בום! בום! אומצה אומצה אומצה אומצה, בום!

הפוסט הזה היה צריך לבוא עם כותרת לציון הכיף שבלהיות פיינשמעקר קולינארי, אולי לא אחד שמגיע לאדיקות פודהיסטית, אבל בהחלט מקפיד על חומרים טובים בבית ועל מקומות אוכל איכותיים בחוץ. ולכן אין לי הסבר למה (גררו אותי, נגררתי) הגעתי ל"טעם העיר" אתמול, למרות כל ההכרזות הראשוניות שלי בנושא. לכן הפוסט ההוא נדחה בקצת.

טעם העיר התחיל לפני כמה שנים בתור ארוע קולינארי מצוין, הציגו בו מקומות מהטובים בת"א, מקומות שהקפידו על איכות. אני זוכר צפיפות אבל לא ברמה הזו, אני גם לא זוכר רעש פסיכי כמו שהיה שם השנה או לפני 3 שנים כשהייתי שם בפעם האחרונה. השלטים הכי גדולים היו של תנובה, שטראוס, רד-בול ובמת ריקוד מרכזית של בנק דיסקונט. במת בידור לא ברורה בצד הרביצה עוד דציבלים של הופעות חיות של טררם ומאסטרו צבי כפית, ליד דוכן אדיר של גבינות פיראוס, שזה לא ביתן "רוקדים שבועות עם תנובה" בצדו השני של הדשא שניסה (בהצלחה יתרה!) להלחם בדציבלים של הדאנס עם מוסיקת ריקודי עם ולהרקיד 7.43 אנשים (ספרתי).

את שורת ביתני המסעדות גיליתי לצערי רק לקראת סוף הסיבוב, הם מוצנעים בדרום המתחם. היו כמה שמות מהשורה הראשונה או אולי השורה ה1.5 כמו אודיאון, מאנטה רי, פויקה ואל באבור (שזה אום אל פאחם, לא תל אביב?), היו שם גם מקומות ממוצעים-נחמדים כמו הברוהאוס, סאקורה, וחלק מתחתית הערימה כמו פאפאגאיו וצ'יינה טאון.

בעשרים וחמישה שקלים יכולת לקבל אחד משלושה המבורגרים טריים מעולים של אודיאון או שישיית מאקי אצל איזו סושיה לא מוכרת שהביאה את הסושי מוכן מראש, בארגזים ענקיים ולא נראה שבקירור. ליד כל אלו כמובן שורת הפאסט פוד הענקית, למון-גראס, בורגוס, דים-סאם ומיצי שינקין מעורבבים בכפיפה אחת עם דברים טובים יותר ופחות. כמובן שלא נחסך מקומם של שוקלטייר אחד, מקס ברנר (שכבר לא בדיוק שוקולטייר) ועוד 2-3 עמדות וופל בלגי ופפופרטחס (מה קוראים אותו בארץ פנקייק הולנדי אבל לא עומד באמת בסטנדרט), ודוכנים לא ברורים של הארץ, וואלה, יופלה, וואפל מנעמים(?!). בקיצור ערב רב של "מי שמשלם – שישים דוכן". טעם העיר התחיל בתור משהו שמייצג את הטעם הטוב של העיר תל אביב. מזה שנשאר זה תערובת מסעדות טובות עם גרועות עם דיסקונט ותנובה, ומתל אביב נשאר מעט מאוד, כי את רוב השטח כיסו דוכני חברות שיווק, ובמות בידור של רד-בול (בום! בום!) לעומת אוכל איכותי כמו פויקה (אומצה! אומצה!).אילוסטרציה - בירה מהבהבת. שוק לכבד ולמוח במקביל הוסיפו על זה פחי זבל ירוקים כל 5 מטר ובכל זאת המון המון המון זבל על הרצפה (נוק, לא ללכת יחפה…). השנה חוץ מהרבה פלאסטיק וקלקר של כלים וכוסות ח"פ, הגדיל לעשות אחד ממשווקי הבירות וחילק מאגים מנצנצים עם לדים צבעוניים מתחלפים בתחתית כדי שאת האלכוהול ומוסיקת הדאנס המוגזמת ילווה התקף אפילפטי נעים. אנשים זרקו את זה לפח (או על הרצפה!) עם הסוללה בפנים ועוד חומרים שלא באמת צריכים להגיע לזבל הרגיל. אילוסטרציה ->

