מחקר מדעי על הזין שלי

שאלת הפרמשתק הותיקה (לחתוך או לא לחתוך) נדחפה שנים לאג'נדה הציבורית האמריקנית בכוח על ידי אנשי דת ופסבדו-רופאים (קוואקים בשבילך, גיא) כגון ד"ר קלוגס (כן, ממציא הקורנפלקס) ואחרים. אחד המחקרים המופרכים שראיתי לפני כמה חודשים על הרשת חיבר בין הדבקות באיידס וסיפיליס ובין מילת זכרים. מה שהכתבות לא מפרטות לרוב הוא שהמחקרים נערכים באפריקה, ושהמחקר מציין בקושי שאוכלוסיות הנימולים שנחקרו היו אוכלוסיות נוצריות שבהן המוסר נשמר יותר באדיקות ובאופן לא מפתיע יש בהן פחות תופעות של מין עם שותפים מרובים (או בכלל מחוץ לנישואין אם הכומר קפדן מספיק) ושאר פרמטרים, כמו אולי סטנדארטים היגייניים טיפה יותר טובים מבכפרים שאינם נוצריים.

אז התעלמתי… אבל אני רואה שאנשים בכ"ז הדביקו למחקר רציונאליזציות והסברים על סיכוי הפגיעה בעור העדין של פנים העורלה ששוחה בסמגמה במקום להתחשל במגע יבש בבד כל חייו, והצליחו לשכנע אפילו את הCDC האמריקני ואת ארגון הבריאות העולמי לפרסם את האג'נדה הדתית שלהם כ"עובדות מדעיות" והמלצות (תודה לשי על הלינקים).

אני כל כך אוהב כתבות עם נתונים כמו "44% יותר סיכוי". מדובר ביחס בין שני מספרים אבל בלי מספר שמתייחס לכלל האוכלוסיה. אם הייתם אומרים לי 14% לעומת 10% הייתי אומר וואו. אבל יכול להיות שמדובר בפרומיל בודד לעומת 1.44 פרומיל ואז השירולים שלי אחרים, והמידע צריך להיות יותר מובהק.

במיוחד כשמדובר במחלות מין שבהן יש הרבה יותר גורמים מאשר נתונים גנטיים וסטטיסטיים יבשים, למשל חינוך מהבית, מוסכמות חברתייות לגבי זנות ומוסר מיני בחברה הנחקרת, מצב כלכלי ובטחוני של האוכלוסיה הנחקרת והשפעת המצב הנ"ל על חינוך, וכמובן איכות החינוך המיני והמודעות לעניני הגיינה שמגלים בחברה. כל המחקרים הנ"ל נערכו באפריקה ולא בחברה מערבית, יש כאן בכלל משהו ללמוד מזה?

וגם אם הדבר נכון ומילת זכרים מקטינה את הסיכוי לחלות במחלות מין, האם הסטטיסטיקה הזו מתקרבת באיזו דרך להשפעה של חינוך למין בטוח ומודעות? אני חושב שאם היה לי בן, הייתי עושה הרבה יותר (כמה סדרי גודל של סיכונים סטטיסטיים) למען בריאותו בחינוך ולא ע"י מילה. נשים בימינו מגלות סרטן שד לפעמים באמצע גילאי השלושים, ובהרבה מקרים של שכיחות סרטן גבוהה במשפחה, רופאים רבים משכנעים נשים לעבור כריתה כפולה של שדיים בריאים לפני שיצוצו סימני המחלה מאוחר יותר. זה נקרא להקדים מכה למכה אצלי בספר אבל יש מקרים שהסטטיסטיקה מראה שזה כנראה שיקול נכון. העיקר – השיקול הזה הוא של נשים בוגרות עם שיקול דעת, לא תינוק בן שבוע ולא ילד בן 13 או 18.

