הספר The Martian, או כפי שתורגם לעברית “לבד על מאדים”, מתאר סיטואציה בעתיד הקרוב, בו נאסא שולחת למאדים את סדרת המשלחות הראשונה שלה, לביקורים בני כחודש כל אחד. בין המשלחות המאוישות נשלחים לכוכב הלכת גם טיסות רובוטיות עם ציודים, אספקה וכלי הטיס המיועדים משלחות עתידיות לחזרה אל החללית (שנשארת במסלול כמו תחנת החלל בזמן הירידה לכוכב). הספר התחיל כסיפור סדרתי בבלוג של כותב מד"ב חובב, תכניתן בשם אנדי וויר. הצלחת הסדרה דחפה את אנדי להוציא אותו כרומן, ולמרות שלא זכה בפרס גפן, שמעו עליו בהוליווד וגם בנאסא, והתלהבו מאוד, ובצדק. יש כאן סיפור אנושי מעניין ומדע קשה, למעשה הבדיוני פה הוא הסיפור, לא המדע, עד כמה שאני יודע. בעיני ובעיני חברי הספקנים המדעיים זו קומבינציה שמאוד ראויה ודרושה, ותמיד צורם לנו כשמוותרים בהוליווד על דיוק מדעי בשביל העלילה. כאן לא חסכו בדיוק (וזכו עקב כך לשיתוף פעולה נרחב מנאסא) ויצא, לא למרבית הפלא, סרט נהדר. אנושי, מותח, מרתק.

ומכאן - קצת ספויילרים

הם למטה, עמוק בקבר, ישנים בארון גותי מפחיד, ופעם בשנה הם עולים ומחפשים להם גופה צעירה ויפה לנעוץ בה שיניים ולמצוץ ממנה את הדם. אני מדבר כמובן על חברות ההפקה של הוליווד שאוהבות להתניע מחדש דמויות וסיפורים מהצלחות ישנות כי אין להם בייצים לנסות רעיונות חדשים. הסיבוב האחרון הוא התנעה מחדש של באפי. דידי חנוך מנתח בפשטות ואני מסכים איתו, זה כנראה יהיה אסון נוסף. אין לסרט החדש קשר לכותבים או השחקנים המקוריים, וכיוון שזו התנעה חוזרת ולא המשך הסדרה, אנחנו יכולים לצפות שפשוט יקחו את הסיפור המקורי, וישחקו עם המינונים, כדי שאיינג’ל המחודש יוכל להיות אדוארד II. הכותבת הצעירה, שאין לה שום נסיון מוכח, שואבת עידוד מההתנעה המחודשת של באטמן, שלהזכיר לכולם, מותנע זו הפעם השלישית בשני עשורים, ואני אישית התפתלתי מסבל במושב ב"האביר האפל".

היוזמה האחרונה לחיבור לבבות היפי עולמי נולדה בכנס TED ונקראת “האגודה לחמלה” (הקהל מוזמן להציע תרגומים יותר טובים). המקימים הם טדסטרים שונים, הדלאי-לאמה, מנהיגי דתות וידוענים שונים. המטרה יפה, ואני שמח שבניגוד לקדימונים, הנוסח הסופי לא מתייחס רק לדתות אלא ל"מסורות אתיות ורוחניות" גם כן. אני לא יודע מה זה אומר לגב מי ששומר על אתיקה בלי שהיה לו חינוך מסורתי כלשהוא, אבל בואו נגיד שהומניזם חילוני זה מסורת :-)

שני פוסטים אחורה הפנ(ת)ה אותי הקורא(ת) הנאמנ(ה) זמ"מ למאמר מדעי של ד"ר דן פרומקין על אימות פורנסי של דגימות DNA. במאמר בNYT הוא מספר למעשה כמה קל לכל סטודנט לתואר ראשון בביולוגיה לפברק דגימת רוק או דם שלי עם הרוק והדם שלו, אם יש לו את ה-DNA שלי ממאגר כלשהוא (למשל זה שמשטרת ישראל אוספת כבר כמה שנים). מדען מNIST מגיב בכתבה שזה מאוד מרשים אבל הוא “לא חושב שהפושע הממוצע יטרח ללמוד וליישם את השיטות האלו”. הזמן יגיד. אם הפשע ישתלם, אנשים ישקיעו בציוד.

הסרט הזה הועלה ע"י צלם של הגארדיין שקנה את המצלמה רק לצרכי צילום וידאו. אני ממליץ לכם בחום להגדיל למסך מלא!

