הוא היה הצבר הכי ותיק

לפי משרד הפנים יש בארץ בסביבות 1500 אנשים שעברו את גיל 100. הם מעריכים שרק 300 מהם עדיין בחיים והשאר שגיאות בירוקרטיות או נוכחים-נפקדים, מהסוג שממשיכים "להצביע לבחירות שנים אחרי מותם". הסבא שלי, שעד לפני שעתיים היה הצבר הכי זקן בארץ, הספיק לסגור 107 שנה בפורים האחרון, הספיק להצביע למפלגת העבודה בינואר, הספיק לנהל 50 שנה את האטליז הלא-כשר הכי מפורסם בירושלים, מתוך 75 שנות קריירה כקצב מאחורי הדוכן. הוא הספיק להתאלמן, לעבוד בשביל הצבא הבריטי, לשרת בהגנה ולפי אגדה לא מאוששת אחת, גם להרוויח כמה פרוטות כנער שליח של בית המשפט המחוזי העותמני. חתיכת הסטוריה שהיום סיפורה הגיע לסיומו.

שני לינקים למי שרוצה לקרוא עוד:

משה קרנצדורף חוגג 103, כתבה של יואב אבן בערוץ 2.

פוסט שלי משנה לפני, יום הולדת 102.

לצערי השבועות האחרונים לא עברו קל, והיו כמה ארועים מטרידים בבתי החולים בהם נאלץ להעביר את ימיו האחרונים. אמא שלי חושבת לכתוב פה פוסט ולו כדי להתריע על הבעיות האלו למי שיעבור אותן ביום מן הימים. במקום אחד זה היה צוות נהדר אבל חברת ניקיון איומה, במקום אחר אטימות של דיאטנית ורופא שהתעלמו מהתיק הרפואי והתגובות של המטופל שלהם, וזה כנראה קיצר את חייו בימים או שבועות. מלבד זה אפשר להגיד בהחלט שזה היה בשיבה טובה.

תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

מוסר הומניסטי, מוסר יהודי וספקנות

שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה "דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית". אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…

אז הציצו רגע בכתבתו של יואב אבן ששודרה לפני כשנה בערוץ 2 על יום ההולדת של סבא שלי וחזרו לכאן, ואז אני אסביר גם איך הכל מתקשר.

חזרתם? ובכן לפני חודש חגגנו לסבא משה 104, הפוסט הזה הוא חצי-המשך לפוסט מלפני שנתיים על יום ההולדת ה-102 שלו. שם זרקתי כמה פרטים קטנים על המשפחה של סבי. בן ציון הקצב (אביו של סבא) היה איש מאוד סובלני (לא ששמעו אז כל כך על כפיה דתית, ובקושי היו חילונים ממילא), שנולד וגדל בעיר העתיקה ויצא למאה שערים ועדיין חי בתוך קהילה שמרנית וצפופה. הוא היה פתוח לדיעות וחדשות מהעולם. בביתו גרה לאיזו תקופה בת דודה סטודנטית שלמדה בסמינר למורות1, והביאה איתה מאזור השפלה משבים רעננים של סיפורי מהפכות אזרחיות ברוסיה. לפעמים היתה נפגשת חבורת אקטיביסטים בסלון, ובן ציון נשבה ברעיונות הסוציאליזם, עד כדי שיום אחד קם ונסע במיוחד לועידת ההקמה של ההסתדרות. בגלל שהאירוע היה בעל אופי חילוני למדי הוא רק הקפיד לא להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת של הכנס, שמא יגלו את הדבר מי מלקוחותיו. אז הנה הניצנים של מוסר חברתי חילוני, סבא שלי כבר "התפקר" לחלוטין, מכר טריפה במרכז העיר ושונא את החרדים.

