בשבת כינסו סטיוארט וקולבר את אמריקה להחזיר את השפיות. על הבמה היתה מוסיקה טובה והומור גרוע, נראה שבעצרת הזו לא השקיעו הכותבים את מיטב המאמצים, אבל לסיום נתן ג'ון את הטון הסוגר, וכמעט שכח להזכיר לאנשים להצביע בבחירות. כלי התקשורת ניסו להגיד שזה היה פוליטי אבל זה ממש לא היה מזוהה עם אף מפלגה ספציפית.
אישית, נראה לי שהיה יופי של פסקול לתוכן, אבל התוכן היה יכול להיות יותר מושקע. הם המעיטו במסר ועשו מזה יום כיף על הדשא בוושינגטון. מה שכן, הופיעו שם מאות אלפי אנשים. אדם וג'יימי תזמנו כמה זמן לוקח ל"גל ידיים" להגיע מצד לצד של הקהל, 55 שניות בממוצע, זה היה מאוד מרשים.
אבל עוד לא ירדה [slider title="האבן מהלב"]הציטוט מתוך "נחירה פומבית" של דני סנדרסון. עם שלושת קוראי הסליחה.[/slider].
גילי הסיטה את תשומת ליבי להודעה של משרד הפנים הבריטי. הפרלמנט כרגע תקוע אחרי הבחירות, אבל ברגע שיתכנס ויחזור לפעול, חוק תעודת הזהות הלאומית אמור ליפול (אם מאמינים להבטחות הפוליטיקאים מלפני הבחירות). זה עדיין לא מבטל את מאגר הביומטריה של משטרת הגבולות הבריטית או את מבצע ההרחבה האדיר שעושה המשטרה בכל האי הבריטי (עוצרים אנשים עם מראה "בעייתי" כחשודים, מעלים את תביעות אצבעותיהם למחשב לשבע שנים ואז מגלים ש"בעצם הם לא כ"כ חשודים כרגע" והם משוחררים חזרה.)
בחדשות מהכנסת שלנו, יהונתן קלינגר מעדכן שפיילוט המאגר הביומטרי עדיין לא זז, ובינתיים חוק החתימה הדיגיטלית לא בונה על זה שיהיו כרטיסי זהות חכמים, ובמילים אחרות מתחילות להתפורר טענות לחץ הזמן וחשיבות הפרויקט. אולי יתפסו שכל ויחסכו לנו כספי מיסים בסוף.
קראתי עליו עוד טיפה. בבריטניה, אגב, הוא לא אדם אהוד, שמו נקשר כבר בכמה פרשות מטרידות. מצד אחד הוא יד ימינו של גורדון בראון ומצד שני כבר ניסה לחתור תחתיו בלי בושה. יש שאוהבים לקרוא לו "נסיך האופל" ו"הלורד האפל"…
ולאיש הזה הבריטים נתנו תפקיד של שליטה אבסולוטית על חופש המידע האלקטרוני שלהם? אאוץ'.
לפני שבועיים ומשהו נקלעתי לשיחה מחוממת בנושאי קפיטליזם חזירי מול מדינת רווחה. עמדותי בתחום די קוהרנטיות לעצמי, אבל מדי פעם אני אוהב "להתחזק" כי כלכלה וסוציולוגיה לא היו נושאי התואר שלי. השבוע התפרסם אייטם בדה-מארקר עם הציטוט ההזוי הבא:
"יש הצדקה לשכר המנהלים הגבוה המשולם למנהלים בכירים בישראל: הוא מקטין את מידת הריכוזיות במשק ואת מספר המשפחות השולטות במשק ובמקביל הוא יוצר מוביליות חברתית שהיא בעלת ערך דמוקרטי אדיר" כך אומרת יו"ר פורום סמנכ"לי הכספים (CFO), נגה קינן.
[…]
הטיעון הראשון שהיא מציגה הוא הקטנת הריכוזיות במשק הישראלי. "ישראל מאופיינת בריכוזיות מאד גבוהה של כמה משפחות אך מתן שכר גבוה למנהלים בכירים, שבתורם ישקיעו את הכסף בחזרה במשק, יוצרת "משפחות עשירות" חדשות ובכך הם מקטינים את הריכוזיות במשק ומפזרים את העוצמה הכלכלית", אומרת קינן, "יצירת משפחה שכזו אפשרית רק דרך מתן שכר גבוה ומופרך".