אז לסיכום, שומר נפשו ירחק. שומר איכות הסביביה שירחק פעמיים. בין הרעש והזבל הסתובבו בעיקר בני עשרה שסיימו את יום הלימודים והציפו את הפארק כי זה כמו קניון רק האוכל יותר זול והמוסיקה מחרישה ותואמת דיסקוטקים, ומה אכפת להם ההלחצות בתורים לכל דוכן אוכל כמו חיות מורעבות בשעת ההאכלה בספארי. כנראה שזה ארוע בשבילם, כי הוא כבר ממש לא בשבילי.

מילים בזול

נראה שכבר אין לאף אחד כבוד. לכלום. דתיים בלי כבוד לחילונים, ממשלות בלי כבוד לאזרחים, הוליווד בלי כבוד לאמנים (או לצופים), נוצרים בלי כבוד למוסלמים, ומוסלמים בלי כבוד לאף אחד.

אני יכול להבין שמישהו מתבכיין שרומסים זכר של אסונות בשביל בידור, והשבוע גם ראינו שרומסים את זכר השואה בשביל כסף או סתם מחוסר רגישות מוזרה.

ואז יש את יצפאן.

בניגוד לארצות הברית, עם תוכניות הבידור המוצלחות שמצליחות בקושי
להתקיים בלי כותבים, לנו יש כותבים עובדים ועדיין לא ברור איך קורה הזבל ההזוי הזה. לשמחתי לא ראיתי את התוכנית השבוע (כמו כל שבוע) כי הייתי מקיא על המקום, אני מתאר את זה מיד שניה. יצפאן קפץ לראיין את אולמרט בביתו. כן, ההוא שלא מדבר עם כתבים, לא עם הנבחרים, ולא עונה לשאלות, ישב לדבר עם אלד הבדרנים הכי גסים ונבובים והצליח בראיון לרדת יותר נמוך ממה שאפילו טופז מסוגל. בין כל שאר השאלות המטומטמות והתשובות המתוסרטות, ובליווי צחוקים מוקלטים של "קהל חי" שבטוח לא היה אצל אולמרט בבית, שאל יצפאן את אודי "נו, מה עם הדו"ח וינוגרד הזה? למה אתה לא הולך כבר לדואר לשלם אותו וגמרנו?" והקהל מתמוגג.

מה היה לנו שם?

* החוצפה של הכותבים להשוות בין מלחמה מיותרת שאיבדנו בה עשרות חיילים ואזרחים, וראש ממשלה שלא לוקח אחריות ומתעלם מביקורת – לדוח חניה. (מדובר כזכור בתוכנית בידור ולא סאטירה, הקונטקסט משנה לדעתי).

* החוצפה של אלי לשאול את ראש הממשלה שאלה כזו.

* העיוורון של אנשי משרד ראש הממשלה לאשר את הבדיחה הזו בתסריט שהוגש להם לפני הצילום ובעריכה שבוודאי הוצגה להם אחריו.

שכחתי מישהו? בתוך העולם המוזר והסוריאליסטי הזה, אחד האמנים השפויים שאני מעריך הוא קליפורני בשם אלפרד ינקוביק. פעם הוא היה חצוף ופוגעני, אבל היום הוא כבר לא מבקר אף אחד, הוא לא מעליב אף אחד, והיצירות שלו לאחרונה מצחיקות גם כשהנושא שלהן הוא כלום וגם כשלמילים כבר אין משמעות:

אולי לשם צריך לשאוף?

