המשך ל"כלכלת השטחים" ועל מבצע עופרת יצוקה

לפני כמה ימים כתבתי פוסט על כלכלת עזה, וביום שישי קיבלתי את חלק מהתשובות מכתב של הBBC בשיחת חברים. אני לא מבין למה לא מסבירים את העניינים האלו בתקשורת, וגם הוא הודה שהוא לא אוהב כל כך את הדילוג של ההסברים הקטנים כדי לדווח על הסנסאציות. זה היה בערך 12 שעות לפני שהתחיל מבצע "עופרת יצוקה" וקוויל תאר לנו קצת יותר בפירוט את המצב בעזה כדי לעזור לי לחבר את הקווים. החמאס לקח שם 70% מהקולות בבחירות דמוקראטיות. קצת בסחיטה, קצת בחנופה, אני לא חושב שמישהו במועצה המתמתנת והולכת של הפת"ח תיאר לעצמו כמה מיידית ואפקטיבית תהיה ההשתלטות שלהם על רוב המנגנונים. דבר אחד טוב אפשר להגיד על המהפך החמאסי בעזה, או אולי שניים:

1. אין יותר מיליציות קטנות וכנופיות שמפעילות נק"ל וטילים שלא על דעת החמאס, כל השליטה באלימות (או אי-האלימות) מרוכזת במקום אחד, ואפשר להצביע על גוף אשם מרכזי.
2. מערכת הבנקים נשארה עצמאית, וארגונים זרים של רווחה נסמכים עליה, כמו גם 70000 עובדי הרשות שאינם אנשי חמאס, והרבה תושבים אחרים.

מערכת הבנקים הזו נשארת עובדת בשקלים כי גם הגדה עובדת בשקלים, ויש אינטרס מצד רמאללה שעזה לא תתנתק ותהפוך לרשות נפרדת, והחלפת המטבע (נגיד לדולרים) תביא לחיתוך המערכת הפינאנסית הפלאסטינית (והמערכת השלטונית בעקבותיה) לשניים ולסוף התקווה שה"חמאסטן" של עזה יחזור להיות חלק ממדינה פת"חית חילונית ושקולה יותר. החמאס משלם את משכורות אנשיו בדולרים ולא שם קצוץ, אבל אנשי הרשות שיכולים לשמור על הסדר והתשתית המתדלדלת, אנשים שכבר מבינים שהחמאס לא טוב להם, האנשים האלו צריכים את השקלים (שלפי מה שהבנתי מדובר על סכומים שקרובים ל400 מליון ולא 100 כמו שהועבר) כדי לחיות ולהחזיק את תשתית המחיה בעזה, בציפיה ליום שהחמאס אולי יוחלף חזרה במישהו יותר מתון. עוד לפי קוויל החמאס נזהרים לא לדרוך על שארית אותם ארגוני הרשות והבנקים כי הם רוצים לשמור עדיין על קצת חזות של לגיטימיות דמוקראטית ולא להפוך כדבריו ל"שודדי בנקים", ולאבד את מעט האמון שנותנים להם עוד כמה מאנשי ארגוני זכויות האדם שברצועה, אנשי או"ם (יש שם ארגוני או"ם בפנים?!) ומתנדבים זרים אחרים. העובדה שבישראל נתפסת עזה כ"חמאסטן אחת גדולה" היא מוטעית. אני בטוח שאנשי עזה לא מתים עלינו, אבל משתמע שהם גם ממש ממש מצטערים היום על הכניעה ללחצים של החמאס בבחירות האחרונות. לפי מה שאומרים הכתבים הזרים, רוב אוכלוסית עזה חושקת שיניים עד שהחמאס ישנו כיוון בשל השפעה של מדינות האיזור או איזו הארה פנימית (כי להפגין נגדם זה לא רעיון מבריק כי הם שולטים בכל הנשק והכוח). אומרים על אנשי השמאל שהם נאיביים, שכל עזה באמת רוצה במותינו, אבל כשמדברים עם הרוב השקט מסתבר ששונאים או לא – אנשים פשוט רוצים לחיות בשקט, והרבה מהם הבינו שהחמאס לא נותן להם.

