בלוג של איש שב"כ בהכחשה
שומו שמיים והאזיני ארץ! ג'וס ווידון מפיק עם עליזה דושקו את "בית הבובות" בפוקס, למרות שהבטיח לא לחזור לשם בשום מחיר אחרי שחתכו את פיירפליי אחרי 11 תכניות, ואחרי שלא כתב לטלוויזיה כבר חמש שנים. מדובר בתוכנית מד"ב מקורית – "בית הבובות" שולח "בובות אדם" לביצוע כל מני משימות ומוחק להם את הזכרון עם שובם לבסיס. מנחשים את ההמשך? נכון, הבובה עליזה מתחילה לזכור דברים בין מחיקת זכרון אחת לבאה… זה לא קצת מזכיר כמה תכניות אחרות? נו טוב, אני סומך על יוסף שיעשה מזה משהו טוב…
אני מסתכל על עונה של תכנית בריטית, שאורכה 6-10 תכניות, היא תמיד רצופה בהמון אקשן או תוכן ביפורי עד לקצה וה"קליפהאנגר" המחייב, ואילו עונות של סדרות אמריקניות נמרחות על 22-24 פרקים ואיפשהו באמצע מתנהגות כמו מסטיק.
לדוגמא הירוז – בעונה הקודמת פרקים 9-18 בערך היו פשוט מתיחת אין קץ של סבלנותינו עד שחזר הקצב לסיפור. הפעם השמועות הבטיחו שיהיו המון דמויות חדשות ואולי מעט מאוד מהישנות יחזרו בכלל. אבל נוספו מעט מאוד חדשות וכבר עכשיו פרקים 5-6 נראים כמו התחלתו של מסטיק ארוך וצפוי, ודמויות התחילו לבחור בצורה עקומה כל שלב בסיפור שלהן – במקום הבחירה ההגיונית לפי ההתרחשות או אופי הדמות, הן מובלות לאיפה שהתסריטאים יוכלו ללעוס את המסטיק יותר זמן. אצל "עקרות בית מיואשות" זה מתחיל כבר בפרק 3 בעונה, ורק קומדיות וסיטקומים מקפידים להוציא פגז ראוי כל שבוע, אולי בגלל שהקהל שלהן לא "שבוי" בגלל חוסר ההמשכיות בין פרקים?
למי יש הסבר? אצל האמריקנים הדגש על האפקטים המיוחדים כל כך גדול, עד שהסרטים בשנים האחרונות כבר חסרי סיפור, ועכשיו סדרות וסרטי הטלוויזיה לוקים באותה מחלה. האם הקהל האמריקני לא מעונין בעלילה שאפשר "לנעוץ בה שיניים" או שפשוט נגמרו הכותבים הטובים? מה זה אומר כשפרק של טופ-גיר יותר מרתק אותי מפרק של הירוז? 🙂
קשקושים על תוכן, קישורים, וקשרים
אני מאוד משועשע מזה שיש כמה בלוגרים שם בחוץ שעוד מתעסקים בכלל בזה. חנית (דק"ר) התחילה מבלוג אישי ומדי פעם הפניה לתגלית WP חמודה והיום הבלוג שלה עבד רק לעניני טכנולוגיה ובלוגינג. כבר בקושי רואים משהו אישי בבלוג. אחרים גם הם עוסקים המון באופטימיזציות ומראה וSEO ומשמעות הבלוגוספירה חברתית ואחרת, ויאדה ויאדה… זה מרתק אותי לכמה דקות בחודש, פוסט אצל כרמל 'ד"ר בלוג' ויסמן או משהו קטן אחר, אבל כמה אפשר לעסוק רק בסטטיסטיקות או פוסטים על ההתעסקות בסטטיסטיקות?! לא בשביל זה אני מנוי לפוסטים של שכני בבלוגוספירה. אני רוצה לשמוע על הרפתקאות בחו"ל או המלצות על אירועים או קטעים חביבים מהחיים, או שירים… למה אני מרגיש בודד בציון שלא בודק את הסטטיסטיקות יותר משלוש פעמים בשנה? אני היחידי שמעניינות אותו תגובות ענייניות בבלוג יותר מאשר סטטיסטיקה של קוראים?
אין לי מושג מה זה אומר שהפייג'ראנק "זולג", אני לא מעונין לדעת אפילו מה עושה nofollow, התייאשתי מלהשתמש בסקין מגניב והלכתי על קריא ואני לא חוסם את גוגל בrobots.txt שלי, זה כל הSEO שמעניין אותי לעשות. אני רוצה קוראים, כאלו שמעניין לקשקש איתם ומגיבים מדי פעם. בשביל זה אני מוודא שיש להם RSS עובד ואפשרות להרשם במייל לכל פיפס שבא להם. מספיק עם זה אנשים, אולי נחזור לתוכן ולא מטא-מטא-תוכן-על-הצורה-של-התוכן?