מדובר במהפכה, לא פחות. אפשרויות הצילום כאן אינסופיות יחסית למצלמה אחרת שבפחות מ20K ש"ח או אולי אפילו $20K. גודל החיישן מאפשר שליטה מדהימה באפקט עומק השדה הרדוד, כי למעשה מדובר בשווה-ערך אופטי למצלמת 35מ"מ של אולפני הפקה הוליוודיים, מהסוג שאיתו צילמו את 99% מסרטי הקולנוע שראינו בחיינו, רק שכאן הכל דיגיטלי, עם אפשרויות שליטה מגוונות, עם מבחר אופטיקה הרבה יותר מגוון, עם עצמיות מייצבות מעולות, ועם כל מיני עצמיות “אפקטים” כמו טילט-שיפט שנעשה בה שימוש בקליפ הזה. הפירוט המלא בלינק דלעיל.

איפשהוא אנחנו מצפים מהכוכבים והסלבים שלנו להתנהג כאילו שברחו ממוסד טיפולי, כך אמר פעם פן ג’ילט אאל"ט. אנשים צריכים לטענתו להעריץ מישהו שיהיה חסר מעצורים, שיוציא כמויות כסף אדירות על שטויות, שיהיה תיאטרלי, יעשה סמים, ירביץ לצלמים, יתלבש פרובוקטיבי, ואם לא יחשוף את איבריו המוצנעים לפפאראצי, ירגיש שהוא/היא חייבים לדבר עליהם. למה זה? מילא כוכבניות הוליוודיות שחושפות מפשעות בצאתן ממכוניות שבועות לפני אשפוזן במוסד גמילה, אבל למה גם אלו מהשורה השניה מרגישות שהן צריכות לחקות אותן בשביל לקבל צומי בעיתון, ולמה הקהל אוהב את זה כל כך? מצד אחד להעריץ את האנשים האלו כאובר מענש ומצד שני לשמוח בנפילתם וחשיפת האנושיות הרגילה שלהם. בעיני ובעיני רוב האינטיליגנטים שקוראים פה בבלוג אני בטוח שאין כאן ויכוח שזה פתאטי, אבל עדיין בהרבה ארצות ובריטניה בראשן, עיתוני רכילות על אופנה וניתוחים פלאסטיים וחיי המין של אצולה וסלבריטאים נמכרים יותר ממנות פלאפל בארץ. אני פשוט מנסה להבין איך הצליחו המו"לים לנתק את הקוראים שלהם מכל דבר בעל משמעות כדי שהרפש הזה יהפוך לדבר כ"כ מרכזי בחברה… אם המכונית שלי מזהמת את האוויר שבחוץ, אני הייתי רוצה להכריז שפאריס הילטון ובריטני ספירס מזהמות לאנשים את המוח שבפנים ולהוציא תקנון ממשלתי שצריך ומיד לפתח דלקי חדשות ידידותיים יותר לסביבה שלא גורמים לדליפת IQ ממוחות ההמונים.

שביתת סופרים תרבה אבדות - NBC פיטרו את כל הצוות הטכני של SNL, וסת’ מקפרליין ( פאמילי גאי ו אמריקאן דאד המצוינות) חושף שפוקס התחילו מלפטר לו את כל עוזרי ההפקה בשלב אלף (כבר באמצע יומה השלישי של השביתה!). הוא משווה את זה לאב שמרביץ לילדים וצועק על אישתו “תראי מה גרמת לי לעשות”.

בחדשות אחרות, הנה ניתוח החידושים בחוק היוצרים החדש באתר של עו"ד חיים רביה. נראה שחוץ מכמה דברים שנחסמו, רוב השינויים לטובה. לצערי רק תוקף הזכויות (70 שנה ממות היוצר) הוארך להשתוות לאורך המוגזם בעליל של התוקף האמריקני, וכך הרבה יצירות מאחרות להגיע לרשות הציבור, וחבל.

הסרט המסכן פוצל, נכשל, נדחה, אוחה, פוצל מחדש אצלנו בקולנוע…

הסרט(ים) הרי מוצלח מאוד, הביקורות אהבו אותו, רק הקהל לא יודע איך לאכול אותו. קווין סמית’ ו ג’ו קארנהאן טוענים שהקהל פשוט מטומטם (וכנראה הם צודקים). אני מקווה שרוחם של רודריגז ו טרנטינו לא תיפול, ועכשיו אני רק צריך לאסוף חברים וללכת לקולנוע…

אז מה הבעיה? הוליווד מוציאה פחות ופחות סרטים מקוריים ויותר סרטים שהם המשכים או הפקות מחדש. האם סף הענין אצל הקהל יורד ולכן הוליווד מכוונת יותר נמוך? הרי לא נראה לי שהוליווד מפיקה בכוונה סרטים בלי עלילה או בימוי אבל הפקה מאוד יקרה שגוררת אחריה פחות רווחים. משהו מדאיג קורה לצרכנים, אם תשאלו אותי. לפני כשנה יצא סרט שעוד לא ראיתי שנקרא “אדיוקרטיה”, שמצייר עתיד בו בני האדם מטומטמים לגמרי. זו אמורה להיות קומדיה, ולפעמים אני תוהה. כשאני רואה את האמריקנים בוחרים אדיוט כמו בוש ועוד לכהונת המשך למרות שהרייטינג שלו נמוך שבנמוכים, הרספקט שלי יורד גם כן. על ההצבעה שלהם ברגליים לגבי איכות הסרטים אפשר גם כן לבנות תיאוריות, אבל השורה התחתונה היא די דומה.