ואז התחיל המבצע אתמול. "עופרת יצוקה" היא משחק מילים שאולי שיעשע מישהו במטכ"ל, עופרת של תחמושת ועופרת יצוקה של סביבוני חנוכה. גיחי. אני רואה שלקחו מלחמה – אירוע שלוקח חיים של אזרחים וחיילים כאחד – ברצינות של צעצוע ילדים. או אולי הם רוצים שכל ילדי עוטף עזה, שיש להם טראומה מכל פעם שלמשפט תמים ישתרבב צירוף המילים "צבע אדום" עכשיו תהיה גם טראומה כל פעם שישירו שירי חנוכה? אבל סטיתי מהנושא. התחיל המבצע. רבים בשמאל העירו בציניות שאולי זה תזמון מתוכנן של ברק כדי לעזור לעבודה בבחירות (ובינתיים מהסקרים היום נראה שהוא באמת הצליח לפרגן לעצמו חמישה מנדטים), וגם אני תהיתי למה להתחיל עם שטיח הפצצות, שבמהלכו נהרגו גם המון אנשי משטרה (שהם פת"ח ולא חמאס, אגב), דווקא עכשיו ולא לפני חודש או בעוד חודשיים. אבל כיוון שכבר עשינו את זה (וניצלנו את כנס החמאס יפה אבל לא עד הסוף), נשאלת השאלה מה הלאה. כרגע מתפזר אבק ההפצצות, יכולת השיגור של קסאמים וגראדים הצטמצמה לחצי, החמאס משדר לעולם גופות ופצועים, כולל אבל גם אנשים שמשחקים פצועים לפני המצלמות. החמאס רוצה לצעוק לעולם שישראל לא מראה רחמים ולא נותנת להם לטפל באנשים, אבל המצרים אומרים בצורה גלויה שהם מחכים לפצועים ברפיח והחמאס לא מוציא פצועים לטיפול, ומצידנו אנחנו מזרימים לשם ציוד רפואי בטונות. אני חושב שלשם שינוי יש לנו הסברה טובה לעולם, ואולי הכי חשוב הוא שמובארק ואבו מאזן אומרים בגלוי: חמאסניקים הגזמתם, ההתקפה הזו לגמרי באשמתכם. אני מקווה שיש למלה שלהם משקל מספיק כדי להשפיע על שאר חברות הליגה הערבית. החמאס יתמוסס אם הוא יראה שאין לו יותר תמיכה, ושקט שיהיה פה, אולי אפילו שלום עוד 30-40 שנה.

אז מה הספקנו ביומיים? כמות יציאות הטילים צומצמה מאוד באופן זמני, אבל נשלפו גראדים שכבר מגיעים 65% מהדרך לתל אביב. החמאס משדר זעקות עזרה למנהיגים ערביים להגיב אבל הגישה של מצריים (ואולי מספר מנהיגים אחרים) היא מאיסה בסחטנות החמאסית (ובצדק, כי אחרת גם קיצוניים במצריים יחשבו שטרור וניסיונות הפיכה זה רעיון טוב) ואולי אולי ישראל עוד יכולה לצאת כאן נראית מאופקת ושקולה, ואני חושב שכעת הרוח לטובתינו ולטובת העזתים שאינם פרו-חמאס.

בכל זאת הצבא מתכונן להכניס עכשיו רגלים ושריון ויש כאן שאלה עדינה. החמאס בוודאי ברגעים אלו מכין מוקשי טנקים בגבול, ואולי מתכנן לפוצץ מגדלי פיקוח גבול צה"ליים בעזרת מנהרות מתחת, וכל יום שאנחנו לא נכנסים אומר שיש להם יותר זמן להתכונן. אבל מצד שני, אם יש סיכוי קלוש שהמכה הקרקעית הנוספת הזו תשנה את הטון או שתתחיל התנגדות אזרחית להתנהגות החמאס בתוך הרצועה, אולי יהיה לנו טיפה שקט וסיכוי למצוא מישהו חדש לדבר איתו שם. ההימור הוא כמובן על חיי השיריונרים שעכשיו מחכים על הגבול של הרצועה לקבל פקודה להכנס פנימה ולעשות הפרד ומשול, אבל אולי גם להפצע וליהרג. הרגשתי חצויה, אני לא יודע אם אנחנו יכולים לגלגל טנקים ולהצליח לחתוך את הרצועה לשניים או שלוש, להחליש את שליטת החמאס ולהצליח לארגן שם אנשי פת"ח שיקחו לידיים אחראיות יותר שלטון זמני עד בחירות חוזרות, והפעם אני מקווה בלי חמאס. אין דבר שאני מקווה לו יותר ממדינה שקטה שם. שישנאו אותנו אם אין ברירה, אבל לפחות שיעופו הקנאים הדתיים ומחרחרי המלחמות, ויתנו לאנשים לבנות לעצמם חיים שקטים ואולי עוד שני דורות גם יהיה לישראל ועזה שלום בינהן…

עוד דעות נבחרות על סביבון ההרס מהבלוגוספירה: נגד – יהונתן קלינגר ורם-און, בעד – אפי פוקס, יורים ובוכים – עבדיכם הנאמן, יובל דרור, וגל מור המבכה כמוני את העובדה שלא שומעים כמעט באף כלי תקשורת את שני הצדדים, אני מצטט מהפוסט: "איך זה שהנרטיב שמסופר בכל צד כל כך רזה? בישראל מספרים את הסיפור הצודק על 8000 רקטות ושמונה שנים של טיווח בלתי פוסק של ישובי הדרום ובעזה מספרים את הסיפור הצודק של המצור, הרעב והדיכוי. ולמרות ריבוי ערוצי התקשורת והאינטרנט החופשי, כל צד מעדיף לדבוק אך ורק בגירסה שלו. התקשורת לא צריכה "להימנע מפגיעה במוראל הלאומי", כאחת המסקנות התמוהות של רביב דרוקר ממלחמת לבנון, אלא למלא את תפקידה, לספר את הסיפור השלם."

