לפני כמה ימים, חיפשתי באינטרנטים תמונה של הומר סימפסון מרייר לצורך שילוב משעשע בהודעת דוא"ל, as one does. לא יודע למה לא בחרתי אף אחת מהתמונות בשורת התוצאות הראשונה אלא תמונה כלשהיא מהשורה שלישית, ונחתתי על העמוד הזה. יש דברים שמרגע שראית, you can no longer unsee them. ולכן מיד שלחתי לחברי את הרעיון הויראלי - יש מישהו שם בחוץ שהכין ריבת בייקון וויסקי. הדבר הזה קיים. ברור שאנחנו חייבים לנסות את זה יום אחד. זה כמו אוורסט שצריך לטפס עליו כי הוא שם. לא ברור לי למה אנשים מטפסים על הרים או עושים ילדים, אבל עם ריבה אני יכול להתמודד (הגוף שלי לא לטענת רופאת המשפחה שלי, אבל אני לא משלם לה את המשכורת אז אני חושד שהיא פועלת משיקולים זרים).

שבוע מתיש עבר על העולם, אז אני אסגור אותו במתכון מנחם של טראפלס. בהמשך השבוע אשחרר פוסט שמתבשל אצלי לגבי הצונאמי והכורים הנוזלים של מזרח יפן.

המתכון הוא מאוד פשוט, יש לו עשרות אם לא מאות גרסאות. האחד הזה מאולתר על גב מתכון מ “שבע ארוחות פיתוי” של אדוני. באינטרנט תמצאו אחרות.

200 גרם שוקולד מריר (אפשר להשקיע ב ואלרונה, אני הוצאתי תוצאות מעולות גם מהמריר המצוין של ורד הגליל) 100 מ"ל שמנת מתוקה או שמנת לבישול (עובד אפילו עם שמנת “שף לבן” 10% לשומרים דיאטה :-)) 0-4 חלמונים (לא ממש חייבים, במיוחד אם אתם לוקחים סטאטינים לפני השינה או שיש נשים בהריון בקהל) 0-2 כפיות גרידת תפוז או עדיף קלמנטינה כ-2 כפות ליקר אבקת קקאו

קיבלתי עוד מעטפה מאיגוד האינטרנט, עוד נייר צבעוני ויקר שלא מכיל שום פריט מידע חשוב שלא ראיתי עד השבוע שעבר באתרם מלבד האישור לתהייתי אם המושבים יופיעו באתר ערוץ 2 (יופיעו גם יופיעו), והעובדה שיקרינו שם בגדול סרטי סטודנטים מבצלאל, וסרטונים נבחרים מיוטיוב. אממ…

המעטפה הבאה הזמינה אותי לקנות את Ardbeg Rollercoaster, שהוא ערבוב של חביות “נדירות” מעשר השנים המוצלחות ביותר של המזקקה מאז שנפתחו מחדש, ובהן זכו בפרס הויסקי הטוב בעולם שנתיים ברציפות! בכל בקבוק מעורבב דראם מעשר חביות מהשנים 1997-2006, המחיר 50 פאונד ועוד 20 משלוחה לישראל. ההגבלה היא 2 לכל חבר ועדה. מדגדג לי לקנות, אבל למי יש תקציב? ואח"כ עוד ידפקו לי מכס בארץ… אז אם מישהו מחזיק בכתובת אירופית ומוכן להביא לי לארץ במסלול הירוק, אני מודה לכם מראש :-)

אחרי MIT, הרווארד ו האוניברסיטאות שלנו, גם אוניברסיטת הסינגולאריטי (שאיננה באמת אוניברסיטה) התחילה להפרסם הרצאות מלאות אונליין. השניים הראשונים כשיהיה לי זמן: בוב מטקאלף (ממציא האת’רנט) ו וינט סרף (ה"אבא" של האינטרנט).

אבל אם מדעים וטכנולוגיה אינם כוס התהויסקי שלכם, ראלפי נותן הרצאות וטעימות (גיא, תציץ על קילכומן ו בנרומאך!). סלאנצ'!

אתמול הייתי בנורמה ג’ין, אחרי הפסקה ארוכה מדי לפה אבל קצרה מדי לכיס. המנות עדיין מצוינות, המחירים עדיין הוגנים, אני אתפנה להתרכז באלכוהול בקצרה. פתחתי בסטאוט של “יער המכשפות”, המבשלה שמייצרת את הובגובלין - Wychwood. תאורטית זו אמורה להיות מבשלה בריטית אבל הבקבוק טען קנדית מקוובק. כל הבירות שלהם על שם יצורי יערות ומכשפות, הגובלינים מכוערים פחד והמכשפות כוסיות, ואתה חייב להטביע באלכוהול את נסיונות הפרשנות הפרוידיאנית לענין… בעצם כשאתה לא שתוי הן לא נראות טוב כמו אתמול בלילה בחשכת הפאב (לחצו על הבקבוק). אני לקחתי את הבלאק וויץ’ שמשמאל, סטאוט שהחברים שלי הגדירו כ"קפה בוץ קר" (אני אמרתי פילטר) וכי הטעם “מהול בקולה שהוציאו לה את הגז והסוכר” - על זה הסכמתי אבל התלוננתי שעדיין מתקתקה, אמרו לי שמאוד מרה. בקיצור חוסר הסכמה על הכל מלבד טעם הקפה המוזר, אבל לא מוגזם כמו הסטאוט של הגמל המרקד. אני נשאר לי עם גינס תודהרבהלכם.

