עפרי אילני פרסם ((אני מניח “פרסם” ולא “פרסמה” כי התגובות התיחסו בזכר, אבל אין לי איך לוודא באמת)) מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת " די להערצת החנונים". כיוון שאני מעריך שלרב הקוראים שלי אין מנוי אני אתמצת:

• חנונים היא תופעה חדשה, ש" אי אפשר למצוא ביוון העתיקה, וגם לא בתנ"ך. יהיה זה מגוחך לטעון שסוקרטס או שלמה המלך היו חנונים."
• יש תפיסה רווחת שכדי להצליח צריך להיות חנון או להתחתן עם חנון (ולהוכחה עפרי הביא את השיחה המדוברת של צוקרברג והסבתא).
• “[התופעה] גם קשורה במובהק לעולם טכנולוגי־מדעי, שהרי, נערות המשננות שירים של יונה וולך הן לא בדיוק חנוניות.”
• " לפי התפיסה המקובלת, בחייו של החנון פשוט אין דרמה. הם מתנהלים בין שורות קוד וסרטי מדע בדיוני. ברגע שבו הסכנה נכנסת לחייו, החנון מפסיק להיות חנון. זו הסיבה לכך שתרבות החנונים מתגבשת סביב יצירות מיתיות כמו “מלחמת הכוכבים” ו"מסע בין כוכבים". כמו שסרטים של הומואים אינם עוסקים בהומואים אלא בנשים, סרטים של חנונים עוסקים בלוחמי אור ולא במתכנתים."
• " נביאי טכנולוגיה מדברים על “שיבוש” (disruption) בממדים היסטוריים […] שיבוש כזה יהפוך אותנו לזרים בעולמנו שלנו, נתונים לחסדיהם של ברוני הטכנולוגיה."
• “האם אפשר לסמוך עליהם? עד היום החנונים היו רודנים נאורים של האימפריות שלהם. […] צוקרברג ודומיו הם סוכניה הנאמנים של התבונה האינסטרומנטלית — גישה רציונלית לעולם, המודדת הצלחה לפי יחס אופטימלי בין עלות לתועלת. החנון נוטה להיות טיפוס כמותי, שחווה את העולם כסדרת נתונים. הוא משרתה הנרצע של טבלת האקסל.”
• " בספר “Geek Heresy” […] דווקא בתקופה של התפתחות טכנולוגית אינפלציונית הנשלטת על ידי גיקים, הקידמה החברתית והפוליטית מפגרת מאחור. […] אבל גם לשיטתו של טויאמה, רק חנונים יצילו את העולם. הוא מעלה על נס “כופרים גיקים” — חנונים יחידי סגולה שהתמרדו נגד הסדר הטכנולוגי וניטרלו את התוכנה שיצרה אותם. אולי אדוארד סנודן הוא דוגמה לטיפוס כזה."

תשובתי, עפרי: ערבבת קטגוריות לגמרי.

ללא מילים. הפעם רק וידאו.

עדכון: עוד אחד בזכות פליגלע:

ואסיים בלנון:

כבר כמה ימים שמסתובב בטוויטר הסרטון הזה, אנימציה של התנועה בתל אביב לפי נתונים של Waze.

חברת וייז מספקת שירות מצוין לכל הדיעות, אבל הם לא מספרים לך כמה מידע הם אוגרים על המסלול שלך או מה הם עושים איתו. בפעם האחרונה שחיפשתי אצלם באתר, לא היו תנאי שימוש או התחייבות לסודיות/פרטיות משום סוג (במקרה הטוב היה לינק שמוביל ל-404) אבל היום אני מוצא את הדף, עם תאריך בן חודש, והתנאים בו די ליבראליים לגבי שיתוף המידע עם צדדים שלישיים. עכשיו אני רואה שהם מחלקים אותו לאמנים לצרכי אנימציה, אני תוהה אם הם נדיבים באותה הצורה למשטרה, חוקרים פרטיים, וסתם אנשים מהרחוב שלא אהבו את פרנסואה אבוטבול.

הלך לי חבר אתמול. מאיר לוינגר לא היה בגילי וכבר כמה שנים שקצת נתדלדל ביננו הקשר, אבל לתקופה קצרה וחשובה האיש הנהדר הזה היה לי חבר קרוב כשעבדנו ביחד, פעם פעם, בעמק הסיליקון. מאיר היה אבהי, עם ראש מתמטי ואמנותי כאחד. מהנדס תוכנה מוכשר שיצר אלגוריתמים פלאיים וצייר מוכשר ש צייר ציורי שמן בשיטות מתקופת הבארוק. הוא היה מערבב בעצמו את חלק מהצבעים מאבקות מיוחדות שהיה מביא מלונדון, ומצייר בסבלנות את הציור ב-12-14 שכבות לאט לאט לאורך חצי שנה עד שנה. בעבודה האיש היה לוקח לעצמו משימה בגודל מוצר תוכנה, נכנס לחדרו ואחרי כמה חודשים היה מגיח משם מוצר מופלא שעשה את הבלתי אפשרי כמו לתרגם מ-VHDL ל-Verilog, שזה בערך לקחת קוד ADA להוציא C++. בגלגול אחר הוא עבד כמה שנים במיקרוסופט רק לגלות שהוא מועסק שם רק כדי שלא יעסיקו אותו מתחרים. בדרך הוא פיתח כל מיני דברים מופלאים כמו מערכת הינטינג אוטומטית למעצבי פונטים שעד היום לדעתי אין לה שניה, אבל לא אמצו אותה. יאוש. יום אחד הגיע גל פיטורים לעמק, ומאיר נאלץ לפרוש לפנסיה מוקדמת בדיוק בזמן למפולת 2008, ואז גילה סרטן שממנו כבר לא החלים. את שאר הפרטים המצערים ואפילו טראגיים של הסיפור אני אחסוך מכם, אני לצערי מוסיף אותו לרשימת “צדיקים ורע להם”, שאני מכיר יותר מדי מהם. יהי זכרו ברוך.

