שירים ושערים

לישה מספרת לי שאין חניה כבר משעות הבוקר ליד איצטדיון רמת גן וברחובות הסמוכים. אין לי מושג מה אנשים בתכננים – לבוא ברגל ולצאת בפרייבט אז הם מחנים את האוטו שם בבוקר מראש? לא ברור. אני לא מעריץ ספורט גדול, רק מדי פעם. אני פתאום מעריץ של בני סכנין כשהם מנצחים את בית"ר י-ם, ואני אוהג הפועל י-ם כשהם מנצחים את מכבי ת"א, אז אני מניח שהיום אני מעריץ את האדומים נגד הצהובים, למרות שאני לא הולך לחפש במיוחד טלוויזיה בשביל זה… :-)

איך אני ירושלמי שלא אוהד בית"ר? מאוד פשוט. אני סמולני חבקן עצים ואני לא אוהב לשמוע "מוות לערבים" וצעקות גסות, ובמיוחד בזמן דקת דומיה לרבין.

ובלי קשר ישיר, הנה בקשה מידידה לאנשים שיותר בקיאים ממני במוסיקה ישראלית (אדלרים? מישהו?)

אני זקוקה לעזרה בחיפוש חומר לעבודה אקדמית.
אני מחפשת שמות של שירים (פזמונים – כלומר שירים עם לחן שאפשר לשמוע ברדיו) שעוסקים בנושא דמות הערבי או הסכסוך הישראלי-פלשתינאי.
אני מחפשת שירים מכל התקופות – גם ישנים מאוד וגם חדשים. רצוי מוכרים.

אז אם עולה לכם משהו בראש…אשמח לשמוע.

תודה מראש,
שירה

ואגב סרטים דוקומנטריים

בתגובות לפוסט משלשום על אקספלד, נשאלתי איך זה שאני מסכים עם דעותיו של מפיק סרטים כמו מייקל מור אבל לא עם הדרך שבה הוא מציג אותן, והנה היום צץ סיפור בדיוק להוכיח את הטענה הזו.

נועם לניר, מליונר שתורם רבות לניצולי שואה, נתן לאורלי וילנאי וגיא מרוז 50K דולרים להפיק סרט על כספי הפיצויים הנעלמים שנמנעים מאותם אנשים. גם גיא ואורלי דנים בענין באריכות בתוכניות הרדיו והטלוויזיה שלהם, לכאורה שילוב של צוות מנצח. אבל השבוע (אני מנחש ששבוע לפני שהתכוונו להעלות את הסרט להקרנה) קיבל לניר הקרנה מקדימה וכל כך כעס שהוא תובע את כספו בחזרה. כמובן שלא ראיתי את הסרט אבל אני מכיר את הסגנון של מרוז, אז אני לא מופתע. הפואנטה היא שרבים מבקרים את מייקל מור שהוא חוטא למטרה שעבורה הוא נלחם ונראה שכאן בדובר בסיפור דומה. עיתונאי שיש לו אמת חשובה לספר, אבל בשביל רייטינג וסנסציה הוא מתבל אותה בשקרים… הנה ציטוט, ההדגשות שלי:

במכתב, ששיגר עורך דינו של לניר ירון רייטר, נכתב כי לניר "הזדעזע עמוקות מתוכנו של הסרט. בין היתר מהאגרסיביות, מחד הצדדיות, מהאנימציות המרמזות שלא לעניין, מסילוף ועיוות התכנים ומדברים נוספים רבים". עוד הוסיף רייטר כי לדעתו של לניר "מדובר בסרט מוטה, לא ניטרלי וברוטאלי", וכי "דרך העמדת הדברים והצגתם עלולה לפגוע בסיוע המועבר מגרמניה לטובת ניצולי השואה, מה שיוביל לפגיעה קשה בניצולי השואה החיים בקרבנו היום". לניר אף דורש מצמד העיתונאים שלא לקשור את שמו בסרט, ולהשיב לו את כל הכסף שהושקע בו בתוך שבועיים.

אל תלכו לראות את הסרט הזה

אם אתם לא בענייני חדשות קהילת האתאיזם המקוונת, אתם בוודאי מפספסת את הצחוקים והשיגועים. לא חסרים אתאיסטים נלהבים ברשת. חלקם ידועים ותיקים כמו ריצ'ארד דוקינס, חלקם חדשים אבל ידועים כמו פול מאיירז, ויש גם את הפחות ידועים, אך יודעים להתבטא, כמו פאט קונדל וההומור הארסי והציני שלו.

לצערי ואולי לצערם של חלקם, במקום לקדם אורחי חיים נטולי דת ולהגדיר כיוון בונה וחיובי, רוב הדיון בנושא אתאיזם בימינו נוסב סביב לחימה בשטויות כמו אמונות ברוחות רפאים או הומאופתיה , או לחימה בנסיון של ערים ומדינות מסוימות להוציא ממערך הלימודים תורות מדעיות ובראשם אבולוציה.

