צפייה לשבת – מה אומרים המוחות שלא ברחו על המאגר הביומטרי #No2Bio

השבוע התחיל הקמפיין היקר של משרד הפנים להפציץ בתקשורת, הקצפיין של התנועה לזכויות דיגיטליות ינסה להלחם בענק שלושת מליוני הש"ח בעזרת משהו קטן בגובה 20K ש"ח תרומת אנשים כמוכם. אני מקווה שהדוד הקטן הזה יחסל את גלית איכשהו.

אני מצרף פה את יום העיון בנושא הזיהוי הביומטרי שנערך לפני כמה חודשים באוניברסיטה הפתוחה. כמו שמעידה תמר הרמן – קשה למצוא אתרים ומומחים שמצדדים בפרויקט (מלבד אלו שהממשלה שכרה לעבוד על זה). אנחנו בתנועה לזכויות דיגיטליות, מגובים בדעות מדעני מדינה, הצפנה, משפטנים מומחים לפרטיות בכלל ודיגיטלית בפרט, ואנשי בטחון בנוסף, מחפשים את המומחים שמצדדים בפרויקט. אלו שיודעים את התחום היטב ועדיין תומכים בפרויקט מאמונה שלמה שהוא לא פוגע ולא יכול לסכן את האזרחים. אנחנו עדיין מחפשים. כל מה שיש בצד התומך זה את אנשי הפרויקט, אנשי השיווק שלהם, ואנשים שמסרבים להתראיין בפומבי. בינתיים מאד קשה לראות איך כל כך הרבה מהציבור רץ בהתלהבות להתנדב לניסוי המסוכן.

אם אתם מכירים מומחה בלתי תלוי שמוכן לדבר להגנתו של הפרויקט, ספרו לנו. אנחנו מחפשים כאלו בנרות.

A Eulogy for Yaron Abramov

English translation follows below. You are welcome to add your thoughts below in the comments.

את ההספד הזה כתבה ברובו אחותי ענת והוספתי לו בעצם מעט מאוד:

נגמר, אבא כבר לא סובל. אנחנו עצובים ושבורים, אבל מרגישים הקלה בשבילו.

יש מכם שהכירו אותו יותר ופחות. הוא היה אדם עם מאגרים עצומים של ידע מרתק, בהמון נושאים, ובפרט כל דבר שקשור לארץ ישראל, דתות, תרבויות, גיאולוגיה וארכיאולוגיה. מדריך תיירים עם מעריצים (ומעריצות) בכל העולם, אוהב לבשל ולאכול אוכל טוב, מתעד נלהב בכל סוגי המצלמות, מעריך גאדג'טים מסור, נהג-נווט אלוף, וכח העל שלו היה מציאת־חניות-בדיוק-ממול, והכל עם המון הומור אינטיליגנטי ומשחקי מילים. חלק מהדברים עברו אלינו בירושה בצורה כזאת או אחרת, וחלק פשוט העשירו את חיינו ויצרו חוויות משותפות נפלאות וזכרונות נעימים. בעיקר הוא היה אבא אוהב, מחבק ומלטף עם ידיים מופלאות שהעלימו כל כאב.

הוא נגע, לרגע, בחייהם של מאות אנשים שהדריך לאורך השנים, ויחד עם זאת היה אדם מאד פרטי. אהב לטייל בכל מקום, תמיד לגלות מקומות וכבישים חדשים, סקרן בלתי נלאה ומורה נלהב. הוא הפך חשדנים לציוניים נלהבים, וקיבלנו לאורך היום מכתבי חיזוק מקוריאה ועד ארה"ב. לא רק בארץ הוא הדריך, היה לו גם רומן לא קצר עם ברלין וכבישי גרמניה, ואפילו לגרמנים הוא הצליח להכיר את הבית של עצמם קצת יותר לעומק.

ובימים שלא עבד בהדרכה, אהב מאד את הבית שלו והשקט שלו, עם התה והאוסף מוסיקה, הספרים והסרטים הישנים… לרגע לא הפסיק ללמוד ולהתעמק, וכשהציעו לנו הבוקר שערוץ דיסקאברי יצלם את ההלוויה לסרט אנתרופולוגי על הלוויות, חשבנו שאין ראוי מזה לאדם שאהב כל כך לטייל ולפגוש אנשים, שימשיך לטייל בעולם בשידורים חוזרים לעוד הרבה שנים, כך או אחרת.

