שיפור השירות ללקוח

אמרו לי שאני לא מפרסם מספיק דברים מצחיקים או חיוביים. אז הנה שני סיפורים חלמאיים/קישוניים, און-טופיק…

1. שמוליק עוקב אחרי שבילי המכשולים לעיוורים של עריית תל אביב.

2. מכתב פתוח לסר ריצ'ארד בראנסון על חווית הנסיעה ברכבת וירג'ין מפיקדילי, מנצ'סטר לתחנת יוסטון בלונדון. נכתב/מסופר ע"י הסטנדאפיסט טום ריגלסוורת':

[audio:Branson_Open_Letter.mp3]

יום סיינט פאטריק שמח!

אז מה עושים עם ההרגשה שעוקבים אחריך?

גורביץ הטוויט הרגע את הידיעה בנרג' על כך שמל"ט עקב זמן ארוך לפני ואחרי הטבח של זאדה בשפרעם, ולא ברור למה. וליכטש נותן ציטוט מעתון מודפס "צביקה קנפר, המשרד לבטחון פנים: ״המטרה היא לצור הרתעה, להגביר את תחושת הביטחון״ ~ על רישות הערים במצלמות מעקב, ידיעות עמ׳ 8" – כלומר בדיוק מה שאומרים לנו כל הזמן בבריטניה, זה אמור ליצור תחושת ביטחון, אבל לא בטחון אמיתי. בנוסף לינק שהטוויט אתמול קורי דוקטורוב, על איך ש'בטחון נסתר' גורם לבתי הספר להרגיש לילדים ככלא.

צה"ל, בדוגמא מקומית טריה מהלילה, סוגר את בילעין לישראלים בימי שישי. השלב הבא לצלם מי כן נכנס, לזהותו רטרואקטיבית ולהכניסו לכלא? הרי זו הסיבה שהמשטרה מצלמת הפגנות במרכז תל אביב, גם אני אצלם בכמה סרטים, (עם הזקן הישן והמכוער שלי לצערי). אני תוהה כמה מהעוצר ההפוך הזה על בילעין הוא בשביל להדוף מפגינים וכמה הוא בשביל להבחין בין תושבי פנים ותומכי חוץ (אני כבר לא מדבר פה על שלל עבירות זכויות היסוד הדמוקרטיות שקורות פה).

אז מעבר לשאלת הפרטיות ברשת, והפרטיות בהפקות מדיה הזויות, יותר ויותר מאמרים מתייחסים לאחרונה לשאלת רגשות הציבור שאחריו עוקבים. לפני כמה שבועות הזכרתי את הסיפור של אם בריטית שהיתה מטרה למעקב ממושך ויקר ללא סיבה מוצלחת. היא תבעה (קצת בצדק) על עוגמת נפש, וזאת למרות שהחוק הבריטי התיר את כל הפעולות שננקטו כלפיה (ללא צווי שופט!) עוד הרבה לפני שמצלמות המעקב החלו להתחרות במספר התמרורים בבריטניה. מעקב אלקטרוני אחרי פעולות בירוקרטיות ובנקאיות, למי שמודע למה שאפשר להפיק ממנו, מטריד עוד יותר, אבל גם מידע "נטול זיהוי" שחברות פרסמו לצרכי מחקר יכול להיות יותר מדי חושפני.

המאמר בלינק האחרון מציע שתוסיפו אם כך שני משפטי מפתח ל"מידע רוצה להיות חופשי". ראשית סוויני, ראש המרכז לחקר חישובים וחברה בהארוורד: "מידע נוטה לזרום לכאן ולשם ולהצטלב עם מידע אחר" בתגובה על חוקי ההפלות הבעייתיים של אוקלהומה. שנית פול אוהם, פרופסור למשפטים שאומר: "מידע יכול להיות יעיל או אנונימי לחלוטין, אבל לא שניהם".

אבל הפתרון לא יכול להיות זניחת מחקרים, כי זה כמובן לא פותר את הבעיה, רק מניח לה לקרות בשאר המקומות הבעייתיים (כריית מידע עסקי של החברה בתוך עצמה תמיד יהיה). נצטרך להחליט מה היא גישתינו למצב שבו זה יקרה בהצטלבות בין פרטיות לבין הרצון או הצורך לשפר טיפול או ידע רפואי, לשפר שירות מסחרי, להגדיל מכירות או לייעל את שרשרת האספקה וכולי. אנחנו יכולים להחליט שאין יותר מה לעשות כדי למנוע את זה, אבל איך נגיע לשם בלי לאבד צלם אנוש? כמו שאמרתי בעבר, קשה לי להאמין שויתור על פרטיות המידע הזה כמו שמעודד דייויד ברין יכולה לעבוד בחברה המערבית בצורה שלא תשנה את אופי החברה לרעה, תשתק חופש ביטוי ותהפוך את רובנו לפרנואידים.