הפוסט התפרסם בטעות עם סיסמא. הנה תיקנתי. ‘צטערת!

כמה נמוך אפשר להגיע? להוליווד נגמרו הרעיונות המקוריים. כשאין תסריטים מקוריים פונים לתאטרון או לספרים ועושים עיבוד. כשנגמרו הספרים עברו לקומיקס. כשנגמרו הקומיקסים הטובים עברו לקומיקסים הגרועים או אלו שלא ניתן לתרגם למסך הגדול, וכשזה לא מספק חומר בקצב מספיק מהר עוברים לאחות הקטנה, הטלוויזיה שגנבה לקולנוע את הרעם, ומפיקים את צוות לענין, מאגנום, אשת חיל, ג’י פורס… וכשגם שם מתייבשת השוקת, עוברים למשחקי מחשב. היתה לנו שודדת קברים סקסית נו מילא. אבל דום?! ועכשיו… סימס?!?!?!?!

חברות ההפקה גילו את הביטטוררנט. זה טוב או רע ליהודים? נראה שהם שמחים להעביר עליו חומרים מוגנים בנז"ק דיגיטלי ובתמורה לתשלום, וכמובן יעבוד רק עם מדיה פלייר 10 וIE6 ומעלה. כמה עמוק בוחשת כאן מיקרוסופט? האם מדובר כאן בעוד נסיון של הפרד ומשול? הממממ….

לא יודע איך דילגתי על שודדי הקריביים בקולנוע, לשמחתי נדחפתי לראות אותו בשבוע שעבר ומשם מיד נחתתי לצפות בסרט החדש על מסך קולנוע השבוע. קודם כל מה רע - לא ללכת לראות את הסרט בקרית אונו! הסאונד לא רע, אבל הכסאות איומים, הרצפה משומנת הייטב כנראה מפופקורן, ואנשים מביאים ילדים קטנים שצריכים תרגום בע"פ להצגה ראשונה. על הסרט עצמו אין לי תלונות :)

זוג סרטים חביבים מאד מדיסני, קצת מפחיד בסטנדארטים העכשויים של הוליווד לילדים, אבל אני מאמין שקצת הפחדות זה בריא וחלק מהכיף. תפאורות פנטאסטיות ומושקעות, הפקה גראנדיוזית למדי אבל זורמת די טבעי ונחמד. הסרט הראשון היה יותר סרט של עלילה, עם תהפוכות והפתעות ואילו חלק שני היה “המשך הרווחים”, אבל לא עשוי רע כמו שסיקוול היה עלול לצאת. העלילה פחות הפכפכת, הדמויות יותר שטוחות, אבל בס"ה האקשן וההומור מפצים. קיפהאנגר מבטיח את ההכנסות מהסרט הבא…

נו באמת. כמה פאתוס וחורים בעלילה אפשר לסבול? כמה יכול הקהל לשבת באולם ולחטוף סתירות וסטירות? אני הרגשתי את האינטיליגנציה שלי נעלבת ונעלבת, אורך הרוח שלי התקצר והסוף בכל זאת הצליח להפתיע אותי בדליחותו. אפילו כריסטופר ריב (סיינטולוג ושחקן סוג ד’) נתן יותר חיים לדמות הזאת. ואולי אני פשוט רואה את הפלאסטיק ההוליוודי ומחפש את החיספוס של ג’ין הקמן ומרגוט קידר.

הסיפור מוגזם, צפוי, מלא סתירות, וחסר עומק… למעשה כל מה שכיף או מצחיק בסרט תומצת כל כך טוב בקדימון שלא צריך ללכת לראות את כולו. חסכתי לכם :-)

חוץ מהצצות מורבידיות כמו מערכון על תרומת איברים של מונטי פייתון ודרמה רומנטית הוליוודית עם מיני דרייבר ודוכובני המשווע לשינוי תדמית, מעט מאד שומעים על תרומת איברים כנושא דרוש לקידום בעולם המערב. בארצנו רווית שיווק המלחמות (חיזבאללה, חמאס ותאונות הדרכים), המצב טיפה יותר טוב אבל עדיין יש מחסור רציני במודעות. אני מסתובב בכיס עם כרטיס א.ד.י. כדי להכריז על רצונותי אבל למשפחתי עדיין תהיה המילה האחרונה כשאמות. בארצות כמו ספרד ובלגיה הועבר חוק לפיו ברירת המחדל היא שאיבריך ילכו לתרומת השתלה, אלא אם מילאת טופס מיוחד שאומר שאינך מעונין בכך מכל סיבה. אחוז הממלאים טפסים אלו באוכלוסיה עומד על כשני אחוז. בארצות האלו אין תורי המתנה להשתלות.