אז תשובתי לך שי: כן, אני עדיין נגד מילה שלא מרצונו העצמאי והמיודע של הנימול. אפילו אם אתה מקבל את המחקרים האפריקניים, אין מה למול את הבן שלך לפני גיל פעילות מינית (ראה גם ערך פריעת העטרה אצל זכרים צעירים לפני שהיא נפרדת מעצמה בגיל מאוחר והכאב הכרוך), ולפני שחינכת אותו להיגיינה ומין בטוח. אני עדיין חושב שמילת תינוקות באמתלה של חברה או רפואה מונעת היא עדיין פעולה קיצונית ובעייתית מוסרית ורפואית, ואני עדיין לא רואה איך עולה התועלת על הסיכונים והבעיות הכרוכות.

לקריאה נוספת: דובי קננגיסר: לחתוך כי כולם חותכים וגם בן שלם, גונן, ופרק מצוין של "בולשיט"

פרסים ושיפוט ליצירה אמנותית?

יוסי שריד בפוסט "פתאום ויכוח טוב" מדבר על תביעת העלבונות של סופרים ומבקרי ספרות בבחירה של פרסי ספרות, ספיציפית פרס ספיר.

הנושא הזה הטריד אותי לא פעם. איך אפשר לתת דירוג ליצירה אישית? איך אפשר לשים ציון על אמנות לא-שימושית ((יש הגדרה כזו? אני מתכוון לאמנות שאינה ארכיטקטורה או עיצוב תעשייתי או שיש לה שימוש מעבר להיותה שם תלויה על הקיר או מותקנת על כן וכולי))? למרות שפילוסופים כתבו שאמנות אמורה להיות "כשלעצמה" וללא השפעות זרות, אין ספק שהיוצר יש לו את האגו שלו והיה רוצה להיות מוערך. אם אסתכל על כמה עיצובים תעשייתיים מתחרים לאוזניות בלוטות' או לחלופין כלי מטבח, מנורות סלון, או מגדלי משרדים, הם יכולים להתחרות על יעילות, ארגונומיה, נוחות שימוש, ידידותיות לסביבה, ניצול אנרגיה, עמידות ועוד המון קריטריונים מדידים, אבל איך ולמה לעזאזל למדוד יצירות שלא אמורות לתת בונוס באף אחד מהתחומים המדידים? לא משנה אם מדובר בפרס ספיר, הוגו, נבולה, נובל לספרות או פרס הביאנאלה של ונציה, אין כאן קריטריונים אוביקטיביים, כל תהליך השיפוט צריך להיות של הקהל שיקנה מה שנראה לו טוב.

תפקיד המול"ים לדחוף לנו ספרים, המוכרים והמבקרים תפקידם לעזור לנו למיין אותם ותפקידנו להתמכר לקנית ספרים ((קניתי למעלה מ30 ספרים מצוינים החודש ביותר מאלף ש"ח, אבל אינני יודע מתי אגיע לקרוא אותם)). מפעל הפיס נרתם במסגרת פעילויות התרבות שלו ומחלק פרס ספיר. מפעל הפיס להזכירכם הוא נספח של השלטון המקומי הווה אומר גוף ממשלתי מחד, אבל לא ממומן מכספי מיסים מאידך. האנשים בועדת הפרס אינם בעלי אינטרסים אישיים כפי הנראה, אבל השאלה הבסיסית עדיין שם – האם צריך לתת פרסים לספרות בכלל, והאם מכספי הגוף הזה בפרט?

(כן, ברור לי שאני דורך כאן על כמה אגואים כשאני אומר שאי אפשר לשים תווית "מנצח" על ספר אחד לעומת אחר. כל אחד אוהב הכרה ביצירה שלו, אני רק שואל למה מישהו חושב שגוף ציבורי צריך להעניק פרסים לאמנות מסחרית כדי לעודד את שוק הספרות? האם זה ניצול טוב של כספי הפיס? אני מעדיף לתרום לקרן פרטית שתעשה את אותו הדבר. או ישירות למפעל הפיס אם הוא היה גוף פרטי, אבל הוא לא.)

מה נשתנה? שבכל הפסחים אנו אוכלים מצה עם שוקולד

אבל כנופיית פורצים נועזת (כך לפי טמקא), חסרת מצפון וטעם גנבו מאה טון שוקולד נגנבו ממפעל "השחר", ועכשיו האומפה-לומפה המסכנים יצטרכו לקרוע את הטוסיק כדי לספק את המלאי הדרוש ולעשות לילות כימים כדי לייצר עוד מהאיכס הדביק.

