שלום כיתה א'

אין לי בדיוק ילד לשלוח היום משלי, אבל יש לי בת זוג מופלאה עם ילדה חלומית, ואותה שלחנו היום ברגשות מעורבים. האם המערכת הזו תטפל או תקלקל? תפריח או תזניח? תטפח או תקפח? אנחנו נהיה פה בסוף היום לעשות השלמות ותיקונים, אבל מניסיוני, הכל תלוי באישיות של המורה, ולגננת ממנה נפרדנו היו נעליים ענקיות למלא… בקיצור, אם אלו הפרפרים שלי יש בבטן, אני לא מקנא בשרוני.

הטקס היה חמוד אבל ארוך ובשמש, אבל לצערי נאום המנהלת כלל יותר אזכורי נופלים ב"צוק איתן" (הי"ד!) ושיווק של "צבענו, סידרנו, שיפצנו" מאשר מילות עידוד לקטנים. בכיתה מתנוססות תמונות הרצל ליד ביבי, רובי וגנץ, ליד ארץ ישראל שלמה למדי, כולל עזה. אני מנחם את עצמי שבמערכות החינוך האחרות בארץ האינדוקטרינציה יותר חזקה, אבל אז המנהלת מפרטת את סדר היום. "אחרי שנפרדתם מהילדים בכיתות, הלכנו לראות איתם את המקלטים, ובהמשך היום נתרגל איתם ירידה למקלטים מאמצע שיעור, ואח"כ נתרגל גם איסוף למקלטים בזמן הפסקה". בין הכיתה לבין הטקס עוד הושיבו כל כיתה א' בחצי גורן כדי לתת להורים הזדמנות צילום, חלק מהילדים לקחו מההורים את הסמארטפונים כדי לצלם חזרה את ההורים המתרגשים, ההורה שני שולף את הסמארטפון ומצלם את הילדה שמצלמת אותו ואת אמא, ובסוף הילדה גם עושה סלפי. ברוכים הבאים לשנה"ל התשע"ה.

מדע ומוסר

יותר מדי פעמים אני נתקל ברחבי הרשת במגיב או בלוגר שמבלבל בין מחקר מדעי ויישום הנדסי. מחקר מדעי הוא אכן פרויקט (שאמור להיות) פתוח ושיתופי. אידאלית ללא סודות מקצועיים, גאווה ודעה קדומה, אבל עוסקים בו אנשים, לטוב ולרע, עם אגו ואינטרסים. מדען טוב בעיני הוא אדם ששם בצד את האגו והדעות הקדומות, מנסה ללכת אחרי האמת שמצטרפת מהראיות, לומד על הכשלים הקוגניטיביים של חשיבה אנושית ומנסה לפתח שיטות להעלים את השפעתם מתהליך המחקר. הבעיות המוסריות בתהליך הזה הן בעיקר איך לחקור דברים בלי להרוס עותקים ייחודיים של הנחקר – למשל יש לנו רק כדור ארץ אחד לחקור בו אקולוגיה והתחממות גלובלית, בניגוד למחקר על תפקוד מוחות של בעלי חיים נחותים שאפשר להשיג במאות (אני מקווה שעכברים ולא קופים, עד כמה שאפשר). במחקר על בני אדם, יש גם בעיות מוסריות רציניות בכל הנוגע לניתוח בגוף חי או הדבקתו במחלות ומשחקים בגנטיקה שלו. לכן מנסים לחקור מודלים (מבוססים בצורה מוצדקת בהתאם למה שחוקרים) על חזירים ועכברים ושאר חיות מעבדה, בהתאם לנושא הנחקר. אני לא חושב שזה אומר שחוקרים בטעות את הדימוי במקום את הנושא עצמו ומשליכים – את זה אולי עושים בסיינטיפיק טמקא בלי להבין את המחקר המקורי (אבל נכון שלפעמים יש גם מחקרים גרועים, ולכן חייבים תהליך מבוקר של בדיקת עמיתים).