על זכות הדיבור והבעת הדעות בישראל (בהמשך ל"חיות אדם")

כתבתי היום בבוקר פוסט על מה שנתפס אצלי כהתפוררות מוסרית וחינוכית ועשיתי שם ערבוב קל. כמובן שהידיעה על גבירזל ובג"ץ תפסה מיד את התגובות שהגיעו ברובן ממסרים פרטיים (יש לי חבר או שניים שמעדיפים משום מה לא לענות לי בבלוג, למרות שאני מרגיש שאני מתנסח יותר בבהירות בכתב) והדיון הפך לשאלת זכויות הבעת דעות ולא על ענין חינוך לאדיבות, פלורליזם ויחס הדדי בחברה.

למי שמנותק מהחדשות כמוני: גבירזל וחברים סיכמו אחרי הרבה דיונים בבג"צ כי בעוד שבועיים תאופשר להם צעדה דרך אום אל פאחם, הידועה בתור מרכז הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל – זה שלא מכיר בזכות הריבונות של מדינת ישראל, מה שגרם לכיכוב העיר בארועי אוקטובר 2000.
לפי גבירזל המטרה להניף שם את דגל המדינה, וגם לעשות שם סיור לבדוק את חוקיות הבניה במקום, "כמו שעושים ארגוני השמאל בהתנחלויות".

כיון שלענין זכות הדיבור והבעת הדיעות מגיע פוסט נפרד, אז אני פותח אותו מהר כאן לפני שזה מטביע את הדיון השני, שאני רוצה שיתמקד בחינוך ומוסר.

אז זו נקודת ההתחלה: שחר שאל אותי מה הייתי מחליט במקום בג"ץ. תשובתי תואמת פוסט של גורביץ מלפני כמה חודשים (שנדמה לי שיתפתי בגוגל רידר) בג"ץ נתן את התשובה הנכונה ברמת החוק היבש: יש להם זכות להביע את דעתם איפה שירצו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל במקומות ציבוריים ובלי להפר חוקים אחרים. הבעיה היא שבכך הפך בג"ץ את החלטת המשטרה כי למרות הלגיטימיות, ההפגנה מסוכנת מדי. האם בג"ץ טוען שהחלטת המשטרה היתה פוליטית ולא מקצועית? או שאולי החלטת המשטרה היתה נכונה ובג"ץ הופך אותה מסיבות פוליטיות? האופציה הראשונה מביכה, והשניה מביישת עוד יותר.

השאלה היא מהם הנימוקים שפורטו בהחלטה, כי הם ישפיעו על המשך התגלגלות הסיפור, והשימוש בפסק הדין הזה בטיעונים בשנים הבאות. את הנימוקים לא הצלחתי למצוא באתר הרשות השופטת, ולמעשה גם את ההחלטה מהיום עוד לא פרסמו שם, הכי טוב שאפשר היה למצוא היתה ההחלטה הקודמת בתיק. חבל שזה לא יותר מעודכן.

ולפני שאמשיך, חשוב לי לציין בפעם האלף שאני לא משפטן כמובן (למרות שלשם שינוי, כאן אולי הייתי רוצה יותר רקע כדי לענות בצורה טובה).

לגוף הענין: ברור שיש כאן פוטנציאל פיצוץ עצום, עקב המיקום וסוג האוכלוסיה שגרה בו, ההסטוריה שלה ושל המפגינים/צועדים. בטיעונים מול בג"ץ העלו החיותעותרים את מצעד הגאווה הירושלמי כטיעון שוב ושוב – אם שמרתם שם על המפגינים אתם חייבים לשמור עלינו.

ברור שבין השורות (והם לא מסתירים את זה), הרעיון הוא ליצור כאן תקדים, שאם תפסל ההפגנה הזו, תהיה זו מנוף לבטל את מצעד הגאווה בעוד חודשים ספורים. כאן אני מקווה שבנימוקי פסק הדין יופיעו עשרות ההבדלים בין שתי ההפגנות ולמה ההחלטה כאן חייבת להיות ביד המשטרה ולא החוק היבש. מצד אחד אני אומר לא נורא – הרי בג"ץ למעשה לא נתן להם כאן את התקדים שהם רצו כנשק נגד מצעד הגאווה, ולכן הם לא יוכלו לעשות פיפס כשיגיע זמן המצעד הירושלמי הבא (שעכשיו יזכה גם בגיבוי מועצת העיר אני מאמין). זו אכן שמירה על חופש הביטוי, שאינה מעוגנת בחוק יסוד במדינתינו, אלא רק בפסקי בג"ץ ובראשם בג"ץ קול העם. אם אין חוק חופש ביטוי (אגב, תקנו אותי אם טעיתי) כמו בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אז לפחות תקדים בג"ץ כזה מקדם את הזרם הפלורליסטי/ליבראלי, ומעודד אותי לקוות שיום אחד יהפוך לחוק בכל זאת. בינתיים נראה שדעת השופטים ברוב הפסיקות היא שחופש הביטוי הוא ערך בסיסי במשפט הישראלי, מלבד כשיש התנגשות באינטרסים בטחוניים.