מחאת שחקני התאטרון התפשטה ליוצרי הקולנוע. אלו גם אלו כבר הותקפו בעבר. לפעמים זה אפילו נשמע מוצדק לדרוש שאת חיילי הבופור לא ישחקו משתמטים וסרבני מצפון (הימין לא עושה אבחנה בין השניים). גם בלענו בשקט יחסי את הכרזתו של ביבי על כך ששכחנו איך להיות יהודים, אבל הגדילה לעשות שרת התרבות, (בגיבויו של ביבי) ו מאיימת בגלוי על הכנסתם של אנשי תיאטרון שדעתם אינה אוהדת את דעת הממשלה. הם מנסים לשמור את אופיה הדמוקרטי של ארץ מולדתם, וממשלת אותה הארץ דורשת מהם לישר קו אידאולוגי או שיכרת מטה לחמם.

אחרי שני פוסטים מעוצבנים הבוקר, הנה אחד לאיזון הקארמה. לקוראים בהרשמה במייל - יש סרטונים מצורפים, קפצו לבלוג!

לכל מעריץ מד"ב וגיק ממוצע יש דמות חלומות. אנג’לינה ג’ולי פינתה את מקומה בחלומות בשנים האחרונות לקארי ביירון, הידועה גם כ"האשה ממית’באסטרז".

בהתחלה היא היתה רק עוד אחת מהאסיסטנטיות בסדנא של ג’יימי, אבל באחת התכניות היא נדרשה לקדמת המסך, כי החבר’ה היו צריכים לחפצן אישה, ספציפית כדי ליצוק דגם ספוגי של תחת נשי לצורך ניפוץ מיתוס, וקארי דיגמנה את אחוריה (בבגד גוף צמוד שלא השאיר מקום לשום דמיון) לקרני הלייזר של סורק תלת מימדי - והשאר היסטוריה. הסרטון, אגב, כבר זכה לכארבע מליון צפיות. הנה סיפור הרקע מפי הסוס:

לאחרון בתחתית החבית שעוד לא שם לב שהתאריך היום הוא 10.10.10, בוקר טוב. יש כמה חוכמולוגים שהחליטו להכריז היום על היום הבינארי, יש כאלו שהלכו צעד הלאה ובשימם לב לכך ש-101010 הוא 42 בבסיס הבינארי, הקדישו אותו לכל מה שדגלאס אדמס. או חוזר על עצמו 42 פעם, או קשור איכשהוא ל-42. אני חושב שלאדמס היה מסר קצת יותר עמוק מזה למין האנושי, אז אני לוקח את ההזדמנות וממליץ לכם פה על 42 דברים טובים למוח ולאנושות, אבל אני פותח, לצערי, בכמה דברים מטרידים.

למי מקוראי שלא קורא חדשות, הקרבנות האחרונים של מפולת הדמוקרטיה הישראלית הם אמני ישראל, ספציפית חירות הביטוי והדיעה שלהם. נתניהו עושה סטאלין ומאיים לחסל גופי תרבות שלא ייצגו את הגרסא שלו של מוסריות וציונות. ספציפית מדובר על סירובם של כותבי מחזות ושחקנים שלא רוצים להציג באריאל, עיר ישראלית שאינה עיר ואינה בישראל. בתוך כל זה עומדת שרת התרבות ו מביכה את עצמה כשאינה מבינה שאינה שרת הבידור.

בחדשות אחרות השבוע, משטרת ישראל עדיין מתעקשת לעשות “ניסוי כלים” בחסימת האינטרנטים שלנו ופישפוש בפאקטות ה-IP שלנו, איגוד האינטרנט הוציא נייר עמדה מאוד ברור נגד הצעד והשווה אותו ל"נוהל שכן". בינתיים משרד המשפטים מקדם חקיקה שתתן להם לפשפש לנו בכיסים ( עדכון מבהיל - גם לילדים בבתי הספר), כדי להכשיר את השרץ שכבר קיים (ולפני כן זה ו גם זה). מסתמן, אגב, שכדי להקל על בליעת הצפרדע, החוק שירחיב את יכולת החיפוש ידחף לתוך חוק ההסדרים הבא עלינו לרעה.

באתר “שיתוף” מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו “אקלי”, אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא “העולם נגד פרופ’ בלר” הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה - “הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי” ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

שי נוסע לעשות פוסט-דוק בגרמניה, ובהזמנה למסיבת יומולדת-פרידה בסופ"ש הוא מכריז שיחלק את כל אוסף ספרי המד"ב שלו “כי כדאי שמישהוא יהנה מהם - הראל כבר יקרא אותם דיגיטלית (או יוריד אותם ישירות למוח)”.