אני אומר וחוזר, הכל מתחיל מחינוך!

(תודה לאישגמל על הבאת הידיעה למערכת)

תקינות פוליטית זה רע. מאד.

נדב שאל לפני שבועיים מה רע בתקינות פוליטית והרבה זמן תכננתי לענות ולא הגעתי לזה.

ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.

From Crackle: Penn Says – CanadiaN

האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)

עד כאן על למה זה לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה זה מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי הכי חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?

למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?

וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.

עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.

במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.

כל זה בלי להגיד כלום על "אתיקה", "פרגון" ו"רגישות" – כולם דברים חשובים כשלעצמם, אבל הם אינם חלק מהתופעה המעצבנת של פוליטיקל קורקטנס. למרות שזו האחרונה מתיימרת לשמור על רגישותם של אחרים, למעשה היא פתרון זמני, מלאכותי וחורק שרק מעלה את סף הרגישות עוד ועוד.

על הבחירה באי-הורות

עדכון – חלק נוסף לאייטם הזה פורסם אחרי שנתיים וחצי.

בזמן האחרון הנושא עולה שוב ושוב בשיחות, כי חברים רוצים כמוני שיהיה לי טוב ושאמצא זוגיות. אני מוצף במיוחד בשבוע האחרון משום מה, אז אולי הפתרון הנכון הוא לפתוח לגמרי את השיבר ולרוקן כבר את הבריכה, ולכן אני מביא אותו כאן לבלוג, למרות שלרוב אני מנסה לשמור על מינימום אפשרי של נושאים אישיים, אבל הנושא הזה כבר הוזכר פה פעם, וגם שוב השבוע.

"אי רצון להביא ילדים לעולם" הוא שם ארוך ולא שלם. השפה העברית שלנו יודעת להיות כל כך קומפקטית אבל התרבות היהודית מעודדת במצוות ובתושב"ע את ה"פרו ורבו". בעולם אומרים בקצרה Childfree או No Kidding, וברור למדי מה הכוונה. במדינות כמו יוון, צרפת, גרמניה ואוסטריה גם רואים המון זוגות שלא מרגישים צורך להביא ילד כדי להגשים את עצמם אישית, דתית או חברתית. בחלק מהמקומות האלו זה אפילו מסכן את הכלכלה כי האוכלוסיה מזדקנת ואין כוח עבודה צעיר/זול שימלא את קרנות הפנסיה חזרה במזומן, אבל אני לא הולך לדבר היום על השפעות גלובליות (בישראל אין סכנה לבעיה של ילודה שלילית בזמן הקרוב – בעזרת השם כמובן).

אני מדבר עלי ורק על עצמי. למה אני אישית אוהב ילדים של חברים שלי אבל לא רוצה להיות הורה. פגשתי בחיי לא מעט נשים וכמה גברים שלא רוצים ילדים, לצערי כרגע רובן של הנשים הללו תפוסות, לא מעונינות בי או לא מעוניינות בכלל בגבר בחייהן כרגע, אבל אני לא אומר נואש כי אני יודע שהן שם בחוץ ויום אחד אמצא אחת ונהיה מתאימים ומאושרים ביחד 🙂

לא ישבתי אף פעם לנסח מניפסט בנושא אז אני אנסח כאן את דעותי בצורת שאלות ותשובות. הנושא פשוט לא היה בוער כל כך בחיי עד לעת האחרונה שזה פתאום עלה כשאני מחפש בת זוג. עד היום אף אחד לא עשה מזה ביג דיל והאמת שהשאלה "למה אתה לא רוצה ילדים" היתה תמיד מופרכת בעיני כמו "למה אתה לא רוצה להיות מאלף פילים בהודו" או "למה אתה לא קם כל בוקר ופועל למען הפיכה אנארכו-קפיטליסטית בקובה". יש המון דברים שלא חשבתי מעולם לעשות, אחד מהם זה ילדים, אבל השאלה הזאת פתאום עולה ביתר שאת כי אני כבר לא נהיה צעיר, והגעתי לשנים שלבנות הזוג הפוטנציאליות זה "מתקתק בשעון", וככל שזה מועלה הבנתי כמה זה עלול להיות לי בעייתי, ועם כל השיחות שעלו בנושא לאחרונה, אני רואה מקום להעלות את זה לכאן.

