בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

מחשבות על קיימות 1: כי ככה זה לא יכול להמשך

מה זה קיימות? פעם נתקלתי במלה ולא התעכבתי, זה נשמע כמו מונח פילוסופי/ניו-אייג'י כזה מהסוג שאני אלרגי אליו ולא נוגע לי לחיים. כמה שנים אחר כך נתקלתי בו בעודיני לומד קצת יותר על עניני סביבה, מיחזור וטבע, ומתחיל להבין שהתמונה הרבה יותר גדולה מזה. זו כבר לא מילה שמסמלת אידאולוגיה או בחירה בדרך חיים, אלא גישה שלמה לתכנון וניהול של מנגנוני חברה, ממשל, כלכלה, חינוך, תכנון אורבני, פיתוחי מדע והמון תחומים. קיימות היא תרגום (לא מוצלח בעיני) למושג Sustainability, אבל אני לא מכיר מילה יותר קצרה שמביעה את "היכולת של מערכת או תהליך לתפקד ולשרוד לאורך זמן". מארמית הושאל הביטוי "בר קיימא", כלומר ניתן לקיום, ואלו המילים שתפסו בתרגום השיח הבינלאומי הזה בארץ.

אז איפה זה נוגע לחיים האישיים שלכם? ובכן…

כמה פעמים ביום אנחנו רואים סיטואציה, והתגובה שלנו היא "אם זה ימשך ככה יקרה איזה אסון" או "נו, הטמבל מזניח את זה היום, אבל יום אחד הוא יצטער על הזמן/כסף שהתבזבז בגלל שהוא לא תכנן מראש"? ילדים, וגם כמה אנשים שגדלו להיות מפונקים, לא אוהבים לדחות סיפוקים, ולא טורחים לחשוב על סביבתם האנושית או זו הטבעית כשיקול חשוב. אנשים שמתכננים קדימה, חוסכים משאבים לזמני שפל ומכניסים שיקולי סיכונים לתכנון נחשבים לבוגרים ואחראיים. אבל האם חברות כלכליות וממשלות מתנהגות באחריות ובגרות? הרבה חברות מתכננות רק שנים ספורות קדימה ורק לפי רווח כלכלי, ומדינאים לפעמים מתכננים רק חודשים קדימה, במיוחד במדינת ישראל שבה כמעט אף כנסת לא מסיימת את 4 השנים שבחוק בלי ליפול בהצבעת אי אמון בממשלה.

במדינה שבה רוב מקימי הסטארטאפים שמים מראש מטרה להרביץ "אקזיט" אחרי שנתיים כאסטרטגיה, לדעתי משהו חשוב מפוספס.
אנשים שמתעלמים מ"הזיות של מחבקי עצים" אבל יאשימו את הממשלה באיכות המים של מקורות, פשוט לא למדו להפעיל חשיבה בקורתית.
כשיש רוב קוראים נגד תהליך שלום – אני לא מבין איך מתעלמים מעלות מלחמה לכלכלה, עלות המתח בבריאות הציבור, ועלות האווירה לחינוך הדור הבא ליחס לזולת ותכנון עתידי. אה… והנזק הסביבתי.

"מקוצר נשימה לאורך נשימה – תכנון בר קיימא" מתוך מצע "התנועה הירוקה" מתייחס לנושא כמו שמעט מאוד מפלגות בעולם בכלל ובישראל בפרט נותנות עליו את הדעת. אמנם יש חברי כנסת סביבתיים או חברתיים במפלגות שונות, אבל עד לתי"מ לא ממש קמה מפלגה שניסתה להסביר שהדברים האלו קשורים, ונוגעים לחיינו יותר מאשר השיח הציבורי הנרגש (ולפעמים קפריזי) על מדיניות החוץ הרופסת, מדיניות הבטחון הקשוחה מדי, או שיחות ארוכות (כמו שהיו לי השבוע) שמדיניות הגרעין שלנו עמומה מדי. השאלה הנשאלת היא כמה אנשים עוצרים לחשוב על המחירים לטווח הארוך? המחיר החברתי, הסביבתי והפסיכולוגי של חסכון תקציבי חינוך, רווחה ותרבות הוא גדול ממה שאנחנו מוכנים להודות, והמסר הזה מורכב מאוד. אי אפשר לקצר אותו לסיסמא קצרה יותר ממשפט או שניים, ועם זה קשה לזכות בבחירות.

אפרוט לכם כמה דוגמאות.

בדומה לרעיונות נהדרים של ראשי ערים להתחרות בינהם על העיר הירוקה ביותר כשאף אחד לא עוצר לחשוב שאין מיים שיעזרו לך לנצח בתחרות – ככל שתשקה יותר את הדשא תהיה העיר שלך ירוקה יותר לתושבים שבעוד שנים ספורות ימותו מצמא.

או למשל אם תחסוך היום בתקציב החינוך, תקבל דורות של אנשים שלא יוכלו להמשיך את תנופת התעשיות עתירות הידע, ותוותר עם עם של עובדים פשוטים, ומנפילת היצוא תגלה שפתאום אין לך תקציב להזרים לחינוך כדי לתקן את המצב בעוד כך וכך שנים. רוצים דוגמא חייה? אוסטרליה רוצה לקצץ בהוצאות ולכן חתכה לחלוטין את התקצוב הממשלתי למחקר מדעי. תלמידי מקצועות שונים יעזבו (או כבר עוזבים) את המדינה כדי לסיים את הדוקטורט במקומות אחרים בעולם, אנשים חכמים לא יחזרו או יהגרו לאוסטרליה, וישאר לו עם של פועלים פשוטים, בלי תעשיות ייחודיות או ידע מדעי מעניין, וגם לא מרצים מוצלחים באוניברסיטאות, ואולי בסוף גם מורים פחות מוצלחים בבתי הספר ורופאים פחות טובים, ובנקאים…. בקיצור ימים יגידו, ומעניין מתי יזכרו ויבינו שהפחתת תקציב ניתן לשרוד ולתקן, אבל ביטול תקציב ליותר משנה חונק את המערכת הזו ופשוט הורג אותה, והשיקום יהיה יקר מנשוא. המושג "בכייה לדורות" מקבל פרופורציות אמיתיות.

קיימות היא למעשה מחשבה ותכנון קדימה. כשאנשי סביבה מבקשים לוותר על תחנת חשמל פחמית נוספת הם לא חושבים על העלות המיידית למשק בצורת עיכוב אספקת האנרגיה למדינה, אלא על העלות הכוללת של זיהום האוויר, סרטן הריאות של אלפי תושבים במורד כיוון הרוח בעוד 20 שנה, ועוד פרמטרים שמשרד האנרגיה לא ממש טורח להכניס לחישובים, ומשרד האוצר מעדיף לא לקחת את האחריות על הוצאה מוגדלת היום כדי למנוע את העברת האשמה והאחריות למי שיאיישו בעוד 20 שנה את המשרדים הנוגעים לדבר.

