אבל מה יש לי להתלונן כשקשה להבין כבר מה מוגדר "סוגה גבוהה"? השבוע זכיתי בטעות (באמת שלא ניסיתי) בכרטיס ל"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ב"לב דיזינגוף". כיון שנסיוני עם אלמודובר מ4-5 סרטים קודמים הוא "מעצבן עד מרתיח" אני לא ממש התלהבתי מהרעיון וכבר חשבתי לוותר על הכרטיס, אבל אמי עודדה אותי שזה סרט טוב ואופטימי. לא האמנתי לה עד הסוף ולכן מתוך מחשבה שאני וזוגתי נסבול שם (אני מכיר את הטעם שלה), לקחתי איתי חברה חובבת אלמודובר וניסיתי להכנס לנעלי הסרט. הרעיון התחיל מאוד מעניין, עלילה פשוטה למדי עם טוויסט קטן חביב של שני-סרטים-בתוך-סרט (לא ממש מקורי אבל ניחא), וצילומים חזקים ומרשימים שמעצימים את העלילה והרגש, אבל באיזשהוא מקום הפואנטה נמרחת, הקיטץ' שפתח את הסרט וחשבת שיקבל טוויסט חדש ויעלה על פסי "קולנוע איכות" נפל שתי רמות לקיטץ' של טלנובלות ממש, והפואנטות ממשיכות להמרח, עד כדי כך שכשכבר רואים לדקה את שדיה המרשימים של פנלופה קרוז על המסך זה לחלוטין לא סקסי, והסיטואציה שלי בכיסא גרמה לי לרצות להקיא, ובמפתיע הסיטואציה שלה בסרט דחפה את קרוז לעשות בדיוק את אותו הדבר על המסך שניה אחרי זה. המקבילה הספרותית כאן מושלמת אבל אני לא יודע אם לזה התכוון פדרו.
מיד בדקות שאחרי זה כבר היה לי ברור לחלוטין סוף הסרט, כי למעשה סיפרו לנו אותו מראש בין השורות. אבל הוא בכל זאת התעקש והמשיך לגרור את רגליו עוד 30-40 דקות של טרגדיה ודראמה ופאתוס מיותרות ששינמכו את רמת הקיטץ' שעל המסך מ"ויוה פלאטינום" ל"ויוה" רגיל. אם ההרגשה שהעיקה עלי נפשית לא הספיקה, קולנוע לב החליט לעשות ניסוי הקרנת ™FeelAround וכיבה את המיזוג. מה שקרה אחרי זה כבר ברור לכם לחלוטין, כי למעשה סיפרתי לכם אותו מראש בין השורות.
לעומת זאת אתמול בערב ישבנו בשלישיה נוק, עוף ואני וצפינו בסרט נפלא של טים ברטון, הלא הוא סוויני טוד, הספר-זמר-שחקן-רקדן-שד מפליט סטריט בכיכובם של ג'וני והלנה הנצחיים. אני בטוח שטים ברטון יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. פשוט לקום ולהכריז שהוא יכול לעשות סרט בלעדיהם, אבל למה? הצוות הזה עובד נהדר. מסתבר שג'וני יודע לשיר, המבטא הבריטי שלו כמעט מושלם, ליד זה האסתטיקה של צוות התלבושות, איפור ותפאורה של ברטון עושים צדק מושלם למוסיקה והמילים של המחזמר הטוב הזה. חגיגה, מה אני יכול להגיד לכם? מזמן לא הייתי בסרט שכ"כ הצדיק את המחיר שלו וצפיה על מסך גדול. רוצו טוסו! מחזמר שלא יעצבן שונאי שירים, תיאטרליות נהדרת, ולידם של שני הכוכבים גם אלן ריקמן וסאשה ברון-כהן שגם הם מסתברים לא רק כשחקנים מעולים אלא גם כזמרים לא רעים בכלל.
[MEDIA=17]
העלילה היא סיפור פשוט בעצם, איש חף מפשע נשלח לכלא בגלל משולש אהבה, וחוזר לנקום. אבל כאן נגמר סיפור הרוזן ממונטה-קריסטו, הנקמה הולכת שני צעדים רחוק מדי והוא מאבד צלם אנוש בין שפריצים צבעוניים ותאטרליים של דם, עצב וזעם. בין התסרוקת הסכינים וג'וני, העין מחפשת כמובן לראות גם ניצוץ של אדוארד עם ידי המספריים ובשוט אחד טים ברטון אפילו נותן לקהל שלו את המתבקש. אבל אם זה אדוארד הרי שהוא מבוגר אחרי 20+ שנה, ממורמר וזועם, בוגר ומצולק, בלי פוצי-מוצי של שיחים מעוצבים ובתים ורודים. באיזה מקום הסרט הזה קושר קצוות עם עוד כמה הפקות אפלות שכל כך אהובות על ברטון ועלינו, כמו הזיווג מהגהינום של הכלה המתה והחתן החי (למרות שכאן הכלה חיה אבל החתן מת מבפנים). לשתות בהנאה כל דקה, בקיצור, ואולי לבוא פעם שניה לראות אילו פרטים פוספסו.