אני מסכים שדיגיטלי זה מאוד נח ורק הופך ליותר ויותר נוח, אבל הענף הזה עדיין מנסה להתייצב ולהגדיר את עצמו. כמו שאומר קורי דוקטורוב “הטכנולוגיה תתן והטכנולוגיה תקח”, מודלים עסקיים חייבים להשתנות תדירות, למורת רוחם של אמנים ומפיקים. היום אמאזון מוכרת לכם ספרים דיגיטליים לפי ניסוח אחד, אבל במקום אחר הם מפרטים ש למעשה הם מוכרים לכם רשיון קריאה, בדיוק כמו רשיון של עותק חלונות איכס-פי. רשיון שמגביל את השימוש ונראה לי מאוד לא אתי, על פניו, ולתעשיה יש עוד תוכניות הזויות במגירה.

בזכות תכנית הטלוויזיה הציבורית Nova Science Now עלה החוקר מארק רות’ על פריצת דרך טיפולית לבני אדם שאולי יום אחד תוביל ל יכולת האמיתית להקפיא אנשים ל"תרדמת חורף" ממושכת שלא פוגעת ברקמות ונוירונים. הרעיונות שלו מאוד מרגשים וההתלהבות של כמעט כל חוקר שעולה על הבמה ב-TED מורגשת. עוד חידה פוצחה, עוד הנחה הופרכה, עוד תאוריה הוכחה או שעוד דיעה התהפכה, אנחנו חייבים להודות שאנחנו בתקופה מקסימה של גילויים, הודות לקפיצות הדרך שכבר קרו לפנינו, והודות לתקשורת המשופרת שבין האנשים לספר על הגילויים האלו.

השבוע נודע לי שנפתח אתר חדש לעמותת " ארגון הביומימיקרי הישראלי", ואני מקווה שהמשמעות היא שיהיו לי עוד הרצאות מעניינות לראות בקרוב. ביומימיקרי הוא שם כללי לכל תחום מחקר או יצירה ששואב השראה מהטבע, ואתן שתי דוגמאות פופולאריות. מצד האמנות, אנטוני גאודי הוא אדריכל שקשה להתעלם ממנו בספרי הארכיטקטורה או ברחובות ברצלונה. מבתים שלמים ועד לאחרון הכסאות או מעקות המדרגות שהאיש תכנן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהם שיר הלל מתמשך לטבע. מתמטיקה וזואולוגיה מככבות בכל עיקול ופיתול, הכסאות בביתו (בפארק גואל) נראים כאילו קטפו אותם בטיול ביער, וכמה מבתיו המפורסמים מבלבלים את העולם עם קווים לא שגרתיים שמקבלים את השראתם מעצמות רגליים וגולגלות, קשקשי זוחלים או במבנים אחרים משובצות צורות גאומטריות.

לפני כמה שבועות ציינתי שהוא עומד להגיע, אבל עכשיו גיליתי שיש מצב שהוא לא יגיע לקולנועים(!?)

רשימת התפוצה של “אייקון” ליחששה שהקרנה תתקיים ביום ה’, 04.02.2010 בשעה 20:30, בסינמטק חולון - פרטים והזמנה.

האנשים מהללים את הגראפיקה, תוהים למה אווטארים הם כחולים ומאיפה הם באו, אבל כולם מסכימים שלסרט יש עלילה משעממת. זו לא הסיבה לראות את הסרט. הסיבה היחידה היא שצריך לראות את החידושים וההמצאות הויזואליים ששוטפים את המסך.

מה לעשות שבאף קולנוע אני לא מוצא מקום וזמן הגיוני לחבורה שלי (כולל החברה שלי)? הצפה טוטאלית! משוגעים, רדו מהגג! אם אתם יותר מזוג (ואנחנו שביעיה) אי אפשר למצוא כסא פנוי לרפואה אם אתה לא מוכן להדבק למסך. ביס פלאנט שינו את מועדי ההקרנות, ב-18:50 לחלק מהאנשים מוקדם מדי, ב-20:00 מקרינים את הסרט באולם פצפון של 5 שורות בערך, וההקרנה של 22:00 מאוחרת מדי. זה פשוט לא יתכן.

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

• ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט - זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
• ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
• כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של “הודעה והורדה” ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור “עבירת קופירייט”
• חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM - אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

חנית כותבת על תדהמתה הקלה. אני גם לא יודע אם לצחות או לבכוק, אבל קשה לי להגיד שאני מופתע לחלוטין ממה שקורה לתכני המדיה ומאידך מה יהיו מוכנים לעשות כמה מובטלים בשביל כסף.