דוגמא נוספת? בירושלים נבנה גשר ענק (ובעיני מכוער) בכניסה לעיר. הגשר בנוי מחומרים ובשיטות שגורמות לכך שהתחזוקה שלו תעלה כמה מליונים בשנה וכנראה חייבים יהיו לפרק אותו עוד 20-25 שנה בגלל בעיות שונות בבניה שיודעים עליהן כבר היום. צא וחשוב, בלי הרבה היוונים של המחיר, אם יעלה 10 מליון ש"ח תחזוקה לשנה ועוד 50 מליון ש"ח לפרקו בסוף, הרי שאנחנו יודעים מראש על הוצאה של 250-300 מליון ש"ח (ונדמה לי שיש הערכות גבוהות יותר). אם יש גשר שניתן לבנותו היום ב100 מליון ולתחזקו ב2 מליון לשנה בלבד, ויחזיק ל50-80 שנה, האם לא סביר שהפתרון הנכון הוא לפרק את הגשר הנ"ל מיד ולהחליפו? אנשים נזדעקו בלי לחשוב או להבין כשראש העיר החדש ברקת העלה את הענין, ולצערי השיקולים האלו לא עמדו לנגד עיניהם של לופליאנסקי ויועציו כשהעדיפו להשקיע בפיל לבן שאינו משתלב בנוף העיר, וספק אם הוא עמיד במזג האוויר הירושלמי הקשה במקביל ללחץ הדינאמי של רכבת קלה פעם בכמה דקות – נמתח ומשתחרר, ושוב נמתח ושוב משתחרר. אני אישית ממש מפחד לנסוע מתחתיו וזה עוד לפני שהרכבת יוצאת מהתחנה.

וצריך להכניס קיימות גם בביטחון ומדיניות חוץ. שלום בר קיימא זה ברור לכולם – שלום שלא יתפרק בעוד 20-30 שנה כי לא טרחנו לתחזק אותו. ומה לגבי מלחמה? וצבא? החזקת צבא זה דבר אחד, אבל כמה נזק גורמים בסיסים מסוימים לסביבה האקולוגית, וכמה למורל והלך המחשבה הישראליים? הביטוי "הכיבוש משחית" מוחה בדיוק על הנקודה הזו – המחיר ארוך הטווח של הפגיעה הבסיסית בראיית העולם של ילדים שגדלים בישראל ובשטחי A. ילדים הגדלים בעולם של "קמים עלינו לכלותינו", שיודעים שבגיל 18 כולם הולכים לצבא (ולא תמיד חוזרים) להפליא מכות ב"ערבים" (שזה יצור שנראה כמו חיקוי אדם ומופיע בחדשות רק בהקשרים שליליים), אנחנו פשוט ממשיכים לגלגל אליהם טראומות של דור שני לשואה כשעוברים עוד מעט ארבעה דורות, ומתחזקים את המיתוסים של "אין עם מי לדבר". הפחד של כמה ישראלים הוא שיגיע שלום, ויהיו כאן רק דורות של אנשים שלא רגילים לחיות ולדבר שפה שאין בה מלחמה ואגרסיביות, ואז עולה השאלה המתבקשת, למען מה נלחמנו אם בדרך איבדנו אותו? המשאב הכי חשוב לשמירה על האחדות והאופטימיות הוא לא תקווה לנורמליזציה, אלא התרגול שלה ביומיום, כדי שנזכור על מה כדאי לשמור. אבל אנחנו מדברים עליה קצת כחלום ולא כיומיום, אז איך נדע לחיות בשלום כשיבוא אם אנחנו לא מתרגלים אותו? לא עם השכנים, לא בין מפלגות, לא בין יריבים בתוך המפלגות, והנה זה גולש לריבים בין שכנים או בתור לרופא, והופ… הנה הלכו חוקי מוסר בסיסיים של קיימות מתוך ארון הספרים היהודי ממש. כל ישראל כבר אינם חברים, ואינם ערבים זה לזה, ומלחמות התרבות והכפייה הדתית מתעצמות, כי אנחנו לא יודעים לחיות שלא במלחמה. כמו בריון הרחוב שמרביץ לכולם כי הרביצו לו שנים בבית, והוא פשוט לא יודע איך להתייחס אל העולם אחרת.

וזו, כמו שאומר הרב מלכיאור, "זו לא מדינה יהודית". ואני מוסיף שזו תרבות שאינה בת קיימא, ולכן גם שלטון שאיננו בר-קיימא. כן… גם תרבות בת קיימא היא דבר שצריך לתכנן נכון ולהבין השלכות.

לחשוב מחוץ לבועה

דיון אצל אחד טל ירון על מלחמות עזה (אחד מתוך אלפי בלוגרים מרתקים שאני לא מגיע לקרוא אם לא מצאתי לינק בטעות), הוליד את הציטוט המצוין של אפי פוקס: "אם תמשיך לנתח את מצב האומה על פי הבלוגוספירה הישראלית, דב חנין היה ראש ממשלה, ירושלים הייתה קיימת באגדות, צה”ל היה מונה שני אנשי מילואים, שאול מופז היה מוצא להורג, לוואלה לא היה אפילו יוזר אחד, ג’ימייל היה מחליף את דואר ישראל, הדרכמה הייתה מחליפה את השקל, אקספלורר היה פריט לאספנים וחברת אוטומטיק (מפתחת וורדפרס) הייתה קונה את מיקרוסופט."

נדמה לי שזו פראפראזה שחוזרת ומשתכללת בכל פעם, אבל לפעמים זה נכון :-)

בתור אחד שחוטא בזה מדי פעם בחלק מהנושאים (למרות שלרוב במודע) כי אני פשוט בן אדם, אני חושב שזה מגדיר גם הרבה דעות סקטוריאליות. אנשים שמסתובבים כל היום ומשתמשים בחברי הקבוצה הקטנה והתומכת שלהם בתור Sounding board תיבת תהודה (תודה רוגל) בלי להתאמץ יותר מדי לחפש ביקורת. אני חושב על איך שהווב על שפע דעותיו ועושר המידע שבו, מציף אותנו בסופו של דבר ומאלץ אותנו לפלטר בצורה לא אופטימלית את המידע ולוותר על חשיבה ביקורתית בחלק מהמקרים. אחרת זה פשוט לוקח יותר זמן, מעייף או מדכא, או כולם ביחד.

בקיצונות השניה אני חושב על אנשים שבוחרים במופגן בצמצום מקורות המידע והניתוח בהקשר לדיון חסר תוחלת שהיה לי השבוע בתגובות לפוסט אצל רם און, אנשים שקנאותם הדתית/אידאולוגית לא מאפשרת להם לראות תמונה גדולה יותר או ללמוד מההיסטוריה העולמית, הלאומית, ולפעמים אפילו המשפחתית או האישית. אני לא רואה את ברק ואולמרט באמת מאמינים שהפלישה הזו משפרת את מצבה של ישראל, או מקדמת פיתרון קבע בטחוני. אני מרגיש ששוב הם עושים את מה שיתפס כפופולארי כשהם פונים לרגשות העמוקים והבסיסיים של העם – הפחד והעלבון והכעס – ובוחרים בצעדים שהם בוחרים כדי לתת סיפוק מיידי ולא פתרון בר קיימא. היכולת לדחות סיפוקים ולראות תמונה רחבה נחשבת לאחד מהסממנים העיקריים של פרויד להתבגרות, אם אינני טועה. נראה שישראל אם כך מתנהגת כילד בן 7 והחמאס כבן שנתיים וחצי. מה מועילות לנו 4000 שנה של קיום כעם (פחות או יותר) אם יכולת הסקת המסקנות שלנו מהעבר וראייתינו לעתיד מסתכמות כולן בחלון של חודשיים-שלושה ותו לא? כאילו רק מיעוט שבמיעוט שוקל תוצאות לפי הבנה של אלפי שנות תיעוד של בחירות ותוצאות (=ניסוי וטעיה) ומציע תכנון של שנים ועשרות שנים קדימה, ודוקא המיעוט הזה מבוטל ע"י הרוב כ"אוטופיסטים/הזויים/רשעים/טמבלים שחיים בבועה".

