מדע ומוסר

יותר מדי פעמים אני נתקל ברחבי הרשת במגיב או בלוגר שמבלבל בין מחקר מדעי ויישום הנדסי. מחקר מדעי הוא אכן פרויקט (שאמור להיות) פתוח ושיתופי. אידאלית ללא סודות מקצועיים, גאווה ודעה קדומה, אבל עוסקים בו אנשים, לטוב ולרע, עם אגו ואינטרסים. מדען טוב בעיני הוא אדם ששם בצד את האגו והדעות הקדומות, מנסה ללכת אחרי האמת שמצטרפת מהראיות, לומד על הכשלים הקוגניטיביים של חשיבה אנושית ומנסה לפתח שיטות להעלים את השפעתם מתהליך המחקר. הבעיות המוסריות בתהליך הזה הן בעיקר איך לחקור דברים בלי להרוס עותקים ייחודיים של הנחקר – למשל יש לנו רק כדור ארץ אחד לחקור בו אקולוגיה והתחממות גלובלית, בניגוד למחקר על תפקוד מוחות של בעלי חיים נחותים שאפשר להשיג במאות (אני מקווה שעכברים ולא קופים, עד כמה שאפשר). במחקר על בני אדם, יש גם בעיות מוסריות רציניות בכל הנוגע לניתוח בגוף חי או הדבקתו במחלות ומשחקים בגנטיקה שלו. לכן מנסים לחקור מודלים (מבוססים בצורה מוצדקת בהתאם למה שחוקרים) על חזירים ועכברים ושאר חיות מעבדה, בהתאם לנושא הנחקר. אני לא חושב שזה אומר שחוקרים בטעות את הדימוי במקום את הנושא עצמו ומשליכים – את זה אולי עושים בסיינטיפיק טמקא בלי להבין את המחקר המקורי (אבל נכון שלפעמים יש גם מחקרים גרועים, ולכן חייבים תהליך מבוקר של בדיקת עמיתים).

לכן, אחד הכיוונים להגדיר את תהליך החקירה המדעית, או השיטה המדעית זה „איך לא לעבוד על עצמינו” או „איך להוציא את עצמינו מהמשוואה”. אנחנו לא מייתרים את תופעת החיים כפקטור, אלא מנסים לבטל את השגיאות הקוגניטיביות שלנו כחוקרים כדי להגיע למידע ומסקנות אובייקטיביים על הנחקר, ללא דעות קדומות והנחות מוטעות. יש תחומים שלמים של מחקר לגבי איך נכון לתכנן ניסויים בכל תחום, במיוחד במקומות שבהם המחקר עלול להזדהם – אם רעיונית, או ע״י חיידקים או כל גורם חיצוני אחר שיפריע להגיע למסקנות.

אחרי שיש לך מסקנות ביד ואתה יודע להעריך "מה יקרה אם אעשה כך וכך", אתה יכול לקחת את הידע הזה וליישם אותו בהנדסה, לפתח אתו טכנולוגיה, חומר וכולי. במילים אחרות המדען יגלה איך לשחרר אנרגיה מפיצול האטום, המהנדס יקבל את ההוראה (מאינטרסים כלכליים, פוליטיים או אחרים) להשתמש בידע הזה לבניית כור אטומי להפקת חשמל נקי או לייצור פצצה שתרצח מליונים. החלטות מוסריות קיימות בתהליך המחקר בכל שהוא נוגע לצרכים של התערבות בחיי אורגניזמים אולי, אבל האחריות הכבדה יותר נופלת על היזם והדוחף שמעסיק את המהנדס, להוציא לשוק מוצר טכנולוגי שעלול להזיק לאנשים או לחברה האנושית במעגל קטן או גדול של משתמשים וכולי.