פרידמן חי

כמו שרמזתי בפוסט קודם בסדרה, כותב ידוע אחר שהתייחס לנושא הוא דייויד "הבן של מילטון" פרידמן, כלכלן ותיק מהצד האנארכו-קפיטליסטי של המפה. כחובב מדע בדיוני, כותב פנטאסיה וגיימר לא קטן (אומרים שהוא "כבד" ב-WOW. מה הסוד שלך, סבא?) הוא מכיר את כל טיעוני הדיסטופיה. בספרו "עתיד לא מושלם" הוא נוגע בהמון תחומים מעניינים (ממותו של הקופירייט ועד טכנולוגיות שיעשירו או ישמידו אותנו) והוא מגיע כמובן לפרטיות בעתיד דיגיטלי. הוא לא מודאג, כי הוא טוען שהמין האנושי יתרגל לכל שינוי טכנולוגי כמו שתמיד היה. הזחיחות הזו מתעלמת מהעובדה שהשינויים הטכנולוגיים עוקפים בקצב מתגבר את יכולת האנשים להבין את ההשלכות הפסיכולוגיות והתרבותיות, הוא כותב:

New technologies change what we can do. Sometimes they make what we want to do easier. After writing a book with a word processor, one wonders how it was ever done without one. Sometimes they make what someone else is doing easier – and make it harder for us to prevent him from doing it. Enforcing copyright law became more difficult when photo typesetting made the cost of producing a pirated edition lower than the cost of the authorized edition it competed with, and more difficult again when inexpensive copying put the tools of piracy in the hands of any college professor in search of reading material for his students. As microphones and video cameras become smaller and cheaper, preventing other people from spying on me becomes harder.

The obvious response is to try to keep doing what we have been doing. If that is easier, good. If it is harder, too bad. The world must go on, the law must be enforced. Let justice be done, though the sky fall.

Obvious – and wrong. The laws we have, the ways we do things, are not handed down from heaven on tablets of stone. They are human contrivances, solutions to particular problems, ways of accomplishing particular ends. If technological change makes a law hard to enforce, the best solution is sometimes to stop enforcing it. There may be other ways of accomplishing the same end – including some enabled by the same technological change. The question is not how to continue to do what we have been doing but how best to achieve our objectives under new circumstances.

בהמשך, בסתירה, הוא גם כותב שהוא בעד ה-DMCA וש-DRM מגובה בחוקים זה יופי של פתרון – וזה מאדם שטוען במקביל שהוא בעד קוד פתוח, מידע חופשי וקפיטליזם אנארכי? מבחינתי הוא קצת לא מפוקס בכיוון, אבל המשכתי לדפדף בספר שסוקר (לצערי קצת בשטחיות) קצת משלל הסתירות החוקיות שמביאה הטכנולוגיה. הוא מראה שכבר עכשיו יוצרים מצבים של תרומות ביציות, פונדקאות, קרייוגניקה של מתים בכוונה להחזירם לחיים וכולי. לרובם אין לו פתרונות להציע.

בקיצור ספר מעניין, אבל חזרה לעניינינו, פרידמן מגדיר כך את הפרטיות: היכולת של אדם לשלוט בגישה של אחרים למידע אודותיו. כמו שרמזתי אתמול, רעלה היא פתרון גרוע כי היא תדרדר יחסי אנוש, מה שאומר שלהסתגר בבית זה רע ולצאת לרחוב בפנים רעולות זה רע, ולהצטלם בכל מקום ע"י המשטרה זה רע מצורה אחרת אבל בלתי נמנע, וכך גם לגבי מצלמות פרטיות עם כוונות טובות יותר וטובות פחות. בקיצור לצערי אני נשאר עם סימני שאלה ביד. אולי כמו שפרידמן אומר, אנחנו צריכים באמת לשנות גישה ולקבל שזה העולם החדש, ולהתאים את עצמינו חברתית? כי ברור שמי שלא יתאים את עצמו, יפול לתוך עתיד מאוד לא נעים בלי אפשרות אמיתית לטפס ממנו חזרה.

חדשות הפרטיות #72

בהתחלת החודש שאלתי את פרופסור ביהם איך מחנכים את הקהל למודעות לסכנות לפרטיותם, והוא אמר לי שאין מה לעשות. אנשים יבינו רק כשזה ינשך אותם בתחת. ימים ספורים אח"כ מתפרסמות תמונות חולית הרוצחים מדובאיי. היו שם דרכונים מזויפים עם שמות שלא קיימים מאירלנד ובריטניה, אבל כמה מהתמונות הגיעו מדרכונים ישראלים, על שם ישראלים אמיתיים, והכילו את תמונותיהם האמיתיות, משמע המוסד מטייל "על שמם" בעולם, ועכשיו שלושה ישראלים מפחדים לטוס לחו"ל מפחד הנקמה האפשרית או מעצר משטרת גבולות כלשהיא במקרה הטוב. אם אתם מזהים מישהו בתמונה, האם זה אומר שאתם מכירים מתנקש של המוסד או שמא מישהו שהמוסד גנב את זהותו? קלינגר הציע שאולי זו הדרך העקיפה של המוסד להגיד שעדיף בלי מאגר.

בחמישי קיבלתי מכתב מנפנף מנציב תלונות הציבור של משרד התחבורה, בקרוב אפרט אותו כאן ואענה לו.