נזכרתי מיד בסצנה האהובה עלי ביותר מבבילון 5. מאחורי גבו של ג'קאר, נגנב יום אחד מחדרו יומן הרעיונות שלו, מועתק ומופץ כפילוסופיה קדושה. הוא מעוצבן לגלות יום אחד שכת של אלפי אנשים סוגדים לו כגורו ולא מוכנים להפעיל את ראש. כשהוא נכנע ומסכים להרצות להם, המסר שהוא מנסה להעביר הוא כזה של חשיבה עצמאית והם פשוט ממאנים לקלוט אותו. הוא נשאל על מהות האלוהים, והוא מנסה להסביר במשל כי אלוהים הוא איפה שאנחנו מחפשים להתפעל ממנו. התלמידים שכפו עצמם עליו מביטים מזוגגי עיניים באלוהים שלהם ולא רוצים להבין, אז הוא נשבר ביאוש ונותן להם הגדרת קיצ' שאיננו אוהב כדי להוריד אותם מהגב. כך בשתיים-וחצי דקות נהדרות מסוכמת אחת מהבעיות העיקריות של המין האנושי.

אתם מוזמנים לענות במישור הפילוסופי :)

רק כדי לסגור את המעגל, מה שאמרתי בדיון בלינק שפתח את הפוסט: אני נגד המשך המבצע הזה, אווירי ובוודאי קרקעי, אבל אין לי בדיוק מושג מה כן יכול לפעול. אולי אני נאיבי, אבל אני חושב שצריך לסייע לאבו-מאזן, כל עוד דמותו המרגיעה נמצאת שם, לגדל מחליפים, ולקדם את עצמאות הגדה למדינה רגועה, מתקדמת ואחראית. אנחנו צריכים לתת לחמאס ולאנשי עזה היכולים להתמרד נגדו, איזו דוגמא של אלטרנטיבה עובדת – גזר במקום מקלות. שייראו שעל רגיעה והגיון מקבלים פרסים, ולא על אלימות. (כן, זה סופר-פשטני ואני מדלג כאן על המון שלבים אבל נראה לי שזו השאיפה שצריכה להיות מול עיננו).

אתם יכולים גם לענות לי במישור הפוליטי-עכשוי אבל זה פחות מעניין, כי זה כבר נדון לעייפה בכל רחבי הבלוגוספירה.

דוקטור? שו?

לפני כמה זמן זרקתי משפט בבלוג, וחץ נבעת מהרעיון שהעליתי שדייויד טנאנט יכול לשחק את ג'יימס בונד, ואני מרגיש חובה להסביר לקהל הקוראת שלי מי הוא ואיזה דוקטור הוא.

טנאנט הוא שחקן מוכשר, גבוה וחתיך בן 37 שמזכיר טיפה את מראה הילדון של האמונד מטופ-גיר.הדוקטור העשירי ומרתה - טנאנט ואג'ימן הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת'יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד "הדוקטור" בסדרה הבריטית "Doctor who". על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, וויקיפדיה נתנה לה "פורטל" משלה. בשם הסדרה נתקלתי לראשונה בביוגראפיה של דאגלס אדמס, שכתב לה גם כמה פרקים, ומהמעט שיצא לי לראות בעבר ביטלתי אותה כתוכנית ילדים קצת אינפנטילית, מעין מדע-בדיוני-חינוכי זול לבני 8-12 כדי לעודד אותם להתענין במדע, אבל חברים שכנעו אותי לצפות בכ"ז בגלגול האחרון החדש של הסדרה, ולאורך חצי השנה האחרון הפכתי למעריץ שרוף ואני לא המשוגע היחיד בארץ :-)

"הדוקטור" התחילה באמת לפני 45 שנה (לא טעות!) כסדרה חינוכית של הBBC, ועם הזמן הפכה לדרמת נוער ולסדרת קאלט. אחרי 26 שנים של ריצה רצופה נפל הרייטינג בסוף שנות השמונים, כשל נסיון התנעה אחד ב1996, אבל ההתנעה החדשה ב2005 הצליחה מאוד. החזרה למסך היתה אולי בעקבות לחץ קהל לחזור לנאיביות של מלחמה בכוחות רשע "פשוטים ומובנים" כקונטרה למחלוקת ההשתתפות במלחמת עירק. אולי גם בעידוד סקר אנשי התעשייה שבחר אותה בשנת 2000 במקום השלישי והמפתיע ברשימת הסדרות הבריטיות הטובות בכל הזמנים (שמתם לב כמה הבריטים אוהבים קומדיות?).הדוקטור התשיעי ורוז - אקסלסטון ופייפר שיפור בתקציב, טכנולוגיות CG ובעיקר כותבים מצוינים תחת שרביטו של סר ראסל ט. דייויס ועלילות משופרות הביאו את הסדרה לרמה שהיא יכולה להתחרות בהפקות מודרניות (ובעיקר סדרות אמריקניות), מכוונת גם לגילאים יותר מבוגרים, נותנת עומק לדמויות שעד כה היו טיפה שטוחות, וזה כולל קונפליקטים רגשיים יותר משכנעים במקום פאתוס פשוט, הומור יותר מבוגר, מסרים פוליטיים של חופש, פלורליזם, הומניזם ואפילו אתאיזם(!) ובצורה מיותרת אבל לפחות קצת מתוחכמת עדיין דבקים בחלק מהאויבים האיקוניים ומגוכחים-לעיתים של סדרות העבר כמו הדאלקים (מוטאנטים גזעניים עם תסביך נחיתות/עליונות בתוך טאנקים אישיים עם מטרות השמדה פאשיסטיות וחסרות פשרה), הסייברמן (רובוטים מפחידים עם תסביך עליונות ומטרות השמדה או סיפוח פאשיסטיות וחסרות פשרה ואולי ההשראה ל"בורג" של סטאר טרק TNG) ועוד כמה (עליהם לא אפרט ואספיילר אבל רק אציין שיש לרובם תסביך עליונות פאשיסטי ויצר השמדה חסר פשרות). לשמחת כולם הדמויות האלו שומרו/שודרגו במידה כדי להשתלב בסגנון הסדרה החדש ולא ליצור דיסונאנס של פער מוזר מדי מול תדמיתן הנאיבית-שטחית משהו בסדרות הישנות. אני אישית מעדיף את הפרקים שלא נוגעים לדאלקים, מאסטר וסייברמנים, הם תופסים שליש מפרקי הסדרה כמעט, שזה מציק אבל לא מעיק. אני מניח שפשוט צריך טיפה מסורת?