אבל מה יש לי להתלונן כשקשה להבין כבר מה מוגדר “סוגה גבוהה”? השבוע זכיתי בטעות (באמת שלא ניסיתי) בכרטיס ל"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ב"לב דיזינגוף". כיון שנסיוני עם אלמודובר מ4-5 סרטים קודמים הוא “מעצבן עד מרתיח” אני לא ממש התלהבתי מהרעיון וכבר חשבתי לוותר על הכרטיס, אבל אמי עודדה אותי שזה סרט טוב ואופטימי. לא האמנתי לה עד הסוף ולכן מתוך מחשבה שאני וזוגתי נסבול שם (אני מכיר את הטעם שלה), לקחתי איתי חברה חובבת אלמודובר וניסיתי להכנס לנעלי הסרט. הרעיון התחיל מאוד מעניין, עלילה פשוטה למדי עם טוויסט קטן חביב של שני-סרטים-בתוך-סרט (לא ממש מקורי אבל ניחא), וצילומים חזקים ומרשימים שמעצימים את העלילה והרגש, אבל באיזשהוא מקום הפואנטה נמרחת, הקיטץ’ שפתח את הסרט וחשבת שיקבל טוויסט חדש ויעלה על פסי “קולנוע איכות” נפל שתי רמות לקיטץ’ של טלנובלות ממש, והפואנטות ממשיכות להמרח, עד כדי כך שכשכבר רואים לדקה את שדיה המרשימים של פנלופה קרוז על המסך זה לחלוטין לא סקסי, והסיטואציה שלי בכיסא גרמה לי לרצות להקיא, ובמפתיע הסיטואציה שלה בסרט דחפה את קרוז לעשות בדיוק את אותו הדבר על המסך שניה אחרי זה. המקבילה הספרותית כאן מושלמת אבל אני לא יודע אם לזה התכוון פדרו.

ב-11 ליולי (יום שבת, מחר) בשעה 21:30 מופיעים North Quintet/חמישייה צפונית, לראשונה בירושלים.

ההופעה תהיה באברם, רחוב יפו 97, כיכר הדוידקה.

(זו לא המלצה אישית, כי עוד לא שמעתי אותם “חי”, אני רק מעביר :-) )

בנוסף, ג’אז-נ-רול חוזרים להופיע! ההופעה הראשונה לאחר חודשים ארוכים תהיה גם היא בירושלים (פעמיים כי טוב!), ב22.7, יום רביעי, במסגרת ערב דאבל ג’אז בצוללת הצהובה.

אכן! שתי להקות ג’אז בכרטיס אחד, באותו ערב יופיעו איתם גם להקת אנומה אליש.

בראיין דלטון וחבורתו חוזרים לעונה נוספת, ויש להם גם סדרת קומדיה לא רעה במקביל. אני חושב שיש עתיד לעולם בידור מבוזר כשיוצרים עצמאיים כאלו מצליחים. תעיד גם ליסה קודרו שזכתה בפרס הוובי לסדרה המוצלחת שלה לאחרונה, שלא חייבים אולפנים גדולים והפקות יקרות כדי למשוך תשומת לב ולהגיע לקהל (אבל עוזר אם אתה מפורסם מראש, אני מניח :-) )

חזרתי הרגע מהסרט שתורגם ברוב איוולת ל" קוונטום של נחמה", שאולי צריך היה להקרא אולי “קאזינו רויאל 2”. למעשה ישבנו בחבורה לראות את קזינו רויאל (היינו צריכים רענון) ואז שעטנו אל הקולנוע כדי לצפות בשני ברצף, כי יש חיבור יפה של הסיפור (השני מתחיל דקה וחצי ברצף הזמן אחרי שנגמר הראשון. אני חייב לציין שההתנעה הזו מחדש של המותג מצליחה לאכזב ולהלהיב כאחד. כל מי שמתגעגע לQ, יאוכזב לגלות כי הוא נעלם מהסרט, מצד שני כל מי שכמוני חשב שהפיכתו של קליז עם הרבה סלאספטיק ל-Q מביישת את המורשת של לוולין, יוקל לו לדעת שחסכו לנו את הבושה הזו. קרייג, בתור בונד חדש, חתיך, שרירי וקר מזג מתמיד, לא משאיר אפילו לצופים הנאמנים רמז לרגע אחד אם מי מהחלטותיו הן רגשיות או נובעות משיקולים קרים. הרעיון כאן הוא להפטר מהרבה קיטץ’ בסיפור, להגביר את הניגודיות בין הסטייל והאלימות הלא נעימה, ולהכניס את בונד לז’אנר הסרטים שכל-כך מצליח עכשיו בקולנוע - סיפור ההיווצרות של סופר-גיבור. המכות הרגשיות, האמון הנעלם ומאושש כל פעם מחדש של M בסוכן החדש שלה, המשחק העדין בין איש מאוהב ובין בלש עשוי ללא חת שלא נותן לרגשותיו לנצח. זה בונד עם יותר עומק, וקצת פוסט-מודרניסטי, שנאבק בעולם עם הרבה יותר גווני אפור משהורגלנו, עולם עם מעט רעים מוגדרים בוודאות ועוד פחות טובים מוחלטים. במקביל האקשן הרבה יותר קצבי, כוראוגרפיה מדהימה של פרקור ואקרובטיקה של פיגומים וחבלים מחליפה את קרבות האגרופים הדלוחים של פעם, ואת מקומם של הפטנטים של Q מחליפים נשקים אוטומטיים פשוטים ולעניין. הלכה הרבה מהעדינות הבריטית (כולל חידודי לשון ואנדרסטייטמנטס) והגיע האקשן האמריקני. למעשה השוני היחידי הוא שבנפול הגוש המזרחי (ובעוד רגע גם האימפריה האמריקנית שוקעת לפי הסרט), יוצרי בונד החליטו להמציא ארגון באד-גייז חדש א-לה ספקטרה, כי סינים, צפון קוראנים וסתם טרוריסטים זה כבר נדוש. עכשיו עברנו לבאד גייז שלא רק יהרגו אנשים כדי להשיג את מטרותיהם, הם גם יפגעו באיכות הסביבה! אוווו!