אז מה? בלי ילדים בכלל?

כן, אני לא מרגיש שזה חסר לי. אין לי איזה רגש או כמיהה לזה, אני לא מרגיש שזה צעד שיעשה אותי מאושר או יותר פנוי לחיפוש אחרי אושר או יותר כשיר לחיים וכולי. אני גם לא מקנא בשינוי שזה עשה בחיים של כמה מחברי, כלכלית וחברתית (ומיעוטם גם מודה בזה בקול רם שזה גם לא לרוחם).

אז מה, ויתרת כי זה קצת קשה?

א. לא ויתרתי כי מעולם לא היה בי הרצון. ויתור זה פעולה של "רוצה אבל לצערו לא יכול".

ב. זה לא "קצת קשה" – זה משנה את החיים כמעט לגמרי ל10-15 שנה לפחות. זו מחויבות כלכלית שאין ממנה יציאה, זו מחויבות לילד והחינוך שלו, זה לדחות או למחוק הרבה חלומות שלי, זה לוותר אפילו על תחביבים, זמן לסרטים וספרים ויציאות פשוטות עם חברים או עם בת זוג לרוב סוגי הבילויים. זה לשנות לגמרי את קצב החיים, את מבנה הזוגיות בעצם. זה להיות אבא לילד שצריך הבנה, גבולות, דוגמא אישית, השראה, וכמובן ללמוד להשאיר את לחצי החיים והעבודה מחוץ לדלת הבית מבלי לפרוק אותם ליד או על הילד, וסבלנות אין קץ למשחקים ובכי והשכבות לישון וצרות גן ובי"ס. אני לא חושב שתהיה לי את הסבלנות והחמלה והחוסן הנפשי והרצון להרפתקאה כזו ושינוי קצב חיים שכזה.

מבחינתי, לקום ולעשות עכשיו ילד במקום להנות מחיים נעימים ומעשירים בקצב שלי, זה כמו להציע לי לבוא לבלות באמזונאס במסע השרדות בג'ונגל במשך שנה. ברור שאצא מזה יותר חכם, מנוסה, מצולק, פחות נאיבי ופחות מפונק. אבל למה שארצה את העינוי הזה? זה לא אני.

אתה לא יודע איך תרגיש עד שלא יהיה לך ילד משלך

נכון, אבל אז כבר אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל. ומה אם באמת אמשיך להרגיש שזה לא מתאים לי? מה אם תמשיך ללוות אותי כל החיים אהבה לילד מהולה בהרגשת החמצה או כעס? זה טוב לעשות דבר כזה לילד? נראה לכם שהרגשות האלו לא יועברו אליו? זה לא משהו שאפשר לקפל בפנים, ואני לא חושב שצריך.

אוף אתה עושה מזה סיפור, קח את זה בקלות, ילד לא צריך להיות מרכז העולם של ההורים שלו ולשנות להם את כל החיים, הנה אצלי במשפחה זה עבד יופי… אתה לא צריך להיות אבא טוב, מספיק שתהיה אבא

יופי לכם, אבל אני לא חושב שזה נכון לזרוק ילד לחדר הילדים ולבית הספר ושיסתדר לבד. זה לא נקרא להיות הורה עם כל הכבוד, ולא ברור לי למה זה טוב לעשות ילד אם לא בשביל לתת לו את המקסימום. זה לא כלב שמטיילים איתו ופעם בכמה חודשים לוקחים לוטרינר.

חוצמזה, אם ילד זה דבר שלא מפריע בחיים ולא תופס מקום, אז למה לעשות אותו? לא יותר זול כלכלית ונפשית לחסוך את הענין?

אבל אתה לא רוצה המשך?

למה, אני לורד אנגלי שחייב להעמיד יורש?

ומי יטפל בך כשתזדקן?

