סתם עוד איום קטן על החופש הפרט

לא הצביעו היום על החוק. סדר יומה של הכנסת מתפרסם די מאוחר אז לקח לנו זמן לגלות שאין היום דיונים בנושא, אבל קלינגר בכל זאת לא חוסך מאמצים ונסע לכנסת לעשות לובי.

אבל על סדר היום השבועי של הכנסת עדיין מתנוססים נושאים שיעלו להצבעה. בין השאר החלת רציפות על תיקון לחוק החתימה הדיגיטאלית (שבו גם הממשלה תהיה CA) ותיקון לחוק האזנת הסתר. כמובן שאין לינק לנוסח עליו מצביעים בעמוד סדר היום (מעניין אם לחברי הכנסת יש דרך יותר טובה להגיע למידע הזה או שהם מצביעים תמיד "על עיוור"), חיפוש באתר הכנסת ובמשרד המשפטים לא העלה לי על מה מדובר בשבוע שעבר, אבל הנה היום נמצאה ההצעה (PDF) וקלינגר הצליח לגלות שמדובר בתיקון מאוד יוצא דופן שמאשר חדירה נסתרת לבתים כדי להתקין אמצעי האזנה (וצילום), ובכך בעצם פותח פתח גדול ומכוער בכיוון חיפושים נסתרים, מה שקוראין בלעז Sneak & peek, אחד מהכוחות המדוברים לשימצה שניתנו בראה"ב לכוחות הבטחון במסגרת USA-PATRIOT act המפחיד, שחוקק "למלחמה בטרור" אבל מנוצל מאז לרעה בכל מני דרכים. איכס.

בארה"ב יש מי שכותבים על זה פואמות או תורמים מליונים לעמותות שמנסות להלחם בזה ("because freedom can't protect itself"). אני לא חושב שנמצא בארץ תרומות במליונים לנושא, אבל טוב שמקימים עמותה. תהיה לה עבודה, לצערינו 🙁

עכשיו משחזרתי הביתה, פתחתי לראות מה הצביעו היום. טופס חיפוש ההצבעות באתר הכנסת כרגיל עובד רק באקספלונטר, וגם את התוצאות אני לא יכול לחתוך ולהדביק לכם (כי הפרמטרים ב-POST ולא בGET מוכלל ב-URL), אבל אם תחפשו את כל ההצבעות שמכילות את המילה "סתר" מאז 2003 ועד היום (יותר מזה לא במסד הנתונים), תגלו כי האחרונה שעלתה להצבעה היא הצעת תיקון מספר 3, ואין לי מושג עכשיו אם הצביעו היום על הצעת תיקון 6, ואם ההצבעות על תיקונים 4 ו-5 לא נרשמו או שמא לא הגיעו להצבעה… עד אז אני מקווה שמחר יעלה פרוטוקול הישיבה, ואולי יהיה כתוב שם יותר.

אני מעביר את המיקרופון לרבי מקרלין זצוקלל"ה (וספציפית גישתו הריאליסטית עד כאב ל"זכויות", החל מנקודה 3:45):

עידן הFUD והגרינווש

אתמול ישבתי בהקרנת הבכורה העולמית של הסרט "עידן הטיפשות". ממה שקראתי על הסרט מראש הכנתי את עצמי לערב מתסכל אבל מפיח תקוות. לצערי הופתעתי מאוד לרעה ויצאתי מאוכזב ומעוצבן ממש. לאחר שגיבשתי דיעה טרחתי להציץ בפינת תגובות הקהל באתר, שם ובמקומות נוספים גיליתי שעוד הרבה אנשים עם מודעות והבנה בנושא שהיו בהקרנות אחרות בעולם התאכזבו, אז אני מכריז מראש שאני לא מרגיש רע עם הביקורת להלן. להמשיך לקרוא עידן הFUD והגרינווש