ושניהם מחר כמעט באותו הזמן, איך לבחור?

ב5 פתיחת “מפגש חלליות” - תערוכת הביכורים של נעמה אדלר בזכרון יעקב. (לצערי אתר שלא עובד מחוץ לאקספלונטר :-( )

תמונות מהפתיחה ו עוד ציורים של נעמה אצלי בפליקר.

וב8 בערב ברוטשילד בתל אביב, ערב ארכיטקטורה, אנשים ואמנות בהשפעה אורבנית בתל אביב, לפי הרכב המציגים נראה שווה בהחלט!

יוסי שריד בפוסט " פתאום ויכוח טוב" מדבר על תביעת העלבונות של סופרים ומבקרי ספרות בבחירה של פרסי ספרות, ספיציפית פרס ספיר.

הנושא הזה הטריד אותי לא פעם. איך אפשר לתת דירוג ליצירה אישית? איך אפשר לשים ציון על אמנות לא-שימושית ((יש הגדרה כזו? אני מתכוון לאמנות שאינה ארכיטקטורה או עיצוב תעשייתי או שיש לה שימוש מעבר להיותה שם תלויה על הקיר או מותקנת על כן וכולי))? למרות שפילוסופים כתבו שאמנות אמורה להיות “כשלעצמה” וללא השפעות זרות, אין ספק שהיוצר יש לו את האגו שלו והיה רוצה להיות מוערך. אם אסתכל על כמה עיצובים תעשייתיים מתחרים לאוזניות בלוטות’ או לחלופין כלי מטבח, מנורות סלון, או מגדלי משרדים, הם יכולים להתחרות על יעילות, ארגונומיה, נוחות שימוש, ידידותיות לסביבה, ניצול אנרגיה, עמידות ועוד המון קריטריונים מדידים, אבל איך ולמה לעזאזל למדוד יצירות שלא אמורות לתת בונוס באף אחד מהתחומים המדידים? לא משנה אם מדובר בפרס ספיר, הוגו, נבולה, נובל לספרות או פרס הביאנאלה של ונציה, אין כאן קריטריונים אוביקטיביים, כל תהליך השיפוט צריך להיות של הקהל שיקנה מה שנראה לו טוב.

קורי מוציא עוד ספר, או למעשה אסופת סיפורים קצרים שלו שעברו עיבוד לקומיקס ע"י מאיירים ידועים. כרגיל אפשר לקנות אותו מהמקומות הרגילים, וכרגיל הוא גם מופץ חינם תחת CC-by-sa-nc. קריאה נעימה!

את ששת הסיפורים הקצרים שמוכלים באסופה הזו אני מכיר מ הפודקאסט של קורי עצמו או מהפודקאסט המצוין של אסקייפ-פוד. דפדפתי עכשיו בגרסא החופשית ואני חייב לציין שאני לא יכול להמליץ עליה בלב שלם בתור קריאה ראשונה. האמנות נהדרת אבל הסיפורים נשחטו בפראות מעבר לראוי בעיני, 50-70% מתוכן האירועים בסיפור הועף החוצה ונשאר בפנים בליל ארועים מהירים שקשה לעקוב אחריו אם לא הכרתם מראש את הסיפור. למי שכבר מכיר אותו - יש כאן את הערך המוסף של דמיונו של המאייר, אבל אם לעשות צדק לתוכן, הרי שעל כמות העמודים הזו היו צריכים להתפרס רק סיפור אחד או שניים ולא להדחס שישה ביחד. כערך מוסף בסוף כל סיפור קיבלנו ראיון קצר ומעניין של קורי והעורך לקבל קצת רקע על הבחירה במרכיבי הסיפור ובמיוחד הבחירה בשמות שלא ניתן להתעלם מהם. קורי הביא כאן כמה מאסופת “Overclocked” שלו, סיפורים עם קריצה להרבה סופרי מד"ב אחרים, שם הוא גם משתמש בשמות שמזכירים או שאולים מסיפורים אחרים, כגון “המשחק של אנדה”, “אנוכי הרובוט”, ויוצר דיאלוגים עם קארד, אסימוב, בראדבורי, אורוול ועוד אחרים, וה"עוול" הכי גדול לדעתי נעשה ל"אחרי המצור", אותו מספר קורי בפירוט כואב כהומאז’ לסיפור המצור על לנינגראד שעברה סבתו, ומראה שעד כמה שטכנולוגיות מתפתחות, האדם הוא יצור עם שלל התנהגויות חייתיות שעדיין טבועות בו, וקדמה לא משפרת אנשים. ובקיצור, אני ממליץ לקרוא או לשמוע את הפודקאסט, ואז אולי לעלעל בספר הנהדר הזה, שלמרות שהוא לא ממש קורי אלא יותר העורך והמאיירים, הוא משלים את הסיפורים ברובד נוסף, רק שאני לא בטוח שלבדו הוא מחזיק מים.

הציור הכי גדול בעולם הוא קו על מפת העולם שעוקב אחרי מזוודה עם GPS ומשדר.