לכן, אחד הכיוונים להגדיר את תהליך החקירה המדעית, או השיטה המדעית זה „איך לא לעבוד על עצמינו” או „איך להוציא את עצמינו מהמשוואה”. אנחנו לא מייתרים את תופעת החיים כפקטור, אלא מנסים לבטל את השגיאות הקוגניטיביות שלנו כחוקרים כדי להגיע למידע ומסקנות אובייקטיביים על הנחקר, ללא דעות קדומות והנחות מוטעות. יש תחומים שלמים של מחקר לגבי איך נכון לתכנן ניסויים בכל תחום, במיוחד במקומות שבהם המחקר עלול להזדהם – אם רעיונית, או ע״י חיידקים או כל גורם חיצוני אחר שיפריע להגיע למסקנות.

אחרי שיש לך מסקנות ביד ואתה יודע להעריך "מה יקרה אם אעשה כך וכך", אתה יכול לקחת את הידע הזה וליישם אותו בהנדסה, לפתח אתו טכנולוגיה, חומר וכולי. במילים אחרות המדען יגלה איך לשחרר אנרגיה מפיצול האטום, המהנדס יקבל את ההוראה (מאינטרסים כלכליים, פוליטיים או אחרים) להשתמש בידע הזה לבניית כור אטומי להפקת חשמל נקי או לייצור פצצה שתרצח מליונים. החלטות מוסריות קיימות בתהליך המחקר בכל שהוא נוגע לצרכים של התערבות בחיי אורגניזמים אולי, אבל האחריות הכבדה יותר נופלת על היזם והדוחף שמעסיק את המהנדס, להוציא לשוק מוצר טכנולוגי שעלול להזיק לאנשים או לחברה האנושית במעגל קטן או גדול של משתמשים וכולי.

כמו שמדען צריך לאמן את עצמו בחשיבה לוגית „קרה” ולהשקיט את דעותיו הקדומות והאגו, כך גם נבחר ציבור ומנכ״ל או בעל עמדת החלטה צריך אי אילו מנגנונים שיפקחו עליו שיעשה את הדבר האחראי. לכן יש חוקים, רגולציות ושאר מנגנונים, וזה אף פעם לא מושלם אם זה מגיע רק מבחוץ. כאן יש שאלות מוסריות – האם להתערב בחינוך ולעורר אחריותיות מגיל צעיר, או ללכת לכיוון הליברטני ולהשאיר את החינוך להורים, ולסמוך על כל האנשים לפתח לבד חוש מוסר והבדלה בין טוב ורע. לא חסרות דוגמאות של ציניות שלווה של מוכרי מוצרי נפט, סיגריות, אוכל שמן ושאר דברים מסוכנים לחברה, הפוליטיקאים מתווכחים אם ראוי לעצור את זה ברגולציה, אף אחד לא מדבר על חינוך לאחריותיות. בנקודה הזו, כרציונליסט שרוצה לעשות את הבירור הערכי שלו, אני רוצה לקבל מידע – האם חינוך כזה קיים? האם הוא עובד? האם הוא מיושם בצורה כלשהי בעולם ומה ההשפעות? האם יש תרבויות שבהן זה יותר חזק ואיך אפשר לשנות את התרבות שבה אני חי להיות דומה יותר לתרבויות האלו? אלו שאלות שמדע יכול לחקור ולענות לי עליהן, בשיתוף עם שקיפות שלטונית וניהולית של גופים פרטיים וציבוריים. לכן כרציונליסט אני נלחם גם למען חופש מחקר, גם לחופש מידע מדעי וגם לחופש מידע ציבורי (=שלטוני). אין לי איך לדרוש מהנבחרים שלי אחריות לעשות את הדבר הנכון כשגם לי וגם להם אין גישה למידע שייתן לנו לשפוט.

אז עכשיו לשאלה הבאה: האם יש למדע מה להגיד לנו בנושא מוסר? האם יש בכלל מוסר אבסולוטי לחקור אותו? יש ענף שלם למחקר מתודולוגי ואקדמי של מוסר והוא נקרא „אתיקה”. אפשר לראות איך אנשים מגיעים להחלטות, איך הם מתמודדים עם סתירות ובונים ראיית עולם קונסיסטנטית, ויש מתמחים בתחום של ביו אתיקה, או אתיקה של חינוך וכולי עוד הרבה תחומים שראויים להיחקר. אם תשאל אותי, גם ספרות ספקולטיבית (ובמיוחד מדע בדיוני) הם מעין כלי מחקר כאלו בצורה מעניינת – אנחנו יכולים לחשוב „מה היה אם” ולהגיע לכל מני מסקנות, ולראות אם זה תואם את ראיית העולם שלנו. תרגילי מחשבה זה דבר מאוד חזק, ועד כמה שידוע לנו, אנחנו החיה שעושה את זה הכי טוב מכל יצור חי אחר על פני הכוכב, אבל זה מנגנון לא מושלם, וצריך לפתח גם כאן מתודולוגיות, איך לא לדמיין עתיד תוך הטיה של המסקנות שנובעות מדעות קדומות… :)