יותר זול לחסוך כל חודש לפיליפינית מאשר להשקיע פי שניים בגידול ילד שאולי לא ירצה לדבר איתך יום אחד, ימכור לך את הבית ויזרוק אותך בבית אבות. אני לא מקווה לגדל ילד כזה, אבל קרו מקרים. ילד זה לא ערובה לזיקנה טובה או אושר ובטח שלא פתרון בעיות אישיות וזוגיות. נהפוך הוא.

אבל צריך לעשות ויתורים בחיים! אם תמצא את אהבת חייך, לא תתפשר ותעשה ילד אחד?

נראה לך שילד צריך להיות פשרה? מגיע לילד אבא שמסתכל עליו כאילו הוא פשרה ו"רוע הכרחי"? אם היא אהבת חיי היא תבין שזה לא מתאים לי. היא גם תדע שעם הכורח בפרנסה כפולה אני אהפוך לאדם יותר מריר ופחות נעים ועוד פחות אידאלי להיות אבא או בן זוג.

אולי הייתי מרגיש אחרת אם הייתה לי קריירה חלומית שמשלמת מספיק ומאפשרת לשלב משפחה והייתי כבר אחר כל הטיולים שרציתי לעשות… אולי אז הייתי מרגיש אחרת. כרגע אני מרגיש ש"באלו הרגליים עוד לא טיילתי די", ועם ילד הרבה דברים לא יהיו אפשריים מבחינות כלכליות והתארגנויות. החיים יהיו כל כך הרבה יותר מחושבים ומונוטוניים שאין לי כוח לדמיין את זה אפילו. במיוחד שאני כרגע מחפש קריירה ובת זוג, המוח שלי לא מסוגל לתפוס תכנון של חודשים קדימה, לא כל שכן שנים.

אתה סתם מנפח, אישתך תגדל את הילד, אתה תפרנס, זה מאוד מקובל.

איכס! אלו דעות של המאה ה19. אני לא חושב שאף אחת צריכה להסכים ל"סידור" כזה, ואני במיוחד לא תתאים לי מישהו שדוגלת בשוביניזם גברי (והתייחסתי לזה שני פוסטים אחורה). אם יום אחד בכ"ז יהיה לי ילד, אני ארצה להיות מאוד מעורב בחיים שלו ומשותף בגידול שלו.

אה, אז אתה מודה שאולי יום אחד יהיה מצב שתרצה ילד!

כן, אני לא פוסל שאולי אולי ארגיש אחרת עוד 10-20 שנה. אבל בחורה בת 30-35 שהיום אני יוצא איתה, לא רוצה ולא צריכה לחכות את הזמן הזה, ולכן הן לא טורחות להשאר באיזור.

נו אז אתה סתם ילד קטן. כולם מתבגרים ורוצים את זה. אין מצב! אתה תתחרט יום אחד!

עדיף לעשות ילד ולהתחרט למשך כל החיים? כי אני מכיר אנשים כאלו….

אם אתחרט, אפשר לאמץ או אם אין בת זוג אז מחפשים אחת שרוצה והיא בגיל המתאים ומתחילים משפחה בגיל מבוגר. לא נורא. אבל אני מכיר זוגות גם בגילאי 50, 60, 70 ו-80 בלי ילדים ולא מצטערים על כך.

שוב, בחורה בת 30 שאני אצא איתה היום לא תתחיל כרגע שום מערכת יחסים אם היא יודעת שאין סיכוי לילדים תוך 2-5 שנים במורד הדרך, ועם בחורות בנות 21 לרוב אין לי ממש שפה משותפת. אני פשוט צריך למצוא מישהיא דוגלת אי-הורות כמוני, או שזה לא מפריע לה.

ואיך תדע? אתה מעלה את זה בדייט?

פעם לא דיברתי על זה כי לא היה לחץ סביבתי, אז לא עלתה בכלל המחשבה בראשי לציין "אה דרך אגב, אני שונא כוסברה, לא מתחבר לציורים של ג'קסון פולוק, לא רוצה ילדים ומתעצבן כשאופנועים חותכים אותי מימין באיילון".