לא, הציור (מגניב ככל שיהיה) לא באמת צויר כי לאיש אין תקציב לטיול הזה. אבל כרעיון הוא מענין (גם אם יותר ברמה של “שיא גינס” יותר מאשר כמעשה אמנות מיוחד כלשהוא). השבוע ניסיתי להסביר למישהו מה היא אמנות קונספטואלית, והדוגמא הכי פשוטה שיכולתי למצוא, היתה של קריסטו איש העטיפות, שבמשך יותר מעשרים שנה רצה לעטוף את בנין הרייכסטאג שבמזרח ברלין. הוא סרטט את זה, תכנן בדיוק איך להעלות את יריעות הבד על המבנה בלי לפגום בו, הציג בתערוכות דגם 1:50 (אם אני זוכר נכון), ועסק בהמון חישובים ותכנונים עם השנים ובירוקרטיה מול מי שיכול היה להשפיע ולגרום לזה לקרות, ואכן ב1995, 24 שנה אחרי שהרעיון עלה, הוא סוף סוף יצא לפועל. העובדה שהוא הציג ציורים יפהפיים בפחם ודגמים בתערוכות על הרעיון של רייכסטאג עטוף מראה שגם כשפריטים מוצגים בתערוכה, הם יכולים להיות מייצגים של מעשה אמנות גדול יותר, כזה שאולי לא קרה או לא יקרה אפילו, בגלל מגבלות תקציב או זמן או חוקי טבע.

אוהבים את פולמן בקאן, זה הסרט ש דיברתי עליו אתמול בפוסט “ואלס עם באשיר”. דרך ידיעה בעין הדג, גיליתי ש ההפקה (האנימציונית אף היא) הבאה שהוא לוקח על עצמו היא “קונגרס העתידנים” הנהדר של סטניסלב לם, מספרי איון טיכי הנהדרים וההזויים. כבר 4-5 שנים לא קראתי אותו, וברור לי שאחזור אליו לפני שיצא הסרט הבא…

עצוב שחלק גדול מהבקורת שנשפכת על הסרט היא העובדה שהוא יצא עם כתוביות באנגלית ולא עם דיבוב (שיחסית קל באנימציה כי תנועות השפתיים הרבה פחות מפורטות מאשר בצילום), והטענה שהוא לא יצליח בארה"ב, כי כידוע האמריקקים לא אוהבים לקרוא תרגום. אני חושב שזו שטות ממדרגה ראשונה לראות סרט לא בשפתו המקורית אלא אם כן הוא מיועד לילדים לפני גיל קריאה, כי גדלתי על סרטים שאני לא יכול לדמיין אותם מדובבים. קוריוז: הפתרון הכי מרחיק לכת לבעיה הזו היה בהפקות של לורל והארדי, שם מרגע שהתחילו הסרטים המדברים התעקש המפיק לתרגם מראש את כל סצינות הדיבור לגרמנית, צרפתית, ספרדית ואפילו הולנדית, לכתוב אותן לשחקנים מפורט להברות ואכן לורל והארדי צילמו כל סצנה בסרטים מסוימים כעד 7-8 שפות, כדי שהסרט ישלח לאירופה דובר מראש את השפה המקומית (עם מבטא גרוע, אבל זה כבר משני), לפעמים הגרסאות המיוחדות כללו גם בדיחות וכפלי לשון יחודיים לשפות המקומיות, אולי אפילו בדיחות סלאפסטיק שמתקשרות לבדיחות האלו ומדברות לסגנון ההומור המוקומי של ארץ היעד, והטענה היתה שזה אכן עזר למותג להתפס חזק ומהר יותר מהפקות שדובבו ע"י המפיצים המקומיים. מי יודע… היום אף אחד לא היה מעיז לעשות את זה.

וולס עם באשיר של ארי פולמן, הומלץ לי אתמול ע"י ידידי איתן. נראה מרהיב ומרתק. סרט אנימציה ישראלי באורך מלא אם הבנתי נכון? זה הראשון אי פעם, ומדובר פה בוואחד ירית פתיחה. טכנולוגיה של ציור ממוחשב על צילום כמו a scanner darkly, Waking Life ואחרים, והרבה מחשבה על עיצוב ואימפאקט גראפי.

מרגע שגוגל פתחו אוטומטית את הshared items של קורא הרססים שלהם לכל איש קשר, לא ברור לי כמה אנשים קוראים את האייטמים שאני מסמן, אבל קיבלתי כמה משובים שהכמות והתמהיל אינם לרוחם של כולם.

עמוס העיר את תשומת ליבי ש אפשר לחלוק אייטמים גם לפי תגית ולא רק לפי דגל השיתוף הראשי הבודד, ולכן החל מהשבוע כשאסמן פריט לשיתוף אתן לו גם תגיות ואתם מוזמנים להרשם רק לחלק מהשטויות שאני משתף ולא לכל הזרם האדיר((זה לא אומר שאני ארשה לעצמי לשתף יותר שטויות בלי מעצורים, לא לידוג! :) ))

במיוחד מרשימים בנייני הענק שצצים להם במזרח, וארכיטקטים מערביים מרשים לעצמם להתפרע עם חומרים וצורות יוצאי דופן. הציצו נא ב מגדל מגורים ותעסוקה של 4 קילומטרים גובה בטוקיו, אחד יותר צנוע בגודל אבל קיטשי למראה במוסקווה, מרכזי בידור ועסקים ב קזחסטאן ו סיביר, ולבסוף בריכת השחיה ו האיצטדיון האולימפיים בבייג’ין. המון נסיון לגייס אנרגיה סולארית וידידותיות לסביבה. מלבד הכיעור האיום של השניים הראשונים, זה ממלא אותי אופטימיות לראות תכנונים כאלו יוצאים לפועל :-)

תיקון - ארכיטקטורה ירוקה זה רק חלק מרכזי בבלוג, הרבה שם דן בסביבה ירוקה וחיים ירוקים באופן כללי. מרתק!