בניגוד להעדרה של זכות ביטוי מפורשת בחוק, דווקא קיימים סעיפים בחוקים אחרים שמתנגשים בה, ובראשם סעיף חוק העונשין "פגיעה ברגשות הדת" הידוע לשמצה, נגדו כתב השופט אור "הטלת מיגבלה על התנהגותו של אחד, בשל העובדה שעצם התנהגותו זו סותרת את ערכיו של האחר, ולכן פוגעת ברגשותיו של האחר, אינה מתיישבת עם תפיסות היסוד של מדינה דמוקרטית" בפס"ד משפט סוסצקין (תודה לקלינגר על מראה המקום והציטוט). על ההיסטוריה של סעיף העונשין הזה אפשר לקרוא גם בכתבה הזו. מעניין שאף אחד לא עתר לציין שהנפת דגל ישראל במשולש זו פגיעה ברגשות הדת! הרי להזכיר למוסלמי שהוא תחת שלטון שאינו מבוסס שריעה, כמוה כלהטיח בפניו שאיננו מקיים את ציווי הג'יהאד כראוי ובכך להעמיד בסימן שאלה את אדיקותו. יש קייס? אני מקווה שאף אחד לא יחשוב לנצל את הרעיון הבזוי הזה ברצינות, כי אני לא חושב שהסעיף הזה בכלל ראוי שישאר בספר החוקים שלנו.

כי הרי ברור שהחלטת הבג"ץ היא לתת לגזענים לעשות הצגת כוח במרכז אוכלוסיה שאותו הם מבקשים לדכא, ולו רק בהנפת דגל ישראל במרכז אוכלוסיה שמעדיפה להיות מסופחת לפלאסטין בדקה שתקום. זה חבל, אבל זה המחיר של זכות הבעת הדעות. בפרפראזה על וולטיר: אני נגעל מהדעות החשוכות שלהם, אבל חובתי כאדם בכלל וישראלי יהודי בפרט לתת לכם להביע אותה.

כמובן מגעילה כאן הגזענות. כמובן מגעילה כאן הבחירה המתריסה של מקום ההפגנה, והיות כל המהלך פרובוקציה כדי לנצל את בג"ץ לעשות רעש תקשורתי ופוליטי. אבל בעיני הכי ציני כאן הוא השימוש וההשוואה לשמירה על זכויות של מצעד הגאווה – איך צעדה שכולה הפגנת עליונות על אזרחים סוג ג' (דה פקטו ודה-יורה) בתוך מגרשם הפרטי, יכולה להיות מושווה לבקשת אזרחים סוג ב' לקבל שוויון זכויות ע"י הפגנה בעיר הבירה של מדינה הקוראת לעצמה דמוקראטית ומונעת מהם זכויות. להזכירכם מארגני המצעד האחרון לא ביקשו לעשות אותו בלב שכונות חרדיות וגם הסכימו ללבוש צנוע ושלטים רגועים, ובכל זאת המשטרה הכריחה אותם לצמצם את הצעדה לכדי אספה נייחת בלבד בקמפוס האוניברסיטה. אפילו עד הכנסת הם לא היו אמורים לטייל, מרחק כמה מאות מטרים משם, הסיבה האמיתית לקיום האסיפה בירושלים ולא באף עיר אחרת. האחת הפגנת אנטי אלימות ותמיכה בדמוקרטיה וזכויות וקידמה, והשניה הפגנה של ארגון שפעל באלימות להפוך את ישראל לפחות דמוקראטית נגד אוכלוסיה שחלקה פעל באלימות כי אינו מכיר בה כלל, ולפי חוקי דתו, גם דמוקרטיה זה לא בדיוק רעיון טוב.

