×–×” בא החופש להיות יהודי, או אתאיסט חופשי וכולי, לבחור לי שפה ומנהגים וקהילה. ראשי תנועת ההתיישבות הסוציאליסטית – שוחט, סאלד, רופין, בובר, חזן ואחרים שדגלו בציונות דמוקרטית, בשתי מדינות לשני עמים. אני יודע שזה לא מראה מקום טוב, אבל תפתחו פשוט ויקיפדיה בערך "ציונות" ותראו כמה קולות שונים היו תמיד. לי בכלל לא ברור איך אחרי רצח עם וכל כך הרבה תרומה לפילוסופיה של תנועת ההשכלה אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לשים לאומנות לפני דמוקרטיה במדינה הזו.

אני אשמח אם בכל זאת תנסו לשכנע אותי אחרת…

המלצה: טמפל גראנדין

על טמפל גראנדין שמעתי לראשונה לפני ×›-15 שנה באיזו תוכנית תעודה בערוץ שמונה או משהו דומה, והסיפור נשמע כבר אז שונה ומענין – בחורה אוטיסטית שהצליחה להתגבר על מגבלות שונות בתקשורת עם הסביבה וגדלה להיות מדענית בעלת שם עולמי. היום ×—×™×™×” מתחלקים בין קריירה של מרצה על אוטיזם ובין קריירה של מומחית לגידול וניהול ×—×™×™ בקר וחזירים, בחוות ועד משחטות. כיום מחצית ממתקני הטיפול בחיות משק בארה"ב עובדים לפי העקרונות שניסחה בזכות ראייתה ותובנותיה המיוחדות.

לפני כמה חודשים צצה שיחת TED שלה ברשת:

(ההרצאה תורגמה בהתלהבות ל23 שפות כולל עברית). בהרצאה גראנדין מתייחסת לסרט שנעשה על פי הביוגרפיה שלה אבל עד שלא זכה ל-14 מועמדויות ושבעה פרסי אמי לא הלכתי לחפש אותו. מדובר בסרט של HBO, באורך 110 דקות, ששואל מ-A beautiful mind את הרעיונות הויזואליים של הדגמת צורת החשיבה של גראנדין. נכון, האמת קצת שופצרה לצורך הדראמה, קלייר דיינס הרבה יותר יפה מגראנדין, לא כל ילד אוטיסטי מסוגל לתקשר ולחשוב באותה הרמה, אבל הסרט עדין מרגש ומעורר מחשבה.

הדבר היחידי שהטריד אותי היה בטקס האמי, כשהמפיקה עלתה לבמה לקבל את הפרס, וקישקשה משהו על כך ש"בימים אלו, כשהאוטיזם מתגבר כמו מגפה", בעוד היא עומדת ליד גראנדין על הבמה. לו רק היה המסר בסרט הזה יותר בולט שאוטיזם איננו מתגבר, שכל המחקרים מראים שהוא איננו נגרם מחינוך קלוקל או חיסונים, וכי לאורך 50-60 השנים האחרונות, אחוז האוטיסטים זהה בכל שכבות הגיל.

דמוקרטיה בקליפים ויראליים

הפוסט הזה הוא למעשה תשובה שממשיכה את השרשור של התגובות לפוסט הקודם ומתייחסת לנושאים שעלו שם (אז קראו א השרשור כדי להבין את ההקשרים). העיזו שם כמה מאיתנו להביע במילים את החלום של חינוך הציבור למודעות וערכי דמוקרטיה, משהו שירגש אנשים באופן פיוטי כמו ש"קוסמוס" גרמה לי ולגיקים בני דורי להבין את המדע והאנושות דרך משקפי המדען ההומניסט המשורר של קארל סאגן.

אני מגיב אחרי התגובה האחרונה של טל:
זה שהחינוך דפוק במתכונתו אנחנו יודעים. זה שילדים כבר לא הולכים לתנועות נוער שפעם אולי היו מנחילות ערכים (וגם זה לא בהצלחה) זה גם ידוע. השאלה מה אנחנו עושים עם דור Z או איך שלא קוראים להם. החבר'ה שתהיה להם זכות בחירה בסיבוב הבא.

לגבי מה נכון ולא נכון מדעית – הגדיר את ×–×” ידידי ד"ר מכנס שמילים כמו "מטרה" ו"ידע" הן מחוץ לפיסיקה. מרגע שתקבע מטרה, מדעים יוכלו לעזור לך לבנות מערכת שתתמוך במטרה הזו, אבל מדע לא יכול לתת לך תשובה על השאלה הגדולה של מטרת החיים.

האם המטרה היא מקסימום אושר? מקסימום כמות אנשים חיים? מקסימום אורך חיים? מקסימום איכות חיים? מקסימום מגוון גנטי? מקסימום המשכיות גנטית? מקסימום מגוון תרבותי? שאיפה ליישוב פלאנטות אחרות? כל המטרות האלו יפות, לצערינו לא נעים להודות שרובן סותרות אחת את השניה. כרגע מאלתרים ומתחמקים מהשאלות האלו, תחת הדגל של "חופש בחירה מקסימאלי" – מי שרוצה לחיות בפזרנות ולמות צעיר יכול, ומי שרוצה לחיות בסגפנות לאורך יותר ממאה שנה יכול גם הוא.