פיליפ שטארק הוא מעצב מוכשר ומסתבר גם כסטנדאפיסט מענין, גם כשהוא לא בשפה הביתית שלו. בכנס TED האחרון ממרץ הוא נתן את הקטע הבא. לא על עיצוב, אלא “למה עיצוב”. הוא משרטט באנגלית רצוצה ומצחיקה את מקומינו בסולם האבולוציה לדעתו, מה המין האנושי צריך לעשות כדי שיהיה פה מעניין, ואיפה חלקו הקטן בענין.

בהרצאה סטארק (שטארק?) טוען שלמרות שאולי אין לנו שליטה על האבולוציה הגופנית שלנו ב100%, זה יקרה בקרוב, וממילא כולנו מוטנטים ברצף האבולוציה מהדורות שעברו לדורות שיבואו, וחשוב שנהיה כולנו מוטאנטים טובים ונבנה כלים טובים לדורות הבאים שיוכלו להמציא את העתיד שלנו מחדש. כרגע המין האנושי כפי שאני רואה את זה מחולק לשליש שמנסה רק לשרוד (ולא לגמרי באשמתו), שני שלישים כמעט שמנסים להנות (אם זה בצורה הבסיסית של לעבוד ולבזבז כסף ואם זה בהרגשה הטובה שאלוהים אוהב את איך שהם מתנהגים), וחתך קטן, פחות מ5% שבאמת יוצר, חוקר, מפתח אמנות ומדע ומנסה לקדם את המין האנושי, אם מאלטרואיזם וסקרנות ואם בשביל להפעיל את השריר היצירתי ככה סתם. לאחרונה אני מנסה לחפש את השריר היצירתי הזה שאבד לי. אני לא מתנהג כמו מוטנט טוב - מצטער פיליפ! וצריך לעשות משהו בנידון.

שביתת סופרים תרבה אבדות - NBC פיטרו את כל הצוות הטכני של SNL, וסת’ מקפרליין ( פאמילי גאי ו אמריקאן דאד המצוינות) חושף שפוקס התחילו מלפטר לו את כל עוזרי ההפקה בשלב אלף (כבר באמצע יומה השלישי של השביתה!). הוא משווה את זה לאב שמרביץ לילדים וצועק על אישתו “תראי מה גרמת לי לעשות”.

בחדשות אחרות, הנה ניתוח החידושים בחוק היוצרים החדש באתר של עו"ד חיים רביה. נראה שחוץ מכמה דברים שנחסמו, רוב השינויים לטובה. לצערי רק תוקף הזכויות (70 שנה ממות היוצר) הוארך להשתוות לאורך המוגזם בעליל של התוקף האמריקני, וכך הרבה יצירות מאחרות להגיע לרשות הציבור, וחבל.

Ynetאושר חוק זכויות היוצרים - תרבות ובידור

אני רוצה עדיין לקרוא את כל תוכן החוק ואני מבין שכבר עכשיו יש שם כמה בעיות, אבל יפה שהכנסת סופסוף התעוררה לטפל בענין חשוב שכזה. לא ברור לי עד כמה זה תואם את החוק האמריקני והאמנות הבינלאומיות ומה ההתייחסות להפצה אלקטרונית של יצירות, והאם יש התייחסות לרשיונות שימוש חופשיים בסגנון CC, GPL ודומיהם. עוד משהו שאני חייב לברר, האם צילומים עדיין נבדלים מיצירות אחרות כמו שהיה בחוק עד היום. אני מתכוון לחפש את הנוסח באתר הכנסת, ואני מקווה למצוא ניתוחים שלו אצל כמה בלוגרים עו"דיים.

Behind the glass הוא הבלוג החדש של חברי מישקה. מישקה מצלם מדי פעם בדיגיטלית, אבל אהבתיו הראשונה היא הברוניקה שלו SQ-A בפורמט 6X6 והפנטקס ME לצילומי 35מ"מ רגילים, בשתיהן הוא מצלם בעיקר שחל"ב בסרט קודאק TriX 400 המצוין, מי יודע מה יעשו צלמי העולם ביום שיופסק ייצורו…

אפשר למצוא עוד בפליקר של מישקה

כולם בעדם. השחקנים, הבמאים, המפיקים, הבדרנים… אפילו זיי פרנק יצא לרגע מהנפטלין לתת את דעתו. אם יש מישהוא לא מוערך בתעשית הבידור, שנרמסים שוב ושוב מתחת רגלי האולפנים, אלו הכותבים. בעוד השביתה ממשיכה לכיוון לא ידוע, איגוד הכותבים מחזיק עמדה איתנה, ובדרך יורדות מהמסך תוכניות הלייט נייט, הדיילי שו, ומתחזקות תוכניות הריאלטי, שנולדו באשמת השביתה הקודמת ב98. שווארצנגר (הגאברנייטור!) יש לו כמה קשרים בתעשיה ו מנסה לעשות את מה שנכון כי כלכלת המדינה שלו מושפעת מהשביתה. אין כותבים פירושו אין ימי צילום, שפירושם אנשים מובטלים ואנשי תעשיות השירותים שמסביב לתעשיה גם הם חסרי ביזנס. אלן דג’נרס ניסתה בינתיים להסתכן ולשבור שביתה וקיבלה המון ביקורת. להגנתה טענה כי חברת ההפקה שלה מעסיקה 130 איש, והיא לא רוצה לשלוח אותם הביתה, ובטח שלא לפשוט רגל. אכן בעיה… מה שרואים כאן זה עד כמה יש לקבוצת ה"בלתי נראים" האלו השפעה על ההפקה.