הבנתם? אנחנו צריכים 120 עשירים שולטים בשוק ובממשלה במקום עשרה. צריך שליותר אנשים יהיה ח"כ בכיס כדי שהמדינה תהיה דמוקרטית. אני הולך צעד הלאה ומציע שצריך מליון משפחות עשירות ששולטות בשוק, מה דעתכם?
אני חוזר לדיון ישן שניהלתי עם חברי "התנועה לדמוקרטיה ישירה" בזמנו. אז דנו בחיוב ובשלילה בכלים לדמוקרטיה ישירה בארה"ב ובשווייץ, והשווינו גם את נכונות ומעורבות הקהל בשימוש בהם. אז מתוך הדיון ההוא הנה כמה נתונים שיתנו לכם סדר גודל על אי שיווין כלכלי כי ידוע שזה מדד שמשפיע בצורה די ברורה על לכידות חברתית (אמון בין אנשים, פשע), על בריאות שכבות ציבור שונות, על צמיחה כלכלית (בהנחה שזה דבר טוב) ועוד תחומים. ככלל, מחקרים מצביעים שאי שיוויון כלכלי מחליש את החברה ככל שהוא מחריף.
נתוני OECD מראים בעשרות טבלאות שיש לנו בכל שכבות הגיל יותר אקדמאים אבל בגיל בתי הספר התלמידים שלנו נופלים (נכון ל-2008) מהממוצע, ולמרות שיש יותר סטודנטים בהשכלה הגבוהה, יותר בוגרים שלה וגם עליה אצלנו לעומת ארצות אחרות – אנחנו מצמצמים את התקציבים בקצב מדאיג. ספציפית ההשקעה בהשכלה תיכונית לא מדביקה את עליית המדד וההשכלה הגבוהה נפלה לחצי בעשור האחרון (במספרים מהוונים).
מה שמסתמן – אנחנו בין שוויץ לארה"ב בכמה מהנתונים שעלולים להיות רלוונטיים (ואין לי מושג ירוק בתחום, אני מנחש), אבל אנחנו גולשים לצד שבעיני הוא פחות טוב ואולי יום אחד נעבור אותו.
מסקנה אחרת – כדאי שנחזור להשקיע בחינוך ודחוף.
לצערי המידע הזה רחוק מלהיות מלא ואין לי את כל הנתונים לאורך זמן, אפשר אולי להשלים אותו מהלמ"ס אבל אם אני לא יודע מה לחפש עדיף שאעזוב את זה כרגע.
הפואנטות:
מעורבות חברתית ודמוקרטיה ישירה יכולות לעבוד פה, אבל נצטרך להתאמץ, ובלי ספק הגדלת הפערים ובנית חברת מעמדות איננה הדרך
להבין מספיק נתונים בשביל לדעת מה רלוונטי בשביל להחליט החלטות מושכלות זה מאוד מסובך, גם אם אתה ממש רוצה, לפעמים אין דרך קצרה, וצריך לעשות קורס בשביל להחליט החלטות בתחומים מסוימים. לכן לא בכל מקרה יש לעם או לנבחריו דברי טעם להגיד יותר מאשר המלצות של מומחים בתחומם.
בנקודה זו בשיחה, אמרו לי כמה מאנשי התנועה שאני מעליב את האינטיליגנציה של העם אם אני דורש מהם ללמוד נושא לפני שיהיו מוכנים להצביע על החלטות ציבוריות עליו. אני מסכים איתם שפה בדיוק נשברת הדמוקרטיה – הדיוטות שמחליטים בנושאים שאינם מבינים. מצד אחד אם ניתן לכלל העם להחליט בנושא הכבד של סעד מול רווחה מול קפיטליזם "נקי", או של פיקוח קרקעות מול תהליך פירבור מואץ והרסני, אנחנו נגיע להצבעות נוחוּת שאינן בנות קיימא, ואם ניתן רק למבינים להצביע בנושא אזי אין יותר דמוקרטיה.