וכאן הענין: השיקול הוא של המשטרה לתת אישור והגנה להפגנה. גבירזל מצטטים בג"ץ קודם שהגדיר למפקד המחוז קריטריונים לבחור לפסול הפגנה: "נקודת המוצא העקרונית היא, כי מוכרת זכותו של היחיד להשתתף בהפגנה או בתהלוכה. המאיים על הפעלתה של זכות זו, והמפריע בכוח להגשמתה, פועל שלא כדין…על-כן חייבת המשטרה לנקוט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה, כדי למנוע את האיומים וכדי להגן על המשתתפים בהפגנה מפניהם". והסייג? "היעדר כוח משטרה מספיק, היעדר ציוד ומיומנות או היעדר יכולת לשליטה אפקטיבית עקב התנאים הפיזיים בשטח. במצב כזה, עשויה להיות הצדקה לאיסור על התהלוכה או ההפגנה" אבל "נדרשות ראיות קונקרטיות כדי לבסס את הקביעה כי מדובר, אמנם, ב'ודאות קרובה לפגיעה ממשית'. לעניין זה, אין די בהערכות או בספקולציות". השופטים סיכמו: "יש לנקוט את האמצעי אשר יש בכוחו לשמור על הסדר הציבורי תוך הפגיעה המזערית ביותר בחופש ההפגנה…האיסור על ההפגנה או התהלוכה צריך שיהא האמצעי האחרון שיש לנקוט בו נוכח פני הסכנה הצפויה".

אני מסכים, יופי של ניסוח, והחלטת בית המשפט היתה צריכה להיות פחות או יותר כזו: "כמובן שהחוק מתיר לכם להפגין, אבל ההחלטה הסופית היא של מפקד המחוז בהתאם לקריטריונים שממילא קבועים בחוק. עברנו על נימוקי המשטרה ואין בהם הטיה פוליטית, המומחים החליטו שיש סכנה בטחונית, אז יש לקבל את דעת המשטרה." נקודה. אם בית המשפט הופך החלטה מקצועית של המשטרה, יש כאן מראית עין של החלטה פוליטית בלתי ראויה לרשות השופטת. לכן אני רוצה לראות מהם הנימוקים של הפסיקה.

האם נכון היה לבית המשפט להכריח את המשטרה לפעול נגד שיקול דעתו של מפקד המחוז, במיוחד לאור ההיסטוריה של אוקטובר 2000? האם הצעד הזה כולל שיקולי דעת קהל או מראית עין שלא אמורים להיות חלק משיקולי מערכת המשפט? צדק (זכות הביטוי) צריך להראות, זה נכון, אבל במחיר ביטול סמכות החלטת המשטרה ואישור של גירוי ברור וממוקד של תגובה אלימה עד פגיעה בחיי אדם ושוטרים?

אני מקווה שאנשי אום אל פאחם יעשו את הדבר הכי לא צפוי – לא התנגדות אלימה ואפילו לא הפגנה רועשת מנגד כמו שהציע יוסי גורביץ. מטרת הצעדה הזו אינו הפגנה נגד אום אל פאחם אלא נגד השמאל, הליבראלים, הפלורליזם ומצעד הגאווה. זה לא צריך להזיז לאנשי אום אל פאחם במילימטר, ולכן לדעתי הדבר הכי נכון להם לעשות, הוא כלום. פשוט ללכת לעבודה או לבית הספר כרגיל באותו היום, לשבת במסעדות וללכת לקניות, להתנהג כמו כל יום רגיל. פשוט להתעלם. רוע חי מלעורר כעס באחרים. רוע שמתעלמים ממנו פשוט יעלם לבד כי הוא מבזבז אנרגיה, כסף ואמינות איום על קהל שלא אוכל את הטנטרום שלו. פשוט תנו לשנאה של הגבירזלים לאכול את בריאות גופם מבפנים ע"י שלא תספקו להם את התגובה שהם רוצים.

הלוואי.

——-
עדכונצ'יק: עברו כמה שעות, בינתים גיליתי פוסט תגובה של נמרוד אבישר לגורביץ, ונראה שהגעתי למסקנות יותר קרובות לשלו, למרות שבשיקולים טיפה שונים. אתם מוזמנים לקפוץ לקרוא גם אותו, כי אחרי שקראתי את עצמי מחדש אני חושב שאצלו הרעיונות מנוסחים יותר ברור :-)