היום אני מחפש לצאת עם בחורות בגיל שזה נושא חשוב בשבילן. לרוב הישראליות הנושא של "בלי ילדים" הוא "דיל ברייקר" וסיבה לא לצאת איתי, אז ברור שאני מרגיש שנכון לספר להן את זה על ההתחלה. לשמור את זה בבטן זה יהיה לרמות אותן.

השתגעת? לזרוק פצצה כזו בדייט ראשון?! חכה חמישה דייטים…

אמממ… למה? אחרי חמישה דייטים לספר דבר כזה ורק אז להפרד ישבור לשנינו את הלב, אני ארגיש שאני מרמה אותה כל הזמן הזה והיא תרגיש מרומה גם כן.

אני לא אגזים אם אומר שלחלק מהנשים זה יהיה שוק כמו לגלות להן שאתה חולה במחלת מין סופנית מדבקת אחרי ששכבת איתה. רוב הנשים ירגישו מאוד נבגדות שמידע כזה עולה מאוחר, אז אני שם את זה על השולחן. זה עולה לי לרוב בקשר שהתחיל עם שעה ראשונה נפלאה של דייט שנראה מבטיח, אבל זה מה יש. גילוי נאות.

אבל לך תדע, אולי זה יהיה כיף לחודשיים, קצת סקס וככה, מה, זה לא חסר לך?

מאוד חסר, אבל לא ככה. אני לא מחפש משהו זמני, לא רוצה להרגיש שאני מסתיר משהו, ואין לי כוח לעמוד בפרדות אפילו אם הן צפויות מראש.

אבל לעשות ילד זו זכות גדולה! גם אלוהים \ ג'ורג' בוש \ רבובדיה אמר שצריך לעשות ילדים!

זכות כן. חובה לא. אני עושה מה שטוב לי, לא מה שהחברה מכתיבה, ובטח לא מנהיגים דתיים (אני אתאיסט, אם שכחתי לציין). להקים משפחה עם ילדים זו החלטה אגואיסטית ולא אלטרואיסטית, בדיוק כמו שההחלטה שלי אגואיסטית. בניגוד להשתמטות מצה"ל זו לא עבירה על חוק, אבל הציבור מסתכל על ה"עבירה" שלי הרבה יותר בחומרה. מבחינתי המנעות מלהביא ילד זה לחסוך לי כאבי ראש, לחצים וויתורים, ולחסוך לילד הורות גרועה – יכולים לחשוב על זה מהזווית הזו?

ושוב – "מה שמקובל בחברה" זה לא מדד לכלום. כיום גם לא מקובל להמנע מברית מילה לבנים, לא מקובל לא להתגייס לצה"ל, לא מקובל להיות הומוסקסואל, לא מקובל שהורים מתגרשים והילדים נשארים אצל האבא… אבל זה לא אומר שזה לא קורה, וההחלטות של האנשים האלו לא לגיטימיות. רוב חברי הקרובים מבינים אותי, אבל שמעתי גם מאנשים שמסרבים להאמין שזה לא דבר זמני או שיש לי מניעים זרים. לא יודע אילו מניעים זרים יכולים להיות לי, כי כמו שציינתי לעיל אני לא נכנס לקשרים רק בשביל סקס.

ואין לך צורך פנימי בסיסי לעשות ילדים?

כמובן שיש לי. קוראים לזה במילה אחת "חרמנות". ברמה הביולוגית הגוף רוצה סקס. הרצון בילדים זה חינוך והתנייה חברתית, לא ביולוגית. נא לא לערבב.

אתה אומר את זה רק כי אתה גבר. אין נשים שחושבות ככה.

תתפלאו, יש לא מעט אפילו בסביבתי הקרובה. ולא רק כאלו שפגשתי דרך הפורום בתפוז. וזו הסיבה היחידה שאני ממשיך לחפש בארץ ולא בחו"ל.

אז למה שנכיר לך בחורות אם תנפנף אותן אחרי דייט אחד?