עוד טיפה על מגוון גנטי בחקלאות

בהמשך לפוסט על זכויות זרעים, יש נושא שלא ניכנסתי אליו מספיק, וזה המגוון הגנטי. מה שקראתי שם "ביו-פיראטים" הם אותם הגורמים (חברות, ממשלות ולחצי שוק אחרים) שגורמים לכך שמגוון ביולוגי (או גנטי) יצטמצם דראסטית, ועל הסכנות הנובעות מכך. ראשית יש להקדים ולהגיד שהטענה העיקרית של יבול "מהונדס" או טרנס-גני (כלומר לא הכלאות מכוונות אלא מניפולציות של גנים) עוד לא הוכח בכל המקרים כנעלה על זנים אורגניים (אני לא אכנס לאורגניות של הגידול עצמו כי בזה אין לי מושג). הסכנה היא שהכנסתו מעיפה מהשוק זנים אחרים ובסוף מעיפה אותם מהטבע. אנחנו בוכים על מאות סוגי חיות שנכחדות במאות התעשיתיות האחרונות, אבל אנחנו מתעלמים ממאות אלפי זני הצמחים, ובתוכם עשרות אלפי זני פירות וירקות שפשוט נכחדו. ההרצאה הבאה מחדדת את הענין:

הבעיה לא חדשה, והדוגמא הידועה ביותר היא הבננה שאתם קונים בסופרמרקט. לבננות אין זרעים, מרבים את העשב שעליו הן גדלות כמו שמרבים תפודים או בטטות – חיתוך השורש ושתילתו בעוד מקומות. משמע כל הבננות שנמכרות היום בעולם המערבי (הזן נקרא "קוונדיש") הן זהות גנטית, וכולן פגיעות לאותם מזיקים, מה שאכן קורה היום. נבגים של עובש מסוים שפרץ באוסטרליה ועושה את מסע הנזק לאט לאט בשאר העולם. כיום הדרך היחידה היא לגדל את הבננות במקומות יותר גבוהים שקרים מדי לנבגים אבל לכמה מדינות בעולם יש את הלוקסוס של מטעים גבוהים מספיק? אז זהו, שאין ממש, ותוך 10-30 שנה לא יהיו יותר קוונדיש על המדפים אם לא יצליחו להנדס אותן גנטית לעמידות.

איך אנחנו יודעים את זה? כי זה כבר קרה בעבר. לקוונדיש קדם זן טעים ועמיד בהרבה בשם גרו-מישל, שחטף עובש דומה ("פנמה") והחל להעלם בשנות החמישים מהמדפים. ארגוני הפירות של ארה"ב (תחשבו על תמובה בשוק החלב הישראלי רק הרבה הרבה יותר גדול וחזק) הפעילו לחץ אדיר על הממשלה לעזור בגלל אי היכולת לספק זן עמיד בזמן לשוק. זה גרם לכמה מהלכים מעניינים ומוזרים, בין השאר גל ההפיכות בדרום אמריקה במימון ה־CIA שנועד להעמיד בשלטון כל מיני גנרלים מורדים כדי שיגדלו בתמורה יותר בננות לשוק האמריקני (אם אי פעם תהיתם מאיפה בא המונח המקורי של "רפובליקת בננות", תחשבו על מדינה טרופית מנוהלת ע"י תאגיד פירות אמריקני דרך גנרל-בובה). כמה אנשים מתו בהפיכות האלו כדי שלילדי ארה"ב יהיו בננות לארוחת הבוקר? למה בפרו אפשר ללכת לשוק ולבחור בין 12-15 זני בננות אבל במערב מגדלים רק אחת וגם היא בדרך להעלם? עוד מידע אפשר לקרוא בספר של דן קופל ואחרים, אני דליתי בעצלנות את המידע מתוך הראיון המוקלט המרתק הזה.
[audio:http://public.npr.org/anon.npr-mp3/npr/fa/2008/02/20080218_fa_01.mp3]

ואנחנו? גם אנחנו זן נדיר, כמו ששרה פעם קורין אלאל, ואנחנו חייבים מגוון. גם תרבות היא יצור אבולוציוני וחייב מגוון, אבל מתי מגוון מחזק ומתי הוא מחליש? איזה מבנה קהילתי/פוליטי מייצר יותר אחריות הדדית ומודעות? אני עוד לא הגעתי למסקנות סופיות אבל האמונה שלי בנידון ידועה כבר לקוראים, היא נוטה לכיוון קומונות ושבטים בצורה כלשהיא. אולי לא נהפוך כולנו מחר בבוקר לקיבוצניקים, אבל צפו עליה של שיתוף משאבים קואופרטיבי, אם זה שירות מיקרו-בשכרה כמו זה של קאר2גו, או השכרה של הרכב הפרטי שלך, ועד לרעיונות כמו שיתוף אדמה שמנסים להביא לארץ כמה אנשים (ואני אנסה לעזור להם). אם יש לכם עוד רעיונות למיזמים כאלו, אני אשמח לשמוע, אני מחפש להקים או להצטרף למשהו.