אף אחד לא חשב מה יקרה אם מישהו ירצה לקחת את הפורמט המחורבן של מייקל מור1 וינסה לקדם איתו את האג'נדומים הימניים והשמרניים, אבל אז בא הסרט "Expelled" (איך לתרגם את זה? מגורש? מוצא מהכיתה?) שבא לטעון שאנשי אקדמיה שמאמינים בבריאה במקום באבולוציה מפוטרים או נמנע מהם קידום.

מה הבעיות עם ההפקה?

לסיום, הפארודיה המתבקשת:

-------
  1. סילופים, קיצוצי ראיונות, הוצאת דברים מהקשרם, כדי להוכיח פואנטות שמאלניות[^]

רובינשטיין, ויתקין, רובינשטיין

יש לי שבת "פנויה" יענו לא קבעתי שום דבר חברתי, ולכן אני מתפנה לאסוף את הניירת לדו"ח מס 2007, ועובר על כמה טיוטיות שהתחלתי והגיע הזמן לסיים ולהוציא כבר, כי או-טו-טו הן יהיו אנאכרוניסטוית או שאני כבר לא אזכור את הפרטים…

למשל הפוסט הזה, על "רובינשטיין, מסעדת קצבים". איך לא הכרתי את המוסד? אולי כי מעולם לא הייתי תלאביבי או חוב"תי.

אחרי שאכלתי שם וסיפרתי לחברים, כולם אומרים לי "כן בטח, ותיקים בעסק!". הכל התחיל כשקיבלתי מהם הזמנה בדואר. לרוב אני נוטה לזרוק דואר זבל כבר מהתיבה עוד לפני שאני חוזר למכונית, אבל הברושור שלהם נראה רציני ואמרתי שאתן להם צ'אנס. אחרי שבועיים סופסוף הגיע היום המתאים וקפצתי עם אפי לשם לארוחת ערב קצת מאוחרת. המקום הוא במרכז המסחרי/קולנוע החדש בפולג, המתהדר בכמה מסעדות (כולל מקס ברנר אחד והוטרז(?)!) וחניה גדולה. המקום בעל תקרה גבוהה ואופנתית אבל לא רועש מדי, הכסאות יפים ונוחים אבל מעץ קשה ואת גיא זה מעצבן את העצמות, אבל בסה"כ עיצוב פשוט ולענין… כמו שאני אוהב את זה. בגלל שבאנו בהתראה קצרה מצאנו את עצמנו ליד הבר, שזה לא אידאלי, אבל אפשרי בהחלט.

רשימה קצרה של מה רע: הבר גבוה מדי. אני לא אדם קצר אבל הרגשתי שמוזר לי בכ"ז שהצלחת בגובה החזה וכמעט תקועה לי בפנים. אין בירות טובות בברזים (אבל יש כמה לא רעות בבקבוק), מעל הבאר מסך ענק שמוקרנים עליו שטויות מרצדות מעצבנות וטיקר חדשות מטמקא (למשל כמה מחבלים נהרגו היום בהתקלויות בעזה. מתאבן מצוין), המוסיקה בסדר רוב הזמן, רק מדי פעם הקצב והווליום לא מתאימים לארוחה רגועה. מבחר הויסקי דל אבל לא רע, הצ'ימיצ'ורי מאכזב ורוטב המרסלה טועם כמו מיץ פטל מרוכז. אה כן, קרפאצ'יו בקר וה"קרפאצ'יו" פרושוטו מוצפים בהרבה יותר מדי בלסאמי.

מה טוב: ראשית הבשר. מדהים. אפי לקח סינטה אם אני זוכר נכון ואני הרגשתי שלא בא לי בשר אדום ולקחתי פילה חזיר. למרות שהיה לי מאוד טעים (אפילו שעשו אותו ורוד נגד כל הפצרותי), הסטייק של אפי הפיל אותי. צבע ארגמן כהה בפנים, רך כמו שמעטים יודעים ליישן בארץ, עוד יותר טוב מהביקור הראשון והנהדר שלי אצל דוריס בראש פינה (שמאז לצערנו הדרדרו). מבחר היינות סביר ביותר, מבחר (מצומצם אבל קיים) של ויתקין, הארוחה על הבר ב10% הנחה (מעבר למחירים המאוד סבירים של המקום!), בלילה מוגשות ארוחות קלות יותר והמקום הופך למעין פאב שמגיש אלכוהול, צ'וריסוס ושאר מנות קטנות שיהיה איפה לשבת כשיוצאים מהקולנוע (למרות שאז העוני האלכוהולי יורגש יותר). את הבשר המעולה וגם את הפרושוטו ונקניקים לא רעים אחרים אפשר לקנות בדוכנון קטנטן ביציאה (שהוא התירוץ שבשבילו מוסיפים את המילה "קצבים" לשם המסעדה).

