עוד אני יושב לנסות לצפות בהכרזה של כרום-OS, דפדפן ההפעלה החדש של גוגל, אולי לצקצק ולרטון על שהוא מעביר את כל המידע שלכן לענן ולא משאיר אתכן בשליטה, והנה באה ידיעה מרתקת מבוינגבוינג:
ממשלת הוד מלכותה מצאה בעבר הרחוק דרך מצוינת להתגונן מפני ספינות פיראטים, וזאת על ידי שהיא לקחה כמה מהם תחת חסותה כדי שיתקפו רק את הספרדים וישלמו לה פרוטקשן על שיתוף הפעולה. קורי דוקטורוב מספר שבטוויסט מוזר, הממלכה המאוחדת המודרנית מנסה בשושו להעביר חוק שיתן כוח נכבד למדי בידי "שר מלחמה בפיראטים", פקיד שאינו מנבחרי העם, שבידיו יהיה כוח במעט בלתי מוגבל להעביר חוקים בצורה עוקפת פרלמנט, לגייס מיליציות ולהלחם – במי? במשתמשי הטורנט המתועבים, כמובן! לקרוא ולא להאמין… חוק הקופירייט (הגנת זכויות ההעתקה וההפצה) מקבל כאן העלאה בדרגה חסרת תקדים בדמוקרטיות מודרניות, כוח בלתי מוגבל ולא חייב בדיווח ושקיפות, וכל זה לא כדי להגן על האזרחים, או על סודות מדינה, או על עתודות מזון… אלא רק על הרווחים היקרים של תעשיית המפיצים של הבידור התעשייתי.
אני חייב להוריד את הכובע, זה יותר משוגע אפילו מאמנת ACTA הפסיכית עליה הודלף בשבוע שעבר(בינתיים ה-EFF פרסם את התרשמותו ממנה). אני חושב שאין הוכחה יותר ניצחת שכסף גורם לאנשים לאבד הגיון ומוסר, גם למנהלי החברות וגם לנבחרי הפרלמנט. אני תוהה אם ככה מה יקרה כשתעשייני האנרגיה יתחילו להפגע מרגולציות על שימוש בדלקי מאובנים? הפיכות צבאיות?
עדכון: קריאה שניה באייטם הקפיצה לי פרט ששכחתי לחפור בו קצת יותר. מגיש הצעת החוק אינו חבר פרלמנט אלא מזכיר המדינה פיטר מנדלסון, והחוק נותן את הכוחות המוגזמים האלו ל… מזכיר המדינה. "מנדלסון זה שם יהודי, לא?" חשבתי לעצמי, כי מוזר לי שמישהו עם מורשת תרבותית של רדיפה והוצאה מחוץ לחוק צריך להיות קצת יותר רגיש לנושאי חוק. אז זהו, שלא רק שהוא יהודי, דף הויקיפדיה שלו גם מציין שהיה בליפ לא קטן בחדשות לפני כמה שנים כשיצא מהארון. אז אנחנו מדברים כאן על יהודי, הומוסקסואל, שר בכיר במדינה שסבלה קשות מהפצצות הנאצים, שיוזם חוק שנותן לו לעלות מעל החוק ולהפוך אזרחים לאזרחים סוג ב' במקרה ה"טוב" (לשלול בלי משפט את החיבור של כל בני הבית לרשת), ולשלוח אותם לכלא במקרה הרע.
עכשיו תכפילו את כל זה ותוסיפו מע"ם. כמה כסף היתה צריכה תעשיית הבידור לשלם לאדם כדי שיבגוד בכל כך הרבה רבדים במורשת והאתיקה שהוא אמור להיות מופקד עליהם? אני חושב ששטרית צריך להוריד את הכובע.
ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.
בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.
כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.
האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).
כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.
האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:
Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"
Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"
סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.
יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.
שני "פושרים של סמים" נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי שמיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח "חינם לשלוש שנים" (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו "תוכנות בשווי $45 מליון!" אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.