מיקרוסופט חושבים מאוד קטן אבל ביל גייטס עבר לחשוב מאוד בגדול, הוא רוצה להוציא פטנט על עצירת הוריקאנים ע"י קירור פני המים באוקיינוס וזאת ע"י שאיבת מים קרים עמוקים לפני השטח.

אני שואל את עצמי שוב מה טוב כאן בפטנט? משאבות יש להרבה חברות, אבל רק חברה אחת תהיה מורשית לשאוב מי עומק קרים ולעצור הוריקאנים? זאת אומרת שאם אובאמה לא ישלם לביל, ביל לא יעצור את ההוריקאן? או אולי הכוונה שאם ממשלת ארה"ב תעשה הסבה לכמה נושאות מטוסים ותתחיל לקרר את האוקיאנוס היא תחטוף תביעה מביל?

נראה שטראנטינו אהוב על בעלי בארים בארץ, אחרי “טראנטינו” בת"א ו"האטורי האנזו" בהרצליה (ויש אולי אחרים) נפתח לאחרונה בר בשם מיה (על שם מיה וואלס מפאלפ פיקשן) בירושלים. אני מספר לכם עליו עוד להפני שיצא לי לבקר שם בעצמי כי יש שם עכשיו חודש ויסקי שכדאי לכם לדעת עליו מראש ולא רק לקרוא ביקורת אחרי, וגם כי הוא הוקם ע"י אחיה של ידידה ירושלמית, שהלשינה לי על חודש הויסקי הנ"ל.

סורטר/היילנדר שאל אותי לפני שבוע איפה פוסטים חדשים בנושא ויסקי. האמת שכל עוד גיא סובל כרגע מכאבים אחרי שתיה ושי עסוק, לא נשאר לי הרבה עם מי לשתות (ואני לא שותה לבד) וכיון ש אין לי קשרים בתעשיה, לא מזמינים אותי לשתות בבית השגריר…

אז אחוז ויסקי נמוך בדם גורם לכך שאני לא כותב עליו מספיק, לא גמרתי אפילו את סיפור הטיול מספטמבר שעבר, פארש שכמותי. אם ככה, אני קם ומנסה להוזיז משהו! כבר הרבה זמן דיברתי שאני רוצה להקים ויקי לענייני ויסקי, בינתיים גיא התייאש ופתח לבד עמוד בבלוג, ובמקום אחר גיליתי את אתר אלכופדיה עם אגף הויסקי שלו שבהתחלה לא אהבתי את תנאי השימוש שלו, אבל משיחה טובה עם בעל האתר אורי מגן, הבנתי שזה נבע מחוסר נסיון ולא מכוונה רעה, אז הצעתי לו עזרה לשפר את ניסוח וכוונות תנאי השימוש וההגנה על הפרטיות, ולהכריז כי כל תוכן האתר תחת CC-by-nc או אולי CC-by-nc-sa ואז ארגיש איתו הרבה יותר טוב. עדכונים יבואו.

עכשיו חזרתי מ מסיבת “ביעור חמץ” המסורתית השנתית של מבשלת “הגמל המרקד” שבתל אביב. למי שלא מכיר, לפני כמה שנים פתח עולה צעיר אמריקני את המבשלה במסורת המיקרו-מבשלות שמציפה את ארה"ב בשני העשורים האחרונים (זוכרים את הבירה של דרו קארי בסדרה?) - והיום הטרנד החדש הוא שלצד יקבי בוטיק ומיקרו-מבשלות צצות גם מיקרו-מזקקות של ויסקי (מילא וודקה ותזקיקים אחרים, אבל ויסקי עוד צריך ליישן וזה תהליך ארוך ויקר, אז ריספקט!)

בדאנסינג השנה כמו בשנה שעברה, הקהל טעם מברזים של הבירה הרגילה של המבשלה (סטאוט, פיילאייל הודי, פיילאייל אמריקני, חיטה), אליהם נוספו שני טעמים (בייצור סדיר?) של בראון אייל ואייריש רד, ובמקביל היו ארבעה ברזים של הבירה המיוחדת שלכבוד הארוע, אתרוגים בחיטה, לימון בפייל-אייל אחד, צ’ילי חריף בשני (לא זוכר מי זה מי), ווניל (ולדעתי גם אקסטרא קפה) בסטאוט. האתרוגים היה מעניין אבל לא יותר מזה, אני חשבתי שהבירה שלהם באופן כללי השתפרה למדי בשנה הזו, למרות שסטאוט הם עדיין עושים מאוד מוזר (אבל את זה אני אומר כמעט על כל סטאוט שאינו גינס). בהמשך הערב נמזג גם “מרטיני מרור” ששנה שעברה פיספסתי, זה ליקר (כנראה על בסיס פינלנדיה) של לימון וחזרת. לא וואסאבי אלא ממש מיצוי מגניב וטעים של שורש חזרת. ולקראת 10 בערב נפתח ברז חבית “הגולם”, בירה בצבע הבראון-אייל (לא לשאול אותי סגנונות, אני לא מומחה) עם חוזק אלכוהול בערך כפול. זו הייתה כמות האלכוהול הגבוהה ביותר שצרכתי בערב אחד מזה כשנתיים או יותר, וכדי להפיג אותה טיילתי ברגל בתל אביב, אכלתי המבורגר מדמם-כביום-הרצחו וקצת פאטה כבד ((כדי להשלים את כמעט כל הדברים שהרופאים אומרים לי שאסור, במיוחד אחרי שבבוקר הייתי קצת חולה ולא יצאתי ללקוחות)) ודפקתי שלוש שעות שינה באוטו ((שאינני בטוח שמספיקות לחוק אבל יצאתי ועשיתי לעצמי בדיקת תגובות ויציבות ובחלטתי שזה “מספיק טוב” בשביל להגיע למיטה שלי)) והנה אני כאן כדי לכתוב לכם על זה. לא ברור למה אני לא במיטה.