בשישי אילן לוקאץ' ניסה לעבוד על הביומטריה של נתב"ג לכבוד פורים והצליח לבלבל את המערכת. הוא לא חמק מזיהוי אקראי במסדרונות כי זה לא מה שניסו להוכיח פה, אבל בעצם לא ברור מה כן. הדבר היחידי שהכתבה מראה בבירור הוא שעם איפוא כבד המערכת לא אישרה שהוא מי שכתוב בדרכון, מה שמאשר ומצדיק את תלונות הטרנסווסטיטים והטרנסג'נדרים, אבל לא ברור מה עוד לבינתיים. הכתבה מזכירה, אגב, את המוצר החדש של קומברס, שמאפשר לטלפון הסלולארי שלכם לזהות מיד כל אדם מהמאגר הביומטרי של משרד התחבורה של פייסבוק.

אתמול שלחו לי כמה אנשים לינקים לסיפור ההזוי של בית הספר האמריקני שריגל אחרי תלמידיו. המורה טענה שזה היה לצורך מציאת מחשבים גנובים אבל התברר שהיא הפעילה את מצלמות המחשבים מדי פעם גם בלי שהתקבלו הודעות על גניבות. המטומטמת חשפה את יצר המציצנות הפדופילי שלה כשתפסה תלמיד מול המחשב אוכל סוכריות, וקראה לו לשיחת בירור בטענה שהוא "עושה סמים בבית". החקירה הועברה אל ה-FBI. המחריד הוא שזה מטומטם ולא חוקי בכל כך הרבה רמות, עד שברור לי שלא רק שזה קורה אצל עוד בתי ספר שאנשי מכירות "ישבו עליהם חזק" באותה הצורה, אלא שיש אפילו הורים שיתלהבו, יאשרו ואפילו ידרשו מבית הספר להתקין לילדים שלהם כאלו… מטומטמים אפשר למצוא בכל מקום, לא רק בארה"ב. הבריטים טוענים שאצלם זה לא יכול לקרות, אבל אם כבר שואלים, אז ברור שכולם עושים בדק בית עכשיו. כאמור, אנשים לא מפתחים מודעות עד שזה נושך אותם בתחת.

מה עם עירק?

תמיד כשמתווכחים על מי מחזיק מאגר ביומטרי מלבד ישראל מזכירים את תימן ופקיסטאן, אבל למה לא מזכירים את עירק? ארה"ב עשתה להם "סיפתח" וממשלת עירק מקבלת נדוניה מוזהבת לקראת עזיבתם את המדינה. המענין הוא שהם מודים שהמאגר עלול לשמש להכנת "רשימות הוצאה להורג" ברגע שהם יסובבו את הגב. תאוריה אחרת גורסת שזה כבר קרה.

אני מזמן מרגיש ששקרית וחברים לא היו עובדים כל כך קשה על מאגר ביומטרי בלי דחיפה נדיבה מה־NSA או מישהו, והעברת החוק נתנה להם את האומץ והלגיטימציה לשלוף מהמגירה את כל התוכניות שלהם, ולכן בבת אחת בשבועיים שאחרי הוכרזו המאגרים הביומטריים של קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד והשיתוף של כל אלו עם בריטניה וארה"ב בבריכה גדולה ושמחה.

טינה, חזרי הביתה!

בדיוק כשחשבנו שיותר נמוך מגלן בק וטים אוריילי לא יכול להיות, פוקס שכרה את שרה פיילין, חביבת הבלוג. אני חושש שלטינה פיי תהיה עוד עבודה על בימות SNL לשנה הקרובה…

בחדשות לא קשורות, אני תוהה מתי הסורקים המפשיטים החדשים והקלים לפריצה של שדות התעופה של ארה"ב ואוסטרליה יגיעו גם אלינו. עורכי "ריזון" התפלאו לגלות שלנודיסטים (שלרוב קנאים לפרטיותם) זה לא מזיז. בבריטניה תוהים אם המערכת עושה צחוק טוטאלי מחוקי פורנוגרפית ילדים. אולי טשטוש ואינטיליגנציה מלאכותית יהיו פתרון, או שכל דאגות הפורנו יגמרו ברגע שהמערכת פשוט תחדור עמוק מספיק:


(מתוך זכרון גורלי)

ובחדשות לא קשורות אחרות, דן אריאלי טוען שאנחנו סקסיסטים. ההוכחה? חיפושים אוטומטיים בגוגל שמעלים לו ללא ספק הרבה מדורי יעוץ שגברים כותבים בשביל נשים ובשביל עצמם או משהו. אני לא הייתי מסיק מההצעות של גוגל שום מסקנות, חוץ מאלו המאוד מצחיקות כמובן.

נגמר הזמן

מרי קריסטמס! בדקות אלו ממש משודר בבריטניה פרק דוקטור הו האחרון לשנה זו והאחרון של טננט בתור הדוקטור, אנחנו נצטרך לחכות בזבלנות כמה שעות לפני שנתנפל על הטורנטים. בינתיים הצטרפו אלי בשירה אדירה!
להמשיך לקרוא נגמר הזמן