אני בן דור ה־X. יש לי כמעט 300 תקליטורים שמעלים היום אבק ויש לי עדיין תקליטי ויניל במחסן שעוד לא הספקתי לדגט. הרבה שנים הקשבתי לOGG ו־MP3 עד שהצטרפתי באיחור לספוטיפיי. אני עדיין קונה מוזיקה מאמנים ישירות עד כמה שאפשר, דרך שירותים כמו BandCamp, מממן חודשית אמנים בפטראון, קניתי תקליט או שניים בהורדה ישראלית, ואף דרך קיקסטרטרים והדסטארט. הבעיה - לא בא לי להסחב עם גיגבייטים בטלפון, חלק מהקבצים אבדו לי בקריסה של כונן בבית, קבצים שהעלתי לגוגל מיוזיק אבדו בדרך ליוטיוב מיוזיק (טוב, יש לי עותקים מקומיים אבל הפלייליסטים נשברו), ואז החלטתי שאצטרף להמונים ואקנה מנוי. בספוטיפיי לא מצאתי הכל אבל די הרבה, וההמלצות שלהם העשירו לי את הטעם מתוך זנבם הארוך.

התעייפתי מפוליטיקה, אבל להתעלם מ מחאת האוהלים, במיוחד אחרי אירועי אתמול אי אפשר. לפני הפוסט אני רוצה לקחת חזרה את התלונה שצייצתי בטוויטר - למה אנשים יוצאים לרחוב כשזה נוגע לכיס שלהם הרבה יותר בקלות והתלהבות מאשר כאשר זה נוגע לגופו וזכויות האדם של האחר? סטרה אותי יונית חזרה למקומי - כי אלו שני סימפטומים של אותה הבעיה. אני מרגיש טמבל ממש, כי כתבתי על זה אצלי בבלוג לא פעם, והנה אפילו אני ברגע של יאוש הצלחתי להסתמא מהנראטיבים של ביבי.

מחאת שחקני התאטרון התפשטה ליוצרי הקולנוע. אלו גם אלו כבר הותקפו בעבר. לפעמים זה אפילו נשמע מוצדק לדרוש שאת חיילי הבופור לא ישחקו משתמטים וסרבני מצפון (הימין לא עושה אבחנה בין השניים). גם בלענו בשקט יחסי את הכרזתו של ביבי על כך ששכחנו איך להיות יהודים, אבל הגדילה לעשות שרת התרבות, (בגיבויו של ביבי) ו מאיימת בגלוי על הכנסתם של אנשי תיאטרון שדעתם אינה אוהדת את דעת הממשלה. הם מנסים לשמור את אופיה הדמוקרטי של ארץ מולדתם, וממשלת אותה הארץ דורשת מהם לישר קו אידאולוגי או שיכרת מטה לחמם.

התייחסתי לנושא בקצרה אבל הטיעונים שעולים ראויים לריכוז והפרכה מורחבת.

מתוך העין השביעית שמצטט ממעריב:

אחת התושבות תוהה: “דווקא שחקנים כאילו-נאורים, בעלי השקפה רב-תרבותית, מחרימים אותנו?”. המצוטטת היא חסיה ויזל, “לא מתנחלת ולא כובשת”, על-פי עדותה, אלא “מורה לספרות”.

חסיה היא ישראלית אבל לא כובשת. חסיה תושבת אריאל אבל לא מתנחלת. חסיה מורה כאילו-נאורה אבל היא עיוורת כשנוח לה. חסיה חושבת שכיבוש התרבות הפלאסטינית ע"י התרבות הציונית-רביזיוניסטית היא “רב תרבותיות”.

למי מקוראי שלא קורא חדשות, הקרבנות האחרונים של מפולת הדמוקרטיה הישראלית הם אמני ישראל, ספציפית חירות הביטוי והדיעה שלהם. נתניהו עושה סטאלין ומאיים לחסל גופי תרבות שלא ייצגו את הגרסא שלו של מוסריות וציונות. ספציפית מדובר על סירובם של כותבי מחזות ושחקנים שלא רוצים להציג באריאל, עיר ישראלית שאינה עיר ואינה בישראל. בתוך כל זה עומדת שרת התרבות ו מביכה את עצמה כשאינה מבינה שאינה שרת הבידור.

בחדשות אחרות השבוע, משטרת ישראל עדיין מתעקשת לעשות “ניסוי כלים” בחסימת האינטרנטים שלנו ופישפוש בפאקטות ה-IP שלנו, איגוד האינטרנט הוציא נייר עמדה מאוד ברור נגד הצעד והשווה אותו ל"נוהל שכן". בינתיים משרד המשפטים מקדם חקיקה שתתן להם לפשפש לנו בכיסים ( עדכון מבהיל - גם לילדים בבתי הספר), כדי להכשיר את השרץ שכבר קיים (ולפני כן זה ו גם זה). מסתמן, אגב, שכדי להקל על בליעת הצפרדע, החוק שירחיב את יכולת החיפוש ידחף לתוך חוק ההסדרים הבא עלינו לרעה.