בויקיפדיה תוכלו למצוא עוד על הרקע של דמות הדוקטור, למרות שנשמר תמיד הרבה בערפל. הדוקטור הוא שריד אחרון לגזע "אדוני הזמן" החייזרי בעלי שני לבבות ויכולת פניקסית להתגלגל מחדש במקום למות. למרות זאת הוא נראה כאדם, מתנהג כבן 30 ולא 900, מתאהב וכואב, מתעצבן וחומל, ובעיקר לא אוהב לדבר על עברו. איפשהוא בין 1996 ובין 2005 אומרים לנו שהתרחשו "מלחמות הזמן" הנוראות שבסופן הושמדו כל אדוני הזמן והדאלקים, ונרמז גם כי השמדת העמים הכפולה היתה באשמת הדוקטור עצמו אבל את זה עוד לא הבהירו. למרות זאת הדאלקים חוזרים להעיק מדי פעם, הדוקטור משמיד אותם שוד עד האחרון שבהם, והופ מופיעים עוד. האם יופיעו עוד אדוני זמן או שכולם מתו? ומה עם נכדתו של הדוקטור מהעונה הראשונה? כנראה שהדאלקים הם בכל זאת גזע נעלה על אדוני הזמן כי מהם כבר לא שומעים פיפס. משחקים כאן עם דמות גיבור טראגי עם עבר עצוב, אבל לרוב מלא תקווה ורצון טוב, וגם אקסלסטון וטנאנט (שני "גילגולים" של הדוקטור בסדרה הנוכחית) מצליחים להעביר את זה בצורה מעניינת אבל די שונה.

אז איזה דוקטור אתם אוהבים יותר? כיון שבאופן מכוון ניתנת יד חופשית לכל אחד מהשחקנים לפרש לעצמו את הדמות, הדוקטורים לא רק שונים מאוד במראה, הם גם שונים באופי, ולכל אחד מוקדש ערך ויקיפדיה שמנתח את האופי האישי שלו. רוב האנשים שיוצא להם להתקל בסדרה החדשה מעדיפים את טנאנט (אקא הדוקטור העשירי), אבל אני מאוד חיבבתי את הדוקטור התשיעי, אקסלסטון, שפרש מיד אחרי עונה אחת (וחבל), הוא היה יותר משעשע, למרות שלפעמים ליצני וילדותי, אבל יודע להזכיר לנו שהוא כבר בן כמעט אלף שנה וכבר ראה הרבה דברים כואבים. טננט לעומתו מתחיל את העונה שלו קצת חצוי ביחסו לרוז, שהרי הוא חצי מאוהב בה אבל מפחד שיקרה לה משהו במסעותיה איתו, והאופי שלו לשארית העונה נשאר קצת מכונס, דכדוכי, רציני לעיתים, ואפילו ציני ומריר עד כמה שהבמאי מרשה. זה לא שהוא לא צוחק ועליז יותר, אבל זה נראה כאילו זה קורה לו לעיתים הרבה יותר רחוקות, או כשהוא ממש מתאמץ – זה מוזר כי זו לא דמות שמזכירה כמעט בכלל דוקטורים קודמים ולבטח איננה תואמת את אופיו האישי של טננט, לא יודע מאיפה זה בא, אולי מדמותו של מאלדר מתיקים באפלה? זו לא דמות גרועה, אבל היא מרחיקה אותך כשאתה מתחיל ליצור אמפתיה, ומקרבת ברגע שאתה כמעט מתייאש לחקות שהאופטימיות תחזור. מסתורי ומטלטל ויכול להיות גם מעמיס רגשית (שזה טוב בדרמות, אבל כאן זה מד"ב לנוער ומבוגרים צעירים…), ולכן אני מתגעגע בכל זאת לאקסלסטון. מה קורה אותו מאז? נראה שאחרי כמה הצלחות קולנועיות הוא החליט שהוא מנסה את מזלו בהוליווד, התארח מאז בכמה פרקים של "גיבורים", נתן קמאו חמוד בתוכנית של שרה סילברמן בתור לוחם חללי בשם Doctor Laser Rage ושיחק בכמה סרטים שיצאו בשנה הבאה. נתגעגע אליו.

במאמצים להפוך את הדוקטור למושך גם לקהל המבוגר, הדוקטור גם מתאהב. בסדרות העבר היו מתלווים למסעותיו אנשים בני זמנינו כמו מדענים ובלשי משטרה, אבל בסדרה הנוכחית המלוות הן חתיכות צעירות מדור Y והמתח המיני/רומנטי בהחלט בשימוש ברור בסדרה. הקהל הותיק התרעם קצת, אבל העובדות בשטח מוכיחות שיצא מוצלח והרייטינג בהתאם. במקביל יצר דייויס גם משהו לדור המעריצים ה"מבוגרים" יותר, ספין-עוף בשם טורצ'ווד, משהו בין גברים בשחור ותיקים באפלה מעורבבים עם קריצות ל"הכי גאים שיש" (הסדרה שהביאה את דייויס לזרקורים) ועונות "באפי" האפלות של זיונים פרועים עם ספייק (ובמקרה או שלא, אפילו ג'ון מארסטרס קופץ לבקר בתור מניאק דו מיני עם מכונת זמן ואינטרסים מנוגדים). העלילות לא יותר מעניינות בעיני, הדמויות לא יותר עמוקות, אבל יש הרבה סקס אז זה "למבוגרים". לא יודע אם זה יחזיק מים ואם תהיה עונה שלישית. בואו נגיד שאני לא אתפלא אם לא תהיה.

לפני כחודש, בעת מעמד הזכיה בפרס הבאפטה השנתי, הודיע טנאנט שישחק רק בעוד עונה אחת (שאפילו לא ברור אם תהיה עונה או רק שלושה-ארבעה ספיישלים), הבנות התעלפו מגודל האכזבה וחרושת השמועות התחילה לגבי זהותו של הדוקטור הבא. שיא המתח חל כאשר יצא הקדימון לספיישל חג המולד באמצע נובמבר, שם פוגש הדוקטור של טנאנט עוד "דוקטור" אחר. קרה כמה פעמים בסדרה שהדוקטור פוגש גילגול אחר של עצמו בגלל ביקור לא זהיר באותו זמן ומקום, אבל האם זה חקיין או באמת הדוקטור הבא (והמלווה עתידית החדשה שלו)? לפי ויקיפדיה מדובר בחקיין, אבל הביביסי תחמנים וקראו לפרק "הדוקטור הבא" וישאירו את קהל הצופים הבריטי במתח עד לפריים טיים המטורף של ערב קריסטמס ב6 בערב, ומורידי הביטורנט אני מניח שעתיים אחרי… אני חושב שהרבה ארוחות חג באיים הבריטיים יתחילו השנה מאוחר מהרגיל :-)

כמות המידע מאת מעריצים ברשת על יקום הדוקטור היא מכובדת, חוצה את האטלנטי גם לארה"ב, מתחרה רק בזאת של סטאר טרק, ואני לא בטוח שלא עוברת את כמות ההקדשה של מעריצי מלחמת הכוכבים. כוכבי התוכנית מתקבלים בזרועות פתוחות גם על ידי קהל מבוגר שגדל על הסדרה בילדות, וטנאנט שיודע להיות ג'וקר לא קטן, שמח תמיד לרדת על עצמו ועל התפקיד בקטעי פארודיה חביבים. ביוטיוב אפשר למצוא בין שירבולי המעריצים הרבים אפילו שרבול דוקטור+טופ-גיר של מעריצים מבין עובדי הביביסי. ההומור והנוסטלגיה משחקים כאן יד ביד לבדל את הקהל הזה מהאחרים, ולמרות העובדה שמדובר בסדרה ש(בעברה) היא קצת "גבי ודבי" של הביביסי לנוער עם חורי עלילה ומשחק שלפעמים מתדרדר בין חפיף לגרוע (לשמחתי לא בעונות האחרונות), יש משהו שובה לב בסיפור המורכב והשזור בנאמנות לאורך 26 עונות ישנות ועוד ארבע חדשות. זה גורם לדברים נחמדים כמו השילוב חסר העוררין של פאדיחות מהווי התוכנית בעלילה: הדוקטור יכול לעבור גלגול לגוף חדש (כי צריך להחליף שחקנים), חללית הטארדיס יכולה להחליף צורות כדי להשתלב בסביבה אבל היא "נתקעה" בצורת תא טלפון-חירום משטרתי משנות השישים בגלל תקלה (כי לביביסי לא היה תקציב לבנות לה צורות אחרות), כל מנעול נפרץ וכל מכונה מסובכת מתקנים בקלי קלות עם מברג גלי הקול, אבל לתיקון מנועי ספינות חלל, מכונות זמן ונטרול נשקי-על או רובוטים מרושעים במיוחד – לעולם יהיה היפוך קוטביות זרם הנויטרונים הפתרון לבעיות השעה (כי השחקן שכח את השורות שלו, בעיה שנדמה שקרתה לא מעט גם בסטאר-טרק) ועוד כהנה פתיתי תרבות. על רקע מסורת פתרונות "אלגנטיים" כאלו במד"ב הבריטי אפשר להבין איך דאגלס אדמס פתר בקריצה את בעיות התרגום בעולם "המדריך" עם דג בבל המפורסם, אולי זה היה פשוט הומאז' קטן? :-)