לא, זו לא התחלה של בדיחה, זה היה הערב המעולה שהיה לנו אתמול. אני עם שי ו גיא התיישבנו לערב טעימות שנדחה כבר יותר מדי. שני בקבוקים הביא גיא, אחד מהם " יפאני מיאפן" מטיולי של הוריו לארץ השמש העולה (חדי עין ישימו לב למדבקת מחיר ב-ין), ושלושה בקבוקים הביא איתו שי מלונדון. ספרתם חמישה? כן, אחד בקבוק נשאר חתום בינתיים, ההסבר בסוף. התמונות כרגיל גדלות עם לחיצה, הנה הליינאפ בהתחלת הערב: אחרי שצילמתי, הוצאנו את הבקבוקים הארוזים מהשרוולים והרויאל לוכנגר (שלדעתי חביב אבל לא מרגש) נתגלה כאריזה בלבד. בחודשיים שהבקבוקים חיכו בסבלנות, שי שכח שהוא קנה משהו מענין בהרבה, טאמנבולין בן 35 שנה, אבל לא אקדים את המאוחר…

המוסד למדעי הטיל שבבית יהושע שמח לדווח כי נתקבל שם הזוכה בפרס דארווין לשנת 2007. הטקסני החביב היה חובב אלכוהול. ההבדל הקטן הוא שהוא אהב לצרוך אותו הפוך. מהרקטום. אבל עם הקפדה על יין איכותי, כי מה שגמר אותו היה זוג בקבוקי שרי. טוב שלא איזה סינגל-מאלט בחוזק חבית.

מדעני המוסד נהנו השבוע משפע סינגל מאלטים בחתונת אחד מחברי המוסד. שניים. זה המון לחתונה. אחרי ארדבג 10 ולגבולין 12 מצוינים הגיע תורו של בלנד מוזר בשם ג’וני בלו. המוזר היה שלמרות הדם הכחול הזורם בעורקיו (ליבו הוא רויאל לוכנגאר) נטען כי הטעם היה פשוט רע ומיותר. מר וחמצמץ ולא מעניין. כותב שורות אלו השאיר אותו בכוס, ואילו מדען אורח מניו זילנד בחן את האפשרות לשימושים אלטרנטיביים בנוזל העכור - “Maybe I should try to drop my pants and stick my d*ck in the glass because it sucks so hard”.

מרגע שגוגל פתחו אוטומטית את הshared items של קורא הרססים שלהם לכל איש קשר, לא ברור לי כמה אנשים קוראים את האייטמים שאני מסמן, אבל קיבלתי כמה משובים שהכמות והתמהיל אינם לרוחם של כולם.

עמוס העיר את תשומת ליבי ש אפשר לחלוק אייטמים גם לפי תגית ולא רק לפי דגל השיתוף הראשי הבודד, ולכן החל מהשבוע כשאסמן פריט לשיתוף אתן לו גם תגיות ואתם מוזמנים להרשם רק לחלק מהשטויות שאני משתף ולא לכל הזרם האדיר((זה לא אומר שאני ארשה לעצמי לשתף יותר שטויות בלי מעצורים, לא לידוג! :) ))

מחקר על גנאולוגיה של איילה הזכיר לי, שמזמן חשבתי לשלוח דגימת רוק למבצע המיפוי העולמי. בעזרת ניתוח הDNA שלי מצד האבא ומצד האמא יכולים לנתח מקורות אתניים יותר מדויקים, הורשה של תכונות או מחלות גנטיות, ולהבין קצת יותר את מסלולי הנדידה של עמים למשל. במקביל, הכסף שעולה הבדיקה שלך משמש גם להמשך מחקר רפואי בעזרת הDNA ואתה תורם לבריאות העולמית. הלינק לעיל מסביר בצורה מצוינת על מה נחקר ולמה זה עוזר, ומפנה גם ללינקים של כמה אתרים שמוכרים את השירות הזה בעולם. קריאה מעניינת.

זוכרים את הביקור של גיא ועבדכם בלגאבולין? שמענו שם על גרסת 21 שנה של לגא שהייתה אמורה לצאת באוקטובר, ושכחנו לעקוב. לפני שבועיים גיליתי שהיה ונעלם. לגאבולין 21 יצא במחיר השערורייתי של 110 פאונד במהדורה מוגבלת של 6642 בקבוקים, יושן כל שנותיו בחבית שרי וקיבל צבע אדום יפה (כמו מקאלאנים מסורתיים, שמיושנים הרי באותה צורה) ונקנה כולו מראש דרך האינטרנט עוד לפני שנגע במדפים. בארץ לא נראה אותו, האדם היחידי שאני מכיר שיש לו (שני!) בקבוקים כאלו הוא ישראלי בשם מני שחי בניו יורק וקנה שניים. למסכן יש אוסף אלכוהול מצומק.