אולי עשרה חברים כבר כתבו לי ושיתפו אותי בחודשים האחרונים לגבי ספרו החדש של כריס אנדרסון. מדובר באותו עורך של WIRED (לא כריס אנדרסון אוצר TED), שהמציא את "הזנב הארוך" ובינתיים חזר בו. הוא גם התפדח לאחרונה כשחשף שציטט בספר החדש מויקיפדיה וגלגל את האשמה על אי מתן הייחוס לעורכים שלו. "יתוקן בגרסא הבאה" הוא אומר, אבל כיון שהספר גם זמין אלקטרונית, הוא היה יכול לתקן בגרסא האלקטרונית בלי לחכות, לא? מוזר…
הפואנטה כאן, כמו שכתבתי בעבר – אנדרסון רואה עולם שבו המחיר לא מגולם בקניה ישירה אלא (בעיקר?) דרך מוצרים משלימים, פרסומות והגבלות DRM. יש עוד מודלים כלכליים אבל נשמע שהוא לא ממש מתייחס אליהם ביותר מרפרוף. אבל loss leading על ידי מוצר משלים זו לא חדשה מרעישה – אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הזה שפעם תרגמתי ליואל, השיטה הפרסומית מאבדת גובה במהירות, והDRM לא מוסרית ופוגעת בזכויות הקנין של הצרכן וגם לפעמים של היוצר. רבות הסיבות לכך שלא אסכים עם רוב הספר ואכן לא אקנה אותו, אבל הורדתי אותו באודיו (מחולק חינם כמו הספר, אלא מה), לשמוע פעם בנסיעה (כי הוא בא ב-MP3 ללא DRM), שיהיה. לקרוא את הטקסט המקורי יכולים האמריקנים לקרוא חינם, אבל לישראלים אין גישה למסמך מהכתובות שלנו. ההבדל בין פתוח ל"חינם" מוסבר בפשטות…
אנדרסון מתייחס לעולם הראשון, האמיד, שבו חוקי הקופירייט לא משתנים ולא משתפרים, רק המודלים העסקיים משתנים, וממה שקראתי עד עכשיו הוא לא מתייחס ברצינות לעולם הרשיונות החופשיים ככוח שיעשה שינוי בשוק. בקיצור פופוליזם קפיטליסטי מנותק. הלוקשים שהוא מנסה למכור לנו לא עובדים בעולם העני ובמדינות המתפתחות, לפחות לא באותה הצורה, שם אנשים נותנים יום עד שבוע של משכורת בשביל שעת גלישה בודדת. המקום היחידי שהוא מטיף לחומר חופשי זה בספרי לימוד. אין לי צל של ויכוח, ראוי שכל ספרי הלימוד יהיו חופשיים, ביג דיל! את זה אומרים גם הארגונים הכי קפיטליסטיים. אבל למה לא כלל ספרי העיון, המדעים, ולמה לא גם בתחום הסיפורת? אני חושב ש5 שנים (אליבא דה מפלגת הפיראטים) זה אולי קצר, אבל למה שיצירה ספרותית תוחזק מחוץ לרשות הכלל יותר מ15-20 שנה? אם היא מוצלחת וחשובה במיוחד, אפילו פחות במקרים מסוימים. יש כאן מה לדסקס, אבל נראה שהגישה של אנדרסון לא רדיקאלית מספיק בעיני. הזמן יגיד מי צדק…
אבל אנדרסון הרי לא מתרכז בתכנים ותוכנות שהעתקתם באמת לא עולה יותר משברי סנט לגיגה, אלא הוא מדבר על כלכלת חינם גם בעולם הטובין, הדברים האלו שעשויים מאטומים. הגישה שלו מבוססת על העולם של "השתמש וזרוק", ועל "מכור להם את המקל בהפסד והם יקנו את הסכינים במחיר שיכסה אותו" של ג'ילט. הוא גם ממש לא עונה לטענות נגד תרבות היבוא-צריכה-זריקה שעוברת כל גבול במדינה שלו ופוגעת בכל שאר העולם, וזו גישה שהוכרזה כאנאכרוניסטית. לפחות מהכתבות על הספר לא נראה לי שהוא מדבר על זה כדי לבקר את זה אלא כדי להלל את זה ולהסביר שזה העתיד. אם זה העתיד, אז אני מבקש לעצור את כדור הארץ, אני רוצה לרדת.
אני יושב לי ומתבכיין על המאגר הביומטרי ועל זלזול שרירותי ובפרטיותי (היום מלאה שנה לפוסט על פיאסקו דאן אנד בראדסטריט, וכלום לא השתנה מאז כמובן), אבל האמריקנים והאירופים מראים דואליות מוזרה אחרת. הצצה לסלאשדוט:
המשתתפים נהנים, סביר להניח שהם לומדים מזה הרבה, גם על הארי פוטר וגם על תרגום באופן כללי. אולי אחרי התנסות כזאת לאחדים מהם גם יש הערכה מחודשת לעבודה שלי. יש לחובבים עוד לא מעט ללמוד, אבל הדרך הכי טובה ללמוד היא לעשות בדיוק מה שהם עושים: לנסות את ידם בתרגום. תוכלו לקרוא את תגובתי לתרגום "הארי פוטר והנסיך-חצוי הדם" בכתבה של רותי קרני, שהתפרסמה לפני שנתיים באתר NRG.
לא נראה לי שתרגום החובבים הוא מתחרה רציני למהדורה הרשמית שתצא, וגם אם כן זאת בעיה של הוצאת הספרים ולא שלי. מבחינתי האישית, בגדול, שיהיה למתרגמים בכיף.
מבחינה חוקית, ייתכן שפנים מסויימים של הפעילות הזאת אינם חוקיים, אבל אני לא צד בעניין.
לעומת זאת בפוסט על התרגום לסטפאני מאייר מיוני 2009 היא מודה שיש לה כבר ספקות בענין. היא מסכימה עם דעת "מחנה דוקטורוב" שזו מתנה ליחס"צ, והיא גם מסכימה שאין מנוס מכך שזו עברה על החוק, ובכל זאת היא חושבת שזו טעות של בית ההוצאה לתבוע את המעריצים. מסובך, כאמור.