ההפקה של זונדהיים היא עיבוד מוסיקלי למחזה של כריסטופר בונד שבתורו מבוסס על ספר של יו וילר והוא כנראה מבוסס על האגדה האורבנית המקורית (הנה טורנט להופעה מצולמת מ1982 בכיכוב אנג'לה לנסברי וג'ורג' הרן). לפני הסרט הזה ראיתי רק את הפקת הטלוויזיה של דייב מור (שוב, תודה לטורנט) בכיכוב מצמרר של ריי וינסטון ואססי דייויס, התסריט של ג'ושוע סט. ג'ונסטון כמובן שונה למדי (אין סיפור נקמה על אישה ובת, אלא אדם עם טראומות ילדות) ואני ממליץ גם עליו. אין לי מושג כמה פעמים הסיפור עובד כבר לבמה, אבל סרט בלהות אחד לפחות הופק כבר ב1936 (בכיכוב אחד בשם , Tod Slaughter לא פחות!) ולפניו היו גם הפקות ב26' ו28' לפי ימד"ב. מעניין לראות כמה גישות לאותו הסיפור (דרמה על הדרדרות נפשית במחזה, נקמה וטרגדיה במחזמר, או סרט הבלהות מ1936)
לפני שבוע גם ראיתי את ג'ונו (הנה ראיון מעניין בפודקאסט עם ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי). זה התסריט הראשון שהיא כתבה אי פעם, אבל קודי קטפה אוסקר על התסריט המחמם, האינטיליגנטי והרגיש הזה. התחלה ברגל ימין למי שעד היום היתה בעיקר בלוגרית שערכה את זכרונותיה לספר ועיתונאית לעת מצוא. אני חושב שהאקדמיה רומזת לה להמשיך בכיוון, וכרגע היא עובדת על תסריט לסדרה של שפילברג לערוץ שו-טיים. נשמע עליה עוד הרבה אני חושב.
למי שעוד לא יצא מהבונקר, ג'ונו (האתר הרשמי) מספר על הריון לא מתוכנן בגיל 16, הלבטים הקצרים על הפלה ולמי למסור אותו לאימוץ, ובעיקר ההתמודדות מול המשפחה והחבר. השפה עשירה ואינטיליגנטית, הדיאלוגים מצוינים, למעשה הסיפור כתוב כמעט מינימליסטי כמו מחזה אבל זורם כמו סיפור אינטימי מהחיים. יש בו שניים-שלושה רגעים של שמאלץ אבל הקהל סולח, וכדי לקדם ולמלא את הדמויות נתנה להן קודי דיאלוג יותר עשיר, אינטיליגנטי, ליבראלי ומודע לעצמו ממה שהיית מרגיש שטבעי, אבל אין לי בעיה עם זה, זה רק מזכיר לי את בנות גילמור שאני כ"כ אוהב. ההתחלה הזו מאוד מבטיחה לקריירות של קודי וגם של השחקנית הראשית אלן פייג'. משלים את הסיפור משחק שמרגיש אמיתי ולא מאולץ, ופסקול אינטימי ונעים להשלים את האווירה וסערת הרגשות הצעירים בראשה של הגיבורה. יצירת מופת ראויה בהחלט.
אה כן, מזמן לא כתבתי ביקורת מפורטת כמו שצריך על סרט, אז אני לא מאשים אתכם אם תעדיפו אולי את הביקורות מעין הדג לסוויני טוד ולג'ונו 🙂
ועכשיו אני חייב לראות את: זה ייגמר בדם, ארץ קשוחה, אני לא שם, מייקל קלייטון, מלחמתו של צ'ארלי וילסון, 3:10 ליומה , כפרה, הפרפר ופעמון הצלילה, סימנים של כבוד ועוד כמה. אספר לכם עוד כשאגיע לצפות בהם.