אז האם המדע מכתיב מוסר? לדעת סאם האריס כן (אתם מוזמנים לחפש הרצאות שלו ברשת, לא צריך לרוץ לקנות את הספר), אבל לדעתי לא בדיוק. לדעתי אתה צריך להחליט על כמה אקסיומות והמדע יעזור לך לבחור את תורת המוסר שלך. למשל אני בוחר כאקסיומה, אקראית לגמרי וסובייקטיבית לחלוטין, שטוב שהמין האנושי ישרוד וישגשג. אני יכול לשאול עכשיו אם אני רוצה קידמה טכנולוגית או לא, אם החלטתי שכן אני יכול עכשיו לשאול האם ראוי להאריך את חיי האדם הממוצע, למרות שהמדע אומר לי שיהיה פיצוץ אוכלוסין. אני יכול אז לשאול מה הן השיטות האפקטיביות לשמור על אוכלוסיית האדם בגודל קבוע, בצורה שלא תפגע בזכויות הפרט ותראה איך במשפט וחצי כבר הגעתי לדיסוננס קוגניטיבי. אני רוצה שלאנשים יהיה את החופש להביא עשרה ילדים למשפחה, אבל אני גם יודע שזה יעיק על המשאבים ויגרום לסבל לדורות הבאים. המדע יכול לעזור לי לדמיין מה יהיה במורד כל מסלול שאבחר, אבל הוא לא יכול להחליט לי מה יותר נכון. החלטות מוסר הן בסוף עניין מאוד "אורגני" ואנושי שלא יכול להיות רק קר ויוטיליטארי, זה לא עניין מדעי נטו, אבל חייבים ידע ומודעות כדי לבחור נכון. בחירות ללא ידע ומודעות לרוב גורמות לחזור על טעויות העבר, אני בטוח שמישהו כבר אמר את זה באיזה נוסח…

אז זו התשובה שלי לפעם הבאה שמישהו יגיד לי שהמדע יכול להכתיב מוסר בדיוק כמו ציווי אלוהי/דתי: אמממממ… לא. אנשים בוחרים סובייקטיבית לאילו עובדות מדעיות בא להם להקשיב ויכולים למצוא לעצמם ציטוטים מדעיים חלקיים כדי לגבות את הרצונות האישיים שלהם, אבל את זה עושה גם כל דת ביחס לדברי מקימיה וכתביה, כולל אפילו דתות חדשות כמו מורמוניזם או דנדשות מהאריזה כמו סיינטולוגיה.

רוחניות חילונית – התחלה של התחלה חדשה

כל מי שמכיר אותי ביום-יום או רק מילולית-רעיונית מהבלוג והרשתות החברתיות, יודע שאינני מסתיר את דעותי על (נגד) אמונות בעל-טבעי. אולי פחות דיברתי על החיפוש הרוחני שלי. כן, המילה רוחנית קצת מרגישה לי עדיין לא בנוח – זה מעלה אלוזיות לרוחות רפאים, מלאכים ושאר woo, אבל אני אשתמש במילה הזו עד שאמצא לה תחליף ראוי.