מה שבכלל הפך לי את היציאה להפתעה היה רוטב הפלפלת שליד הסטייק של אפי (גם הדיז'ון היה מעולה אגב). פעם פעם ב98 כשגרתי בעמק הסיליקון, מסעדת הבשר הטובה באיזור היתה "ברק'ס" שממול טרנסמטא (פעם, כשלינוס עוד עבד שם), ושם אני ואפי אכלנו יום אחד סטייק ברוטב פלפלת שהיה בעיקר שמנת ופלפל ירוק טרי. אני מתכוון לכדורים הקטנים האלו של פלפל אבל טריים, לא אחרי שייבשו אותם. יש להם טעם עדין ונעים, וברוטב הזה הם היו כמו אוכמניות קטנות שהתפוצצו על הלשון בחגיגה של טעם מעולה. מאז לא הצלחתי למצוא כאלו, עד שפתאום נחתנו (שוב אני ואפי ביחד, מוזר? מעניין!) על רוטב פלפלת עם פלפל ירוק לא מיובש. לצערי הקט הפלפל היה מהסוג המשומר בחומץ ובפלפלת היה גם הרבה פלפל שחור שלדעתי גונב את ההצגה, אבל עדיין מעולה. הכדוריות הירוקות היו קצת יותר קשות ממה שזכרנו (למרות 10 השנים שחלפו), ואחרי שעה של הפצרות דרך הבארמן הסכים השף להראות לנו שמדובר בצנצנת פלפל ירוק ממדגסקר, משומר בחומץ (מה שהקשיח אותו אני מניח) ומיובא ע"י קונפינו כאן ברשפון ליד הבית שלי! אין ספק שבקרוב אקפוץ על המציאה, ואראה איך אני משחזר את הפלפלת האגדית של ברק'ס.

מפה לשם ראיתי אצלם את בקבוקי הויתקין על הקיר ושיבחתי אותם על הטעם הטוב ביין, ואז נפלה לי האסימוניה ברעש, הרי עוד שבועיים תהיה כאן הטעימה של ויתקין! וזה כבר התפתח לעוד שיחה ארוכה ונחמדה עם הבארמן.

סקיפ שבועיים קדימה. שבעה אנשים התיישבו בחדר הפרטי של רובינשטיין, וטעמו יינות עתידיים מצויינים וכבדים, תיאור מלא ומפליג תמצאו אצל גיא. הקיצור היתה כוסית ראשונה של גוורצטרמינר מצוין (שיש לי שני בקבוקים 2006 שלו שאני דוגר עליהם בינתיים) בסדרה קטנטנה של 100 בקבוק (כל השאר הלך למסעדות או לתוך הבלנד של מסע לבן). מעולה ויבש כרגיל, ארומות נהדרות. על שאר היינות כתבתי גם כן הרבה הערות תוך כדי המפגש ואפילו הקלטתי קצת אבל אין לי הרבה מה להוסיף על מה שגיא כתב. אולי פעם אחרת. בינתיים הנה 2000 מילים:

דורון מוזג לנו עוד משהו טעים איפה הכוס של אליהו?

אחרי הטעימה בחדר הפרטי ירדנו למסעדה לאכול צהריים. בשבת בסביבות 17:30-18:00 המסעדה היתה פתאום ריקה להפתיע, מדובר בשעות הביניים שבין ארוח"צ לארוח"ע אני מניח. מסביב לשולחן הוזמנו אנטריקוט, סינטה, המבורדר ושאר מנות והיו כמעט כולן דוגמאות מעולות להכנה נכונה של בשר שיושן בצורה המושלמת. הפעם אכלנו כמו בני אדם ליד שולחן ולא ליד הבר, אז לא קיבלנו את ההנחה של הבר, אבל עדיין המחירים סבירים ושפויים לחלוטין. אני ממליץ על המקום בפה מלא, 8.5 בסולם עירא.