שרה פיילין מתקמבקת, הוציאה ספר, אומרים שהוא מוכר טוב אבל לא בניו יורק ( לפי הדיילי שו), אבל בדרך סיפק הרבה חומר לקומיקאים. הא כנראה תמיד היתה צריכה להיות בבידור. אני חושב שאופרה ווינפרי תצטרך להלחם על רייטינג אם זה ימשיך. לא, אני צוחק. אבל אני גם המום מזה שיש עורכי חדשות שמתחילים להריץ אותה לנשיאות. אמאל’ה!

(סרטונים בלינקים למעלה, ועוד אחרי הקיפול…)

עוד אני יושב לנסות לצפות בהכרזה של כרום-OS, דפדפן ההפעלה החדש של גוגל, אולי לצקצק ולרטון על שהוא מעביר את כל המידע שלכן לענן ולא משאיר אתכן בשליטה, והנה באה ידיעה מרתקת מבוינגבוינג:

ממשלת הוד מלכותה מצאה בעבר הרחוק דרך מצוינת להתגונן מפני ספינות פיראטים, וזאת על ידי שהיא לקחה כמה מהם תחת חסותה כדי שיתקפו רק את הספרדים וישלמו לה פרוטקשן על שיתוף הפעולה. קורי דוקטורוב מספר שבטוויסט מוזר, הממלכה המאוחדת המודרנית מנסה בשושו להעביר חוק שיתן כוח נכבד למדי בידי “שר מלחמה בפיראטים”, פקיד שאינו מנבחרי העם, שבידיו יהיה כוח במעט בלתי מוגבל להעביר חוקים בצורה עוקפת פרלמנט, לגייס מיליציות ולהלחם - במי? במשתמשי הטורנט המתועבים, כמובן! לקרוא ולא להאמין… חוק הקופירייט (הגנת זכויות ההעתקה וההפצה) מקבל כאן העלאה בדרגה חסרת תקדים בדמוקרטיות מודרניות, כוח בלתי מוגבל ולא חייב בדיווח ושקיפות, וכל זה לא כדי להגן על האזרחים, או על סודות מדינה, או על עתודות מזון… אלא רק על הרווחים היקרים של תעשיית המפיצים של הבידור התעשייתי.

אתם מריחים את זה באוויר? הריח הזה של אותו היום הקסום של “אחרי החגים”, מתי שהכל יסתדר ויפתח ויסגר לפי מעמד הפקידים… אותו “אחרי החגים” מסמן גם את חזרתה של הכנסת מפגרה, וחזרתם של מאבקים בחקיקה לכותרות. רק כדי לתת לנו זריקת עידוד, התפרסם היום שמרשם התושבים (ההוא שדולף) צריך יישום מחדש, וכיוון שהיום הוא יושב עדיין על מערכות VMS של דיגיטל… כלומר קומפאק… ‘סתומרת HP, אז הם ימשיכו לפי אותו פטור ממכרזים ישן ורע לתחזק את הישן ולבנות את החדש תמורת 24 מליון ש"ח צנועים מכספינו. צפו בקרוב לאגרון בשם חדש, עם תמונות ממשרד הרישוי ופיצ’רים מגניבים של WEB2.0, יהיה חם ומגניב. זוכרים ששטרית אמר שמאגר ביומטרי עם אבטחה עילית זה רק 10 מליון בשנה? הנה איך מוציאים פי 2.5 מזה על מאגר קיים ולא שמור…

מה לעשות שזה מציק לי לאחרונה? אם משעמם לכם אז דלגו, אם אתם רוצים לשמוע עוד חדשות מפחידות (חוץ מזה שהלילה יש ירח מלא) אתם מוזמנים להמשיך לקרוא…

יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה: “הזכות לפרטיות היא הערך העליון של כל חברה דמוקרטית, וממילא נדרשות נסיבות ממשיות וחזקות כדי להפקיע זכות זו מאיתנו. המדינות הדמוקרטיות בעולם המפותח סירבו להקים מאגר מסוג זה בגלל יתרונותיו הזניחים” - ועוד כמה ציטוטים נאים, שווה הצצה.

אין קשר ברור מיידית, אבל הנה שני לינקים שנשפכו אלי עכשיו מהטוויטר. אחד על סכנות הגימטריה לשכל הישראלי, ואחד על סכנות פיקוח היתר על שוק התקשורת לכיס הישראלי. חברו את זה עם זה איך שתרצו.