מצידה השני של המשפחה, אבא שלי גדל בחיפה בית חילוני למדי אבל עם סבא שהיה רב. לא היתה לו שום בעיה, והרבה רספקט ליהדות; אבל אחרי 40 שנה כירושלמי, הוא שונא כמובן את כל מה שקשור לכפיה דתית. אצלי זה כבר היה מתורגם לתגובה אוטומטית שלילית לכל דבר שקשור בדת. בגיל 13 דעותי היו מספיק מגובשות והחלטתי לא לעלות לתורה, אבא שלי צחק שהוא היה מאוד רוצה לדקלם את "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ולא נתתי לו את ההזדמנות… ברבות השנים אני התקצנתי עוד יותר, והצד הזה שלי עדיין צץ כשמדובר בדיונים על מדיניות ציבורית, אבל ה"זבנג" לראש הגיע כאשר הבנתי שאני הפכתי לקנאי מדי בכל נושאי האתאיזם גם בתחומים האחרים.

אז למה מוסר יהודי? הנושא עלה כאן לפני שנה, בעקבות פעילותי למען הירוקה-מימד. את החשיפה למצע והרעיונות יכולתי לקבל לפני שנים, הרי מימד לא קיימת מאתמול, אז מה פתאום "גיליתי את אלוהים" רק עכשיו? Yup!ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם היה איזה עב"מ שכזה בשנות ה90, לא? טוב, אני ידעתי שמלכיאור עושה דברים חיוביים בכנסת אבל לא זכרתי מה בדיוק, ושמעתי על האיחוד עם התנועה הירוקה, אבל לא הייתי מגיע לחוג הבית ב31 לדצמבר אם אלון דוד לא היה יוצר איתי קשר. את השיחה המחוממת שהיתה שם צילמה כרמל וייסמן, לשימחתי את החלקים המחוממים היא חתכה החוצה ונשאר העיקר: הרב מלכיאור בעד הביטול של חוקי דת, הוא בעד תחבורה ציבורית ירוקה בשבת, הוא אדם פרקטי ופרגמטי, והכי חשוב – הוא מבין שכפיה דתית מייצרת אויבים וסקטוריאליות.

אני יצאתי מאותה פגישה חשדן, בגלל שהמילים "הפרדת דת ממדינה" אינן על הפרק. בגלל שהוצאת לימודי הדת מהחינוך הממלכתי אינה על הפרק (להפך, דיברנו שם בהרחבה על תוכניתו לאחד את הפלגים לזרם חינוך ממלכתי אחד), ויצאתי בהרגשה שעוד לא תם החיפוש, זה נשמע חיובי אבל זה לא מושלם. בדרך החוצה טרחתי בכל זאת לפלס דרכי בין האנשים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לרשימה הצלחה בבחירות. הרב מלכיאור תקע בי מבט עייף ושאל אם אני סתם נימוסי, עניתי לו שאין לי כרגע הרגשה שאצביע בשבילם, אבל אני רוצה רשימה שכזו בכנסת בלי קשר. הלכתי הביתה בהרגשה שאני צריך לחפש הלאה, אבל דבריו המשיכו להדהד לי בראש. הקליק בא אחרי שיתופי פעולה נוספים בזכות שוקי גלילי, בזכות פגישה נוספת עם ערן בן ימיני, בזכות קריאת המצע, בזכות מה שקראתי ושמעתי הלאה על הרב מלכיאור, על יונינה (מס' 4 ברשימה) ומה ששמעתי מהם הלאה בכנס התנועה בגני התערוכה (שחבל לי שלא הועלה במלואו ליוטיוב).

היום כשאני מסתכל על ריצ'ארד דוקינס או ירון ידען מדברים עם דתיים או על דת ונגעל מהסגנון הדפוק של חשיבה סגורה. אני לא מדבר על חשיבה סגורה כניגוד ל"השארת פתח לאפשרות של אלוהים" אלא חשיבה סגורה כחוסר התחשבות בסולם הערכים של האחר, מוטעה ביסודותיו ככל שיהיה בעיני. המוזר הוא, שדווקא מומרים כמו ידען ודוקינס מסוגלים להיות פוגעניים כל כך, איפה שאני, שנולדתי בבית לא מאמין, מסוגל לתת קצת יותר מרחב סבלני לשיחה, אף אם לא סובלני. העובדה שאני מכבד אמונות של אחרים אינה סותרת את העובד שאלחם בחלק מהן בעזוז אם הן עומדות להפוך למדיניות ציבורית.

