אחרי שני פוסטים מעוצבנים הבוקר, הנה אחד לאיזון הקארמה. לקוראים בהרשמה במייל – יש סרטונים מצורפים, קפצו לבלוג!
לכל מעריץ מד"ב וגיק ממוצע יש דמות חלומות. אנג'לינה ג'ולי פינתה את מקומה בחלומות בשנים האחרונות לקארי ביירון, הידועה גם כ"האשה ממית'באסטרז".
בהתחלה היא היתה רק עוד אחת מהאסיסטנטיות בסדנא של ג'יימי, אבל באחת התכניות היא נדרשה לקדמת המסך, כי החבר'ה היו צריכים לחפצן אישה, ספציפית כדי ליצוק דגם ספוגי של תחת נשי לצורך ניפוץ מיתוס, וקארי דיגמנה את אחוריה (בבגד גוף צמוד שלא השאיר מקום לשום דמיון) לקרני הלייזר של סורק תלת מימדי – והשאר היסטוריה. הסרטון, אגב, כבר זכה לכארבע מליון צפיות. הנה סיפור הרקע מפי הסוס:
למרות ההתחלה הלא מאוד פמיניסטית, קארי הוכיחה את עצמה כאחת מהחבר'ה, עם סטייל משלה והרקע שלה באמנות (מתבטא בקישוטים ורודים לדגמים שהיא בונה) והרבה אהבה לפיצוצים. למעשה היא עסקה בפיצוצים עד לחודש התשיעי של ההריון, והייתם חושבים שהיא תפרוש רק בגלל שהפכה לאם עובדת? לא, נראה שבמקביל להמשך ההופעות שלה במכסחי המיתוסים היא אפילו קיבלה תוכנית יומית משלה. אני מקווה שזה לא יוצר מדי חשיפה…
התכנית החדשה, כמו שאפשר לראות ביוטיוב בהרבה דוגמאות, היא יותר חינוכית ומתוסרטת ופחות פיצוצית. אני מאוד מקווה שזה ישרוד, כי חסרות תכנית מדע מוצלחות בטלוויזיה, אבל אני חושב שאת רוב הגיקים יותר מפחיד הרעיון שקארי תעלם ממית'באסטרז. היא הבטיחה שלא…
את התוכנית החדשה לא מוצאים בטורנטים, אבל אני מקווה שערוצי הכבלים הישראליים ייבאו אותה. היא מומנה (הפקה והפצה) ע"י התוכנית ללימודי מדע של אובמה, ולכן אין בה אפילו הפסקות פרסומת (כי לא רוצים לאבד את תשומת הלב השברירית של הילדים). אובמה גם הזמין בשבוע שעבר לבית הלבן (לכבוד שבוע המדע האמריקני) ילדים זוכי תחרויות מדע, מדענים ומגישי תכניות המעודדות ידע מדעי, ובן השאר השתתף בקטע של מית'באסטרז בעצמו. התכנית תשודר ב6.12.2010 והניסוי שאובמה ביקש להוכיח הוא הרעיון של ארכימדס למקד החזרי אור מ-500 שריונות נוצצים כדי לשרוף ספינת אויב, וצוות המכסחים מתכוון להשתמש בהרבה מאוד תלמידי בית ספר כדי להפיק את האפקט המבוקש. תוך כדי, הם גם הפריכו מיתוס חשוב אחר שהציק להרבה אנשים.
אסיים בלינק לניסוי הסקסיסטי האחר שבו קארי השתתפה. לא בגלל שאני סקסיסט אלא בגלל שהוא מצחיק וחביב, ובגלל שהוא לא אושר בסוף לשידור והוצג רק באירועים סגורים ספורים: האם בנות יפות מפליצות?
באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.
ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.
לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.
[…]
עניתי:
פרופ' בלר היקרה,
המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.
אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.
אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.
לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.
כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.
אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.
עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.
באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:
אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:
אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.