קוריוז נוסף וראוי לציון: לנעימת הנושא של התוכנית יש מעריצים משלה. היא הולחנה ובוצעה לראשונה ב1963 וכמעט ולא השתנתה מאז, ונשארה רלוונטית! המדהים הוא שכשמקשיבים לה באוזניים מודרניות קולטים שמדובר ממש בקטע דאנס שהקדים את זמנו בשלושים שנה. דליה דרבישייר עיבדה והקליטה את הלחן של רון גריינר עם משחקים ידניים יצירתיים במחוללי גלים ופילטרים אנלוגיים (כן, אנחנו מדברים על שנתיים לפני שהסינתסייזרים הראשונים של Moog יצאו לשוק!) אבל למרות שהיצירה הסופית אולי יותר שלה מאשר של גריינר, תקני הביביסי לגבי תוצרים של אנשי הרדיופוניק וורקשופ שמרו את זכויות הלחן על שמו ורק אחרי מותה זכתה להכרה הראויה. מאז בישלו ועיבדו אותה מאות מעריצים אנונימיים, אבל גם הKLF, אורביטל, פינק פלויד ואחרים.

לרקע נוסף, כמו על החללית המוזרה שלו (שמתנהגת כיצור חי ולפעמים נרמז שהיא חולקת את נישמתו של הדוקטור כדי לפעול), גשו לויקיפדיה. יש אפילו הרבה ערכים בעברית. לפי מה שקראתי התוכנית משודרת ביס, ובמקביל כמובן מוצגת גם בטורנט טראקר הקרוב לבתיכם… קריסטמס שמח, דוקטור יקר!

ציונות, יהדות ובחירה בעייתית בדמויות, סמלים ולקחים

גיא כתב בדיוק על מאבקי הדתיים בטיב-טעם החדש בנווה שרת, וספציפית על הפרשנות של אסף וול למצב והתייצבותו לצד הטיעונים החרדיים. לא קראתי הרבה מטוריו של מר וול והלכתי להציץ בכמה. ידידי אפי שעוקב אחרי טוריו טוען שהקו שלו הוא סכסכנות שאמורה להסוות לאומנות יהודית לפי מסורת טומי לפיד: כשכשנוח לה היא חילונית צינית, כשנוח לה היא שמרנית אפולוגטית, ולפעמים מר וול כותב סתם בסרקאסטיות מלאת התלהבות עצמית או שפשוט יורה במקביל לכל הכיוונים עד שכבר לא ברור לי בעד או נגד איזה צד הוא. נראה לפעמים שיש בו איזו צביעות יצירתית של ביקורת בלתי בונה על כולם לצד התחמקות מהגדרה עצמית או הבעת עמדה ברורה מדי שעלולה להפריע לו יום אחד אם היא תשלף בפניו בויכוח ותסתור את המלך במעירומיו.

אבל כאמור הגעתי מגיא, שמתייחס ספיציפית לכך שוול מעלה את דמותו המיתית של מתיתיהו החשמונאי ומלחמתו בחזיר בתור דוגמא וסמל שראוי לנו לכבד כשאנחנו בוחרים להגדיר את דמותינו והתנהגותינו כאן בארץ (וול מזכיר לא מעט את ענין החזיר כמשהו נפרד משאר החיות הלא-כשרות). התחלתי לענות אצלו, אבל ליתר בטחון רציתי לרענן את זכרוני בסיפור החשמונאים כי הם לא באמת מה שלימדו אותנו בבית הספר, ומתגובה קטנה יצא לי כבר פוסט…

מר וול היקר, סמל מצוין בחרת, אבל למה עצרת? אולי תבאר ותפרט מה עוד אפשר ללמוד ממתיתיהו ומשפחתו המפוארת? החשמונאים התחילו בתור משפחת קנאים דתיים בתקופה שכל העם החל להתפצל לכתות. הם ניצלו תקופה של אי יציבות פנימית בשלטון הסלאוקי כדי ליישם את הקנאות שלהם בצורת טרור. הם הרגו לא רק סלאוקים אלא גם יהודים שנראו להם, אפעס, קצת מתבוללים (או אולי סתם שייכים לכת מתחרה), והכל לפי דוקטורינות שהכתיב סבא מתיתיהו. הוא הספיק להתחיל את המרד וגם למות קצת אחרי בשיבה טובה אבל הילדים המשיכו יפה את העבודה: בתור הפגנות יהדות נלהבות היו הוא וכנופיתו היו פורצים לכפרים שהיו בעיניהם "פייסניים מדי" עם השלטון, הורסים את הפסילים הפסולים, אוספים את כל היהודים שלא נימולו ומלו אותם אחד אחד במרכז הכפר, מול המזבח ההרוס. לפי חלק מהסיפורים, מי שהתנגד קיבל ברית מילה "יסודית" יותר או גם איבד את חייו. מוצדק או לא? הרבה יזוזו על הכיסא באי נוחות ויגידו כי אי אפשר להכין קיש לוריין בלי לשבור כמה בייצים או ש"אידאולוגיה היתה בזמנו הכלי הנכון להציל את העם מכליה רוחנית ביד הכובשים", אבל הסיפור הרי לא נגמר שם.