א. כמעט לא זרקתי בחיים, מלבד אחת או שתיים שעצבנו אותי כל כך בצ'אט שלא רציתי לצאת אין אפילו לדייט ראשון. ברוב המוחלט של המקרים אלו הן שמוותרות עלי כשהם שומעות שאני לא רוצה ילדים…

ב. עדיף דייט ראשון מאשר חמישי – אני כל כך לא מסוגל לניתוק הרגשי של סטוץ או "שני דייטים, דפוק וזרוק" שאין לכם מושג. אני נפגש רק לצורך זוגיות ארוכת טווח. וזו גם הסיבה שאני שם את עניין הchildfree על השולחן על ההתחלה. אם הייתי מחפש רק סקס לא הייתי מעלה את זה כמובן. אני אפילו שם את זה בכרטיס ההיכרות שלי באתרים לפעמים.

היחידות שאני מכיר שלא רוצות ילד הן גרושות עם ילד אחד, להפגיש לך אחת?

אם הן לא מחפשות אבא לילד, או שהילד כל הזמן אצל האבא, יש מצב. אני לא רוצה להיות הורה נקודה, מה אכפת אם הגנים ממני או לא.

אבל ככה אתה פוסל 95% מהבנות מראש!

שוב, אלו הן שפוסלות אותי. ילדים זה נושא טאבו בארץ. אפשר להגיד שהן לא מתפשרות לא פחות ממני.

נו… יש כאלו שמחפשים רק בלונדות או רק גבוהות או רק כאלו שלמדו רפואה. הם לא מגבילים את עצמם? לטעמי להבדיל לפי דברים חיצוניים זה מאוד שטחי, אני מדבר כאן על משהו עקרוני, למרות שלצערי הרב מאוד בארץ זה לא מקובל. אם הייתי מחפש במרכז/מערב אירופה, זה כמעט 50-50 בימינו.

—-

זהו, אני לא בטוח שכיסיתי הכל, מקסימום אני אוסיף בתגובות נקודות נוספות.

האח הגדול לא מת, אבל מוחזר בינתיים למגירה

השפיות צצה לביקור קצר בכנסת, וחוק האח הגדול נורה ומדמם קלות. הוא מאיים לחזור וכולנו מקווים שלא, אבל המציאות כידוע תמיד נגדינו. הרי אם למישהו שם בכנסת יש רעיון טוב, הוא יהפוך לברדק, כמו שהגדיר את זה נדמה לי ג'ורג' קרלין יפה "כל פעם שפוליטיקאי מספר בדיחה היא למחרת הופכת לחוק, וכל פעם שהוא מחוקק חוק הוא הופך לבדיחה". את זה ראיתי השבוע בהתמוטטות ההגיון של עמותת "מחשב לכל ילד" שבמקום לפעול בשם המנדט שניתן לה מהממשלה, טובעת ותובעת כמו SCO בשעתה.

אבל בינתיים חשוב לחשוב קדימה. לא ויתרנו על פרטיותינו בשביל לתת עוד כח למשטרה…
[MEDIA=16]
במקום זה אני רוצה שיסתכלו קדימה. שישקיעו בחינוך, בטכנולוגיה שתביא את החינוך לכולם, ולכריסטמס אני רוצה בבקשה כור גרעיני נייד לכל פועל. לא מבקש הרבה. אני רוצה שלכל ילד יהיו שאיפות לקדם את האנושות ולא להתעסק כל היום במה הוא יכול לעשות בלי לעורר את חשד המדינה ולעודד אותם לעקוב אחריו.

ילדי המחר צריכים להתרכז באיך לא להשמיד את כדור הארץ. ילדי המחרתיים צריכים להתעסק באיך לא להרוס את היקום. עזבו אתכם מלעקוב אחרי הסלולאריים שלנו.

עדכון (תודה אישגמל!) הישועה הטכנולוגית תבוא כנראה מהסקטור הפרטי. הנה מערכת הפעלה חדשה שיצרה חברה מרדמונד, המערכת החדשה תהיה המתחרה הגדולה ביותר של ויסטה הכבדה. מערכת ההפעלה תואמת במאה אחוזים את XP של מיקרוסופט, עובדת פי שתיים יותר מהיר מויסטה, ואפילו מחולקת חינם לבעלי XP חוקיים. !לקרוא ולא להאמין.