מפתחי וורדפרס מציגים – איך להפחיד אנשים בזול

אף אחד לא מושלם, בכל אפליקציה מתגלים חורים. כשאנשי תוכנה דרשו שמיקרוסופט יפסיקו לפרסם שאת ויסטה לא ניתן לפרוץ כי הם מטעים את הציבור, מיקרוסופט ליגלגה ופחות מחודש אחרי כן התגלו כבר שתי פרצות חמורות. זה בסדר להודות שאין סיכוי שאתה מושלם. בניגוד לאבולוציה שקוראת על פני דורות רבים ומאפשרת הרבה יותר מקרי מוות מאשר שינויים גנטיים, בתוכנה המצב הפוך, המון שינויים בקוד קורים עוד לפני שהמוצר הוכיח את עצמו בשוק. במערכת כזו של תכנון תבוני חייבים להיות כשלים…

לפני שבועות ספורים יצאה לה וורדפרס 2.5 לעולם, והיה לכולם ברור שיהיו כאבי גדילה כי ההבדלים היו מהפכניים מספיק כדי לקרוא לה 3.0 בעיני רבים. ברור היה שמייד אחרי הסיבוב יבואו תיקונים (הנה אחד שהציק לי במיוחד), והנה הלילה הוכרזה הגרסא החדשה ושעות ספורות אח"כ גם זו העברית של רי"ה. הבעיה היא לא כמות השינויים (למעלה מ70 באגים נסגרו) אלא העובדה שההודעה דוחקת באנשים למהר ולשדרג כי "יש חורי אבטחה". המוח שלי יש רץ ומפחד מחור XSS כמו זה שפעם הפיל לי את השרת, אבל ההודעה לא מפרטת. רק סקירה דקדקנית של רשימת הבאגים שנסגרו תגלה בסוף שהבעיה היא שמשתמשים שנרשמו אצלך בבלוג כמשתמשים פשוטים יכולים לבצע כמה פעולות יותר מדי. ביננו, כמה מאיתנו בכלל מאפשרים למשתמשים הרשמה בבלוג אם אין סיבה מיוחדת? במילים אחרות החורים האלו לא משפיעים על רב המשתמשים, נדמה לי שאי-הפעלת רישום משתמשים זו אפילו ברירת המחדל של 2.5+

אז בקיצור, לכו לשדרג, אבל אל תרוצו :)

בינתיים, הובטחו לנו שיפורי מהירויות פנטאסטיים, אבל אני לא מרגיש אותם כי השרת שלי כבד לאחרונה. כבר שבועיים ששרת MySQL כורע תחת העומס. שיפצרתי לו הרבה מהפראמטרים כדי שיעבוד יותר מול הזכרון ופחות מול הדיסק, הוספתי אינדקסים בעדינות איפה שנראה שהם דרושים ושיפור המצב בטבלאות שונות, אבל נראה שיש אפליקציות שפשוט מתנהגות מולו בצורות מאוד לא אחראיות (PHPnuke) ואחרות בצורות קצת בזבזניות (פלאגים מסוג FireStats, Popularity contest), וזה מאיט בין השאר את קליקי ואת הבלוגים של חנית ושלי בין השאר, למרות שאכלן הביצועים הגדול הוא D-Spot על השרתית הזו. עם הגולשות הסליחה, אנחנו עדיין בודקים מה אפשר לעשות.

אם אפשר היה לעשות החלפת Drop in לפוסטגרסיקוול אולי הייתי כבר עושה גם את זה בתור ניסוי. לא מעט אנשים אמרו לי שהוא מטפל בימינו בנתונים במהירות ויעילות של מייסיקוול, ונכון לכרגע הוא לא מראה סימנים של איומים לסגירת הקוד בניגוד לאחיו המפורסם יותר. חבל שהרוב המוחץ של אפליקציות LAMP הנפוצות לא יודעות לעבוד איתו, אבל אולי בקרוב זה ישתנה…

האם אלמונימיות תורמת לאמון?

בלוג חדש ומעניין נולד השבוע בבלוגלי, שמו "משפט אחד" והוא בא לתת גרסא מקומית לבלוג מקורי באנגלית שאני קורא מדי פעם שבתורו מזכיר את סיקספיקס וואחרים. הקוראים מתבקשים לתרום (בשמם או בעילומו) משפט דרמטי אבל אמיתי, משהו מהחיים. התרומה נעשית בטכנולוגיה ה"מוגבלת" של בלוגלי בצורה של כתיבת תגובה אז זה קצת מבלבל (במיוחד אם רצית לכתוב בעילום שם, כי חייבים לתת כתובת דואל). מלבד זה היוזמה ברוכה ונהדרת. מה הבעיה? שיוצר(ת) האתר שומרים את זהותם בסוד. לכאורה אין כאן בעיה כי גם מי שתורמים סיפור יכולים להשאר בעילום שם עם כתובת דואל פיקטיבית, אבל בעיני יש בעיה. הבלוג שבאנגלית צץ בים של מליוני בלוגרים, ואילו הבלוג הזה בבלוגלי הוא תחת שרביטו של אחד מחברי הביצה המקומית (ולפי מקבץ הסיפורים הראשון ששוחרר בו, זה ברור לי שמדובר כנראה באחד או יותר מצוות מכון ההיתוך הקר של פ"ת) ואני שואל, למה האנונימיות של העורך? למה זה מועיל?