לפני כשנה התוודעתי למועדון בויסקי הישראלי. נרשמתי דרך האתר שלהם וציפיתי לתומתי שמדובר באמת בעמותתחובבים כמוני שמרימים ארועים בשביל הכיף. בהמשך מסתבר שמדובר בעיקר בטל חוטינר ועוד אדם בשם יונתן (שכחתי את שם משפחתו) שעובדים בשביל דיאג’ו ומארגנים את הכל בתור עוד ערוץ שיווק. אין לי בעיה עם זה בכלל שמשווקים לי בצורה של מועדון לקוחות, אבל למה להציג את זה בתור מועדון מעריצים או איזו אגודה? לא ברור…

יונתן מספר כבר כמה שנים על תוכניות להביא לארץ כמה חביות ליישון כדי לראות מה עושה האוויר והאקלים בישראל לויסקי המתבגר בחבית. למשל הוא העלה רעיון של לתקוע כמה חביות במערה על גדות ים המלח (הצעתי את השם “גלן-גדי” אבל טענתי שלדעתי האיינג’לז יחגגו חזק מדי על החבית בכזה אקלים חם. אכן הגיעה החבית הראשונה והושמה אחר כבוד במרתף המלון הסקוטי בטבריה. אני בתור חבר המועדון לא שמעתי על כך מראש וגם לא הוזמנתי לטקס. מדובר אגב בחבית בת שנתיים ממזקקת האי אראן, מזקקה שעוד לא יצא לי לטעום ממנה. היא די חדשה, בת 10-11 שנה אם אני זוכר, וכל מה שראיתי יוצא ממנה (על מדפי ברים בסקוטלנג) היה 10 שנים ב8 פינישים שונים. פיניש זה דבר שעושה טוב לויסקי במקרים נדירים בלבד (למשל חלק מהסדרה של גלנמורנג’י), ובחלק מהמקרים ממש הורס אותו. לצערי גיליתי שהאופנה המוזרה הזו הולכת מאוד רחוק עם ויסקי מיושן בחביות בירה, או גלנפידיך “קאורן” מספיי שמיושן בחבית מאיילה (התוצאה לא מדהימה) אבל לרוב מדובר מיין.

הסקוטים האלו, לא באמת, אני אומר לכם! תמורת השתתפות של כ200 ש"ח (25 פאונד) תוכלו לקנות כרטיס הגרלה ו לנחש איפה תיפול החבית. ביום הראשון של אפריל (או ביום שאחרי אם מזג האויר הסוער של האי לא יאפשר) ימריא מטוס קל עם חבית ויזרוק אותה לים איפשהוא. מי שינחש נכונה איפה תנחת החבית יזכה לרבע מליון פאונד (יותר משני מליון ש"ח!), עשרת הכי קרובים אחריו יזכו לשבוע חופש במלון איילה פעם בשנה לעשר שנים, עשרים הבאים יזכו לחבית “הוגזהד” (250 ליטר) של ויסקי (ובתוכה קצת פחות מ200 ליטר ויסקי איילה משובח אני מניח), ולבסוף 250 הבאים בקרבה יזכו לארגז בקבוקי ויסקי מצוינים. במקביל ניתן לזכות ב20K פאונד על ניחוש שמו של המלון החדש שנבנה באי ושמו עדיין לא הוכרז.

הפרק הקודם » 09 - גלן קו והדרך לסקאי + הפרק הראשון

נו, מזמן לא פרסמתי כמה טעימות או תמונות מהטיול. בפוסט הזה מרוכזים כמה מהמאלטים שטעמנו על סקאי, ופוסט הבא עוד תמונות :)

בדרך לסקאי עצרנו בפורט ויליאם וגילינו שם מזקקה שהפכה לקומלפלקס מגורים, מאוחר יותר גילינו שמדובר בגלן לוכי ז"ל שנסגרה ב1983. בבר/אסדה הצף על המים מהפרק הקודם טעמנו ממנו בערב, אחרי שהזמנתי באלבלייר 10 ומצאתי אותו די “פיור” מטעמי חבית, וחסר אופי מיוחד מספיק (למרות שמאריי נותן לו 86 משום מה), קצת לימוניות וליים ומרירות לקראת הסוף. גלן לוכי 1977 היה יקר ולא מי יודע מה מענין. הפאב החזיק גם שני בקבוקי גלן לוכי 1965, האחרונים שנמכרו ע"י המזקקה, והמחיר בהתאם (20 פאונד לכוסית נדמה לי). כנראה שמדובר במזקקה אזוטרית ולא מעניינת, כי ג’ים מארי לא טורח להכניס יותר משני ביקבוקים בודדים שלה לספרו, ואלו של 38 שנה, ולא מקבלים ציון מי יודע מה מרשים. נראה שלפעמים מזקקות נסגרות בצדק? גיא לקח בן-נביס, המזקקה המקומית השניה בפורט וויליאם, ו על זה נכתב כבר אצלו.