קמצוץ נחמה ועל כמה סדרות טלוויזיה

חזרתי הרגע מהסרט שתורגם ברוב איוולת ל"קוונטום של נחמה", שאולי צריך היה להקרא אולי "קאזינו רויאל 2". למעשה ישבנו בחבורה לראות את קזינו רויאל (היינו צריכים רענון) ואז שעטנו אל הקולנוע כדי לצפות בשני ברצף, כי יש חיבור יפה של הסיפור (השני מתחיל דקה וחצי ברצף הזמן אחרי שנגמר הראשון. אני חייב לציין שההתנעה הזו מחדש של המותג מצליחה לאכזב ולהלהיב כאחד. כל מי שמתגעגע לQ, יאוכזב לגלות כי הוא נעלם מהסרט, מצד שני כל מי שכמוני חשב שהפיכתו של קליז עם הרבה סלאספטיק ל-Q מביישת את המורשת של לוולין, יוקל לו לדעת שחסכו לנו את הבושה הזו. קרייג, בתור בונד חדש, חתיך, שרירי וקר מזג מתמיד, לא משאיר אפילו לצופים הנאמנים רמז לרגע אחד אם מי מהחלטותיו הן רגשיות או נובעות משיקולים קרים. הרעיון כאן הוא להפטר מהרבה קיטץ' בסיפור, להגביר את הניגודיות בין הסטייל והאלימות הלא נעימה, ולהכניס את בונד לז'אנר הסרטים שכל-כך מצליח עכשיו בקולנוע – סיפור ההיווצרות של סופר-גיבור. המכות הרגשיות, האמון הנעלם ומאושש כל פעם מחדש של M בסוכן החדש שלה, המשחק העדין בין איש מאוהב ובין בלש עשוי ללא חת שלא נותן לרגשותיו לנצח. זה בונד עם יותר עומק, וקצת פוסט-מודרניסטי, שנאבק בעולם עם הרבה יותר גווני אפור משהורגלנו, עולם עם מעט רעים מוגדרים בוודאות ועוד פחות טובים מוחלטים. במקביל האקשן הרבה יותר קצבי, כוראוגרפיה מדהימה של פרקור ואקרובטיקה של פיגומים וחבלים מחליפה את קרבות האגרופים הדלוחים של פעם, ואת מקומם של הפטנטים של Q מחליפים נשקים אוטומטיים פשוטים ולעניין. הלכה הרבה מהעדינות הבריטית (כולל חידודי לשון ואנדרסטייטמנטס) והגיע האקשן האמריקני. למעשה השוני היחידי הוא שבנפול הגוש המזרחי (ובעוד רגע גם האימפריה האמריקנית שוקעת לפי הסרט), יוצרי בונד החליטו להמציא ארגון באד-גייז חדש א-לה ספקטרה, כי סינים, צפון קוראנים וסתם טרוריסטים זה כבר נדוש. עכשיו עברנו לבאד גייז שלא רק יהרגו אנשים כדי להשיג את מטרותיהם, הם גם יפגעו באיכות הסביבה! אוווו!

אני מחבב את החדש, אבל קשה לי לראות אותו כממשיכו של הישן. הסגנונות שונים מספיק כדי להכריז שבאיזשהוא מקום, זה בונד חדש ושונה, תם הז'אנר הישן, לטוב ולרע. חדשות טובות למי שאוהב את "מת לחיות" אבל לא את הבונדים הישנים. לי נראה שלקרייג יש עוד 3-4 סרטים בסדרה, ואחרי זה? אני ממליץ לדייויד טננאנט להתחיל לפתח שרירים :-)

ובחדשות אחרות לגמרי, אני דוגם לאחרונה כמה סדרות חדשות שהגיעו לטורנטים הקרובים לביתי:

סנקצ'וארי ("מקלט"?). הפקה קנדית(!) שמנסה להיות הכל ביחד ולא ברור אם זה יחזיק. בפיילוט נראה שהם הולכים אחרי אופנת המוטנטים ועושים איזה מיש-מאש בין הירוז ו-X-men עם קורטוב X-files. הפרק השני נראה כאילו יצא מערמת תסריטי פרקים שלא הופקו לאיינג'ל או באפי, והפרק השלישי נראה כאילו הועתק במלואו מפרק X-files שראיתי פעם. אני מקווה שהם יתאפסו על עצמם, כי לא ברור לי אם זה יצליח להחזיק מים יותר מעונה אחת. לפי מה שקראתי, הם התחילו בתור פרקי ווב קטנים שהיוו מעין פיילוט קטן כדי לעלות על מסלול להפקה טלוויזיונית. אני אומר: בראבו על הנסיון, אני שמח שהמעבר בין המדיות הצליח, אבל להבא אני מקווה שיקדמו משהו טיפה יותר מקורי.

טרו-בלאד – שזה משחק בין "קשר אמת" ובין "אני לא מאמין שזה לא דם". מדובר על עולם שבו ערפדים לא צריכים לחיות יותר במחתרת כי יצא לשוק דם סינתטי שחוסך להם את הצורך בהתקפת אנשים, וכמובן ארי שנגמרו בעיות של דעות קדומות נגד שחורים והומואים, חגורת התנ"ך של ארה"ב עכשיו חושדת בערפדים שבאו להרוג את טובי הבנים ולזיין את הבנות. הענין הוא שחלק מהזמן הם צודקים וזה אכן קורה, אבל חלק מהערפדים מנסים ברצינות לעשות מאמץ להיות תרבותיים. אחד מהם קרוע באהבתו לגיבורת הסדרה, ו… טוב, זה היה יכול להיות קצת צפוי, אז יוצרי הסדרה זרקו למרק עוד כמה פרטים פעוטים, לגיבורה שלנו יש כוחות טלפתיים, והבוס שלה מאוהב בה, אה… והוא גם הופך לכלב ושומר עליה כשאף אחד לא רואה.