בראיין דלטון וחבורתו חוזרים לעונה נוספת, ויש להם גם סדרת קומדיה לא רעה במקביל. אני חושב שיש עתיד לעולם בידור מבוזר כשיוצרים עצמאיים כאלו מצליחים. תעיד גם ליסה קודרו שזכתה בפרס הוובי לסדרה המוצלחת שלה לאחרונה, שלא חייבים אולפנים גדולים והפקות יקרות כדי למשוך תשומת לב ולהגיע לקהל (אבל עוזר אם אתה מפורסם מראש, אני מניח :-) )

לפני יומיים קפצתי עם גיא לקולנוע. אני אוהב הצגה יומית כי הקולנוע כמעט ריק. לצערי רק “כמעט” כי דוקא מאחורינו ישבו חבורת ילדים ולעסו פופקורן בפה פתוח (אני מעדות הגרבוזיים בכל הנוגע לפופקורן).

ראו הוזהרתם שנית: ספוילרים אחרי הסרטון הדבילי! אני מאמבד אותו מספיק גדול כדי שלא תמשיכו לקרוא בטעות אם אתם לא באמת מעוניינים…

אתם עוד איתי? ברוכים הנשארים.

מה היה לנו שם? אקשן (הרבה ולא רע, למרות שאינדי התבגר), שחקנים (בכיף, אני מת על קארן אלן ועל ג’ון הורט), מרגלים רוסיים מול קולונל ג’ונס סוכן הCIA, מרדפים בכלי רכב צבאיים אקזוטיים, ג’ונס קופץ מחליפת מורה חומה ומשעממת לתוך מרדף עם אקשן והכובע, גאגים והתייחסויות לסרטים הקודמים עם אירוניה קלה (אין ספק שלספילברג עדיין יש את זה), שימוש בכלי נשק בלתי מקובלים (חרבות ופצצות אטום), פסקול שמשחק בהצלחה עם הסרט ( אין ספק שלג’וני עדיין יש את זה), חורים בעלילה במיטב מסורת הז’אנר הפעם גדולים מתמיד (מספיק גדולים כדי להטיס דרכם את הצפלין מהסרט הקודם), חייזרים (אין ספק שללוקאס היתה יד בדבר) והפתעות משפחתיות שונות (נמצא הנרי ג’ונס השלישי וגם לו יש שם של כלב).

הפוסט הזה היה צריך לבוא עם כותרת לציון הכיף שבלהיות פיינשמעקר קולינארי, אולי לא אחד שמגיע לאדיקות פודהיסטית, אבל בהחלט מקפיד על חומרים טובים בבית ועל מקומות אוכל איכותיים בחוץ. ולכן אין לי הסבר למה (גררו אותי, נגררתי) הגעתי ל"טעם העיר" אתמול, למרות כל ההכרזות הראשוניות שלי בנושא. לכן הפוסט ההוא נדחה בקצת.

טעם העיר התחיל לפני כמה שנים בתור ארוע קולינארי מצוין, הציגו בו מקומות מהטובים בת"א, מקומות שהקפידו על איכות. אני זוכר צפיפות אבל לא ברמה הזו, אני גם לא זוכר רעש פסיכי כמו שהיה שם השנה או לפני 3 שנים כשהייתי שם בפעם האחרונה. השלטים הכי גדולים היו של תנובה, שטראוס, רד-בול ובמת ריקוד מרכזית של בנק דיסקונט. במת בידור לא ברורה בצד הרביצה עוד דציבלים של הופעות חיות של טררם ומאסטרו צבי כפית, ליד דוכן אדיר של גבינות פיראוס, שזה לא ביתן “רוקדים שבועות עם תנובה” בצדו השני של הדשא שניסה (בהצלחה יתרה!) להלחם בדציבלים של הדאנס עם מוסיקת ריקודי עם ולהרקיד 7.43 אנשים (ספרתי).

נראה שכבר אין לאף אחד כבוד. לכלום. דתיים בלי כבוד לחילונים, ממשלות בלי כבוד לאזרחים, הוליווד בלי כבוד לאמנים (או לצופים), נוצרים בלי כבוד למוסלמים, ומוסלמים בלי כבוד לאף אחד.

אני יכול להבין שמישהו מתבכיין ש רומסים זכר של אסונות בשביל בידור, והשבוע גם ראינו ש רומסים את זכר השואה בשביל כסף או סתם מ חוסר רגישות מוזרה.

ואז יש את יצפאן.