.
.
ולסיום הערה לא קשורה: נראה שיש פגם מאוד בסיסי גם בתבנית הסופר-פשוטה הזו1 – לא משנה כמה שורות רווח אשים בין פסקאות, הן מופיעות צמודות. אין לי הסבר לזה, אלוהי הCSS כועסים עלי, ואין לי כוח להבין או לתקן את זה. אני אנסה מחר לחפור עם פייערבאג, או שאחליף תבנית… שוב :-(

-------
  1. אם היו לי עוד שערות הייתי תולש אותן![^]

BlogDay 2007 ושאר חדשות

במסגרת "דברים שאני מגלה כשאני פותח את גרגרן הרססים פעם בשבוע-בקושי":

BlogDay 2007 בפתח – מזכירה לי חנית.

בהמשך לדיון הקודם על DRM, הנה הפאדיחה האחרונה מבית מיקרוסופט, הפריצה האחרונה של האייפון ושלושה ישראלים שרכבו על הפרישה וגם הוסיפו תמיכה בעברית. בסוף עוד ינקו את האייפון מDRM וזה יהיה מכשיר ראוי לרכישה, כמו הXBOX הישן והטוב הי"ד. אבנר לידי פה מקלל כי אחרי 20 דקות חיפוש הוא גילה שמה שחשב שהוא באג בתוכנה או הAPI שהשתמש בו הוא בעצם פעולה שויסטה חסם בגלל DRM (סמוך על מיקרוסופט שידאגו שתקפוץ עליך מפלצת מאחורי הסיבוב). וזה כשהוא מנסה כמובן לכתוב תוכנה לגיטימית לגמרי…

כרמל בפוסט קליל אבל מאיר עיניים על הפער הטכנולוגי (שאינו רק פער דורות בהכרח, כמו שתקראו בתגובות).

עונש קשה ומוגזם של בימ"ש אמריקני מאלץ איש אובונטו להשתמש בחלונות. אמאלה!

גיא מעלה שאלות מעניינות באתיקה ביולוגית העתיד של "שמש צלולה" כבר כאן (או איך שקראו לסרט ההוא)

אחרי שהסבתי את תשומת ליבם של חברים לבלוג של חץ על רוחניות, תקשורים וכישופים, גיליתי שאפילו האקדמיה משכשכת בשלולית הניו-אייג'. עצוב לי לראות שבשביל כסף, המוסד האקדמי מוותר ככה על כבוד עצמי. מה שיותר מוזר לי היא היציאה הזו של קליוסטרו שכמדומני היה אחד היוצאים נגד תכנית הטלוויזיה המגוכחת של אורי "שקר כלשהוא" גלר. נו, נגיד שזה בשביל הבידור…

קווין שמידט יוצא בסדרה משלו לטלוויזיה ויביים גם פרקים ב"גיבורים" ו"גלקטיקה", רגע לפני הנה ראיון. מישהו בכלל מפקפק שיהיה מגניב? בעונה האחרונה של "המשרד" ביים ג'וס ווידון אחד מהפרקים היותר מוצלחים בעונה, וכמובן שהיה גם עטלף בענין, כי זה ג'וס וצוות הכתיבה לא התאפק.

לאילת ובחזרה

פיהוק
– "אתה עייף?"
– "למה, יש לאמא שלך פטנט אחר?"

5 שעות באוטו לא חייב להיות סבל, הרצנו קטעים, התפעלנו מנופים, הייג'ינקס וטומפולרי. צריך לדעת עם מי לנסוע, וצריך לדעת מה לחפש. עד סוף השבוע האחרון לא ממש אהבתי את אילת, אבל עכשיו אני רואה אותה שונה :-)
להמשיך לקרוא לאילת ובחזרה