שמעון בנו של מתיתיהו הצליח לנפנף את הסלאוקים ולהקים אוטונומיה, כבש שטחים וקצר את שבחי העם, שברגע של אופוריה וכניעה למאניפולציה סמך על ידיו ועל משפחתו את ריכוז ההנהגה הדתית, הצבאית והפוליטית כאחד, ולמעשה הפך אותו למלך מלבד הסמלים והשם. שמעון אפילו הצליח להשחיל לנוסח החלטת אסיפת העם שנתנה לו את כל הכוח הזה, סעיף שאומר שאותה אסיפה לא יכולה לקחת ממנו חזרה את כל הסמכויות אלא אם הוא יאות להסכים. מזכיר מישהו? (כל התשובות כנראה נכונות)

כצפוי, השתן שעלה לראשו עבר בירושה, אולי שכרון הכוח ואולי ההשפעות ההלניסטיות (מה שקוראים אצלנו "התיוונות") התחילו לתת את אותותיהם, ושמעון ואחריו בנו יוחנן התחילו להתרחק מעצות הכוהנים שנתנו להם את למעשה את הלגיטימציה למלוכה. יוחנן הורקנוס (שהיה הראשון שגם הדביק לעצמו גם שם יווני) לקח את מושכות הכוח שירש והמשיך במלחמת הקודש המוזרה של כיבוש העמים מסביבם וגיור בכפיה(!) של האדומים, הנבטים ועמים קטנים אחרים. כלפי פנים הוא ניסה לשמור על פאסון פלורליסטי ועל שלום בית בין הכתות השונות, אבל כשהתחיל מרמור בין הפרושים שהוא מחזיק בתואר הכהן הגדול אבל במקביל גם מנהל מערכות צבאיות דרשו ממנו לוותר על אחד מהתפקידים. יוחנן התחפר בעמדתו, והתחיל להסתמך יותר על תמיכת צד הצדוקים. בנו אלכסנדר ינאי לקח את זה הלאה וביחד עם הצדוקים פתחו במלחמת אחים מול הפרושים שגבתה לפי פלאביוס 50,000 חיי יהודים, חיסול ממוקד של שליש הסנהדרין (רק מהפרושים שבהם, למי שתהה), ובאירוע מפורסם במיוחד צלבו 800 פרושים ומול עיניהם עינו ורצחו את משפחותיהם, ואז ישבו מולם כשמסביב ערימות גופות 800 המשפחות והרימו משתה שמח במיוחד כשהדם ממשיך לזרום מסביב על האדמה. אולי לזכר זה הריבה של הסופגניות אדומה?

אני מדלג כמובן על עוד הרבה פרטים ודקויות (הלילה קצר) אבל מצטייר שהחשמונאים האלו פשוט משפחה מאמי. תודה אסף על התמונה המנטאלית, ועזוב לי את הבייקן. הוצאת לי עכשיו לגמרי אפילו את הרצון לחגוג את חנוכה. לא פלא שהורדוס, נכד לאדומי שגויר בכח ע"י הורקנוס הנ"ל, לא ממש אהב את החשמונאים וחתך להם את שושלת תאוות השלטון והקנאות, ואני אומר חתך לא במובן המשפטי/בירוקראטי/דמוקרטי…

העצוב הוא, שיש גם אנשים שהפכו את חבורת החמודים האלו לדמויות מופת לאתוס הציוני המודרני, ושוכחים להם הרבה פרטים עקובי דם שלא היו קשורים דווקא ב"התנגדות מול כובש אכזר" אלא דווקא תככנות פוליטית, תאוות כוח, קנאות דתית ושאר הסיבות העצובות אחרים למלחמת אחים, התעללות בעמים נכבשים והתנהגות שמאוד מביך לקרוא עליה אפילו אלפיים ומשהו שנים אחרי, שלא לדבר על הסוף הלא מעודד של כל התקופה הזו. באותה צורה גם שלפה הציונות גם את בר-כוכבא מדפי ההיסטוריה והכניסה אותו לקאנון להיות סמל ליהודי העומד על שלו, אבל לעולם מזכירים באותו המשפט שבעקבות המרד הדתי הקנאי האומלל שלו איבדו את חייהם 400,000 יהודים לפי המסורת היהודית או עד כמליון יהודים לפי הסטוריונים אחרים (600,000 כנראה נפלו כבר אז בין כיסאות השאלה מיהו יהודי), שזה אומר בין שליש לשני שליש מהעם היהודי דאז, או במילים פשוטות – אסון הרבה יותר חמור מהשואה הגרמנית. הרבה פלגים חרדיים לא רואים אותו כגיבור גדול, ועד היום קוראים לו בר-כוזיבא, אבל בבתי הספר שלנו עדיין מלמדים ילדים לשיר על בר כוכבא הגיבור, לספר על לוחמי האצ"ל הגיבורים ולפחד מהחמאס והחיזבאללה.

אז זו הדוגמא? האם החשמונאים אלו לוחמי חופש במלחמת אין ברירה על חיי עם, או שמא טרוריסטים עם קנאות דתית ותאוות שלטון שמביאה אותם בסוף למלחמות אחים ואכזריות לא אנושית ובסוף חורבן עצמי? האם אלו האנשים שצריך לקחת מהם דוגמא או שמא לראות את ההתנהגות הזו כאזהרה מפני התדרדרות ערכי חיי אנוש, שחיתות שלטון אלימה והשמדה וגירוש בסופו של המסלול?

הניסוח בויקיפדיה מנסה להיות יותר סלחן, רואים שחינכו אותנו טוב בבית הספר:

בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.

תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותיר בתולדות עם ישראל כדימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.

שמתם לב? שואפי חירות מקופחים שהארכיטקט הפרידמן המתייון הורדוס דיכא להם את המאבק והזהות הלאומ(נ)ית. לי זה נשמע כאילו הורדוס פשוט נאלץ לנקוט בכמה פעולות לא נעימות כדי להשתיק את מלחמות הכתות והפלגנות ולנסות לבנות את הארץ הזאת ולהביא לה שיגשוג טכנולוגי, מסחרי, תרבותי ותדמית חדשה באירופה. זה אפילו עבד לכמה שנים טובות למרות התקוטטיות הכתות שהמשיכו, עד שהתחלפו האימפריות, והפרובינציה המתאוששת שלנו שוב התפרקה כשחבורות קנאים לא השכילו לנסות דיפלומטיה וסדר עדיפויות יותר הגיוני וגמרו בחורבן בית שני, הגליה ו1900 שנה שנראה שלא נוצלו להפקת לקחים.

כי אם אני למד מהסיפורים האלו משהו, זה דווקא את כל הלקחים האפשריים נגד טעויות כמו שלטון ריכוזי מדי, אי הפרדת דת ומדינה, איפשור לאנשי דת להכתיב מדיניות ציבורית ושילטונית, איפשור לגנרלים להמשיך לנהל אג'נדות מדיניות אחרי שנגמר מצב חירום, חסימת הבעת דעות או זכות בחירה של העם, פיצול העם לפי מעמדות או מפלגות ונתינת יחס ממשלתי מפלה בינהם, חירחור מלחמות אחים, נפוטיזם ובעיקר נגד נתינת הנחות להתנהלות קלוקלת שכזו מטעם הנהגה כלשהיא. האם למדנו מזה משהו? אני חושב שעליית מפלגות סקטוריאליות שתוקעות קואליציות זו תופעה שצריך למצוא לה פתרון, וצריך להתחיל לחנך לדמוקרטיה כי אחרת משתחלים לכנסת אנשים שהמושג לא ברור להם, ואני אעצור כאן אחרת חוק גודווין יקבע שנגמר הדיון והפסדתי בו עוד לפני שענה כאן אפילו אדם אחד בתגובות :-).

אני אולי קצת מאשים את הנאיביות של ההוגים הציוניים בבחירה הבעייתית בדמויות האלו רק בשביל ספין יצירתי של בחירה מאוד סלקטיבית של סיפורים כדי להראות שאמנסיפציה ויהדות אינן זרות. נאיביות, כי היום יותר מדי אנשים לוקחים אלמנטים אחרים מאותן דמויות ולוקחים את הספין למקום מאוד שונה. אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל כל פעם רק על היסטוריה סלקטיבית כדי להפוך אותה למשל ותירוץ. צריך להתחיל להתבגר כאינדיבידואלים ועם ולהבין את המלאכותיות המסוכנת של לאומנות ופלגנות ולהתחיל להפנים שכהומו סאפיינס הגיע הזמן שנניח את האגרופים הצידה ונתחיל לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות כדי לשפר לנו את איכות החיים ולאפשר לנו להתמקד בתקווה ושיפור ולא בתחרות מי יקבע מתי יבוא יום הדין ולמי זה יכאב יותר.