המכה שלכאורה סוגרת את הגולל על טיעוני הפוסט היא הההחלטה האישית והקיצונית של מאייר. אחרי שהודלפה בזדון טיוטא של הספר לרשת היא הודיעה שפשוט איננה מתכוונת לסיים ולפרסם את הספר. במקום זה היא בחרה לפרסם את טיוטת הספר האחרונה רשמית אצלה באתר, אבל בכל זאת לא להביאה לדפוס, עם התירוץ המורמוני שהקוראים שרוצים לקרוא בכ"ז את הספר-שלא-יפורסם "לא רגישו שהם מוותרים על משהו בגלל שהם רוצים להשאר ישרים". חינוכי? מֶה… אפקטיבי? לדעתי לא. סתם פאסיבי-אגרסיבי, ויש מי שיאמר "פולני", כי לי זה נשמע כמו "שיהיה לכם לתרופות".
הצעד הזה לא לגמרי ברור לי. כנראה שהיא עושה מספיק כסף משאר הסדרה ומתמלוגים על הסרט, שהיא יכולה להחליט שהיא קוברת את המשך העבודה על הספר (והסדרה כולה?) במקום להוציא אותו אפילו במהדורה קטנה ואולי להיות מאוד מופתעת לטובה. אבל הרי עוד בטרם דלף הספר, לא היתה לה בעיה לפרסם את הפרק הראשון אצלה באתר כקידום המכירות. כאן השאלה שעוברת כחוט דק, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לתת לה תשובה אובייקטיבית, או לבחון אותה אמפירית. האמונה של מו"לים ואולפני סרטים היא שמותר לשחרר טיזרים, אבל האם פרסום הספר או הסרט במלואו (אלקטרונית ובחינם) תורם או מפריע למכירות?
על כל פנים, מאייר לא הפסיקה לכתוב לחלוטין, חס וחלילה… היא עברה לכתוב מד"ב למבוגרים (קריא – יש סקס בספר). זה מחבר אותי חזרה לקורי דוקטורוב ולשאלת ההפצה – קורי טוען בלהט שהוא וכל חבריו לענף כתיבת המדע הבדיוני מאוד הרוויחו ממעבר לפרסום ברשיון החצי-פתוח של CC-by-nc-sa ודומיו. הוא טוען שלפחות בתחום הצר של מד"ב, הסכנה הגדולה ביותר לסופר היא לא שיעתיקו את ספריו אלא שלא ידעו עליהם, או שלא יכתבו עליהם סיפורי סלאש ופאנפיק. הוא ממש מרגיש שהוא יותר שלם עם עצמו מוסרית כשהוא מפרסם את ספריו ברשיון פתוח (אולי עזרה העובדה שהוא התחיל את חייו כאיש סיסטם של מערכות תוכנה חופשית, וכתב את סיפור הפאנפיק הראשון בחייו בגיל בר מצווה).
שאלה קשה לחובבי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אם ככה, האם זכות הביטוי וזכויות היוצרים בתחרות? גם ככה אנחנו יודעים כמה קשה ליצור פארודיה חוקית וכמה קל להוריד אותה, אפילו אם כתבו עליה בהערכה בניו-יורק טיימז. כמה מאמץ וכסף משקיעים המפיצים ובעלי האינטרסים לתבוע ולהוקיע את מעריצי היצירות? הרי לא מדובר כאן בדוכני הקסטות והדיסקים הבלתי חוקיים שבתחנות המרכזיות ושוק עכו. כולנו שמענו את סיפור נאפסטר ומטאליקה עשרות פעמים, ורוב הקוראים כאן מכירים את האלבומים החופשיים שהפיק, הפיץ וגם הרוויח עליהם טרנט רנזור מNIN.
כמו שרמזתי בחלק השני של הסדרה, ההיסטוריה של בחישת תעשיית הבידור בקלחת הקנין הרוחני עשירה בדוגמאות. אני ממליץ בחום על עוד תוכנית נהדרת של רשות השידור הקנדית, דיון בענין זכויות על רעיונות ויצירות, שהיא כולה מקבץ רעיונות וראיונות מרתקים. אני מאוד אוהב את זה שרשויות שידור מפיצות ידע והפקות בחינם, הגדילה לעשות רשות השידור הנורבגית שמפיצה בעזרת טורנטים. מתי רוממה? אצלנו התכניות ברמה מעליבה לשכל האנושי וניתנות להורדה רק לשבוע… מה הם מפחדים שיקרה? יגנבו את התכנית העקומה שהופקה (תיאורטית) מכספי משלם המיסים וידפקו עליה עוד קופה? אם אנחנו משלמים אגרה אז למה התכנים אינם שלנו?
(אגב, פוסט מספר 700! ווהו!)
תוספת מאוחרת ל14 באוגוסט: אנשים פסיכיים.
אידאולוגיה? אינני יודע. עדיף ללמד אנשים אנגלית, לעזאזל 🙂