עוד לפני ימי האינטרנט ותוכנות הניווט, וגם אחרי, היו הרבה אנשים שהיו מתקשרים אליו לשאול שאלת ידע או כיוון והוא תמיד היה משאיר אותנו עם תחושת ביטחון שהגענו למקום הנכון.

הוא ייחסר בכל כך הרבה מובנים מעבר לכמה המילים האלו.

יהי זכרו ברוך.

And here I'll attempt to translate it for our international readers. It was mostly written by my sister with small additions by me.

It's over, Father no longer suffers. We are broken and sad, but feel relieved for him.

Some of you knew him better than others. He was a man commanding vast fascinating knowledge in a myriad subjects, especially anything and everything to do with the land of Israel – Theology, culture, geology and archeology. A tour guide with fans all over the globe, who loved to cook and eat well, loved documenting in all types of cameras, gadget appreciator, champion driver/navigator and his super power was finding parking spots right in front of where he needed; all of it with intelligent humour and puns. Some of those we inherited this way or another, and some just enriched our lives and created wonderful joint experiences and pleasant memories. Mainly he was a loving, hugging father with wonder hands that made all pains vanish.

He touched, even for a moment, the lives of thousands he guided along his years, and at the same time he was a very private man himself. He loved taking trips everywhere, always discovering new places and roads, a passionate learner and teacher. He converted sceptics to Zionists, and for the last few days we got letters from as far as Korea and the western USA. He guided people also overseas, he had a long love affair with Europe and its roads, and especially Berlin, where he managed to get even its natives to their own city a little deeper.

And on the days he did not work as a guide, he loved his home, with a peaceful cup of tea and music, the old books and movies. He never stopped studying and seeking deeper knowledge, and this morning, when the Discovery channel offered us to film the funeral for an anthropological docu about funerals, we felt it was the most befitting parting gift for a man who loved travelling and meeting people so much. This way he will continue travelling the world on reruns for many more years.

Years before the internet and navigation software, and many years after, many would call him up to ask for directions or knowledge, and he always left us with the confident feeling we arrived at the right destination.

He will be missed in so many ways beyond these few short words.

Blessed be his memory

We buried dad at sunset, at a pastoral corner of the cemetery. Parts of the funeral will probably play on Discovery in about a year. I'll try to let everyone know.

Ira.

משחק יחסי הציבור של אנדר

אנדר, למי שלא קרא, הוא ספר על ילד שעובר הכשרה כדי להציל את המין האנושי בהתמודדות עם אויב אכזר. אורסון סקוט קארד (שכתב את סדרת הספרים המצליחה) הוא אדם מאוד שמרני, נצר לשושלת מורמונים ידועה וגאה, שפעיל מאוד בקהילה ההומופובית (הם לא קוראים לעצמם ככה, אבל תכליס בינינו…) ומאמין כי הומוסקסואליות צריכה להשאר מחוץ לחוק ולהיות עבירה פלילית.

אנדר נראה כמו סרט מרהיב ויזואלית, עם שחקנים מצוינים, אבל קשה להתעלם מהמסרים המוסריים שקארד מביע בפומבי ולפעמים משחיל גם לספריו, יש כבר מי שקוראים להחרמת הסרט בכלל, ויש מי שחוזים שזה עלול אפילו לעבוד. אני מודה שאני קרוע. אני קוצה לראות את הסרט על המסך הגדול, ואני יודע שהכסף הולך בחלקו לכיסו של קארד, ומתוך זה בוודאי יתרם לארגונים אנטי-להט"ביים. צפות ברשת שמועות שלא מצאתי להן גיבוי, שהוא אפילו הכריז שיתרום נתח מהכנסותיו מהסרט למען המטרה, אבל לא ברור אם הכוונה לאחוז מוכרז מראש מההכנסות (מה שגורם לאנשים כמוני לרצות להמנע מלשלם על צפיה בסרט), או סתם תזכורת של "תחשבו איך ינוצל הכסף".

אני חצוי אם ככה. הצד האידאליסטי בי אומר שמפיק הסרט הוא איש מגעיל. הצד הפארקטי בי אומר שסביר שבין מאות האנשים שיצרו את הסרט יש יותר אנשים גאים מאשר הומופובים, ומגיעה גם להם משכורת. בכל מקרה, נגיד וענין "האחוז הקבוע לתרומה" הוא יותר משמועה, מה הייתם עושים? דיון פתוח, גו!