מה שהמדע יכול ללמד אותנו ×–×” שבעוד שמוסרית אנחנו מתים שכל האופציות האלו יתאפשרו במקביל לכולם, בתכל'ס ×–×” לפעמים לא בר קיימא. חופש ליברטארי או אנארכיסטי מוחלטים יצרו בלית ברירה גם סבל, גם קצה הקשת השני לא מסביר פנים להרגשת השלמות וההגשמה של האינדיבידואל. האם אינסוף אפשרויות הן הדבר הטוב ביותר? באים החוקרים ומראים לנו שצמצום המגוון לבחירה משאיר אותנו בפחות תסכולים לפני הבחירה ופחות חרטות אחריה. המוח האנושי הוא עדיין מוח אנשי המערות. אנחנו מצליחים באופן חלקי להתמודד עם כמויות הרעיונות המפגיזים אותו, אבל רובם המוחלט של האנשים לא מקשרים ומבינים את המשמעויות (את איכות הרעיונות), ומה לעשות – הם עדיין הולכים לקלפי כל שנתיים-שלוש ומכתיבים לכולנו את החיים.

הפתרון הוא כמובן לא סדרת טלוויזיה. הטלוויזיה כבר די מתה ככלי להעברת מסרים מתוחכמים לקהל הרחב. הפתרון הוא סדרה של קליפים קצרים על רעיון אחד בכל פעם, עד 3-4 דקות שיגרמו לאנשים לחשוב. הם צריכים להיות מרשימים, מחכימים, מצחיקים (מה לעשות) ותמציתיים. כל אחד מהם גם צריך להיות מקושר לאחרים שיש להם זיקה אליו, אבל גם להכיל בתוכו את הנושא שלו לבדו. אין לי מושג לגמרי איך עושים את זה כשידע נבנה כפירמידה ולא כאבנים מפוזרות במגרש מלא הסחות דעת, אבל ברור לי שזה הכיוון לתקוף. סרטונים שאפשר לאמבד ולשלוח לאנשים ויראלית. כך גם לא צריך להפיק מראש פרקים של חצי שעה. בכל קליפ להציג זכות אזרח, להדגים למה היא חשובה, לתת שתי דוגמאות איפה היא מותקפת (דוגמאות נמשכות אם אפשר ולא אירועים שיתישנו מהר), והצעה פשוטה איך הצופה יכול לפעול לשימור הזכות הזו.

אחרי ששילחת בקהל ערימה אופטימית של קליפים על זכויות, צריך גם קליפים על חובות ולמה הם חשובים. דברים בסיסיים ואוניברסליים כמו מיסים (לשירות צבאי עדיף למשל לא להכנס, מסיבות שונות). בכלל זה עניינים פשוטים אפילו אם הם נראים אלמנטריים לחלוטין כמו "ציות לחוק".יש הרבה אנשים שלא מבינים את הדבר הפשוט הזה, שחוק הוא לא המלצה, הוא לא משהו שמעניין רק שופטים ושוטרים קפדניים, אלא הוא מה שמנסה לשמור את החברה בחתיכה אחת מתפקדת שיכולה לתכנן לעצמה עתיד.

אחרי אלו אולי אפשר לדיין בנושאים יותר מורכבים כמו חשיבות הצדק, גם לאזרחים זרים, גם לעם כבוש. שאלת הרציונאל והמוסר שבהחזקת עם תחת כיבוש ככלל, מחוץ להקשר של הכיבוש הישראלי, ואז גם בתוכו. מה לעשות שחייבים לדבר במה זה עולה לנו דיפלומטית, בטחונית, כלכלית, מוסרית, תרבותית. וכאן יש חומר שלא ברור לי איך אפשר לגשת אליו באוביקטיביות. אין דרך לעשות את זה בלי ששני הצדדים ירגישו שאתה מוטה כלפי הצד השני.

בקיצור, אם מישהו מכם רואה איך אפשר לעשות את ×–×” בשלבים, לצבור קרדיט גם בעיני צופים ימניים וגם בעיני שמאליים לפני שמגיעים לתקל את הנושאים ×”×›×™ כואבים, ועוד לעשות את כל ×–×” בצורה שיטתית, להפיק סרטון לשבוע וכן הלאה – אני לא רואה איך ×–×” קורה בלי ארגון מתוקתק ותרומות של כשרון, זמן וכסף. המינימום שאפשר לעשות ×–×” אולי לשבור את הנושאים לפרקים, להקים ויקי שבתוכו נרכז תסריטים וסטוריבורדים ברשיון חופשי, ולנסות לגייס אנשים להפיק את ×–×”. חלקם כפרויקטים סטודנטיאלים, אולי לחלקם ×™×’×™×¢ תקציב מאיזו עמותה או חברה שתרצה לתת חסות. אין מנוס שבמצב ×›×–×” לא ×™×”×™×” מראה וסגנון אחיד, אבל אני לא יכול לדמיין דרך יותר מהירה מלגרום לדבר ×›×–×” לקרות.