בתקופה כזו, שאין לי מפלגה שאני שלם עם הבחירה בה, אני מקווה לשמוע על אנשים חדשים עם אג'נדות שמדברות אלי. אולי החבורה הזו, מי יודע. מייאש לראות שגם האנשים שאני הכי מזדהה עם דעותיהם על הנייר מתפקדים בסוף בכנסת לפי תכתיבים של הסכמי קואליציה, לוביסטים, דעות קדומות ושיקולי תדמית תקשורתית. השלטון שמתחלף פה בקצב מסחרר תמיד תקוע במקום עם קואליציות קטנות ושבירות מדי ואף אחד לא מעיז לשנות מספיק את סדר היום ארוך הטווח מפחד לאבד את הכיסא בטווח הקצר. ברור לי לפי הסקרים שהפעם מי שלא אבחר יגמור באופוזיציה. לצערי אני לא מאמין שאפשר להביא לשינוי חקיקה רציני בנושאים יסודיים כשאתה יושב באופוזיציה, אפשר מקסימום לנסות לעצור את החוקים הגרועים, לכן נשאר לי רק להחליט מי יהיה הכי טוב בקידום המטרות שחשובות לי מבחינת יח"צנות, שיווק רעיונות ודעת קהל. מגוחך אבל זה המצב – הריאליטי משתלטת על המציאות.

מספיק ברברת. אני הולך להתקין את וורדפרס 2.7 וללכת לישון. וויש מי לאק!

על זכות הדיבור והבעת הדעות בישראל (בהמשך ל"חיות אדם")

כתבתי היום בבוקר פוסט על מה שנתפס אצלי כהתפוררות מוסרית וחינוכית ועשיתי שם ערבוב קל. כמובן שהידיעה על גבירזל ובג"ץ תפסה מיד את התגובות שהגיעו ברובן ממסרים פרטיים (יש לי חבר או שניים שמעדיפים משום מה לא לענות לי בבלוג, למרות שאני מרגיש שאני מתנסח יותר בבהירות בכתב) והדיון הפך לשאלת זכויות הבעת דעות ולא על ענין חינוך לאדיבות, פלורליזם ויחס הדדי בחברה.

למי שמנותק מהחדשות כמוני: גבירזל וחברים סיכמו אחרי הרבה דיונים בבג"צ כי בעוד שבועיים תאופשר להם צעדה דרך אום אל פאחם, הידועה בתור מרכז הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל – זה שלא מכיר בזכות הריבונות של מדינת ישראל, מה שגרם לכיכוב העיר בארועי אוקטובר 2000.
לפי גבירזל המטרה להניף שם את דגל המדינה, וגם לעשות שם סיור לבדוק את חוקיות הבניה במקום, "כמו שעושים ארגוני השמאל בהתנחלויות".

כיון שלענין זכות הדיבור והבעת הדיעות מגיע פוסט נפרד, אז אני פותח אותו מהר כאן לפני שזה מטביע את הדיון השני, שאני רוצה שיתמקד בחינוך ומוסר.

אז זו נקודת ההתחלה: שחר שאל אותי מה הייתי מחליט במקום בג"ץ. תשובתי תואמת פוסט של גורביץ מלפני כמה חודשים (שנדמה לי שיתפתי בגוגל רידר) בג"ץ נתן את התשובה הנכונה ברמת החוק היבש: יש להם זכות להביע את דעתם איפה שירצו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל במקומות ציבוריים ובלי להפר חוקים אחרים. הבעיה היא שבכך הפך בג"ץ את החלטת המשטרה כי למרות הלגיטימיות, ההפגנה מסוכנת מדי. האם בג"ץ טוען שהחלטת המשטרה היתה פוליטית ולא מקצועית? או שאולי החלטת המשטרה היתה נכונה ובג"ץ הופך אותה מסיבות פוליטיות? האופציה הראשונה מביכה, והשניה מביישת עוד יותר.

השאלה היא מהם הנימוקים שפורטו בהחלטה, כי הם ישפיעו על המשך התגלגלות הסיפור, והשימוש בפסק הדין הזה בטיעונים בשנים הבאות. את הנימוקים לא הצלחתי למצוא באתר הרשות השופטת, ולמעשה גם את ההחלטה מהיום עוד לא פרסמו שם, הכי טוב שאפשר היה למצוא היתה ההחלטה הקודמת בתיק. חבל שזה לא יותר מעודכן.

ולפני שאמשיך, חשוב לי לציין בפעם האלף שאני לא משפטן כמובן (למרות שלשם שינוי, כאן אולי הייתי רוצה יותר רקע כדי לענות בצורה טובה).

לגוף הענין: ברור שיש כאן פוטנציאל פיצוץ עצום, עקב המיקום וסוג האוכלוסיה שגרה בו, ההסטוריה שלה ושל המפגינים/צועדים. בטיעונים מול בג"ץ העלו החיותעותרים את מצעד הגאווה הירושלמי כטיעון שוב ושוב – אם שמרתם שם על המפגינים אתם חייבים לשמור עלינו.

ברור שבין השורות (והם לא מסתירים את זה), הרעיון הוא ליצור כאן תקדים, שאם תפסל ההפגנה הזו, תהיה זו מנוף לבטל את מצעד הגאווה בעוד חודשים ספורים. כאן אני מקווה שבנימוקי פסק הדין יופיעו עשרות ההבדלים בין שתי ההפגנות ולמה ההחלטה כאן חייבת להיות ביד המשטרה ולא החוק היבש. מצד אחד אני אומר לא נורא – הרי בג"ץ למעשה לא נתן להם כאן את התקדים שהם רצו כנשק נגד מצעד הגאווה, ולכן הם לא יוכלו לעשות פיפס כשיגיע זמן המצעד הירושלמי הבא (שעכשיו יזכה גם בגיבוי מועצת העיר אני מאמין). זו אכן שמירה על חופש הביטוי, שאינה מעוגנת בחוק יסוד במדינתינו, אלא רק בפסקי בג"ץ ובראשם בג"ץ קול העם. אם אין חוק חופש ביטוי (אגב, תקנו אותי אם טעיתי) כמו בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אז לפחות תקדים בג"ץ כזה מקדם את הזרם הפלורליסטי/ליבראלי, ומעודד אותי לקוות שיום אחד יהפוך לחוק בכל זאת. בינתיים נראה שדעת השופטים ברוב הפסיקות היא שחופש הביטוי הוא ערך בסיסי במשפט הישראלי, מלבד כשיש התנגשות באינטרסים בטחוניים.