בתים מבפנים הוא סופ"ש של סיורים (אני מניח בשיתוף מחלקת התרבות של ירושלים או משהו), בכמה מהבניינים היותר מעניינים בבירה. חלקם לא פותחים את דלתותיהם לקהל הרחב ביומיום (הבית השוודי, מנזר רטיסבון, הפאטריארכיה היוונית, בניינים במגרש הרוסים ואחרים) וסיורים בשכונות ממילה ושכונת הבוכרים לראות פרויקטים של שימור בסקאלה רחבה. הסיורים חינם וחלק לא מבוטל מהם מועבר ע"י האדריכל שבנה או (לישנים יותר) האדריכל האחראי לשימור של המקום, מטובי משרדי האדריכלים בעיר. שווה לצלמים, ארכיטקטים ושוחרי תרבות והסטוריה באופן כללי. הסיורים רובם בשישי, 19/10 וחלקם בשבת 20/10(סליחה שחר, אבל אני כנראה אהיה בירושלים כל הסופ"ש)

German teen unplugs pensioner’s ’noisy’ life support machine, או איך שאני קורא לידיעה: “אפשר למות מהרעש הזה”. למזלו של הפנסיונר המסכן היתה בחדר גם מכונה שעושה “בינג!” וצוות האחיות הציל את המסכן.

ונשאלת השאלה. בגרמניה, בקולומביין קולורדו, בבאר שבע או בעזה. יכול להיות ש טמטום או אלימות הם תוצאה של אדישות ההורים או אולי גם משהו לקוי במערכות החינוך? לשיפוטכם הקטע האמנותי הבא, מסיבת סיום בגן ילדים כלשהוא. לפי הדגלים כנראה בחמאסטן. איזה מתוקים!

באיחור לא אופנתי של שעתיים הגעתי לדירתה הצנועה של כרמל למפגש בלוגרים שהתחיל מתון, החל לסעור והסתיים בדרמתיות.

מסקנות: \* אחרי ש אפי הסביר לי (סוף סוף!) כמו בנאדם למה הקוד האתי זה דבר טוב, השתכנעתי. זה מגן על הבלוגר במקרה של תביעות, והוא מקווה שבצורה עוד יותר רשמית בחוק בעתיד. מכאן שהקוד האתי הוא הצהרה אולי לקוראים, אבל הוא בעיקר דיסקליימר משפטי מוצלח. \* אפי מתמחה אצל רביה. כבוד.

\* כרמל יותר גבוהה ממה שזכרתי אותה.

המצב מגוחך, אני אוהב ויסקי אבל עד היום לא קניתי לי סט נורמלי של כוסות לתחביב הזה. מסתבר שטווח העיצובים הוא פסיכי וקשה לבחור. עזרה מהקהל בבקשה?

מכינים איזה אתרצ’יק נחמד, שותים תמונות מ אתר אחר ועל חשבון רוחב הפס שלו, והופ אתה מפרסם את עצמך כמקדם אמנות. יופי באמת. אבסולוט ניצול.

ובאותו נושא, צלמת שלא הבינה שאני מנצל אותה לעניני תופסת " חמישה דברים שלא ידעתם עלי". אני מדבר אליך זמשוש. סומנת. עכשיו את כותבת חמישה דברים שלא יודעים עליך…

מה יותר טעים לטיגון? שומן אווז? ברווז? כבש?

לא לבעלי קיבה רגישה, אמן צ’יליאני חושב אחרת. לי נגמרו המילים. עומד בשורה אחת עם אורלן ו אמנות הבשר שלה, או אולי עקף אותה?

אם עוד לא ניתקלתם בטרנד המוזר הזה של פורנוגרפיה לחולי גאדג’טים, יש לכם חור בהשכלה.

לחילופין, הנה הגרסה שלי. לפתוח בזהירות עם פותחן היינות החביב עלי אחיו מחכים על המדף… הקטע הזה מצטט מרגע ‘הלידה מחדש’ של קיאנו ריבס מתנתק מהמאטריקס ונולד לעולם האמיתי. כן כן! להמשיך עם דימויי הרחם והלידה? אמנות במחיר מבצע! איזה מתח!!! (חלק א’, טליסקר) ‘אנחנו המזקקה היחידה בסקאי!’ במילים אחרות כל השאר ברחו או שרצחנו להם את השוק :-) תעשו מקום! איזה מתח!!! (חלק ב’, גלנמוראנג’י) הנה זה בא. אבל למה כל כך צהוב? האותיות הקטנות האותיות הגדולות הגיע הזמן לעוד מדף…