[audio:http://media.yoism.org/FSM-PieSaucusDomine.mp3]


FLYING SPAGHETTI MONSTER!
(מפלץ ספגטי מעופף)
PIE SAUCUS DOMINE
(ריבונו של רוטב העגבניות)
RAMEN
(אמן)

החיבור והגשר מגיע מתקופת בית הספר. אז לא התנגדתי לשיעורי תנ"ך או תושב"ע. לא אהבתי אותם – אני מודה – אבל לא סבלתי מהם בצורה שונה מאשר שיעורי ספרות או הסטוריה. משהו מהם חילחל; אני מוצא שאני מדבר עם חברים, גם חילונים וגם יותר מסורתיים, ואני רואה שאני בהחלט יותר בקיא מהאדם הממוצע גם בלי שפתחתי תנ"ך כבר שנים, שלא נדבר על דפי תלמוד וגמרא מימי חטיבת הביניים והבגרות בתנ"ך. מצאתי ברבות הימים שאהבתי יותר את המוסר הזה של היהדות הישנה מספרי התושב"ע, אותם הדברים ההגיוניים שהיוו קרקע מוסרית משותפת בדיעותיו של הרב מלכיאור, מאשר הפונדמנטליזם המודרני שמייצגת רוב העדה החרדית ובקצה הקיצוני שלה נטורי קרתא ופסיכים אחרים.

(הסיפור האחרון הוא כמובן ליצמן, השר-שאסור-לו-להיות-שר-במדינה-חילונית-אז-הוא-רק-סגן-שר הבריאות, שבשם הvoodoo שלו רוצה כ-140 מליון ש"ח לשפוך על העברת חדר מיון בגלל כמה קברים. אני לא חותם על עצומות, אבל אני מסכים שזה טמטום אם יסתבר שכל הכסף הזה ילך רק על שינוע הבנין ולא על ציוד ופונקציונליות. האיש לא שמע על פיקוח נפש? כיוסוי מצוין תמצאו עוד אצל אילן ואחותנו ואן-דר-גרף)

מה שאני בעצם מנסה להגיד כסיכום לפוסט הארוך הזה, הוא שבעוד שאני מתנגד לדוגמות דתיות וממסד דתי, אין לי בעיה עם מאמינים שמבינים שהומניזם צריך להיות התשתית המוסרית ולא הלכות שלופות מאיזה ספר עתיק. מאתר היואיזם אני חותם בקלות על הרבה אמירות שנתקבצו שם, אולי במיוחד על זו של צ'רלס צ'פלין וזו של הוומבאט שמסכמות את זה יפה, או זו של קרל סאגן, ב"נקודת תכלת":

ולמי שצריך גרסא עם כתוביות במקום קולו הדרמטי של קרל, נסו את הגרסא הזו.

רציתי לסיים באקורד היותר מבודח של "רקדו, קופים, רקדו!" אבל לכבוד חודש השואה השנתי שמתחיל בימים אלו, חשבתי שמן הראוי להיות יותר רציני בנושא…

-------
  1. שמה היה ציפורה גולדברג, סבא טוען שהיא אמה של עדי רבן מקול ישראל אבל אני לא אחתום על זה[^]

מקבץ לינקים לסיכום היומיים האחרונים

אני עדיין מנסה לסכם לעצמי מחשבות לגבי "מה הלאה", אז עוד אין לי סיכום. בינתיים מקבץ לינקים "קטן" ממה שנשפך ברשת:

הטור האישי של דורון אביגד "הדרך לגהינום רצופה אלי ישי", נוטש את הטיעונים הקרים ובועט לרגש כמו אחרון "הבלוגריסטים" (כך קוראים לנו הטוקבקיסטים…). מפליא לראות ניסוחים כאלו בעיתון עסקים עם פוזה וחשיבות עצמית:

לעולם אל תקלו ראש בחוסר הביטחון הממשלי, ברגעים נטולי הנחת שבהם מרגישים הפקידים שהעניינים יצאו איכשהו משליטתם. "מי יצטרף מרצונו למאגר היפהפה אך הכה-בתולי שלנו?", שאלו את עצמם אנשיו של ישי – והתשובה לא איחרה לבוא: רק מטומטמים שקונים הבטחות של פקידי ממשל, שמבינים בטכנולוגיה ובשמירה על מאגרי ידע כפי שהומר סימפסון מבין באירופה.