אקדים ואספר שקמה לה קהילה כרגע. מנסים ליצור מפגשים קבועים, מכינים מאמרים כגון דרשה לחנוכה, וכרגע זה ממוקד על רוב אינטלקטואלי, רציונליסטי, שכלתני (לפעמים יותר מדי), ולצערי קצת יותר מדי גברי. אני מקווה שבעתיד יהיה לנו יותר מגוון. פגישות של דיונים פילוסופיים וסיפורי התנסויות כבר היו לנו, עכשיו אנחנו גם מחפשים לחוות דברים במקום רק לדבר עליהם. אנחנו נשאב מיהדות, בודהיזם, קונג פו וכל דבר שיוכל לתרום לנו לבנית נרטיב קוהרנטי חילוני ודרך משותפת של חיפוש וגילוי, שיתוף פעולה והעצמה קבוצתית ואישית. אני לא רואה איך בקבוצה כזו של חכמולוגים סקרנים וביקורתיים יווצר גורו או מוקד כוח, כך שאין לי ספק שכת לא תיווצר פה :-) מצד שני התכונות האלו כמובן גם עוצרות אותנו לפעמים מלשחרר ולחוות חוויות סובייקטיביות וטבעיות של המוח, בלי להעמיס עליהן תילי פרשנות וניתוח. המוח שלנו חווט ע״י האבולוציה להשתמש בדמיון וניתוח תבניות כדי לחזות עתיד ותגובות של אנשים ועצמים לפעולותינו; בלי זה אי אפשר היה לתכנן פעולות ולהקים חברה בקבוצות גדולות, אבל בצורה כזו גם נוצרות תופעות לוואי כמו כשלים לוגיים כפתרון לדיסוננס קוגניטיבי, הטיות קוגניטיביות, אמונות טפלות, אמונות באל, מציאת תבניות שלא קיימות ולתת להן פרשנות (תאוריות קנוניה, מסר אלוהי, חוצנים וכולי) ולבסוף ממסד דתי, רמאויות פסבדו-מדעיות, אלטרנטיבות לרפואה וצרות חברתיות אחרות. אני מבין לגמרי – ברמה הפסיכולוגית והנירולוגית – את הצורך של אנשים בכל אלו, אבל אני מרגיש שזה גם כובל את החברה האנושית מלהתקדם.

אבל אינני יכול להכחיש שללא חוויות רגשיות מסוימות, יש שיקראו להן חוויות רוחניות, לחיים לא היו טעם. אני לא מדבר על התגלות מלאך או מסר מאליהו הנביא, אלא דברים קטנים ופשוטים, ולידם הפרשנות הערכית והחוויה הרגשית שמלווה אותם. למשל כשאני מרגיש שאני מעביר הרצאה והיא מעוררת ענין וסקרנות אצל הקהל, ומרגש אותי אחרי ההרצאה לקבל שאלות מאנשים מרוגשים שרוצים לדעת עוד או שהיה להם ממש כיף לגלות משהו חדש, אולי נקודת מבט טריה שלא הכירו קודם. רגעים כאלו לא קל לייצר, ועם זאת אין שום על-טבעי בהם, אנשים מתרגשים מאנשים, ממה שאנחנו רואים אחרים עושים, ממה שאנחנו עושים ביחד. ממעשה היצירה של אחר ומהרגשת ה„להיות ב־zone” בעצמינו. אני חוויתי רגע כזה כשראיתי את מעבורת החלל האחרונה נוחתת או את קיוריאוסיטי נוחתת על המאדים. אבל לאן הכל מוביל? מה מאחד את כל הרגעים האלו לנרטיב אחד, איך רותמים אותו לקידום אני עצמי והמין האנושי בכלל? קרל סאגן דיבר על כך שאנחנו תוצרים של היקום, הישויות בעלות המודעות היחידות שאנחנו יודעים עליהן כרגע, והוא בוחר לראות אותנו בתור הדרך של היקום לדעת על עצמו בתור נקודת מוצא אחת להבנת מקומנו ביקום. אבל אני לא מדבר רק על כיבוש החלל וקידמה טכנית, אלא גם קדמה חברתית-מוסרית, חשיבה ביקורתית ואתית כנחלת הכלל ולא כניעה להכתבות הגמוניות, ופתרון צודק, הגיוני ומשותף לבעיות גלובליות כמו שינוי האקלים, פיצוץ אוכלוסין וכולי.

אם אתם מרגישים הזדהות עם זה, סקרנות לזה, יש לכם מה לתרום או סתם בא לכם לדון בזה הלאה, יש קבוצת פיכסבוק וקבוצת גוגל-גרופ, ויקי, וואטסאפ ואפילו מיט-אפ שלא מעודכן מספיק. עוד מקומות לפשפוש: קבוצת אקהרט טולה בישראל והנקסוס החברתי. אם אתם מכירים עוד קבוצות תואמות אנחנו נשמח לשמוע עליהן.