וזה חוזר לפואנטה שאני מנסה להעביר הרבה זמן פה. לא ברור אם השרדות העם היהודי (או המין האנושי) עומדים בקנה אחד עם דמוקרטיה וצדק עממי, אבל אפילו את זה אין לנו. הממשל שלנו שואב לאיטו את הכוח שלנו להחליט (ע"י התמוססות המשילות) ואת היכולת שלנו להבין את המשמעות של ההחלטות (ע"י עצימת עין להתמוטטות החינוך). לראיה, העם אפילו לא דורש הצבעה ישירה ואפשרות לבחירות הדחה. אנשים לא מבקשים לעצמם עתיד שאינם מסוגלים לדמיין ולכן "מישהו מלמעלה" דואג שלא יהיה להם דמיון מפותח מדי.
אז לתת לעם לבחור לקבל על עצמו כלים של דמוקרטיה ישירה? אני טוען שגם בדמוקרטיה אינו בקיא, ולכן גם אותה חייבים ללמד, בהכרח. אני מאמין שהדמוקרטיה היא לא ידע ולא כלי כי אם ערך תרבותי בסיסי. אני חוזר אל המאמר של גדי טאוב על רב תרבותיות ודמוקרטיה שהמלצתי כאן עליו בעבר, מרתק ופוקח עיניים. מהנתונים נראה כי אם הפער הסוציו-אקונומי והחינוכי ממשיך להתרחב, הרי שאנחנו מתרחקים מהיכולת לנהל דמוקרטיה שוויצרית והולכים במקרה הטוב למיש-מאש חסר תוחלת כמו היוזמה האזרחית בארה"ב, שם רק במקרה קטסטרפה יקום מישהו לצעוק, וגם אז הצבעה תקרה רק אם יהיה מספיק גיבוי של אנשי ממון אינטרסנטיים, ולבסוף ההיסטוריה הראתה שגם אז הצבעות ההדחה לרוב לא מצליחות.
אז האם דמוקרטיה זה בכלל משהו שצריך לשאוף אליו? אני שמח לשחק קצת עם גאפ מיינדר כדי להדגים פואנטות:
2. למשל בריאות וכלכלת פחם. ראו את המתאם בין ציון הדמוקרטיה למספר הפטירות מתחת גיל 5 – חלש מאוד. יותר תואם את הסתמכות הכלכלה על פחם במדינות מתפתחות. אפשר לראות גם את המתאם לחינוך שווה לבנים ובנות במדינות עולם שלישי עם הבעיות התברואתיות הכי גרועות.
3. אולי איכות סביבה? לא, דמוקרטיות הן גם פולטות הCO2 הגרועות (לראש) מלבד סין.
ובעצם למה אני מתאמץ? מצאתי הרגע שהאנס רוסלינג מוטרד מאותן הבעיות:
לצערי הוא לא ניסה להציץ ספציפית במתאם בין מדד "פוליטי" לבין אי שוויון. חסר המון מידע אבל המעט שיש ממחיש שאולי גם אני וגם נגה קינן טועים. אני אשמח אם מישהו יתקן אותי…
שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה "דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית". אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…
חזרתם? ובכן לפני חודש חגגנו לסבא משה 104, הפוסט הזה הוא חצי-המשך לפוסט מלפני שנתיים על יום ההולדת ה-102 שלו. שם זרקתי כמה פרטים קטנים על המשפחה של סבי. בן ציון הקצב (אביו של סבא) היה איש מאוד סובלני (לא ששמעו אז כל כך על כפיה דתית, ובקושי היו חילונים ממילא), שנולד וגדל בעיר העתיקה ויצא למאה שערים ועדיין חי בתוך קהילה שמרנית וצפופה. הוא היה פתוח לדיעות וחדשות מהעולם. בביתו גרה לאיזו תקופה בת דודה סטודנטית שלמדה בסמינר למורות ((שמה היה ציפורה גולדברג, סבא טוען שהיא אמה של עדי רבן מקול ישראל אבל אני לא אחתום על זה)), והביאה איתה מאזור השפלה משבים רעננים של סיפורי מהפכות אזרחיות ברוסיה. לפעמים היתה נפגשת חבורת אקטיביסטים בסלון, ובן ציון נשבה ברעיונות הסוציאליזם, עד כדי שיום אחד קם ונסע במיוחד לועידת ההקמה של ההסתדרות. בגלל שהאירוע היה בעל אופי חילוני למדי הוא רק הקפיד לא להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת של הכנס, שמא יגלו את הדבר מי מלקוחותיו. אז הנה הניצנים של מוסר חברתי חילוני, סבא שלי כבר "התפקר" לחלוטין, מכר טריפה במרכז העיר ושונא את החרדים.