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

נשיא עם גישות חדשות

אובמה לא מחכה להכנס לבית הלבן כדי לדבר עם העם, הוא מקים אחר מראש לעדכונים ומשוב. הוא לא מדבר רק עם כתבים, הוא גם פותח ערוץ ביוטיוב ומבטיח שיחה שבועית. זה לא דבר של מה בכך. אחת הביקורות העיקריות שעלו מול בוש כבר בשנה הראשונה לכהונתו היתה עד כמה הוא ממעט לדבר אל העיתונות או אל הקהל בכלל, ורק שולח החוצה את קציני העיתונות שלו, שהתחלפו בקצב מסחרר מאוד. הוא גם נתן רמז לזה שכמה מחסומי התבטאות יתפרקו פה בנאום הראשון שנתן בבית הלבן, ששם התייחס לכלב הנשיאותי שיאומץ כ"מעורב, כמוני". אני מקווה שזה אומר שפוליטיקל קורקטנס תקבל את הפרופורציות שלה, ואנשים יתחילו לדבר באופן ישיר כמו שצריך על נושאים, בלי שכבות של כחל וסרק שיווקיות.

עד היום אובמה שידר יושרה ורצון לחוסר מיסוך. הקמפיין אילץ אותו עדיין לשמור בבטן כל דיבור מפורט על נושאים שנויים במחלוקת כמו נושאי ההפלות, מערכות ההגנה ודברים אחרים. אני מקווה שהוא באמת ימשיך עם הקו ואולי יאלץ פוליטיקאים במדינות אחרות, כמו ישראל, להיות יותר ישרים עם הציבור, או לפחות להזכיר לתושבי ועיתונאי מדינות אחרות שזכותינו לדרוש מהמנהיגים שלנו יושרה ואמינות.

למה כל זה עולה? כי אני בזווית העין, איפה שלאט נמוגה דמותו של אולמרט, רואה אותו נואם פתאום על שתי מדינות לשני עמים, חלוקת ירושלים ועוד כל מני דברים שנלקחו ממצעה של מר"צ ושמאלה. אין לי ספק שיש ימים שהוא חושב ככה, אבל זה לא איך שהוא מתנהג וחושב כל הזמן, ולכן לאף אחד לא ברור מה הם דיבורי השלום האלו פתאום, ואיך הוא בחר בצורה מוזרה את עצרת הזיכרון לרבין כדי לפתוח בהם. אני מרגיש שיש פה משהו מסריח ולא אמיתי, רק שקשה לי עדיין להבין מה הוא בדיוק, מלבד למוטט קצת את מעמדה של "קדימה" לקראת הבחירות. במי הוא נוקם? למה במפלגה כולה? האם זה לא מעביר את השלטון בצורה חלקה ויפה לימין בבחירות הקרובות? שלא תבינו אותי לא נכון, אני מעדיף שתי מדינות מאשר מדינה דו-לאומית או האינתיפאדה הלא נגמרת, אבל למה הוא זורק את זה למרכז החדר כפצצת סירחון בסוף הקדנציה שלו? אם אלו דעותיו, למה הוא לא פעל בהן עד היום?

אז אני מאחל לכולנו שיח פוליטי מסוג חדש. גם בתחום הזה אובמה מחזיק ביכולת לעשות מהפך שישפיע על דעת קהל ושיטות תקשורת בכל העולם, אני מקווה שהוא ישתמש בו לטובה. אני רוצה לחזור לראות ראש ממשלה ישראלי שפיו ולבו שווים. כרגע ההרגשה היא שכל פעם עולה אצלנו מנהיג שפיו ולבו לא שווים כלום.