ההופעה הכי טובה שאף עיתון לא כתב עליה

עצוב… רגינה ספקטור, אחת הזמרות האהובות עלי ביקרה השבוע בארץ, וכמעט אף אחד לא כתב על זה ב"עתונות הרשת". לא נענע, לא טמקא, לא וואלה, בטח שלא מסן, לשימחתי נרג' הקדישו טור. בראשון בערב זיפזפתי שלא כהרגלי ונחתתי על גיא פיפינס, הייתי בטוח ששם יגידו מילה וסבלתי דרך כל התכנית, אבל כל מה שהם בזבזו עליו את הזמן זה סיפורי פפרצי על דיקפריו והקולבית שלו, וכתבה על שון לנון שהוקדמה במשפט על זה שהוא ביקש שלא יגידו מילה על אבא שלו, ואז לאורך כל הכתבה שולבו תמונות וסרטים כדי להשוות את שון לג'ון. כמה אדיוטי לחזור על הנון-אייטם של "את אבא שלו מנעו מלהופיע אז עכשיו הוא סוגר מעגל, הופעה מאוד משמעותית לישראל", כמה טמטום ופרובנציאליות דחוסים פה? אפילו הביקורות מודות בחצי פה שהוא אמן ממוצע מינוס שרק רוכב על שם המשפחה שלו.
להמשיך לקרוא ההופעה הכי טובה שאף עיתון לא כתב עליה

טיפקס לוחצים לאירופאים על הכפתורים

לא ראיתי הרבה מלל על הבחירה בשיר של טיפקס בבלוגים שאני מבקר בהם. הישראלים כנראה כבר שוכחים את האירווויזיון, ובצדק, כי זו תחרות מגוחכת למדי, אף אחד לא שם עליה באירופה, וגם אצלנו זה לא כבוד גדול להבחר להופיע שם. מלבד יוצאי דופן שבמיעוט, רשות השידור היתה שולחת מדי שנה זמרים מתחילים או זנוחים מקצוות מפת הבידור, ולטס פייס איט, גם טיפקס מאז "דיסקו מנאייק" זה לא מה שהיה פעם.

במקרה באותו ערב זיפזפתי. באמת שניסיתי לראות את השירים המתחרים אבל הקדם היה השנה מזבלה של ממש. 4 שירים שפוזרו בסודיות בשעתיים או שלוש של מלל חסר תוחלת, ראיונות עם טולדנו וכל מני שטויות. לבסוף במקרה עברתי ברגע הנכון לשלב ספירת הקולות. קטע מביך של נטלי עטיה שלא יודעת לקרוא הוראות במאי בשידור חי (כי אין כסף למנחים בערוץ 1), קטע מביך של עוד מקבץ חסויות (כי אין פרסומות בערוץ 1. אנחנו ערוץ ממלכתי, אנחנו רק מקבלים חסויות), קטע מביך של אבשלום קור (כי אין בדרנים בערוץ 1), קטע חביב של ניספחת התרבות הפינית (מפתיע! לא מביך במיוחד), קטע מביך של חיקוי קובי אוז ע"י מריאנו בארץ נהדרת (כי אין תוכנית בידור בערוץ 1), קטע "מותח" עד כדי מביך של "ההצבעה".

לבסוף נבחר שיר בשם "פוש דה באטן", שבו קובי מנסה למתוח את הרשיון היצירתי שלו מעבר לגבולות המקובל, ולערב סגנונות ומקצבים שקופצים מרוק 4/4 לשאנסון, לפיוז'ן 5/4 צפון אפריקאי (או שמא היה זה 7/8? מרוב רעש של תותחי קונפטי שחנק את הלהקה אי אפשר היה לשמוע). הפואנטה של השיר: העולם מלא בטרור מפחיד, אנחנו רוצים לחיות בשקט עם ציוצי הציפורים, אבל "הוא הולך ללחוץ על הכפתור".

כמובן שהביקורות יתחילו בקרוב, סנונית ראשונה שבינתיים נתקלתי בה היא דווקא באתר חדשות טכנולוגיה בריטי, ותגובות הקוראים ארסיות למדי. מצחיק ועצוב לקרוא מה כותבים עלינו אנשים שאמורים להיות אינטיליגנטיים. ההסברה שלנו על הפנים :-(