מצידה השני של המשפחה, אבא שלי גדל בחיפה בית חילוני למדי אבל עם סבא שהיה רב. לא היתה לו שום בעיה, והרבה רספקט ליהדות; אבל אחרי 40 שנה כירושלמי, הוא שונא כמובן את כל מה שקשור לכפיה דתית. אצלי זה כבר היה מתורגם לתגובה אוטומטית שלילית לכל דבר שקשור בדת. בגיל 13 דעותי היו מספיק מגובשות והחלטתי לא לעלות לתורה, אבא שלי צחק שהוא היה מאוד רוצה לדקלם את "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ולא נתתי לו את ההזדמנות… ברבות השנים אני התקצנתי עוד יותר, והצד הזה שלי עדיין צץ כשמדובר בדיונים על מדיניות ציבורית, אבל ה"זבנג" לראש הגיע כאשר הבנתי שאני הפכתי לקנאי מדי בכל נושאי האתאיזם גם בתחומים האחרים.
אז למה מוסר יהודי? הנושא עלה כאן לפני שנה, בעקבות פעילותי למען הירוקה-מימד. את החשיפה למצע והרעיונות יכולתי לקבל לפני שנים, הרי מימד לא קיימת מאתמול, אז מה פתאום "גיליתי את אלוהים" רק עכשיו? ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם היה איזה עב"מ שכזה בשנות ה90, לא? טוב, אני ידעתי שמלכיאור עושה דברים חיוביים בכנסת אבל לא זכרתי מה בדיוק, ושמעתי על האיחוד עם התנועה הירוקה, אבל לא הייתי מגיע לחוג הבית ב31 לדצמבר אם אלון דוד לא היה יוצר איתי קשר. את השיחה המחוממת שהיתה שם צילמה כרמל וייסמן, לשימחתי את החלקים המחוממים היא חתכה החוצה ונשאר העיקר: הרב מלכיאור בעד הביטול של חוקי דת, הוא בעד תחבורה ציבורית ירוקה בשבת, הוא אדם פרקטי ופרגמטי, והכי חשוב – הוא מבין שכפיה דתית מייצרת אויבים וסקטוריאליות.
אני יצאתי מאותה פגישה חשדן, בגלל שהמילים "הפרדת דת ממדינה" אינן על הפרק. בגלל שהוצאת לימודי הדת מהחינוך הממלכתי אינה על הפרק (להפך, דיברנו שם בהרחבה על תוכניתו לאחד את הפלגים לזרם חינוך ממלכתי אחד), ויצאתי בהרגשה שעוד לא תם החיפוש, זה נשמע חיובי אבל זה לא מושלם. בדרך החוצה טרחתי בכל זאת לפלס דרכי בין האנשים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לרשימה הצלחה בבחירות. הרב מלכיאור תקע בי מבט עייף ושאל אם אני סתם נימוסי, עניתי לו שאין לי כרגע הרגשה שאצביע בשבילם, אבל אני רוצה רשימה שכזו בכנסת בלי קשר. הלכתי הביתה בהרגשה שאני צריך לחפש הלאה, אבל דבריו המשיכו להדהד לי בראש. הקליק בא אחרי שיתופי פעולה נוספים בזכות שוקי גלילי, בזכות פגישה נוספת עם ערן בן ימיני, בזכות קריאת המצע, בזכות מה שקראתי ושמעתי הלאה על הרב מלכיאור, על יונינה (מס' 4 ברשימה) ומה ששמעתי מהם הלאה בכנס התנועה בגני התערוכה (שחבל לי שלא הועלה במלואו ליוטיוב).