כמו שמדען צריך לאמן את עצמו בחשיבה לוגית „קרה” ולהשקיט את דעותיו הקדומות והאגו, כך גם נבחר ציבור ומנכ״ל או בעל עמדת החלטה צריך אי אילו מנגנונים שיפקחו עליו שיעשה את הדבר האחראי. לכן יש חוקים, רגולציות ושאר מנגנונים, וזה אף פעם לא מושלם אם זה מגיע רק מבחוץ. כאן יש שאלות מוסריות – האם להתערב בחינוך ולעורר אחריותיות מגיל צעיר, או ללכת לכיוון הליברטני ולהשאיר את החינוך להורים, ולסמוך על כל האנשים לפתח לבד חוש מוסר והבדלה בין טוב ורע. לא חסרות דוגמאות של ציניות שלווה של מוכרי מוצרי נפט, סיגריות, אוכל שמן ושאר דברים מסוכנים לחברה, הפוליטיקאים מתווכחים אם ראוי לעצור את זה ברגולציה, אף אחד לא מדבר על חינוך לאחריותיות. בנקודה הזו, כרציונליסט שרוצה לעשות את הבירור הערכי שלו, אני רוצה לקבל מידע – האם חינוך כזה קיים? האם הוא עובד? האם הוא מיושם בצורה כלשהי בעולם ומה ההשפעות? האם יש תרבויות שבהן זה יותר חזק ואיך אפשר לשנות את התרבות שבה אני חי להיות דומה יותר לתרבויות האלו? אלו שאלות שמדע יכול לחקור ולענות לי עליהן, בשיתוף עם שקיפות שלטונית וניהולית של גופים פרטיים וציבוריים. לכן כרציונליסט אני נלחם גם למען חופש מחקר, גם לחופש מידע מדעי וגם לחופש מידע ציבורי (=שלטוני). אין לי איך לדרוש מהנבחרים שלי אחריות לעשות את הדבר הנכון כשגם לי וגם להם אין גישה למידע שייתן לנו לשפוט.

אז עכשיו לשאלה הבאה: האם יש למדע מה להגיד לנו בנושא מוסר? האם יש בכלל מוסר אבסולוטי לחקור אותו? יש ענף שלם למחקר מתודולוגי ואקדמי של מוסר והוא נקרא „אתיקה”. אפשר לראות איך אנשים מגיעים להחלטות, איך הם מתמודדים עם סתירות ובונים ראיית עולם קונסיסטנטית, ויש מתמחים בתחום של ביו אתיקה, או אתיקה של חינוך וכולי עוד הרבה תחומים שראויים להיחקר. אם תשאל אותי, גם ספרות ספקולטיבית (ובמיוחד מדע בדיוני) הם מעין כלי מחקר כאלו בצורה מעניינת – אנחנו יכולים לחשוב „מה היה אם” ולהגיע לכל מני מסקנות, ולראות אם זה תואם את ראיית העולם שלנו. תרגילי מחשבה זה דבר מאוד חזק, ועד כמה שידוע לנו, אנחנו החיה שעושה את זה הכי טוב מכל יצור חי אחר על פני הכוכב, אבל זה מנגנון לא מושלם, וצריך לפתח גם כאן מתודולוגיות, איך לא לדמיין עתיד תוך הטיה של המסקנות שנובעות מדעות קדומות… :)

אז האם המדע מכתיב מוסר? לדעת סאם האריס כן (אתם מוזמנים לחפש הרצאות שלו ברשת, לא צריך לרוץ לקנות את הספר), אבל לדעתי לא בדיוק. לדעתי אתה צריך להחליט על כמה אקסיומות והמדע יעזור לך לבחור את תורת המוסר שלך. למשל אני בוחר כאקסיומה, אקראית לגמרי וסובייקטיבית לחלוטין, שטוב שהמין האנושי ישרוד וישגשג. אני יכול לשאול עכשיו אם אני רוצה קידמה טכנולוגית או לא, אם החלטתי שכן אני יכול עכשיו לשאול האם ראוי להאריך את חיי האדם הממוצע, למרות שהמדע אומר לי שיהיה פיצוץ אוכלוסין. אני יכול אז לשאול מה הן השיטות האפקטיביות לשמור על אוכלוסיית האדם בגודל קבוע, בצורה שלא תפגע בזכויות הפרט ותראה איך במשפט וחצי כבר הגעתי לדיסוננס קוגניטיבי. אני רוצה שלאנשים יהיה את החופש להביא עשרה ילדים למשפחה, אבל אני גם יודע שזה יעיק על המשאבים ויגרום לסבל לדורות הבאים. המדע יכול לעזור לי לדמיין מה יהיה במורד כל מסלול שאבחר, אבל הוא לא יכול להחליט לי מה יותר נכון. החלטות מוסר הן בסוף עניין מאוד "אורגני" ואנושי שלא יכול להיות רק קר ויוטיליטארי, זה לא עניין מדעי נטו, אבל חייבים ידע ומודעות כדי לבחור נכון. בחירות ללא ידע ומודעות לרוב גורמות לחזור על טעויות העבר, אני בטוח שמישהו כבר אמר את זה באיזה נוסח…

אז זו התשובה שלי לפעם הבאה שמישהו יגיד לי שהמדע יכול להכתיב מוסר בדיוק כמו ציווי אלוהי/דתי: אמממממ… לא. אנשים בוחרים סובייקטיבית לאילו עובדות מדעיות בא להם להקשיב ויכולים למצוא לעצמם ציטוטים מדעיים חלקיים כדי לגבות את הרצונות האישיים שלהם, אבל את זה עושה גם כל דת ביחס לדברי מקימיה וכתביה, כולל אפילו דתות חדשות כמו מורמוניזם או דנדשות מהאריזה כמו סיינטולוגיה.

סוגשל תגובה ממשרד התחבורה

למי שלא עוקב אחרי הסאגה: לפני שנה וחצי פניתי לממונה על חופש המידע במשרד התחבורה, הגברת אפרת קילשטוק, בבקשה להבין קצת יותר אודות המאגר הביומטרי של תמונות הנהגים שהם אוספים מזה מספר שנים לצרכי הרשיון. אני מניח שכולכם יודעים שבניגוד למשרד הפנים שעד עתה דרש מכל אזרח להביא בעצמו תמונות מפוטורצח, משרד התחבורה מקפיד לצלם אותנו דיגיטלית בעצמו מזה מספר שנים. המגמה שהפריע לי ולאחרים היא שמאיזשהוא שלב שודרגו איכות התמונה להתאים לדרישות של תמונה ביומטרית, ואיתן עלתה גם הרזולוציה. במקביל פרסם משרד התחבורה בגאווה כי התמונות מסייעות לזהות בדיוק רב את בעל התעודה בשיטות ממוחשבות חדשניות, או במילים אחרות, זהו מאגר של תמונות ביומטריות.

כיוון שמעולם לא הודה המשרד שהופעלו תוכנות ניתוח ביומטריות על התמונות, ולכן המאגר אינו "מאגר ביומטרי". זה נכון מבחינת ההגדרה המשפטית אולי, אבל טכנית התמונות הן ברזולוציה גבוהה ומינימום צלליות וכולי, כך שכל מי שיקבל לידיו את המאגר יוכל לעשות בו בקלות רבה שימושים ביומטריים. מי קיבל אותו לידיו? ובכן, יש לנו עדויות שמסופי משרד הפנים מקפיצים על מסכי הפקידים את התמונות האלו, ואנו יכולים להניח שגם למשטרה וגופים אחרים יש גישה למאגר או עותק שלו, ולמשרד התחבורה אין באמת שליטה על אילו ניתוחים ושימושים נעשים על המאגר. לכן הגשתי את הבקשה, שלצערי עד היום נענתה בנפנוף עד זריקת התירוץ של אבטחת מידע כסיבה לא לתת לי תשובה, למרות שזו אינה אחת העילות החוקיות לסירוב לפי חוק חופש המידע.

אחרי התערבות של התנועה לחופש המידע והתנועה לזכויות דיגיטליות והבהרה כי לא נעזוב את הסיפור גם במחיר הגשת עתירה משפטית, משרד התחבורה נתן לנו בסוף מאי את התשובה הכי מפורטת שהוא יכול להרשות לעצמו, ובה הוא לא ממש עונה על משהו משאלותינו, ומתחמק מהדברים החשובים.

אני אפרק כאן אחת לאחת את השאלות והתשובות לכל סעיף, למען יופיעו בטקסט בשביל גוגל ולא רק כ-PDF

ראשית, יש להסיר טעות ולהבהיר, כפי שציינתי במכתבי הקודם, מאגר התמונות של משרד התחבורה אינו מאגר הביומטרי במובן המקצועי של מונח זה. הטעות כאילו הוא כן ביומטרי, נובעת ככל הנראה מפרסומים שונים בנושא זה על תוכניות שאליהן התייחסת בפנייתך, אך לא מומשו בפועל

אכן, כמו שאמרנו בפעם הקודמת שאני ודורון קיבלנו את התגובה הזו, התמונות ביומטריות, המאגר איננו ביומטרי. משרד התחבורה ממשיך להתמם או שבאמת אין האנשים שם מבינים את הבעיה. המאגר איננו ביומטרי בידיים של משרד התחבורה אבל מרגע שישנה את דעתו או שהועבר עותק שלו למשרדים אחרים או למשטרה, הוא יכול להפוך במטה קסמים למאגר ביומטרי שאין אף אחד יודע או מפקח עליו באותה הרמה שחוק המאגר הביומטרי של משרד הפנים מקפיד. זה צריך להטריד אותנו, ולמעשה גם את משרד הפנים, כי זה מחליש את סודיות המאגר שלו.

ונעבור לפירוט התשובות שלהם לכל אחד מסעיפי הפניה ה"מעצבנת" שלי:

1. מהם הצווים או התקנות שהביאו להקמתו ומגדירים את ניהולו של המאגר החדש?

תמונות ממוחשבות ניטלות ע"פ תקנה 174א' לתקנות התעבורה, כפי שכבר נאמר במכתבי אליך מיום 18/2/10.

את התשובה הזו אכן כבר קיבלתי ופסלתי, ועניתי להם עליה כמפורט כאן. התקנה לא דורשת איכות ביומטרית, אינה מגדירה שלמשרד התחבורה מותר לשמור מאגר של תמונות, ובהחלט לא מדברת על השאלה של עם מי לחלוק את המאגר ובאילו תנאים.

2. מתי הוצאו הצווים ומתי התחיל היישום?

התקנה הותקנה לראשונה בשנת 1994, ותוקנה ב-1998 וב-2005. יישום הסבב הנוכחי של צילום התמונות של ציבור הנהגים החל ביולי 2006 (צילום חובה החל משנת 1994).

במילים אחרות, כבר חמש שנים שיש מאגר ביומטרי שהולך ותופח, ומועבר לגופים מחוץ למשרד התחבורה.

3. מה גודל המאגר כיום? (מס' רשומות, גיגה-בייטים)

במאגר מצויים כ-3.5 מליון תמונות נהגים.

ועד כמה שאנחנו יודעים, כנראה שכל התמונות האלו נמצאות גם זמינות למשטרה.

4. מה היא איכות התמונות הנשמרות ובאיזה פורמט?

התמונות נשמרות ב-jpeg, בנפח קטן עד 50k

קיוויתי לשמוע על מגהפיקסלים, אבל לפי הערכתי מדובר בכל זאת באיכות ביומטרית, בהנחה שהתמונות הן בערך 2MP.

5. מה היא התשתית הטכנולוגית שבאמצעותה מנוהל המאגר? אשמח לפירוט תוכנות ניהול מסד הנתונים, רמות הצפנה של המידע והתקשורת, גישה ישירה דרך האינטרנט הציבורי לספקים חוץ-ממשלתיים.

כפי שנכתב במכתבי הקודם אליך, אין לציבור גישה למאגר דרך האינטרנט, יתר הפרטים חסויים מטעמי אבטחת מידע.

טוב, את זה אנחנו כבר גילינו כשהלכתי להצטלם בחנות (זוכרים את הסרטון?) ואז כששלפו והדפיסו את התמונה בסניף של איסתא. נראה שהעמדות מחוברות דרך האינטרנט הציבורי, הגישה שלהן למאגר כדי להעלות ולהוריד תמונות מוצפן על גבי HTTPS לכתובת באתר משרד התחבורה (שוידאתי שנגישה גם מאצלי בבית), וההזדהות מול המאגר דורשת שימוש במספר ח"פ המשתנה כל כמה דקה מהתקן Security Token שנמצא על מחזיק המפתחות של המפעילים המוסמכים. זהו התקן לא מושלם אבל לא רע.

הבעיה האמיתית בתשובה הזו היא הסתרת המידע כדי לשמור על הבטחון. לא ביקשתי לדעת את מפתח ההצפנה אלא את שיטות העבודה. שיטות טובות לא אמורות להיות פגיעות בגלל שמספרים מה הן. לפי הביקורת הנפוצה נגד אבטחה באמצעות עמימות, גוף ששומר על המידע הזה בסוד לא מבין מה הוא עושה – או יותר גרוע, מפעיל שיטות אבטחה גרועות ולא מבין מה הוא עושה. הנוהלים והאבטחה הוקמו בוודאי ומתוחזקים ע"י מרמנת או אחד הספקים החיצוניים של המשרד, ונשמע כאילו המשרד בעצמו סומך עליהם בעיניים עצומות. לא מתאים לי.

6. מי הגופים/ספקים המופקדים על ניהול תשתית המידע והתקשורת מלבד צוות המשרד?

אין גופים נוספים המופקדים על ניהול תשתית המידע מלבד צוות המשרד.

מדאיג או מרגיע בהתחשב במה שהם מספרים? תחליטו לבד.

7. כל כמה זמן נערכות בדיקות אבטחה למערכת, ע"י מי? האם תוכלו לפרסם את תוצאות הבדיקות?

בדיקות אבטחת המערכת נערכות מפעם לפעם ע"פ הוראה הניתנת ע"י הממונה על אבטחת המידע במשרד. תוצאות הבדיקות אינן לפרסום מטעמי אבטחת מידע

נראה שאין שומרים על השומרים, ואין שקיפות, אז אין מול מי להצטדק אם יש בעיות.

8. התפרסם באתרכם ובמקומות אחרים כי המאגר הקיים נגיש למספר גופי ממשלה וחברות פרטיות. למי יש גישה לנתוני המאגר ולאילו שימושים?

המאגר אינו נגיש לחברות פרטיות. לגופי ממשלה בודדים שאושרו לפי פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות, מאפשרים לשאול שאילתות פרטניות. פירוט הגופים המאושרים חסוי מטעמי אבטחת מידע ובטחון.

במילים אחרות, לדעתי סביר להניח שלמשטרה ולשב"כ יש עותקים מהמאגר, והם בוודאי מתעדכנים מפעם לפעם. אני חושב שאפשר לשאול שאלות הבהרה כמו כמה פרטניות השליפות וכמה שליפות כאלו בשנה מתרחשות, אבל אני מנחש ששוב ינפנפו אותנו "מטעמי אבטחת מידע".

9. האם גופים חיצוניים מחוברים באופן מקוון? באיזו איכות נשלחים לחברות אלו קבצי התמונות? אילו עיבודים, ניתוחים או הפקות מידע ביומטרי נעשים היום על המאגר ע"י משרד התחבורה ושאר הגופים איתם הוא חולק את המידע?

לא נעשים עיבודים, ניתוחים וכיו"ב על המאגר של המשרד

אף מילה על מה עושים גופים אחרים שמחזיקים עותקים מעודכנים יותר או פחות של המאגר.

10. מה הם התנאים לקבלת גישה למאגר ואילו אמצעי פיקוח קיימים על הגופים שקיבלו גישה עד היום?