מה, עדיין לא נשמע מוצלח? קנאות דתית, גזענות, אומנטיקה, סכנות? מה, היה לנו את כל אלו כבר? טוב, אז נקרין את זה מאוחר בכבלים ונוסיף שם הרבה עירום וזיונים. כן, זה חייב להצליח. מין, אלימות, דם ורומנטיקה. זה L-word עם queer as folk עם על טבעי. סוף הדרך. נתתי לזה צ'אנס שלושה פרקים, אבל זה פשוט לא עושה לי את זה. נראה לי שאדלג.

מאד-מן – טכנית עונה שניה, אבל אני רק עכשיו גיליתי את הסדרה. על אנשי עולם הפרסום של "מאדיסון אווניו", כמו שוול סטריט הוא איזור הפינאנסים ובייקר סטריט של לונדון הוא איזור המרפאות הפרטיות. הסדרה מעלה לחיים תקופה שעוד לא דנו בה מאוד בסדרות דרמה אמריקניות (אולי גם לא הרבה בסרטים) – עולם התפר שבין שנות החמישים האידיליות ועולם ההתפכחות והשאיפה לאמת, תום וצדק של שנות השבעים. אנשים מטורזנים בתסרוקות ברילנטין שעובדים 9 עד 6 במשרד, משתכרים מויסקי עוד לפני הצהריים, שולחים ידיים והערות מיניות למזכירות, מעשנים המון ומזיינים מהצד. הסדרה כולה מראה לנו את הגזענות והסקסיזם שמובילים שנים ספורות אחרי כן כידוע לנו לתנועת שחרור האישה והתפרקות הממסד הישן והמאובק, אבל בצורה רמוזה שברמוזות ספק מספרת סיפור וספק שמה מראה מול עולם הצביעות והפוליטיקל-קורקטנס של היום, להראות לנו ששכבות של מסכות לא עושות טוב לחברה האנושית, מעין רטרוספקטיבה על התקופה של רגע לפני כניסת הבייבי-בומרז למעגל משפיעי סדר היום הלאומי כפי שהיא משתקפת רגע לפני צאתו של אותו הדור לפנסיה – כמה השתנינו, האם זה לטובה? האם זה מספיק?

מאד-מן נותנת אקספוזיציה ארוכה וחסרת רחמים בשלושת הפרקים הראשונים שראיתי, על הדמויות והלכי הרוח, היחס לשחורים ונשים, היחס לבגידות וגירושים, עולם הפרסום הישן מתמודד עם קמפיינים קטנים, חצופים ו(תסלחו לי שוב) פוסט מודרניסטיים שמתחילים לצוץ ולפורר מעט-מעט את הביטחון העצמי המופרז של השמרנות שנלקחת כל כך כמובנה מאליה והכל כאלגוריה לשינויים העוברים על החברה האמריקנית כולה. הסדרה הראשונה מתרחשת ב1961, והשניה קופצת ל1963, ומראה לנו כבר כמה חריפים ההבדלים החברתיים במעט הזמן שחלף ע"י שינויי כוחות בתוך המשרד, והשינויים שעוברות הדמויות בעקבות העמדות החדשות שיוצא להן למלא בחברה (האמריקנית) ובחברה (שבה מרחש הסיפור). אני חושב שאני עומד להנות ממנה, למרות שההתחלה קצת "בועטת בבטן" בצורה מסוימת, אני חושב שזה מכוון, ועשוי היטב. במיוחד ראוי לציין את הארט-דירקטינג, ההקפדה על החפצים והעיצוב התקופתי, המראה המסודר והמוקפד שנוגד במכוון את הברדק הרגשי של הדמויות, והצילום המיוחד ויוצא הדופן, עתיר זוויות נמוכות שמראות את הדמויות לעיתים בצורה טיפה גרוטסקית, ומכניסות לפריים את התקרה. כן! תקרה. משהו שלא רואים באף סדרת דרמה, אולי רק בכמה סדרות ריאליטי (או מוק-ריאליטי כמו "המשרד" שמצולמת בלוקיישן אמיתי). הסטים של מאד-מן ביחד עם העיצוב ווזוויות הצילום גורמים לשבירה של הרבה מוסכמות ז'אנריות, וגורמות לנו בתת-מודע לחוות את הסדרה בצורה שונה מאוד מדרמה תקופתית מהסוג שהתרגלנו אליו. צריך לראות בשביל להבין.