פרק קודם: 08 אחוזת לאנגה

ספטמבר 19: צפונה מאובן עברנו ליד המון טירות בגדלים שונים (אבל באף אחת לא נותנים לצלם וגם אין לי הרבה מה לכתוב) אז המשכנו ל- Glen Coe, איזור מהמם ביופיו (אפילו שיש לו הסטוריה קצת עצובה), קבלו תמונות, שאפילו לא צריכות הרבה כותרת.

הפרק הקודם: 06 - פרות ושאר יצורי איים

ספטמבר 18, יום שלישי. בבוקר עלינו על המעבורת. אין הרבה מה לספר.

הפרק הקודם: » 04 - יום “פיספוסים” - ו הנוכחי אצל גיא.

יום שני, 17 בספטמבר: טוב… מי שעקב עד עכשיו (במיוחד מי שקורא אצל גיא את הפרק שלפעמים מקדים אותי) יודע שזהו יום המזקקות הגדול. איילה כונתה לא אחת The Whiskiest island ולא בכדי. בויקיפדיה האנגלית יש ל ויסקי של איילה ערך, ובלי הרבה קשר אליו כתבתי אחד גם בויקיפדיה העברית, והם משלימים אחד את השני כרגע (כולכם מוזמנים לעשות שיפורים והשלמות), ומי שלא מתעניינת בויסקי שתדלג לפוסט הבא, שיוקדש לטבע ונופים (למרות שיש גם כאן כמה תמונות שהן לא של ויסקי :-) )

הפרק הקודם: » 03 - בית הקברות השלישי שלנו והטעות ההודית - ו הפרק המקביל אצל גיא

את רוב סיפור היום פירט גיא, וחשבתי שאני רק אשלים כמה פרטים - אבל בסוף יצא פוסט שלם. אם בא לכם להוסיף ברקע פסקול, אפשר ללחוץ פליי בעמוד שיר בביצוע נורמה מונרו, זמרת בת איילה, בבלדה קלאסית שהפכה להימנון (הלא רשמי?) של האי, וזכה להרבה ביצועים (כרגע לא מצאתי טובים משלה, אבל אל תתרגמו לה שככה אמרתי :-)

הפרק הקודם » סקוטלנד 02 - נקניקיה של שבת, בנות לוכגילפְּהֶד הנאוות וטים ברטון בטארברט, הסיפור ב מקביל אצל גיא

שכחתי להדגיש את זה בפוסט הקודם אבל הנופים מסביב היו פשוט מקסימים. אלו לא רק כמויות הירוק, אלא מספר הנקיקים החורצים את ההרים תמיד לשמאל וימין במפלונים קטנים, העצים הצומחים מתוך סלעים אפרפרים שהופכים לשחור מבהיק ויפה ברגע שמתחיל לטפטף (זה קורה 5 דקות אחרי שהם מסיימים להתייבש לאפור)… הנופים האלו הקסימו אותי בפראותם המעודנת, וזה לא היה שום דבר שהצלחתי לקלוט בצילום אחד מוצלח… וכנ"ל האוויר הקריספ והנקי… אחח איזה חלום!

איפה עוד בעולם מבעירים דברים קדושים? אני לא מדבר על קטורת בכנסיות, אני מדבר על המקבילה של להעלות את ספר הסידור או תהילים באש בגלל שהוא קדוש. אולי זה קורה בוויקה או במסורות של הלוויות ויקינגיות, אבל כאן באיילה חומר הבערה הקדוש (לחובבי ויסקי) הוא האדמה עליה אנחנו דורכים. הכבול הגמיש הזה הוא לא בוץ מת, אלא אלפי שנים של צמחים נרקבים דחוסים בשכבות. יש לו ריח אחר מהבוץ שאתם מכירים מהמילואים, יש לו טקסטורה אחרת מהבוץ של החורף במושבים. תחשבו יותר דומה לאדמת הכבול באיזור אגמון החולה, רק שכאן הכבול מכיל אצות שנשטפות לחוף, תפרחות של heather שאני לא סגור מה שמה בעברית, וצמחים מקומיים אחרים, שמעניקים טעם עשן שונה ומעניין, יוד מהאצות, מלח מהים, ושנים (אלפי שנים!) של דה-קומפוזיציה ורה-קומפוזיציה, ואלוהים יודעת מה…

כששורות אלו משתחררות לאוויר העולם אני נמצא ב סחיפול אשר בגלות אמסטרדם הרחוקה, אולי מנמנם, אולי שותה קפה, או מריץ ג’וינט ((בטטטטחח… אתם הרי מכירים את דעותי על עישון. עוגות מצד שני…)) או קורא בספר. אפשר גם לשתות ספר ולקרוא בקפה אבל זה פשוט לא אני. הפוסט הזה התחיל להכתב ביום שני בערב וזו הפעם הראשונה שהחלטתי לכתוב ככה פוסט משתחרר בהמשכים, והפעם השניה שאני כותב פוסט לשחרור דחוי. אולי אכתוב עוד כמה כאלו לשאר המסע שלנו, אולי אפתיע אתכם :-)

אתמול נפל לי אסימון…

בשוק מסתובבים בקבוקי ויסקי של המון מזקקות שונות ומתגאים ב"יישון כפול" ולפעמים אפילו משולש. מה שנקרא בשפת העם גם “פיניש”. למשל פעם חשבתי שגלנמוראנג’י “מדירה פיניש” אומר באמת שהוויסקי יושן 10 שנים בחבית ברבן רגילה ואז עוד חצי-שנה-שנה בחבית מדירה. אך לא כך היא! הצצה על בקבוק “דיסטילר’ז אדישן” לאגוולין פדרו חימנז מגלה שגילו 16 שנה((בדיוק כמו האח ה"פשוט" והזול יותר, לגאוולין 16 הרגיל (שטעים ממנו, אגב) )) - כלומר 14 שנה יושן בברבן קאסק ואז עבר לחימנז!