אל תהיה פוץ

כמו שהזכרתי, פיל פלייט נתן הרצאה לפני כמה שבועות בכנס הספקנים TAM8. במקום לדבר על התכווצות הירח ואסטרונומיה הוא בחר לדבר על גישה. רבים בתנועה הספקנית (ואני מודה, גם אני חטאתי) לוקים בבעית הסברה. השבוע ההרצאה הגיעה סוף סוף לרשת.

Phil Plait – Don't Be A Dick from JREF on Vimeo.

לצערי לא הועלה תמלול מלא של ההרצאה (הנה משהו חלקי שהעלה בלוגר אחר) אבל אם לנסות לסכם:
* כמה מכם החזקתם פעם באמונה מופרכת או שגויה? (למעלה מחצי מהקהל מרים ידיים).
* כמה מכם זנחתם אותה כי מישהו נתקע לכם בפרצוף וקרא לכם בשמות וירד עליכם? (יד אחת עולה, וכנראה בצחוק).

דרך טיעונים רציונאליים, פיל עובר בעדינות, שלא מתוך מטרה להטיח במישהו ביקורת קשה אלא להסביר את גודל הבעיה ולמה חשוב לשנות גישה. הוא חוזר ומדגיש שהוא לא מבקש שנוותר על כעס או התלהבות, אלו רגשות אנושיים ומובנים, אבל אנחנו חייבים להבין שאמונה היא חלק מובנה במוחינו ואי אפשר לצפות שמישהו יעקור מראשו אמונה ויחליף אותה באי-אמונה. יותר סביר שמיד תקנן שם אמונה אחרת. הוא נותן דוגמאות להפעלת הגישה הזו עם ילדי בתי ספר שהוא פוגש בבתי ספר של "חגורת התנ"ך" ואיך הוא נותן לרעיון של עובדות ומחקר מדעי להנחות אותו הרחק מהפיכת דיונים כאלו לפוליטיים.

"הרעיון הכי טוב שיעלה בראשך שווה כקליפת השום אם לא תשתמש נכון בתקשורת כדי להפיץ אותו" הוא אומר, והוא מדבר על תקשורת בינאישית כמובן. חשוב שאנחנו נלחמים על הגיון ועובדות, אבל זו לא מלחמה של ארטילריה, כאן חייבים דיפלומטיה.

פיל פרסם את הוידאו אצלו בבלוג והוסיף שני פוסטים על התגובות בבלוגוספירה ועל האנשים שזה הכי נגע בהם. האחרון שווה קריאה, אם מעניין אתכם הנושא.

הסברה מול הטחת עובדות – עוד פן

אני חושב שזו כמובן גישה נכונה. כמו שבנושאים אחרים התברר שבנושא אלכוהול, סמים או הימורים, הסברה וטיפול בגורמים אפקטיביים יותר (גם כלכלית) מאשר איסורים גורפים ואכיפה קשה. אנשים בורחים לסמים לא כי הם זמינים אלא כי מצב הרוחה והחברה גורם לאנשים לחפש בריחה מהחיים הלא נעימים. אנשים בורחים בצורה כזו לאמונות תפלות וטיפולים אלטרנטיביים בגלל יחס גרוע מהמערכת הציבורית העייפה והבלתי תומכת. לצערי אני המום לגלות שהחל מהיום ספקית האינטרנט שלי מתחילה לחסום אתרים. משטרת ישראל, בצו בלתי חוקי, הורתה להם לחסום אתרי הימורים. זה נשמע כמו יריית ניסוי לפני שיתחילו לחסום אולי פורנו, חדשות לא מצונזרות, דעות אנטי-ישראליות ולך-תדע-מה. אני תוהה כמה כסף מושקע בחינוך, הסברה ושיקום מהמרים. הלוואי שיתחילו ללמד ילדים סטטיסטיקה מגיל צעיר כדי שיבינו שאין איך לנצח בזה וישקיעו פחות בלעוות את חוקי המדינה.

הסטטיסטיקה לגבי תקופת היובש בארה"ב מראה שכמות הליטרים אלכוהול לנפש לא ירדה בזמן האיסור. יש טענות שגם כמות הגראס שתעושן אם יוכנס הקנאביס לחוק תשאר דומה, רק שאנשים יכנסו פחות לכלא ושוטרים יעברו לעסוק בדברים אחרים. אנשים מוצאים איך לעקוף חוקים מטופשים, למשל תאילנד התחילה לחסום את ויקיליקס ומיד צץ אתר מראה מקומי. תהיו בטוחים שגם אתרי ההימורים הבעייתיים ימשיכו להיות נגישים, אם לא ישירות אז דרך TOR.

אז משטרה יקרה וכנסת גם – אל תהיו פוצים בבקשה.

תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"×”: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך ×–×” מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"×”. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.