בניגוד להעדרה של זכות ביטוי מפורשת בחוק, דווקא קיימים סעיפים בחוקים אחרים שמתנגשים בה, ובראשם סעיף חוק העונשין "פגיעה ברגשות הדת" הידוע לשמצה, נגדו כתב השופט אור "הטלת מיגבלה על התנהגותו של אחד, בשל העובדה שעצם התנהגותו זו סותרת את ערכיו של האחר, ולכן פוגעת ברגשותיו של האחר, אינה מתיישבת עם תפיסות היסוד של מדינה דמוקרטית" בפס"ד משפט סוסצקין (תודה לקלינגר על מראה המקום והציטוט). על ההיסטוריה של סעיף העונשין הזה אפשר לקרוא גם בכתבה הזו. מעניין שאף אחד לא עתר לציין שהנפת דגל ישראל במשולש זו פגיעה ברגשות הדת! הרי להזכיר למוסלמי שהוא תחת שלטון שאינו מבוסס שריעה, כמוה כלהטיח בפניו שאיננו מקיים את ציווי הג'יהאד כראוי ובכך להעמיד בסימן שאלה את אדיקותו. יש קייס? אני מקווה שאף אחד לא יחשוב לנצל את הרעיון הבזוי הזה ברצינות, כי אני לא חושב שהסעיף הזה בכלל ראוי שישאר בספר החוקים שלנו.

כי הרי ברור שהחלטת הבג"ץ היא לתת לגזענים לעשות הצגת כוח במרכז אוכלוסיה שאותו הם מבקשים לדכא, ולו רק בהנפת דגל ישראל במרכז אוכלוסיה שמעדיפה להיות מסופחת לפלאסטין בדקה שתקום. זה חבל, אבל זה המחיר של זכות הבעת הדעות. בפרפראזה על וולטיר: אני נגעל מהדעות החשוכות שלהם, אבל חובתי כאדם בכלל וישראלי יהודי בפרט לתת לכם להביע אותה.

כמובן מגעילה כאן הגזענות. כמובן מגעילה כאן הבחירה המתריסה של מקום ההפגנה, והיות כל המהלך פרובוקציה כדי לנצל את בג"ץ לעשות רעש תקשורתי ופוליטי. אבל בעיני הכי ציני כאן הוא השימוש וההשוואה לשמירה על זכויות של מצעד הגאווה – איך צעדה שכולה הפגנת עליונות על אזרחים סוג ג' (דה פקטו ודה-יורה) בתוך מגרשם הפרטי, יכולה להיות מושווה לבקשת אזרחים סוג ב' לקבל שוויון זכויות ע"י הפגנה בעיר הבירה של מדינה הקוראת לעצמה דמוקראטית ומונעת מהם זכויות. להזכירכם מארגני המצעד האחרון לא ביקשו לעשות אותו בלב שכונות חרדיות וגם הסכימו ללבוש צנוע ושלטים רגועים, ובכל זאת המשטרה הכריחה אותם לצמצם את הצעדה לכדי אספה נייחת בלבד בקמפוס האוניברסיטה. אפילו עד הכנסת הם לא היו אמורים לטייל, מרחק כמה מאות מטרים משם, הסיבה האמיתית לקיום האסיפה בירושלים ולא באף עיר אחרת. האחת הפגנת אנטי אלימות ותמיכה בדמוקרטיה וזכויות וקידמה, והשניה הפגנה של ארגון שפעל באלימות להפוך את ישראל לפחות דמוקראטית נגד אוכלוסיה שחלקה פעל באלימות כי אינו מכיר בה כלל, ולפי חוקי דתו, גם דמוקרטיה זה לא בדיוק רעיון טוב.

וכאן הענין: השיקול הוא של המשטרה לתת אישור והגנה להפגנה. גבירזל מצטטים בג"ץ קודם שהגדיר למפקד המחוז קריטריונים לבחור לפסול הפגנה: "נקודת המוצא העקרונית היא, כי מוכרת זכותו של היחיד להשתתף בהפגנה או בתהלוכה. המאיים על הפעלתה של זכות זו, והמפריע בכוח להגשמתה, פועל שלא כדין…על-כן חייבת המשטרה לנקוט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה, כדי למנוע את האיומים וכדי להגן על המשתתפים בהפגנה מפניהם". והסייג? "היעדר כוח משטרה מספיק, היעדר ציוד ומיומנות או היעדר יכולת לשליטה אפקטיבית עקב התנאים הפיזיים בשטח. במצב כזה, עשויה להיות הצדקה לאיסור על התהלוכה או ההפגנה" אבל "נדרשות ראיות קונקרטיות כדי לבסס את הקביעה כי מדובר, אמנם, ב'ודאות קרובה לפגיעה ממשית'. לעניין זה, אין די בהערכות או בספקולציות". השופטים סיכמו: "יש לנקוט את האמצעי אשר יש בכוחו לשמור על הסדר הציבורי תוך הפגיעה המזערית ביותר בחופש ההפגנה…האיסור על ההפגנה או התהלוכה צריך שיהא האמצעי האחרון שיש לנקוט בו נוכח פני הסכנה הצפויה".

אני מסכים, יופי של ניסוח, והחלטת בית המשפט היתה צריכה להיות פחות או יותר כזו: "כמובן שהחוק מתיר לכם להפגין, אבל ההחלטה הסופית היא של מפקד המחוז בהתאם לקריטריונים שממילא קבועים בחוק. עברנו על נימוקי המשטרה ואין בהם הטיה פוליטית, המומחים החליטו שיש סכנה בטחונית, אז יש לקבל את דעת המשטרה." נקודה. אם בית המשפט הופך החלטה מקצועית של המשטרה, יש כאן מראית עין של החלטה פוליטית בלתי ראויה לרשות השופטת. לכן אני רוצה לראות מהם הנימוקים של הפסיקה.

האם נכון היה לבית המשפט להכריח את המשטרה לפעול נגד שיקול דעתו של מפקד המחוז, במיוחד לאור ההיסטוריה של אוקטובר 2000? האם הצעד הזה כולל שיקולי דעת קהל או מראית עין שלא אמורים להיות חלק משיקולי מערכת המשפט? צדק (זכות הביטוי) צריך להראות, זה נכון, אבל במחיר ביטול סמכות החלטת המשטרה ואישור של גירוי ברור וממוקד של תגובה אלימה עד פגיעה בחיי אדם ושוטרים?

אני מקווה שאנשי אום אל פאחם יעשו את הדבר הכי לא צפוי – לא התנגדות אלימה ואפילו לא הפגנה רועשת מנגד כמו שהציע יוסי גורביץ. מטרת הצעדה הזו אינו הפגנה נגד אום אל פאחם אלא נגד השמאל, הליבראלים, הפלורליזם ומצעד הגאווה. זה לא צריך להזיז לאנשי אום אל פאחם במילימטר, ולכן לדעתי הדבר הכי נכון להם לעשות, הוא כלום. פשוט ללכת לעבודה או לבית הספר כרגיל באותו היום, לשבת במסעדות וללכת לקניות, להתנהג כמו כל יום רגיל. פשוט להתעלם. רוע חי מלעורר כעס באחרים. רוע שמתעלמים ממנו פשוט יעלם לבד כי הוא מבזבז אנרגיה, כסף ואמינות איום על קהל שלא אוכל את הטנטרום שלו. פשוט תנו לשנאה של הגבירזלים לאכול את בריאות גופם מבפנים ע"י שלא תספקו להם את התגובה שהם רוצים.

הלוואי.

——-
עדכונצ'יק: עברו כמה שעות, בינתים גיליתי פוסט תגובה של נמרוד אבישר לגורביץ, ונראה שהגעתי למסקנות יותר קרובות לשלו, למרות שבשיקולים טיפה שונים. אתם מוזמנים לקפוץ לקרוא גם אותו, כי אחרי שקראתי את עצמי מחדש אני חושב שאצלו הרעיונות מנוסחים יותר ברור :-)