יצאתי אל האוטו שלי מדוכדך ושמתי גז את תוך הלילה השחור. "300" לפתע צף בראי כזכרון מתוק. איך ולמה? הזמן יגיד איך יגלידו הפצעים בנישמתי מהעלבון שהוטח בי כיושב קהל תמים. 40 אלף קוב מים לא ישטפו את הבושה. הרגשתי שדוד ורמוס. איך אומרים violated בעברית? להמשיך לקרוא עוד שלוש שעות הלכו לפח
לא ראיתי הרבה מלל על הבחירה בשיר של טיפקס בבלוגים שאני מבקר בהם. הישראלים כנראה כבר שוכחים את האירווויזיון, ובצדק, כי זו תחרות מגוחכת למדי, אף אחד לא שם עליה באירופה, וגם אצלנו זה לא כבוד גדול להבחר להופיע שם. מלבד יוצאי דופן שבמיעוט, רשות השידור היתה שולחת מדי שנה זמרים מתחילים או זנוחים מקצוות מפת הבידור, ולטס פייס איט, גם טיפקס מאז "דיסקו מנאייק" זה לא מה שהיה פעם.
במקרה באותו ערב זיפזפתי. באמת שניסיתי לראות את השירים המתחרים אבל הקדם היה השנה מזבלה של ממש. 4 שירים שפוזרו בסודיות בשעתיים או שלוש של מלל חסר תוחלת, ראיונות עם טולדנו וכל מני שטויות. לבסוף במקרה עברתי ברגע הנכון לשלב ספירת הקולות. קטע מביך של נטלי עטיה שלא יודעת לקרוא הוראות במאי בשידור חי (כי אין כסף למנחים בערוץ 1), קטע מביך של עוד מקבץ חסויות (כי אין פרסומות בערוץ 1. אנחנו ערוץ ממלכתי, אנחנו רק מקבלים חסויות), קטע מביך של אבשלום קור (כי אין בדרנים בערוץ 1), קטע חביב של ניספחת התרבות הפינית (מפתיע! לא מביך במיוחד), קטע מביך של חיקוי קובי אוז ע"י מריאנו בארץ נהדרת (כי אין תוכנית בידור בערוץ 1), קטע "מותח" עד כדי מביך של "ההצבעה".
לבסוף נבחר שיר בשם "פוש דה באטן", שבו קובי מנסה למתוח את הרשיון היצירתי שלו מעבר לגבולות המקובל, ולערב סגנונות ומקצבים שקופצים מרוק 4/4 לשאנסון, לפיוז'ן 5/4 צפון אפריקאי (או שמא היה זה 7/8? מרוב רעש של תותחי קונפטי שחנק את הלהקה אי אפשר היה לשמוע). הפואנטה של השיר: העולם מלא בטרור מפחיד, אנחנו רוצים לחיות בשקט עם ציוצי הציפורים, אבל "הוא הולך ללחוץ על הכפתור".
כמובן שהביקורות יתחילו בקרוב, סנונית ראשונה שבינתיים נתקלתי בה היא דווקא באתר חדשות טכנולוגיה בריטי, ותגובות הקוראים ארסיות למדי. מצחיק ועצוב לקרוא מה כותבים עלינו אנשים שאמורים להיות אינטיליגנטיים. ההסברה שלנו על הפנים 🙁
ראיתי כבר במאים שרצחו חזון של סופר, שמשך את ידיו מהסרט אחרי שנסתיימה ההפקה.
ראיתי כבר מפיקים רוצחים חזון של במאי, שנאלץ אחרי כן להוציא בהרבה הון עצמי גרסא נפרדת, שלפעמים באמת הצליחה יותר מגרסת המפיק.
אבל עוד לא ראיתי חברת הפצה שהורסת לבמאים והמפיקים את הקונספט של סרט קונספט. איפה יגמרו ההתעללויות? לפי לינק מעין הדג, ווראייטי מדווחים שבהרבה ארצות שאינן דוברות אנגלית גריידנהאוס יפורק לשני חלקים שישוחררו ברווח של כמה חודשים. הפיצוי הקטן יבוא בצורת כמה דקות תוספת לכל סרט (כך שאולי יש שיתוף פעולה עם ההפקה אחרי הכל).
בפרק הבא: תנובה תוציא מוצר חדש – חלב נטו! חלב ללא שומן או כל תוסף אחר! את השקית והשומן תוכלו לקנות לחוד שלושה חודשים אחרי.
כן, עברו להם כמה שבועות עסוקים. לא עדכנתי פה מספיק. שאלו למה אני לא כותב על יין וויסקי פתאום. באמת לא יפה מצידי. דווקא שתיתי כל מני דברים טובים….. להמשיך לקרוא הזנחתי את האלכוהול?