עמידה בפרק ד' לחוק הגנת הפרטיות והפיקוח הוא על פי האמור בחוק זה.

פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות מציין בין השאר כך:

חובותיו של גוף ציבורי
23ד. (א) גוף ציבורי המוסר דרך קבע מידע בהתאם לסעיף 23ג יפרט עובדה זו על כל דרישת מידע בהתאם לחוק.
(ב) גוף ציבורי המוסר מידע בהתאם לסעיף 23ג יקיים רישום של המידע שנמסר.
(ג) גוף ציבורי המקבל דרך קבע מידע בהתאם לסעיף 23ג, והמידע נאגר במאגר מידע, יודיע על כך לרשם ועובדה זו תיכלל בפרטי רשימת מאגרי המידע לפי סעיף 12.
(ד) גוף ציבורי שקיבל מידע בהתאם לסעיף 23ג לא יעשה בו שימוש אלא במסגרת הסמכויות או התפקידים שלו.

תשמעו, אני לא עורך דין, אבל אני יכול להשבע שכתוב פה שגם משרד התחבורה וגם חבריהם למיטה חייבים לפרסם שהם מקיימים יחסים.

11. האם ידוע על דליפה של עותקים מלאים או חלקיים של מידע ממאגר התמונות? כיצד טופלה הבעיה?

לא ידוע במשרדינו על דליפה מהמאגר.

12. מהו הנוהל שהכין המשרד לטיפול במקרה של דליפה?

אופן הטיפול בדליפה, אם תהיה, חסוי מטעמי אבטחת מידע.

מטריד משהו, עכשיו אני תוהה האם יש להם בכלל נוהל כזה?

13. כיצד נערך משרד התחבורה לתיקון כל הנהלים הנ"ל כתוצאה מהחקיקה החדשה?

החוק הנ"ל (הכללת אמצעים ביומטריים וגו' – ע.א.) אינו רלוונטי למאגר התמונות של המשרד

אולי, אבל המאגר של המשרד בהחלט רלוונטי לבטיחותו של המאגר הביומטרי של המשטרה של משרד הפנים. מישהו צריך לפעול בנושא ויפה שנה אחת קודם.

14. אם אווכח שאני מודאג מהתנהלות המאגר, אוכל לבקש שתמונתי תוסר ממנו? אני מבין שבזה עלול להיות כרוך ויתור על רשיון הנהיגה שלי, אך ברצוני לוודא שאני לא אקריב אותו לחינם, ותמונתי אכן תוסר אם אבקש.

כפי שנכתב במכתבי מיום 18/2/10, על פי תקנה 174א' לתקנות התעבורה רשיון הנהיגה חייב להיות רשיון עם תמונה ממוחשבת, לכן לא ניתן להסיר את התמונה ולהפיק רשיון מחודש ללא תמונה.

תשובה מדויקת – אבל לא לשאלה ששאלתי! לא משנה, זה לא שאני באמת יכול להרשות לעצמי להסתובב במדינה הזו ללא רשיון כשאין תשתית תח"צ מוצלחת.

קוריוז לסיום – המכתב הקצר הזה עלה לי בהרבה המתנה, תסכול ואגרה של תשעים ומשהו ש"ח. צבי דביר מהתנועה לזכויות דיגיטליות השקיע הרבה יותר מאמצים במכתב מפורש ומנוסח כדבעי שבו הראה לקילשטוק וצוותה מהיכן מטיל הדג את מימיו, כולל ציטוטי שופטים על חשיבות השקיפות השלטונית וכולי. במכתב התגובה קילשטוק מציינת אותו בתור עורך דין והדבר הצחיק אותו, אבל בינינו, אם הייתם רואים מה הוא שלח לה, הייתם מסכימים שהוא כנראה עו"ד בנשמתו לפחות. בין עורך דין אמיתי ל"עורך הדין" דביר פרץ ויכוח את מי התואר הזה מעליב יותר (את עורכי הדין או את צבי). תוצאות יפורסמו במדורי הרכילות.