ארוחת הויסקי החודשית של מועדון הויסקי עמדה השבוע בסימן זיקוק. יוני הדגים לנו זיקוק בדוד קטן על גזיה, יצא לנו לרחרח את האצטוניות של הHEAD ואת האיכסה של הTAIL, לשמוע קצת הסטוריה ולהריץ השערות פרועות על ויסקי ישראלי. מסתבר שנרקמת תוכנית זדונית להביא כמה חביות ישר אחרי זיקוק מאראן ולנסות ליישן אותן בכמה מקומות שונים בארץ לראות איפה היישון משפיע על הטעם, וקצב התנדפות האיינג’ל’ז שייר, כי כידוע במקומות יבשים יותר יתנדפו יותר מים ואחוז האלכוהול יעלה ואילו במקומות אחרים יתנדף יותר אלכוהול והאחוז ירד. האם יש השפעה אמיתית מאיכות האוויר? יש טענות שטעם הים בלגאוולין או לאפרואייג בא בכלל מהכבול של הליתות ולא מהאוויר במחסנים…

Carraig Fhada היא החווה של הארי וסאלי אנדרווד על איילה. אני וגיא פחדנו שלא נמצא שם בזמן בית בגלל פסטיבל הג’אז, אבל מצאנו אותם ועוד איזה מקום… שופופו: כן, הבית האחרון על הצ’ופצ’יק של לשון המגדלור של מפרץ פורט אלן בדרום איילה, 3 קילומטר מלגאוולין, כיף של מיקום… (אני לא משלה את עצמי שהם חתכו בעורמה שת שלושת הבתים שמימין לאזור התמונה, זה עדיין מקסים).

זהו. לא רציתי להשוויץ, אבל הייתי חייב. ננחת במוצ"ש באי, נשים את הדברים בחדר, וננסה לתפוס ארוחת ערב או הופעת ג’אז. ההופעות של הפסטיבל מתקיימות במזקקות ואולי גם במחסני החביות עצמם. מעניין מה זה עושה לאקוסטיקה וכמה חזק שם ריח הויסקי. אני אשאיר את זה כתרגיל לקוראים :-)

תשכחו כל מה שידעתם: וויסקי בן 5 לוקח בהליכה זקנים בני 27 שנה ויותר?

ג’ים מקיואן לקח בידיים את ברוכלדי שעמדה סגורה כ6 שנים, הרים השקעות של מליונים, למד את נבכי הסודות של השיטות השונות של הזיקוק, ועכשיו מתחילים לצאת ניצוצות. כל מה שברוכלדי מוכרת עד היום בשוק זה עדיין מהסטוקים הישנים שבחביות (עכשיו יצא לראשונה 18 שנה לפי הכתבה), אבל המזקקה נסגרה ב1996 ומקיואן פתח אותה מחדש רק ב2001, עכשיו התחילו לצאת הבקבוקים החדשים שזוקקו ע"י מקיואן בדודים משופצרים, בעיבוי יצירתי ובחביות מאוסטרליה. האמונה והאגו מתחילים לפרוע צ’קים - ברוכלדי “פורט שארלוט” הצוציק בן חמש שנים (זהירות PDF), בוקבק עכשיו בחוזק חבית ומרשים בתחרויות את ותיקי השוק. רבותי וגבירותי - המזקקה הזו ראויה למעקב צמוד, נראה לי שאני וגיא מאוד נהנה בביקור שם :-)

אני צריך מדף חדש… השבוע קיבלתי את הבושמילס מאלט (תווית ירוקה), והרגע ירדתי מטלפון עם אבא שלי שעבר בדיוטי פרי - עוד חודש יגיעו אלי Highland park 12 (יש שם גם 16 אבל ראיתי שבבקורות קוטלים אותו וגם גיא אוהב אותו פחות) ואיתו בקבוצת “שניים ב$70” היו גלן אורד (שאני אוהב (מסתבר שהמבקרים לא מסכימים איתי) אבל יש לי בינתיים), בלווני 10 (שאני מכיר מאצל שי, וגיא בטח ירד עלי שלא לקחתי), גלן אלגין (שאני לא מכיר אבל עוד חודשיים אבקר במזקקה, למרות שיש לה שם של תרופה שלא באשמתה :-) ) ואברלור. את אברלור אני לא מכיר אז הימרתי…. נקווה לטוב ונספר לכם עוד חודש מה יוצא :-) מ שתי הטעימות בויסקי מגאזין מגיעות למסקנות הפוכות… מסתבר שג’קסון די אוהב אותו אבל ברום יורק אותו בקשת. תחזיקו לי אצבעות :-)