היום כשאני מסתכל על ריצ'ארד דוקינס או ירון ידען מדברים עם דתיים או על דת ונגעל מהסגנון הדפוק של חשיבה סגורה. אני לא מדבר על חשיבה סגורה כניגוד ל"השארת פתח לאפשרות של אלוהים" אלא חשיבה סגורה כחוסר התחשבות בסולם הערכים של האחר, מוטעה ביסודותיו ככל שיהיה בעיני. המוזר הוא, שדווקא מומרים כמו ידען ודוקינס מסוגלים להיות פוגעניים כל כך, איפה שאני, שנולדתי בבית לא מאמין, מסוגל לתת קצת יותר מרחב סבלני לשיחה, אף אם לא סובלני. העובדה שאני מכבד אמונות של אחרים אינה סותרת את העובד שאלחם בחלק מהן בעזוז אם הן עומדות להפוך למדיניות ציבורית.
FLYING SPAGHETTI MONSTER!
(מפלץ ספגטי מעופף)
PIE SAUCUS DOMINE
(ריבונו של רוטב העגבניות)
RAMEN
(אמן)
החיבור והגשר מגיע מתקופת בית הספר. אז לא התנגדתי לשיעורי תנ"ך או תושב"ע. לא אהבתי אותם – אני מודה – אבל לא סבלתי מהם בצורה שונה מאשר שיעורי ספרות או הסטוריה. משהו מהם חילחל; אני מוצא שאני מדבר עם חברים, גם חילונים וגם יותר מסורתיים, ואני רואה שאני בהחלט יותר בקיא מהאדם הממוצע גם בלי שפתחתי תנ"ך כבר שנים, שלא נדבר על דפי תלמוד וגמרא מימי חטיבת הביניים והבגרות בתנ"ך. מצאתי ברבות הימים שאהבתי יותר את המוסר הזה של היהדות הישנה מספרי התושב"ע, אותם הדברים ההגיוניים שהיוו קרקע מוסרית משותפת בדיעותיו של הרב מלכיאור, מאשר הפונדמנטליזם המודרני שמייצגת רוב העדה החרדית ובקצה הקיצוני שלה נטורי קרתא ופסיכים אחרים.
(הסיפור האחרון הוא כמובן ליצמן, השר-שאסור-לו-להיות-שר-במדינה-חילונית-אז-הוא-רק-סגן-שר הבריאות, שבשם הvoodoo שלו רוצה כ-140 מליון ש"ח לשפוך על העברת חדר מיון בגלל כמה קברים. אני לא חותם על עצומות, אבל אני מסכים שזה טמטום אם יסתבר שכל הכסף הזה ילך רק על שינוע הבנין ולא על ציוד ופונקציונליות. האיש לא שמע על פיקוח נפש? כיוסוי מצוין תמצאו עוד אצל אילן ואחותנו ואן-דר-גרף)
מה שאני בעצם מנסה להגיד כסיכום לפוסט הארוך הזה, הוא שבעוד שאני מתנגד לדוגמות דתיות וממסד דתי, אין לי בעיה עם מאמינים שמבינים שהומניזם צריך להיות התשתית המוסרית ולא הלכות שלופות מאיזה ספר עתיק. מאתר היואיזם אני חותם בקלות על הרבה אמירות שנתקבצו שם, אולי במיוחד על זו של צ'רלס צ'פלין וזו של הוומבאט שמסכמות את זה יפה, או זו של קרל סאגן, ב"נקודת תכלת":
ולמי שצריך גרסא עם כתוביות במקום קולו הדרמטי של קרל, נסו את הגרסא הזו.
רציתי לסיים באקורד היותר מבודח של "רקדו, קופים, רקדו!" אבל לכבוד חודש השואה השנתי שמתחיל בימים אלו, חשבתי שמן הראוי להיות יותר רציני בנושא…
מה שהוא לא יודע זה לשיר… על כשרונותיו של שאטנר כבר כתבתי בעבר, מי שפיספס את יצירות המופת שלו בתקליטו האחרון מוזמן להציץ שנית. שימו לב לקטע הנהדר שבו הוא דופק דואט נאה עם הנרי רולינס בשם "I can't get behind this". את הפוסט ההוא כתבתי אחרי שגיליתי את התקליט בעקבות מופע הסטנדאפ של הנרי רולינס, שם הוא מספר על איך שאטנר הזמין אותו להקליט את הקטע (שימו לב, מכיל שלושה קטעים):
ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם 