מחסום כותבים

כולם בעדם. השחקנים, הבמאים, המפיקים, הבדרנים… אפילו זיי פרנק יצא לרגע מהנפטלין לתת את דעתו. אם יש מישהוא לא מוערך בתעשית הבידור, שנרמסים שוב ושוב מתחת רגלי האולפנים, אלו הכותבים. בעוד השביתה ממשיכה לכיוון לא ידוע, איגוד הכותבים מחזיק עמדה איתנה, ובדרך יורדות מהמסך תוכניות הלייט נייט, הדיילי שו, ומתחזקות תוכניות הריאלטי, שנולדו באשמת השביתה הקודמת ב98. שווארצנגר (הגאברנייטור!) יש לו כמה קשרים בתעשיה ומנסה לעשות את מה שנכון כי כלכלת המדינה שלו מושפעת מהשביתה. אין כותבים פירושו אין ימי צילום, שפירושם אנשים מובטלים ואנשי תעשיות השירותים שמסביב לתעשיה גם הם חסרי ביזנס. אלן דג'נרס ניסתה בינתיים להסתכן ולשבור שביתה וקיבלה המון ביקורת. להגנתה טענה כי חברת ההפקה שלה מעסיקה 130 איש, והיא לא רוצה לשלוח אותם הביתה, ובטח שלא לפשוט רגל. אכן בעיה… מה שרואים כאן זה עד כמה יש לקבוצת ה"בלתי נראים" האלו השפעה על ההפקה.

להבדיל אלף הבדלות, אצלנו בארץ, עד שנגלה אם באמת לא צריך מערכת חינוך, המורים שובתים לא על גודל הנתח בעוגת שיווק כלשהיא, אלא על משכורת שבעיני רבים היא משפילה ולא משתלמת לעבוד תמורתה בעבודה כל כך שוחקת שלא תמיד מביאה סיפוק ולפעמים דורשת הרבה כוחות נפשיים, אריכות רוח ואידאולוגיה. אולי הגיעה העת להפריט את מערכת החינוך ו\או נבטל את חובת החינוך מעבר ליסודי? הרי ממילא "מסלילים" המון תלמידים לסיים תיכון חלקי או ללא בגרות. האם ישנה בכלל עדיין פואנטה אם המערכת לא דוחפת את החלשים, לא משחררת את החזקים לרוץ קדימה, ולא מתגמלת את מי שצריך להתמודד בברדק שנוצר באמצע? מה אתם אומרים?

חזרה לפוקס? ג'וס ווידון בסדרה חדשה.

שומו שמיים והאזיני ארץ! ג'וס ווידון מפיק עם עליזה דושקו את "בית הבובות" בפוקס, למרות שהבטיח לא לחזור לשם בשום מחיר אחרי שחתכו את פיירפליי אחרי 11 תכניות, ואחרי שלא כתב לטלוויזיה כבר חמש שנים. מדובר בתוכנית מד"ב מקורית – "בית הבובות" שולח "בובות אדם" לביצוע כל מני משימות ומוחק להם את הזכרון עם שובם לבסיס. מנחשים את ההמשך? נכון, הבובה עליזה מתחילה לזכור דברים בין מחיקת זכרון אחת לבאה… זה לא קצת מזכיר כמה תכניות אחרות? נו טוב, אני סומך על יוסף שיעשה מזה משהו טוב…

קונספט

כמה סיפור יכול להכנס לעונה אחת

אני מסתכל על עונה של תכנית בריטית, שאורכה 6-10 תכניות, היא תמיד רצופה בהמון אקשן או תוכן ביפורי עד לקצה וה"קליפהאנגר" המחייב, ואילו עונות של סדרות אמריקניות נמרחות על  22-24 פרקים ואיפשהו באמצע מתנהגות כמו מסטיק.

לדוגמא הירוז – בעונה הקודמת פרקים 9-18 בערך היו פשוט מתיחת אין קץ של סבלנותינו עד שחזר הקצב לסיפור. הפעם השמועות הבטיחו שיהיו המון דמויות חדשות ואולי מעט מאוד מהישנות יחזרו בכלל. אבל נוספו מעט מאוד חדשות וכבר עכשיו פרקים 5-6 נראים כמו התחלתו של מסטיק ארוך וצפוי, ודמויות התחילו לבחור בצורה עקומה כל שלב בסיפור שלהן – במקום הבחירה ההגיונית לפי ההתרחשות או אופי הדמות, הן מובלות לאיפה שהתסריטאים יוכלו ללעוס את המסטיק יותר זמן. אצל "עקרות בית מיואשות" זה מתחיל כבר בפרק 3 בעונה, ורק קומדיות וסיטקומים מקפידים להוציא פגז ראוי כל שבוע, אולי בגלל שהקהל שלהן לא "שבוי" בגלל חוסר ההמשכיות בין פרקים?

למי יש הסבר? אצל האמריקנים הדגש על האפקטים המיוחדים כל כך גדול, עד שהסרטים בשנים האחרונות כבר חסרי סיפור, ועכשיו סדרות וסרטי הטלוויזיה לוקים באותה מחלה. האם הקהל האמריקני לא מעונין בעלילה שאפשר "לנעוץ בה שיניים" או שפשוט נגמרו הכותבים הטובים? מה זה אומר כשפרק של טופ-גיר יותר מרתק אותי מפרק של הירוז? 🙂

כמה שירים אפשר כבר לכתוב על אמריקה (אמר המשורר בעוד שיר על אמריקה)

קשקושים על תוכן, קישורים, וקשרים

אני מאוד משועשע מזה שיש כמה בלוגרים שם בחוץ שעוד מתעסקים בכלל בזה. חנית (דק"ר) התחילה מבלוג אישי ומדי פעם הפניה לתגלית WP חמודה והיום הבלוג שלה עבד רק לעניני טכנולוגיה ובלוגינג. כבר בקושי רואים משהו אישי בבלוג. אחרים גם הם עוסקים המון באופטימיזציות ומראה וSEO ומשמעות הבלוגוספירה חברתית ואחרת, ויאדה ויאדה… זה מרתק אותי לכמה דקות בחודש, פוסט אצל כרמל 'ד"ר בלוג' ויסמן או משהו קטן אחר, אבל כמה אפשר לעסוק רק בסטטיסטיקות או פוסטים על ההתעסקות בסטטיסטיקות?! לא בשביל זה אני מנוי לפוסטים של שכני בבלוגוספירה. אני רוצה לשמוע על הרפתקאות בחו"ל או המלצות על אירועים או קטעים חביבים מהחיים, או שירים… למה אני מרגיש בודד בציון שלא בודק את הסטטיסטיקות יותר משלוש פעמים בשנה? אני היחידי שמעניינות אותו תגובות ענייניות בבלוג יותר מאשר סטטיסטיקה של קוראים?

אין לי מושג מה זה אומר שהפייג'ראנק "זולג", אני לא מעונין לדעת אפילו מה עושה nofollow, התייאשתי מלהשתמש בסקין מגניב והלכתי על קריא ואני לא חוסם את גוגל בrobots.txt שלי, זה כל הSEO שמעניין אותי לעשות. אני רוצה קוראים, כאלו שמעניין לקשקש איתם ומגיבים מדי פעם. בשביל זה אני מוודא שיש להם RSS עובד ואפשרות להרשם במייל לכל פיפס שבא להם. מספיק עם זה אנשים, אולי נחזור לתוכן ולא מטא-מטא-תוכן-על-הצורה-של-התוכן?