עכשיו רק נשאר להחליט אם מבקשים מהם עוד סבב של הבהרות או שאנחנו מרגישים שיש כאן מספיק חומר לצאת לעתירה על השערוריה הזו.

Choice of learning style

This post is in English for several reasons. Mostly it's because it was originally posted in English on "Metacognition: Learning to Learn" on Linked-in and I care not retype the whole thing, much less translate it (most of it was pasted without editing). For more about English posts in my predominantly Hebrew blog see my new page about this.

I'm a beginner in the field of education, but I want to become a better teacher. Here's one of the issues that bugs me the most – Is there a widely agreed-upon taxonomy of teaching/learning styles, accompanied by tools to figure out which approach is needed by each student?

Quoting from Debra Franciosi on another thread in that forum:

This worked in my classroom, and now I incorporate it into my adult training activities:

Provide learners with opportunities to learn in different modes — so they can work from their strengths, shore up weaker areas, and possibly discover new areas of strength. Once they have had this introduction, if you clearly identify your learning goals, then give the learners a menu of choices — how they get there CAN be up to them — as long as they get there. In K-12 classroom situations, it can take a while (months) to train them in the different options. I found that they were much more willing to try things when they understood the master plan — they would get to choose the best methods for their learning styles once everyone tried everything.

So there it is. One student gets confused or shut off if you show them the target before you embark on the journey. Others need to know that goal, so it's easier for them to put the stepping stones in place (putting the information available in context, if you will, to build it into knowledge at their own pace). Another class of learners can't grasp new ideas if you don't keep relating it to a subject they already know – throwing the burdain of finding parables for every unit of the subject. Other students will find it key to figure out those connections themselves and not have them spoon-fed.

The problem is that many of these approaches might contradict, most learners use more than one technique to handle different types of knowledge buildings (One example of the difference was given in the "Metacognition" forum by JM Ivler: "Math: Hierarchy ; Science: Helix ; Languages: Immersion"). I suggest that we try Franciosi's suggestion at some age (10-13, depending on the learner's levels of "self awareness", if you could suggest a test for evaluating that). At that point, somewhere at the upper two classes of elementary, we tell the kids – "these are the 6 common learning styles we see, there are also these other 41. Do you recognize yourself in 2 or more of these categories? maybe try to think about this during classes and see which is your style in terms of liking/comfort or efficiency of understanding the information. Can you recognize the different teaching styles and be able to figure out if you prefer subjects because the teachers that teach them are conforming with the ways you are most likely to learn better or be more engaged? do you think you'd like lit/math/history/whatnot better if it was taught in a style more like that of that teacher or another?

Someone asked how is metacognition related to "learning to learn", so there's metacognition in the learning process for you. Sadly nobody ever approached me to give me this choice. In highschool we were grouped for certain subjects like math and physics based on our grades, which determined whether we would be taking 3, 4 or 5 unit matriculation tests come senior year.

I'm thinking: If a certain teacher simply can't give all the students what they need in a specific class, maybe it's time for students to pick the teacher by style and not have the school pick one for them by grades? How much better of a student could I be if at the 5th or 6th grade I was given to the tools to figure out what learning styles are better or worse for me and allow me to try the adjustments and be able to give feedback on what's not working right. rather than just thinking I hate the subject or the teacher or both without having the vocabulary to explain why.

A moment of metacognition then: As any of you can read from this post, I'm the kind of person who needs to understand the goal, try to break down its meaning to the needed secondary goals, and then attempt to plot the shortest "route" of stepping stones to reach them all with efficiency. not sure it's a good strategy, pretty sure most students don't try to get down this kind of a road at all, and most teachers thought I was a pain in the #$%, which in turn caused my school years to seem mostly as an attempt to pull the breaks rather than try to keep up with the teacher. I hope to start a project where learners of all ages and styles could find their path to learning even when sharing the same environment. More on that in a different post.

-------
  1. I'm not sure if there's an official taxonomy of 4 or 6 or 10 learning styles, this is just an uneducated guess[^]