עוד קריאה: נקודת המבט האישית של ניר להב בנושא, רוחניות חילונית – האם יש משמעות בעולם ללא אלוהים? ו־למה צריך רוחניות חילונית?

A Eulogy for Yaron Abramov

English translation follows below. You are welcome to add your thoughts below in the comments.

את ההספד הזה כתבה ברובו אחותי ענת והוספתי לו בעצם מעט מאוד:

נגמר, אבא כבר לא סובל. אנחנו עצובים ושבורים, אבל מרגישים הקלה בשבילו.

יש מכם שהכירו אותו יותר ופחות. הוא היה אדם עם מאגרים עצומים של ידע מרתק, בהמון נושאים, ובפרט כל דבר שקשור לארץ ישראל, דתות, תרבויות, גיאולוגיה וארכיאולוגיה. מדריך תיירים עם מעריצים (ומעריצות) בכל העולם, אוהב לבשל ולאכול אוכל טוב, מתעד נלהב בכל סוגי המצלמות, מעריך גאדג'טים מסור, נהג-נווט אלוף, וכח העל שלו היה מציאת־חניות-בדיוק-ממול, והכל עם המון הומור אינטיליגנטי ומשחקי מילים. חלק מהדברים עברו אלינו בירושה בצורה כזאת או אחרת, וחלק פשוט העשירו את חיינו ויצרו חוויות משותפות נפלאות וזכרונות נעימים. בעיקר הוא היה אבא אוהב, מחבק ומלטף עם ידיים מופלאות שהעלימו כל כאב.

הוא נגע, לרגע, בחייהם של מאות אנשים שהדריך לאורך השנים, ויחד עם זאת היה אדם מאד פרטי. אהב לטייל בכל מקום, תמיד לגלות מקומות וכבישים חדשים, סקרן בלתי נלאה ומורה נלהב. הוא הפך חשדנים לציוניים נלהבים, וקיבלנו לאורך היום מכתבי חיזוק מקוריאה ועד ארה"ב. לא רק בארץ הוא הדריך, היה לו גם רומן לא קצר עם ברלין וכבישי גרמניה, ואפילו לגרמנים הוא הצליח להכיר את הבית של עצמם קצת יותר לעומק.

ובימים שלא עבד בהדרכה, אהב מאד את הבית שלו והשקט שלו, עם התה והאוסף מוסיקה, הספרים והסרטים הישנים… לרגע לא הפסיק ללמוד ולהתעמק, וכשהציעו לנו הבוקר שערוץ דיסקאברי יצלם את ההלוויה לסרט אנתרופולוגי על הלוויות, חשבנו שאין ראוי מזה לאדם שאהב כל כך לטייל ולפגוש אנשים, שימשיך לטייל בעולם בשידורים חוזרים לעוד הרבה שנים, כך או אחרת.

עוד לפני ימי האינטרנט ותוכנות הניווט, וגם אחרי, היו הרבה אנשים שהיו מתקשרים אליו לשאול שאלת ידע או כיוון והוא תמיד היה משאיר אותנו עם תחושת ביטחון שהגענו למקום הנכון.

הוא ייחסר בכל כך הרבה מובנים מעבר לכמה המילים האלו.

יהי זכרו ברוך.

And here I'll attempt to translate it for our international readers. It was mostly written by my sister with small additions by me.

It's over, Father no longer suffers. We are broken and sad, but feel relieved for him.

Some of you knew him better than others. He was a man commanding vast fascinating knowledge in a myriad subjects, especially anything and everything to do with the land of Israel – Theology, culture, geology and archeology. A tour guide with fans all over the globe, who loved to cook and eat well, loved documenting in all types of cameras, gadget appreciator, champion driver/navigator and his super power was finding parking spots right in front of where he needed; all of it with intelligent humour and puns. Some of those we inherited this way or another, and some just enriched our lives and created wonderful joint experiences and pleasant memories. Mainly he was a loving, hugging father with wonder hands that made all pains vanish.

He touched, even for a moment, the lives of thousands he guided along his years, and at the same time he was a very private man himself. He loved taking trips everywhere, always discovering new places and roads, a passionate learner and teacher. He converted sceptics to Zionists, and for the last few days we got letters from as far as Korea and the western USA. He guided people also overseas, he had a long love affair with Europe and its roads, and especially Berlin, where he managed to get even its natives to their own city a little deeper.

And on the days he did not work as a guide, he loved his home, with a peaceful cup of tea and music, the old books and movies. He never stopped studying and seeking deeper knowledge, and this morning, when the Discovery channel offered us to film the funeral for an anthropological docu about funerals, we felt it was the most befitting parting gift for a man who loved travelling and meeting people so much. This way he will continue travelling the world on reruns for many more years.

Years before the internet and navigation software, and many years after, many would call him up to ask for directions or knowledge, and he always left us with the confident feeling we arrived at the right destination.

He will be missed in so many ways beyond these few short words.

Blessed be his memory

We buried dad at sunset, at a pastoral corner of the cemetery. Parts of the funeral will probably play on Discovery in about a year. I'll try to let everyone know.

Ira.

רוחניות חילונית וספקנות

מסתבר שהיום הוא יום הספקנות הבינלאומי, אחד הערוצים החביבים עלי הכין פלייליסט מצוין של ספקנות כתרבות וקהילה, כתנועה ואידאולוגיה, ולא רק צורת חשיבה:

מה שהיה לי מעניין הוא האייטם השמיני ברשימה, הרצאת טד של אליין דה-בוטון על הרעיון של פיתוח מסורות חילוניות שייצרו קהילות. הבעיה היא שחלק מהרעיונות שלו קצת מזכירים לי מדי אינדוקטרינציות דתיות, אבל אני מתאר לעצמי שהכל תלוי באילו תכנים שאתה יוצק פנימה. שיחקתי כבר לא פעם עם הרעיון של הרכבה של "ספר הספרים החילוני", שיהיה ספר פילוסופי עליו אפשר לבסס "דרשות". בכל מקרה יש לרעיונות האלו קהל. לכן ההרצאה הזו בטד, לכן קם עמוד "רוחניות חילונית" בפייסבוק (זהירות, לינק לפייסבוק), ולכן ההרצאה הזו גם נכללה ברשימת קטעי וידאו ספקנית לכבוד יום הספקנות. הפתרון, כמו שאומר דה בוטון, הוא להציע מסגרת שכל קהילה תמלא לעצמה, פרויקט ויקי אם תרצו.

הסכנות הן כמובן שנוצג כדת חדשה, למרות שהתכנים יקדמו פלורליזם וחשיבה עצמאית. או שאנשים יבואו לחפש תשובות ויגלו שמדובר בקהילה שמנסה להתמודד עם מציאות שהיא יותר שאלות מאשר תשובות. העיקר אבל, לדעתי, היא שתיווצר קהילה. קהילות הן כלי חזק לתמיכה הדדית בזמנים קשים, היא מקור תקווה ושפיות למי שמרגיש בודד, המוח שלנו, עד כמה שלא נרצה להודות בכך, בנוי לטקסים, חזרות מסורתיות, התנהגות שבטית. כבר דנתי בעניין בבלוג לא פעם, ואת הנרטיב של הצורך בקהילה אני רואה משתלב ברעיונותיי על שיתוף פעולה רעיוני וכלכלי, בצדק חברתי, בשלטון צודק, שקוף ומאוזן, מעורבות חברתית, ואפילו בריאות נפשית משופרת של חברי הקהילה.

אולי הדבר שהכי כואב לי היום בהבדל בין אנשים החיים בקהילות ואפילו בשבטים, ובין החיים האורבניים של מיעוט קשרים קבועים או אפילו מגורים קבועים, אלו המאמרים שקראתי על הקשר שמוצאים פסיכיאטרים בהתפרצות דיכאון והפרעות נפשיות אחרות בחברות ללא קהילות. אולי זה הרעש של העיר או רמות המתח המוגבהות של החיים בה, אבל מחקרים טוענים שניתן לראות היום שהקשר הכי בולט הוא דווקא חיי הקהילה. אפילו עם אנשים שמעצבנים אותך, לפחות אתה פוגש שוב ושוב את המוכר, ובזה יש הרבה נחמה ונוחיות.