אני נדהם כמה האי הקטן הזה של 1000 תושבים כל כך פעיל ויעיל :-)

פסטיבל איילה 2007 בדיוק הסתיים, ואת פסטיבל הג’אז נפספס ביום אם לא נמצא סידורים ללינה, אבל לא חסרים אירועים ולפחות בכל יום שני בערב יש קבלת פנים יפה לאורחים שהגיעו מרחוק עם מוסיקה מקומית, סיפורים וויסקי כמובן. כך מספרים לי בעיתון האיליץ’. המפגש קורה כל יום במזקקה אחרת, בשבוע שבו ננחת שם זה יהיה בקילכומן. יש גם משחק הבדמינגטון השבועי ומפגש מועדון הברידג’ ואני מתפלא איך אין גם איזה LUG או משהו :-)

הייתי אתמול שוב בנורמה ג’ין, הויסקי-בר החביב עלינו. גילינו שם מבצע חביב של טעימות “לעניים”. ארבע כוסיות של 2/3 מנה (קצת יותר מצ’ייסר) של ויסקים שמחירם למעלה מ100 ש"ח למנה, במחיר נאה של 160 ש"ח. הויסקים האלו כוללים את המקאלן אינספיריישן (160 למנה לבדו!), המקאלן דיסטילר’ז סלקשן, ווילד טרקי “שכחתי” שגם הוא באיזור 120 למנה, לגאבולין דיסטילר’ז אדישן חימנז (שאני ואיילה לא אוהבים בכלל), ג’וני בלו (גם כן 150 למנה. למה?) ואחרים.

לפרואייג מחכה לי. בתור שתיין יש לי שם חלקה (תמונה מצורפת). אני וגיא נוסעים לבקר אותה בסביבות ספטמבר, ונשמח לצרף עוד מישהו או מישהיא או זוג ובקיצור, לחלק עם עוד אנשים את עלויות הטיול. אנשים שלא אכפת להם להעביר שבועיים בכיף איתנו בסיבוב מסביב להיילנדז וקפיצה לאיילה, בירה אירית, ויסקי סקוטי ואוכל טוב מכל מקום שהוא :-) . לא נתעכב ביותר מ 7-8 מזקקות אני מניח, אנחנו רוצים בהחלט לראות נופים וכמה טירות מגניבות (חלקן לוקיישנים של מונטי פייתון והגביע הקדוש או סרטים רבים אחרים). מסלול ראשוני (שעוד יהיה נתון להמון שינויים) [כאן בקובץ מראי מקום](/blog/wp-content/uploads/Tour de Scotland.kmz) של גוגל ארץ. נשמח גם להמלצות מסלול ואתרים ממי שמכיר…

הנה פוסט שמתבשל כבר שבוע וחצי… מצטער על העיכוב אבל היה לי שבוע קצת פסיכי בעבודה ותקלות עם השרת שלי :-)

בשבוע שעבר, התכנסתי עם גיא ושי לטעימת ברבנים. כדי להשאר מפוכחים פרסנו את הטעימה לאורך הערב ופיזרנו את הכוסיות בין שלושת פרקי סיום העונה של Heroes, והרבה פסטה טובה… לסדר של הביקורות כאן אין חשיבות מיוחדת. נפתח בזה ששלושתינו די בורים ב ויסקי אמריקני, ואת רוב החומר שאני מספר כאן למדתי רק עכשיו מויקיפדיה (ורק אחרי הטעימה - אולי צריך טעימה חוזרת? :-)). אנחנו חולים על סינגלים סקוטיים והטעימה הזו לא שינתה את זה. הויסקי האמריקני הוא בעל מסורת מכובדת בשנים, מזקקות החלו לפעול בסוף המאה ה18, ו ג’ורג’ וואשינגטון היה אחד המזקקים הכי גדולים. טעמיו השונים מגיעים מהגידולים שהמתיישבים בחרו לגדל , שלא היו מאוד דומים לשעורה המקורית של הויסקי של אירלנד וסקוטלנד. למעשה שעורה משחקת תפקיד קטן ביותר בויסקי האמריקני, ורובו עשוי שיפון, תירס וחיטה. לאחר 215 שנות ייצור פחות או יותר, המזקקות גאות בהיסטוריה הקטנה שהם עושים עם הזמן.

Three Wood של אאוכנטושאן, הסקוטים בטח מבטאים את זה אוחצ’ן. אתמול יצא לי לטעום בנורמה-ג’ין את הגרסה הזו, המיושנת שלוש פעמים שלהם. לטעום ויסקי בפעם הראשונה ולא מהמאלט ה"רגיל" שלהם זה תמיד קונפליקט בעיני…

הנה שיעור מקוצר בקפיטליזם. היצע וביקוש.

בספטמבר נסעתי לחו"ל, במקרה באופן נדיר באותו שבוע, לראשונה מזה כשלוש שנים, היו מספר קטן של בקבוקי לגאבולין 16 על המדף במחיר מציאה הוגן של $60. לפני חודש מכר לי טל חוטינר, היבואן שלו בארץ (בלי קשר ליבוא של הדיוטי פרי, ובמכירה מיוחדת לחברי מועדון הויסקי) במחיר עדיין לא רע של $80 + מע"מ, זכרו שזה אחרי מכס, והמחיר הרגיל שלו בדרך היין או אצל חינאווי הוא פי שתיים, 800-900 ש"ח!