ואסגור בינתיים בציטוט חסר בושה של פוסט שלם של שוקי שהקדים אותי בגרסה קולעת לשיר המתבקש פה:

בהתחלה לקחו את הקיצבאות –
ואני לא אמרתי שום דבר, כי אני לא נכה או ניצול שואה.

אחר-כך לקחו את הפליטים –
ואני לא אמרתי שום דבר כי שכחתי שפעם גם אני הייתי פליט.

אחר-כך לקחו לי טביעת אצבע –
ואני לא אמרתי כלום, כי אני אידיוט.

בסוף באו לקחת אותי –
אמרתי: תקחו, בין כה וכה נשבר הזין מלהיות חופשי בארצנו.

בואו למצעד זכויות האדם בשישי.

מצעד האיוולת הפרטי שלנו

כה אמר חורחה סנטאניה, "אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחזור עליו". הציטוט זכה לאלפי גרסאות אבל למעט מאוד מפנימים, והשאר (כמו שאומרים) הסטוריה.

ארה"ב לא למדה מתקופת הפיכות "רפובליקות הבננות", וחזרה על השיטות עם לוחמים ווהאבים ואפגניים, התוצאה היא כמובן אל-קעידה. ישראל גידלה כך את החמאס, והיום המחיר הוא שאנחנו גם מעלים את המחיר של החלפות שבויים בכל משא ומתן. לא רק שאנחנו מחזקים כך את גישת החטיפות של אויבינו, אנחנו בדרך מאבדים גם את השפיות, והמוסר שאנחנו כל כך גאים בו מתמוסס ומחליף רציפות לוגית בשיקולי תדמית תקשורתית ודעת קהל.

אז ברצף של פתרונות "פצצת אטום כדי להרוג פיל", היום הכנסת עומדת להצביע על חוק הזוי ומסוכן, ואם לא תהיה שוב דחיה אני מפחד שביבי יפעיל משמעת קואליציונית והחוק יעבור. שטרית והמאגר הביומטרי שלו עוד לא עלו בחיי אדם (שאנחנו יודעים עליהם) ואולי עוד לא סייעו למעקבים, קנוניה כזו או אחרת של 1984 ו-"האח הגדול", אבל יש סיכוי טוב שזו נקודת האל חזור שעוד נתגעגע אליה. למישהו יש תרגום עברי טוב לtipping point? אני יוצא כאן בקריאת רייגן נרגשת:
"Mr. Netanyahu! Tear up that law!" (ובהזדמנות גם Tear down that wall, טוב? חבל על הבטון היקר…)

המצגת הזו מסתובבת במיילים. אין לנו מושג מי חיבר, אנחנו מניחים שהוא שחרר את זה לרשות הכלל ללא תנאי רשיון:

אתם מוזמנים לתת אליה לינק או להוריד אותה אליכם ב-PDF (בערך 1.1MB). המקור לעריכה בפאואר פוינט ובאופן-אופיס אימפרס (כ-3.5MB כל אחד).

אבל אני בשעות ישיבת הכנסת לא אשב מול ערוץ 99. אני מתכוון לשמוח בחתונה של גיא, אם הגב יתיר לי אני אפילו ארקוד. אני מקווה שלא יקחו לי את החשק והסיבות לרקוד עוד בחיים :)

קלט

מה שנכנס לי למוח. לינקים למקומות הנהדרים שמהם אני לומד או סופג השראה, העמוד הזה יתעדכן מדי פעם, כמובן.

מדע פופולארי ביוטיוב

ראשית יש את עמוד הבית של למידה ביוטיוב.

ערוצים של מוסדות לימוד

ריכוזים אחרים של הרצאות, כתבות ופודקאסטים מעניינים לא פחות

אותיות

בלוגים למדע נוספים למה שהזכרתי אפשר למצוא בטכנוראטי (יש שם כמה שאני דוגם אבל לא קבוע), יש גם רבים מומלצים בבלוגיה של סיינס בלוגז. בלוגים ישראליים מומלצים על ספקנות ומדע תוכלו למצוא בפלאנטה של הספקנים הישראליים.