עוזי וייל וחגיגות המימונה

כבר חודש שעולם הספרות, הפייסבוק, הפעילים החברתיים ושאר מעריצים מהללים את פרויקט המימון של עוזי וייל, אבל אתמול, 6 ימים לפני סוף מבצע הגיוס, חטפו כמה מעריצים/משקיעים/תורמים/קונים ג'ננה כשהספר הופיע על המדפים בחנויות לפני שהגיע לתיבת הדואר.

לא אחפור לכם תגובות מפייסוש (עשו את זה כבר דה-מארקר ואף ציטטו הודעה פרטית של גילי בר הלל סמו ללא רשות), אבל הנה מהבלוג של חנן כהן, שומר היערות של ג'ונגל האינטרנט, עוד אחד מריקי כהן.

השלמות ממוחי הקודח:

0. ברור שהתגובה הרגשית חריפה כי אנשים ההיו מושקעים רגשית. אני לא מצדיק אבל בהחלט מבין. ציינה את זה גם קרן נויבך היום ברדיו, הרגשות הן מערכת הגברה חזקה יותר מהעובדות וההגיון. ככל שהפרויקט ימונף ברגשות עזים למעלה, הפתעות כאלו יפילו את המוראל יותר חזק למטה. פיסיקה פשוטה 🙂

1. עוזי עשה טעות של מתחילים. לא כל התורמים/משקיעים/לקוחות הגיעו מדף הבוקפייס (למשל אני) אז ידענו רק מה שפורסם בהדסטארט, ושם לא נאמרה מילה על מודן. בעידן של מחאות צרכנים ומאיסה בגוזרי קופונים הדמיון השלים לבד שאם האיש פנה לגיוס כסף ישיר אז מדובר בהוצאה עצמית. למעשה היה מדובר בהונאה עצמית (של הקונים). בסך הכל עוזי היה צריך לפרט יותר על מה הכסף ומי עוד מעורב. אני מצפה ללא פחות מכל פרויקט אחר בקיקסטארטר או אינדיגוגו.

2. רוצים לא לעשות טעויות של מתחילים? עקבו אחרי מי שמוצלח בזה. פרויקטים בקיקסטארטר ואינדיגוגו אולי פונים יותר לקהל אמריקני אבל יש שם מכל הסוגים, ויש עשרות בלוגים וגם פודקאסט שמוקדש למודלים העסקיים האלו (ממליץ על הפרקים עם זאק ווינרסמית' וג'ונתן קולטון, אבל יש מעניינים בנושאים אחרים, כמובן שקורי דוקטורוב שם מבריק וקולע כרגיל). בארץ יש פרויקטים בהיקף פחות גדול כי קהל היעד לרוב קטן יותר, אבל אפשר ללמוד מהתבוננות מה עובד ומה לא, איך מותחים את ההכנסות והשתתפות הקהל עם מטרות יעד נוספות, ומה נכון ולא נכון לעשות.

3. חבר שמע את תיאור המצב הסלחני ממני, והלך לכיוון הקיצוני של "מה נכון מבחינת החוק היבש" – אם עוזי הבטיח הוצאה מוקדמת ומודן הקדימה אותו לחנויות, "זכותי ואף חובתי הצרכנית לבטל את ההשקעה שלי בהדסטארט, וזכותו וחובתו של עוזי לתבוע את מודן שגרמה לו הפסד כלכלי!". אני רואה גם את התגובה הזו כמוגזמת לכיוון נוסף. קרה פה משהו בתום לב, עוזי איננו זרוע שיווקית של ההוצאה ואין לו שליטה על החלטותיה, הוא רק סופר עם קהל מעריצים שרצה לתת להם צ'אנס להגדיל לו את הרווחים מהספר. לדעתי זכותו המלאה, רק חבל שלא הבהיר את זה לגמרי. אני רואה את העמימות הזו כטעות של מתחילים ולא כהטעיה מכוונת. אני הייתי עדיין מזמין את הספר כך או כך, הייתי שמח לקבל גם את ספר השער האחורי בתוספת מחיר, הייתי אפילו שמח לשלם טיפה פחות ולקבל מהדורת EPUB ללא חתימה ועלויות דואר. בקיצור, את הפרויקט הבא שלו אני מקווה שינהל אחרת, אבל בסה"כ אין לי הרבה תלונות כאן.