יצא לי לראות עוד סרטים לאחרונה, בינהם מעניינים אבל מרגיש לי כאילו עבר כבר יותר מדי זמן מאז שהוצגו בקולנוע מכדי לעניין את קהל הקורא… אני אשתדל לבלוג על הסרטים הבאים עם פחות דיחוי :-)

בין הרצוי למצוי

מרשים איך שמפיצי הסרט תרגמו את "Wanted" ל"מבוקש" ולא "רצויה". למי שלא ראה את כל הקדימונים, מדובר בסרט קיץ אקשניריותמכותמגניב שאין לו מה לחדש (והבנתי שהוא גם מבוסס על קומיקס כלשהוא). הסרט כיף רצוף, העלילה אפילו צפויה למדי, הטוויסטים מגיעים בדיוק איפה שאתה מצפה להם, הרעים והטובים מחליפים מקומות בדיוק כמו שהיית מצפה מהם וברגע שאתה מצפה לזה, וכל האקדחים שנשלפים בהתחלת הסצינה יפלטו עוד ועוד כדורים עוד לפני שהסצינה תגמר, וגם הבאה, וגם זו שאחריה. האקשן כצפוי מרהיב ושווה לצפות על מסך גדול, ולמרות כל זאת, כמה הזהרות, שלא תגידו שלא אמרנו:

  • הסרט שוביניסטי להחריד (כל הדמויות הראשיות הם גברים, אנג'לינה ג'ולי נראית כאילו הוצנחה ברגע האחרון כדי לתת מס שפתיים גם לצופות (ובכך רק מדגישה את היות הסרט שוביניסטי להחריד פנורד. עדיף היה כבר לולא היתה בסרט בכלל כי היא גורמת לו להיות אפילו יותר מלאכותי).
  • הסרט עמוס CGI ולא כולו אמיתי לגמרי. אל תתעכבו על השטויות הקטנות כי חוקי הפיסיקה כאן הם מעולם המטאפיסיקה הקומיקסית (כן, יש גם סאבטקסט של גורל וייעוד ומיסטיקה לצערי, וגם רעיונות ויזואליים שמצוטטים ישירות מהמאטריקס). פשוט תהנו מאיך שזה נראה, כיף לצלול לעולם של בלתי-אפשרויות לשעתיים :)
  • נהרגים שם גם בעלי חיים. במכוון. יש מי שזה מפריע לו, אז עשו טובה וקחו את זה בפרופורציה. מצחיק אותי שבסרט שבו מושפרץ בגראפיות נהדרת מוחם של עשרות אנשים יתעכב מישהו על כמה עכברושים מפוצצים לפי סיפור שמשון והפיירפוקסים. תראו את היופי של מובאה תנכ"ית ואל תתעכבו על צער בעלי חיים.
  • שוב חוזר – העלילה מחוררת, שחוקה וצפויה. זה סרט פאן ולא הפעלת מוח. כיף חיים, פשוט לא לנסות לחפש :)

בשבוע הבא: וול-אי.

מחקרי מוח

איזה כיף לקרוא את האתר של ריי קורצווייל, כל מני מחקרים מעוררי דמיון ומרוממי רוח. מדענים היום קוראים את הרגשות של אנשים בתגובה לפרסומות כדי למכור לנו יותר, בודקים אם צפיה באלימות מעודדת התנהגות אלימה או ליתר דיוק מפחיתה את היכולת לשלוט בה, יודעים לקרוא מה העין רואה ובודקים את השפעת האלכוהול על תאי המוח (רמז – לא משהו טוב). מחקר נוסף מגלה שהמוח שלנו כנראה משתמש באלגוריתם דומה לפייג'-ראנק של גוגל כדי לזכור (טוב, זה לא ממש חדש או מפתיע אותי).

איזה מחקר כאן ממומן ממשלתית ואיזה ע"י גורמים פרטיים אינטרסנטיים? מעניין לדעת.

בחדשות אחרות, כנראה נתגלה עוד חומר מפלמר שגורם לסרטן השד, הפעם הבעיה היא שהוא נמצא בצנרת הPVC שמביאה לנו את המים הביתה. אופס.

יאללה מכות

אשה וחייל הוכו כי ישבו ביחד באוטובוס, והשוטרים הוכו כשבאו לבדוק – ראיתי את האייטם הזה לפני כמה ימים בעיתון ושיגע אותי שאני חי במדינה כזו פרימיטיבית עדיין. רציתי לכתוב על זה פוסט שלם, אבל עברו יומיים, כמעט אף אחד לא ראה את זה בעיתון (חוץ משרון שעשתה מזה קוריוז קטן) וזה התפוגג כמו פלוץ במגרש כדורגל.

אז עכשיו כמה ימים אחרי, במקום לכתוב על הפוסט, אני כותב על השקט שבו זה עבר בתקשורת ובבלוגוספירה. האם כולנו התקהנו או שמא אף אחד מחברי פשוט לא ראה את הידיעה? האם החוק פשוט מתפורר בערים חרדיות עד כדי שהמשטרה לא יכולה לאכוף אותו ומותקפת בעצמה בחוסר אונים? האם הפחד שלי יתקיים – פיצול ישראל למדינה חרדית של "אייטולות" ולמדינה חילונית? או אולי המדינה החילונית אפילו לא תשרוד?עד מתי תשלוט הקנאה הדתית הנבערת במוחם של בני האדם?