בניגוד לארצות הברית, עם תוכניות הבידור המוצלחות שמצליחות בקושי להתקיים בלי כותבים, לנו יש כותבים עובדים ועדיין לא ברור איך קורה הזבל ההזוי הזה. לשמחתי לא ראיתי את התוכנית השבוע (כמו כל שבוע) כי הייתי מקיא על המקום, אני מתאר את זה מיד שניה. יצפאן קפץ לראיין את אולמרט בביתו. כן, ההוא שלא מדבר עם כתבים, לא עם הנבחרים, ולא עונה לשאלות, ישב לדבר עם אלד הבדרנים הכי גסים ונבובים והצליח בראיון לרדת יותר נמוך ממה שאפילו טופז מסוגל. בין כל שאר השאלות המטומטמות והתשובות המתוסרטות, ובליווי צחוקים מוקלטים של “קהל חי” שבטוח לא היה אצל אולמרט בבית, שאל יצפאן את אודי “נו, מה עם הדו"ח וינוגרד הזה? למה אתה לא הולך כבר לדואר לשלם אותו וגמרנו?” והקהל מתמוגג.

במסגרת “דברים שאני מגלה כשאני פותח את גרגרן הרססים פעם בשבוע-בקושי”:

BlogDay 2007 בפתח - מזכירה לי חנית.

בהמשך לדיון הקודם על DRM, הנה הפאדיחה האחרונה מבית מיקרוסופט, הפריצה האחרונה של האייפון ושלושה ישראלים שרכבו על הפרישה וגם הוסיפו תמיכה בעברית. בסוף עוד ינקו את האייפון מDRM וזה יהיה מכשיר ראוי לרכישה, כמו הXBOX הישן והטוב הי"ד. אבנר לידי פה מקלל כי אחרי 20 דקות חיפוש הוא גילה שמה שחשב שהוא באג בתוכנה או הAPI שהשתמש בו הוא בעצם פעולה שויסטה חסם בגלל DRM (סמוך על מיקרוסופט שידאגו ש תקפוץ עליך מפלצת מאחורי הסיבוב). וזה כשהוא מנסה כמובן לכתוב תוכנה לגיטימית לגמרי…

- פיהוק - “אתה עייף?” - “למה, יש לאמא שלך פטנט אחר?”

5 שעות באוטו לא חייב להיות סבל, הרצנו קטעים, התפעלנו מנופים, הייג’ינקס וטומפולרי. צריך לדעת עם מי לנסוע, וצריך לדעת מה לחפש. עד סוף השבוע האחרון לא ממש אהבתי את אילת, אבל עכשיו אני רואה אותה שונה :-)

עצוב… רגינה ספקטור, אחת הזמרות האהובות עלי ביקרה השבוע בארץ, וכמעט אף אחד לא כתב על זה ב"עתונות הרשת". לא נענע, לא טמקא, לא וואלה, בטח שלא מסן, לשימחתי נרג’ הקדישו טור. בראשון בערב זיפזפתי שלא כהרגלי ונחתתי על גיא פיפינס, הייתי בטוח ששם יגידו מילה וסבלתי דרך כל התכנית, אבל כל מה שהם בזבזו עליו את הזמן זה סיפורי פפרצי על דיקפריו והקולבית שלו, וכתבה על שון לנון שהוקדמה במשפט על זה שהוא ביקש שלא יגידו מילה על אבא שלו, ואז לאורך כל הכתבה שולבו תמונות וסרטים כדי להשוות את שון לג’ון. כמה אדיוטי לחזור על הנון-אייטם של “את אבא שלו מנעו מלהופיע אז עכשיו הוא סוגר מעגל, הופעה מאוד משמעותית לישראל”, כמה טמטום ופרובנציאליות דחוסים פה? אפילו הביקורות מודות בחצי פה שהוא אמן ממוצע מינוס שרק רוכב על שם המשפחה שלו.

לא ראיתי הרבה מלל על הבחירה בשיר של טיפקס בבלוגים שאני מבקר בהם. הישראלים כנראה כבר שוכחים את האירווויזיון, ובצדק, כי זו תחרות מגוחכת למדי, אף אחד לא שם עליה באירופה, וגם אצלנו זה לא כבוד גדול להבחר להופיע שם. מלבד יוצאי דופן שבמיעוט, רשות השידור היתה שולחת מדי שנה זמרים מתחילים או זנוחים מקצוות מפת הבידור, ולטס פייס איט, גם טיפקס מאז “דיסקו מנאייק” זה לא מה שהיה פעם.

באינטרנט לא חסר בידור. מאז ש האמריקנים גילו את יו לורי הגיעו כל מני סרטים חביבים ליוטיוב של תכניות שלא הכרתי, פרסומות וראיונות:

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11

תאמינו לי, יותר מאתגר מ לנהל משמרת, פחות מסוכן מאשר לאונן בנהיגה אבל לא מענין כמו מסע ניווט שטח. האינטרנט זה בזבוז זמן. אני הולך לעבוד…