4. קורי דוקטורוב (כן, אני שוב מזכיר אותו, אבל זה רלוונטי, חכו רגע) משחרר את הגרסא האלקטרונית חינם וברשיון פתוח ביום שבו הספר יוצא בדפוס. אנשים קוראים את הספר ומבקשים לתרום לו למרות שאינם מעוניינים בספר הפיזי. קורי מפנה אותם לבית ההוצאה ומדגיש שבזכותם יש לו שירותי שיווק, עריכה, קביעת מסעות מפגש עם קוראים וכמובן תשלום מקדמות נדיב, אז הוא מבקש שלא יעקפו אותם. אנשים יותר ממוזמנים לקנות ספר ולשלוח אותו לספריות השאלה ברחבי העולם, הוא אפילו מארגן את הרשימה של הספריות המעוניינות אצלו באתר על חשבונו. גם זה סוג של מודל עסקי ושירות קהילתי, וקשר של אמון ורצון טוב עם המעריצים.

5. וזה נושא חשוב – אתם קוראים לזה מעריצים או תורמים? – עזבו אתכם מזה, אתם לקוחות! יש פרויקטים של מימון קהל שלא זוכים בהם בפרסים. אלו באמת תרומות. למשל הפרויקט הזה שנתתי לו $50 בלי לבקש שום תמורה (כי ממילא אינני קורא תווים). אתרי מימון קהל כדי לקבל מוצר הם למעשה תחפושת חדשה לאתרי מכרז, רק שכאן יוצר בודק את המים לפני שיש מוצר ושם משווק בודק את המים לפני שהוא מחליט על כמויות ליבוא. המודל העסקי די דומה לדברים אחרים שכבר היו בשוק, ההבדל הוא סוג האנשים והמוצרים שהחלו להשתמש במודל הזה. אני מציע להתאים את רמת הציפיות. יש לכם כאן מגע ישיר עם היוצר, רגשות משחקים ציפיות גבוהות, אבל בסופו של דבר אתם משלמים על מוצר ומקבלים אותו. השאר זה שיווק והרגשה טובה או רעה. אם אתם לוקחים את זה אישי, או כחוויה של משחק, או הימור רולטה, זו בחירה שלכם, ואתם לא יכולים להאשים אחרים אם אכזבה קטנה מרגישה לכם כמו פגיעה אישית גדולה. זו בחירה שלכם לקחת את זה למקומות האלו, ולא מוצדק לעשות מעוזי וייל שעיר לעזאזל כי שמעתם דברים שהוא לא אמר. אני יכול להגיד לכם שאי הבנות כאלו קורות מדי פעם, למעשה זה קרה לי בדיוק השבוע במקביל עם פרויקט בקיקסטארטר של מדפסת תלת מימד שהזמנתי, ואמורה היתה להיות כולה על טהרת החומרה החופשית ורכיבי מדף, ופתאום מבשרים לנו שהם מייצרים רכיבים מוזמנים במיוחד. בתחילה היתה התרעמות בקהילה, אני הייתי מהבודדים שאמרו שנחכה להבהרות, ואכן הסתבר שזה לא תכנון חדש אלא שיפור של אחד שקיים בשוק, תואם לחלוטין בתוכנה, אבל עם חיבורים יותר נוחים לתחזוקה ופיזור חום משופר. הרבה רגשות נשפכו סתם (כולל שלי, מודה) עד שהגיעה הודעת ההבהרה.

6. אה, היה לי בטח עוד משהו להגיד אבל חצות והמוח שלי כבר לא בפוקוס. אני שולח את הפוסט לא ערוך וללא הגהה כי הנושא עכשיו בוער ברשת, אבל אני מקווה שהבהרתי את עיקרי הדברים.

גזרי עיתון על סבא

משה קרנצדורף הופיע בכמה טורים מקומיים בעיתון בשבוע שחלף. מעריב שלפו ראיון ישן איתו מ2007, חיים ברעם כתב עליו בטור שנפרד ממנו ומאמנון דנקנר (בטון סלחני להפתיע, יש לציין) מנקודת מבט ירושלמית של רחוב המלך ג'ורג'. לצערי עוד מוסד ירושלמי ותיק שנקשר בשמו סגר השבוע את דלתותיו, טעמון סגר 52 שנה, וגם זו כתבה מומלצת.