השאלה עכשיו היא איך לשלב את הצורך הזה בקביעות ושקט נפשי, והרגשת שייכות, עם הצדדים היפים של חילוניות ספקנית? הרי מדובר בתנועה שתמיד תעדיף חדש על פני ישן, אין פה סבלנות לחזרה על הרצאות, או הצמדות לרעיונות ישנים. אין הרבה סבלנות גם להכתבה ודוגמטיות. האם יש פה מקום לאסוף אנשים מסביב למוסר מוסכם ועקרונות חברתיים משותפים שעלולים לגלוש לדעות פוליטיות? בקיצור המון שאלות, שכנראה שכל קהילה שתקום תענה עליהן בעצמה. כרגע אני בשלב של חיפוש קהילות כאלו כדי לראות מה יתאים לי להצטרף אליו (כי לא חסרים בתי מדרש חילוניים שמערבבים מסורת יהודית עם אפולוגטיקה, ניואג' ושאר ירקות, ואני כספקן, בררן להם מדי).

תנועה אחת חדשה שהתחילה לקום מעבר לים (אבל בעיקר אינטרנטית) קוראת לעצמה "אתאיזם פלוס", זו עוד דרך של אנשים שמחפשים קהילה ואסופת אקטיביסטים בראש דומה להקים שבט עם מטרות "בעד" ולא רק "נגד". הצעד הזה עצבן לא מעט אתאיסטים שאינם מרוצים מחטיפת המילה (ושוכחים שאתאיזם, כמו "חילונות" בעברית, התחילו כמילת גנאי של הדתיים נגדינו), ואני מסכים אתם. העמדה של חוסר אמונה באל אינה גוררת אוטומטית אימוץ כללי מוסר משותפים של טבעונות, פמיניזם מסוג מסוים ולא אחר ושאר דברים שקורים בחודשים הספורים שהתנועה הזו קיימת.

לבסוף אני רוצה לשתף עוד נאום שצבט לי בלב היום, נאום של סופר מוערך ואיש עם ראייה מקורית ומרתקת על התרבות המודרנית ומה חסר בה, שלצערנו התמודד בחוסר הצלחה עם דיכאון כבד בשנים האחרונות ולאחרונה שם קץ לחייו. המיקרופון לדייויד וואלאס:

אז הפוסט הזה התחיל ביום הספקנות, וערבב פנימה עניינים אנושיים שאנחנו עדיין צריכים כדי להשלים את חיינו בצידם הרגשי. אם החיבור הזה נשמע לכם כמו משהו שהייתם רוצים לעבוד עליו ולשתף לגביו פעולה עם רעיונות, אני אשמח להתדיין. לשם שינוי אני מבקש לשמור כרגע את פרקליט השטן בבית. נתמודד עם ביקורת אחר כך. כרגע אני מחפש יותר תמיכה ורעיונות בעד, עם הנגד נתמודד בשלב יותר מאוחר.

עדכון: שמחתי לגלות שאני מתפרץ לדלת פתוחה. הנושא כבר הועלה ע"י ספקנים ישראליים ונדון כאן וכאן, ואולי בעוד מקומות.

שוביניזם בצה"ל? לאאאא….

ואן-דר-גראף אחותך שוקדת על אירוע שירת נשים מזה כמה שבועות ואתמול פירסמה פוסט בנושא. אחת התגובות שקיבלה היתה שזו תגובה איטית מדי לאירוע שהיה וחלף, כאילו צריך להרים מחאות מיד כריאקציה לאירוע ספציפי כשמדובר בתופעה קבועה ומתדרדרת. הנה בא צה"ל והוכיח (בפעם המי-יודע-כמה) לכבוד שמחת תורה, שמיסוגיניזם זה לא חד פעמי, וזה רק מידרדר.

אין לי הרבה מה לומר על זה, רק להזמינכן לבוא לשיר עם ואנדר בעוד שבועיים. גם בנים יכולים לבוא ולעשות עם השפתיים, אבל חשוב שקולן של הנשים ישמע (וראוי שכך! אם להאמין לרבנות הצבאית ולרב הראשי מצגר, שירת נשים זה מחרמן, אז כדאי לכם לבוא).

http://www.youtube.com/watch?v=gSgv5Gv_uaQ