המצב מגוחך, אני אוהב ויסקי אבל עד היום לא קניתי לי סט נורמלי של כוסות לתחביב הזה. מסתבר שטווח העיצובים הוא פסיכי וקשה לבחור. עזרה מהקהל בבקשה?

Islay שאלה אותי אתמול, איך זה שקיבלתי בקבוק ויסקי חדש ואני מחכה במקום לפתוח על המקום. כמובן שהסקרנות אוכלת אותי, וברור שבקבוק ויסקי זה לא כמו יין שיתחמצן ויתקלקל אם לא גומרים אותו באותו היום. עדיין יש משהו חגיגי ושונה בטעם של משהו חדש שעוד לא ניסית, והטעם משתנה מאוד עם מצב הרוח והחברים שחולקים איתך את הרגע. לא, אין כאן שום “רוחניות” ובולשיט, נוכחתי לדעת באמת ובתמים שאותו משקה בימים שונים יכול להיות משעמם או מרתק בתלות במצב הרוח, ויש מחקרים מדעיים שיגבו את זה.

“משתלם” זה מושג שנכנס לי מאוד מוזר ללכסיכון השיחות על מזון ומשקאות. יותר נכון זה קיים שם באחורי המוח אבל אני לא אוהב להתייחס לזה ככה. כשהייתי קטן אוכל היה תמיד חלק מביטויי האהבה בבית, האכל של סבתא, האוכל של אמא, ארוחת שישי משפחתית אם זה בבית או בחוץ, אף פעם זה לא נמדד בכסף. למדוד אוכל בכסף זה כמו למדוד את האהבה שלך למישהו בכסף. בררר.

כן, עברו להם כמה שבועות עסוקים. לא עדכנתי פה מספיק. שאלו למה אני לא כותב על יין וויסקי פתאום. באמת לא יפה מצידי. דווקא שתיתי כל מני דברים טובים…..

קודם כל התוספת החדשה לרשימת הקומיקסים האהובים עלי: אחרי זה, שני מאמרים מ" מחקר בלתי סביר": למה כנסיות מסוכנות לבריאות, ועל הטוקסינים שבויסקי.

סגרתי הרגע בעצבים את הטלוויזיה (למה בכלל פתחתי?!). אודטה מארחת נומרולוגית. לא עוברות שני רגעים מרגע שהיא פתחה את הפה וערבבה בין נומרולוגיה פיתגורית למיסטיקה של גימטריה עברית, היא מסבירה שבנומרולוגיה אין עשרות ומאות אלא הכל ביחידות (כמה נוח שדווקא בבסיס 10!) אבל לפי הגימטריה, וממשיכה לעשות “מפה” (מה זה, אסטרולוגיה?) לאסתי זקהיים לפי יום ההולדת… האזרחי! תגידו, אם אני מגלה שביום ההולדת העברי שלי יש לי מזל הפוך מאשר בתאריך הלועזי, מאיזה נקב בראשה של הנומרולוגית אני תובע את החזר הכסף?

טוב שיש אבא. טס הבוקר לגרמניה ובדרך התקשר אלי מהדיוטי כדי לעזור לי להעשיר את הקבינט המתמלא של סינגלים. בויסקי הוא לא מבין כלום אז הוא שואל את המוכרים וככה קיבלתי פעם אחת גלנמורנג’י קאסק ופעם שניה ארדבג 1977 (25 שנה). הפעם רציתי לעזור לו לחפש, אז יעוץ טלפוני ב6 בבוקר (השעה הכי מעניינת לבחור סינגלים!) העלה בחכתי טליסקר “רגיל” (אחרי שמאוד התלהבתי מהקאסק המיוחד והנדיר שלהם אצל חבר), וגלנמוראנג’י של מרתף 13. בחיים לא שמעתי על זה, המוכר המליץ. טענו שזה ממרתף אחד מסוים שקרוב יותר לים, זה אומר שיש לו ניחוח מי ים כמו ללגאוולין? הסקרנות אוכלת אותי. אני אלך לחפש עליו בגוגל, מה גראהם אומר עליו. כל בקבוק כמעט $60, ביחד שניהם $90 במבצע של ג’ימי ריצ’רדסון. הייתי קונה גם במחיר מלא, אבל יצאו שניהם באותו מבצע אז בכלל שמייח.

עץ. שרוף. מפוחם אפילו. בירה מזוקקת בת עשר שנים ויותר. נשמע תערובת מאוד מוזרה, נכון? הסקוטים השיכורים האלו גם המציאו את הגולף. “למה לא נבעט אבנים קטנות לתוך חורי חפרפרות, נלך לחפש אותן, וכשנמצא אותן נחבוט בהן שוב!”. בעצם לשים בירה מזוקקת 10-15 שנה בחביות שרופות נשמע יותר נורמלי מהרעיונות המוזרים של עמים שכנים, כמו לקחת הפרשות של חיות, לשים אותן במרתף לח כדי שירקבו ויחטפו פטריות ואז לגלגל את התוצאה בפחם ולאכול את זה (לא להיגעל, אני מדבר על גבינות צאן טעימות מאוד).