היה עוד טור שהופיע במוסף ירושלמי, אבל היה רצוף כל כך הרבה שגיאות וטעויות עובדתיות מביכות שאני לא אטרח להביא כאן את הסריקה שלו (לשמחתי הוא גם לא עלה לרשת), ואני זוכר שהצעתי לכתב פעמיים שישתמש בי ובאמא לבדיקת העובדות ולא ידפיס שטויות. לא שקרים רעים, תבינו, אבל החברים שהכתב ראיין בטעמון הפריחו עליו גוזמאות מינכהאוזן יצירתיות מאד. כזה הוא היה. נתן לאחרים לדבר ושתק בעצמו. אולי בגלל הצניעות הזו ורוחב הלב שלו, הוא הוזכר בכל מני מקומות כמו zoo ארץ zoo ופעם או פעמיים בקומיקס של דודו גבע באהדה. אנשים שונים זוכרים אותו שונה ממה שאני זכרתי אותו כמובן, וזה מצחיק לפעמים לראות עד כמה. הסבא שאני זוכר ומתגעגע אליו הוא לא בדיוק אף אחת מהדמויות שכתבו עליהן, ובכל זאת צילו נמצא שם.

סופשבוע טוב לכולם.

מיתרים

בשקט בשקט, בלי שידעתי, תגובה אצלי בבלוג הפכה לסרטון קצר, לזכר ירון בלום ז"ל.

הנה האייטם על ירון באתר "בית אבי חי", ומצרף שוב את התגובה המקורית של דודו:

הי עירא,

הגעתי לפוסט הזה אחרי שחיפשתי בגוגל מידע על ירון. קראתי ביומנים ישנים והגעתי שם לסיפור ההיכרות הקצר מאוד שלי עם ירון. דרך המכר המשותף שלנו, איתן, יצא לי לפגוש את ירון בפעם הראשונה, והאחרונה, ביום שבת שלפני אותו פיגוע בצומת בית ליד.

ניגנו יחד לראשונה באותו יום שבת בבית של איתן. אני על תופים, איתן על הקלידים או סמפלר כלשהו או משהו ממוחשב-מוטרף אחר, וירון על גיטרה חשמלית. היו רגעים מצחיקים, כמו למשל לכסח את Zombie של הקראנבריז עם ירון שמנגן את האקורדים הדביליים של השיר הזה. אח"כ איתן החזיר אותי עם התופים לבית של ההורים. ירון עזר לנו להעלות את התופים הביתה ולסדר אותם במרפסת, בשקט אופייני כפי שלמדתי להבין לגבי האדם הזה, וההורים שלי גם זכו להחליף איתו כמה מילים לפני שהוא ואיתן עזבו.

למחרת קיבלתי את הידיעה שירון, שפגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי לכמה שעות מעטות, נהרג בפיגוע בבית ליד. זוועה. עד היום קשה לי להכיל את העובדה שהספקתי להכיר בצורה כ"כ קרובה אדם שלמחרת כבר לא יהיה בין החיים. וזה כ"כ עצוב. לאחר מעשה, היו שם רגעים קטנים שהיום מקבלים משמעות שונה.

לא אשכח את הדקות שבהן ישבנו באוטו אחרי החזרה, נוסעים אלי הביתה להחזיר את התופים. איתן נהג ואני ישבתי במושב הקדמי. דיברנו ביננו מקדימה וירון ישב במושב האחורי, אולי קצת נרדם, בכל מקרה כמעט ולא הוציא מילה ברגעים מסויימים. כבר היתה שעת דמדומים והיה משהו קצת עצוב באוויר. אולי סוף עייף של אחרי נגינה יחד, אולי התחושה של היכרות ראשונית בין אנשים שלא נפגשו לפני כן יחד, כשאיתן היה הצלע המשותפת בין שלושתנו. אחרי המוות של ירון הרגעים האלה הפכו לזיכרון אחר, תחושה שזה היה היום האחרון של ירון לפני מותו.

מאוד עצוב וגם מוזר, מנסה אחת לכמה זמן להיזכר שוב ברגעים הקטנים האלה. יהי זכרו ברוך.

קרדיטים לסרט: איתן שפר ודניאלה קופלר.