עוד עדכונים מפינצ'וק: הוא הופיע הבוקר ברשת: "מההפקה של התוכנית נמסר לי, שבמשרד החינוך ניסו להניא אותם מלעשות אייטם בנושא. ככה מקדמים הצעת חוק שיש לה השלכות על מרב המשפחות בישראל ומקימה מאגר מידע רגיש על תלמידים – "בשושו""
שימו לב מה מספרים תלמידים שנדרשים היום למלא את ה"מיצב", פינצ'וק מצטט מתוך פייסבוק:
"כאשר הגענו היום בבוקר לבית הספר, אחד המורים אמר לנו שהשאלון לא יהיה אנונימי, הוא יהיה 'חסוי' ושלא נכתוב את שמנו על השאלון ושנגיש אותו ללא שם… הרכזת נכנסה לכיתה יחד עם בוחנת או נציגה ממשרד החינוך, חילקו לנו את השאלונים, ומסתבר שלא היינו צריכים לכתוב את שמנו הוא כבר היה מודבק שם עם ת"ז, כיתה, בית ספר ובר-קוד. חלקנו הסרנו את המדקה או צבענו אותה עלמנת שלא יהיה אפשר לראות את השם, אך מסתבר שאחרי שיצאנו מהכיתה הדביקו לנו את המדבקה עוד פעם ללא ידיעתנו… חזרנו לכיתה… וכאשר ביקשנו את הטפסים בחזרה נעננו בסירוב, בצעקבות ובזילזול… המנהלת ניסתה לשכנע אותנה שהשאלון הוא חסוי, ולא יהיה שימוש במידע שכתבנו, אבל אנחנו רצינו ששמנו יוסר. חשוב לנו לציין, השאלות היו שאלות אישיות עלינו ועל התנהגות בבית הספר, והיו תשובות שלא רצינו שידעו שכתבנו. לא השתכנענו ובסך הכול ביקשנו שיורידו את שמותינו, אם מדובר בסטטיסטיקה אין צורך בשמות. פנינו לכמה וכמה מורים, הם עמדו לצידנו אך ברגע שנכנסו לדבר עם המנהלת על כך הם חטפו צעקות… חופש הדיבור והזכות לפרטיות נשללו מאיתנו במקרה זה, אבל אנחנו לא שתקנו. לא משנה כמה ביקשנו והתחננו ומרדנו – הם התעלמו."
הרגע נכנס לי בטוויטר סיפור על מורה שהגיעה לחדר מיון אחרי שנסיון להפריד בין ילדים הפך להיות כמעט לינץ' נגדה בעצמה. לפני שנתיים ומשהו כשאני וגיא הופתענו מליטל מעתוק קטנה וחבורתה בקניון אילון אמרה לנו חברה שעבדה בבתי ספר שאנחנו עושים רעש מכלום, אלימות זו הנורמה, והיא ראתה בעצמה איך ילד טורק דלת לתוך בטנה של מורה בהריון.
מישהו יכול להסביר לי למה יש סלחנות לאלימות ואין שום נסיון לגרום לילדים לעבוד ביחד כדי לפתח אמפתיה? להתנהג לילדים כפושעים לא עוזר, הם פשוט נכנסים לנעליים האלו בקלות. אני גד חצי מהשבוע אצל החברה שלי בגדרה ונהנה מהשקט אבל בתוך תוכי מתתעצבן שאין רעש של ילדים בשכונה כ"כ צעירה. אף אחד לא יוצא החוצה לשחק, לא נוצרת קהילה, לא לומדים יחסי גומלין בחברה אנושית. כל אחד יושב בבית כמו זומבי מול הטלוויזיה או המחשב שלו ומשחק במקרה הטוב במשחקים אנטי-סוציאליים להחריד כמו פארמוויל – המשחק שמשלם לך בנקודות ככל שתוסיף חברים בפייסבוק, והם יכולים לשלם לך שתעבד את אדמת החלקה שלהם. על המקרים הפחות טובים אני כבר לא רוצה בכלל לדבר.
מה עושים כדי שלא תתפורר החברה שלנו? לא כל ההורים יכולים למצוא ימי עבודה קצרים או לעבוד מהבית כדי להגן על ילדיהם מפני תרבות בית הספר המתפרקת. איפה נכנסה האלימות הקיצונית הזו למעגל המשוב? אני זוכר אלימות בבית הספר אבל לא ברמה כזו. האם זה בגלל שבתי הספר מדכאים אותה פחות טוב בימינו, או שגורם אחר מזריק אותה פנימה?
לכבוד יום האשה הבינלאומי, גיא שלח לי עכשיו לינק לפרשה האחרונה שלא ידעתי עליה כלום, חבורת נערים ב"ליידי דייויס" אנסו והרביצו לנערה לאורך שלושת שנות חטיבת הביניים. מה לא היה שם? כל הקלישאות… "בני טובים", "חלקם מתגוררים באחת השכונות היוקרתיות בארץ", "הנערה פרובוקטיבית", "ממשפחה במצוקה", "דיברה עם העובדת הסוציאלית אבל לא סיפרה על המקרה", "ההתעללות כללה כיבוי סיגריות", "במשטרה אף חושדים כי חלק מסרטי הווידאו שבהם נראית הנערה מקיימת עמם יחסי מין הועלו על ידי החשודים לאינטרנט", "המשטרה אספה ראיות", "האזינו להתארגנויות בטלפונים הסלולאריים", "החשודים נשברו", "ההורים החזיקו בגרסה כי "הכל היה בהסכמה"", "החשוד המרכזי טוען שכל יחסי מין היו בהסכמתה המליאה", "לאבי החשוד המרכזי יש תיק, אחר שוטר", "ביה"ס סירב לסדנאות נגד תקיפה".
וכמובן תגובות הקהל ב"טוקבקים": "ממש אופק חדש", "גם אצלי מתחת לבית זה קורה", " מישהו ידע ושטק!!!!!", " הם ס"ה עשו מה שחינכו אותם לעשות", "הכל סגור,יש עסקת טיעון,כי מדובר באשכנזים,הכל מכור", "לא מוכנה שבית הספר יחנך לי את הילדים", "זאת רק הוכחה שהמטפלות הסוצאליות הן סתם עול על צווארו של האזרח", ואתם יכולים לדמיין איך זה ממשיך.
להגיד שהפתיע אותי? לא יכול.
גם לא הפתיע אותי שבאינטרנט התחילו להסתובב תמונותיהם של החשודים, למרות שהם קטינים ועוד לא הוגשו כתבי אישום.
מטריד אותי שאנשים עדיין חושבים שזה אחריות של בית הספר. שזה לא אמור לקרות בשכונות כאלו אלא רק מהסוג ההוא וההוא. שזה לא קורה בכל בית ספר. ששירותי הרווחה יכולים להגיע אל כולם גם בלי תקציב, ושיש כאלה שחושבים שיש להם יותר מדי תקציב כבר עכשיו.
יום אישה עצוב לכולם בארצנו האוכלת יושביה. לפני כמה חודשים שאלתי איך נגיע לפיקוח על גידול האוכלוסיה, חשבתי על כל האופציות והגעתי למסקנה העצובה שכנראה אלימות ומחלות ידאגות לויסות הילודה. לפחות בתרבות הישראלית זה נראה לי כתחזית ריאליסטית מאוד לצערי 🙁
This post is in English for several reasons. Mostly it's because it was originally posted in English on "Metacognition: Learning to Learn" on Linked-in and I care not retype the whole thing, much less translate it (most of it was pasted without editing). For more about English posts in my predominantly Hebrew blog see my new page about this.
I'm a beginner in the field of education, but I want to become a better teacher. Here's one of the issues that bugs me the most – Is there a widely agreed-upon taxonomy of teaching/learning styles, accompanied by tools to figure out which approach is needed by each student?
Quoting from Debra Franciosi on another thread in that forum:
This worked in my classroom, and now I incorporate it into my adult training activities:
Provide learners with opportunities to learn in different modes — so they can work from their strengths, shore up weaker areas, and possibly discover new areas of strength. Once they have had this introduction, if you clearly identify your learning goals, then give the learners a menu of choices — how they get there CAN be up to them — as long as they get there. In K-12 classroom situations, it can take a while (months) to train them in the different options. I found that they were much more willing to try things when they understood the master plan — they would get to choose the best methods for their learning styles once everyone tried everything.
So there it is. One student gets confused or shut off if you show them the target before you embark on the journey. Others need to know that goal, so it's easier for them to put the stepping stones in place (putting the information available in context, if you will, to build it into knowledge at their own pace). Another class of learners can't grasp new ideas if you don't keep relating it to a subject they already know – throwing the burdain of finding parables for every unit of the subject. Other students will find it key to figure out those connections themselves and not have them spoon-fed.
The problem is that many of these approaches might contradict, most learners use more than one technique to handle different types of knowledge buildings (One example of the difference was given in the "Metacognition" forum by JM Ivler: "Math: Hierarchy ; Science: Helix ; Languages: Immersion"). I suggest that we try Franciosi's suggestion at some age (10-13, depending on the learner's levels of "self awareness", if you could suggest a test for evaluating that). At that point, somewhere at the upper two classes of elementary, we tell the kids – "these are the 6 common learning styles we see, there are also these other 4 ((I'm not sure if there's an official taxonomy of 4 or 6 or 10 learning styles, this is just an uneducated guess)). Do you recognize yourself in 2 or more of these categories? maybe try to think about this during classes and see which is your style in terms of liking/comfort or efficiency of understanding the information. Can you recognize the different teaching styles and be able to figure out if you prefer subjects because the teachers that teach them are conforming with the ways you are most likely to learn better or be more engaged? do you think you'd like lit/math/history/whatnot better if it was taught in a style more like that of that teacher or another?
Someone asked how is metacognition related to "learning to learn", so there's metacognition in the learning process for you. Sadly nobody ever approached me to give me this choice. In highschool we were grouped for certain subjects like math and physics based on our grades, which determined whether we would be taking 3, 4 or 5 unit matriculation tests come senior year.
I'm thinking: If a certain teacher simply can't give all the students what they need in a specific class, maybe it's time for students to pick the teacher by style and not have the school pick one for them by grades? How much better of a student could I be if at the 5th or 6th grade I was given to the tools to figure out what learning styles are better or worse for me and allow me to try the adjustments and be able to give feedback on what's not working right. rather than just thinking I hate the subject or the teacher or both without having the vocabulary to explain why.
A moment of metacognition then: As any of you can read from this post, I'm the kind of person who needs to understand the goal, try to break down its meaning to the needed secondary goals, and then attempt to plot the shortest "route" of stepping stones to reach them all with efficiency. not sure it's a good strategy, pretty sure most students don't try to get down this kind of a road at all, and most teachers thought I was a pain in the #$%, which in turn caused my school years to seem mostly as an attempt to pull the breaks rather than try to keep up with the teacher. I hope to start a project where learners of all ages and styles could find their path to learning even when sharing the same environment. More on that in a different post.
