אלהורות, פרק ב'

לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה "אלהורות" חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה לכאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

הכתבה במעריב 'סגנון' התפרסמה הבוקר, 27 באוקטובר. גיליתי שלכתבה התראיין גם ניר יניב, שהוא סופר, מוסיקאי, הומוריסט, עורך "חלומות באספמיה" ובכלל אדם מוכשר, שחבל שאני לא נספר איתו ברשימה בגלל אחד הכשרונות האלו :-)

הכתבה מאוד קיצרה את דברי (אני הרגשתי שאפילו הפכה בטעות כמה מכוונותי, אבל זה מה שיש). בהמשך אביא סריקה של כל הכתבה אם יאשרו לי, כרגע אני מביא כאן את התשובות לשאלות ששאלה אותי אדמית, עם עריכה מינימלית כדי להתאים לבלוג:

1. מתי החלטת לא להביא ילדים ומה היו השיקולים לכך?

אני לא חושב שהיה רגע ספציפי שהחלטתי לא להביא ילדים, אלא יותר משהו כמו תהליך בלתי מורגש של ההבנה שאני שונה כי לא הגעתי מעולם לרגע שבו מחליטים שכן רוצים ילדים. זו לא היתה תגובה למשהו בחיי, זה פשוט לא עלה כנושא למחשבה, עד שזה הפך בגיל מסוים לאייטם חשוב לדיון בדייט הראשון או השני. יש לפעמים משהו מטריד בכך שכשאתה במיעוט ממהרים להגדיר אותך על דרך השלילה. אף אחד לא טורח להגדיר אותך כלא-אספן-בולים או לא-עורך-דין אבל הכותר של "לא-רוצה-ילדים" הפך בשלב מסוים לתג ואף לאות קין, למרות שאני לא חושב שהתכוונתי אי פעם למרד אקטיבי כלשהוא במוסכמות.

כשעלה הנושא לאט לאט בשיחות הבנתי שפשוט מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא. לא חשבתי שאהיה טוב בזה, לא חשבתי שזה יהיה לי מענין או מאתגר. שלא תחשבו שאני לא אוהב ילדים, אני "דוד של כבוד" אצל הרבה מחברי שכן הקימו דור המשך, אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מסלול שמעניין לי בחיים לטייל בו.

2. איך הסביבה מקבלת את הבחירה שלך? (משפחה, חברים, עבודה)

עם אמי היו לי מעט מאוד שיחות על הנושא, היא מעולם לא לחצה עלי. היתה לי רק שיחה אחת איתה שבה קצת ביזמתי היא היתה מוכנה להודות שקצת חבל לה שלא יהיו ממני נכדים (מה שדי הפתיע אותי כי אני לא ראיתי אצלה אף פעם נטיה או רמיזה לזה).

אני חושב שאין שום דבר פסול בלשבת ולחשוב פנימה, להבין את עצמך (וזה לא מסע שכל אחד טורח או נאלץ לעשותו), ולהגיע למסקנות, אפילו אם הן כל כך נון-קונפורמיסטיות. אני לא מחליט הרבה דברים כ"דווקא", חברי יעידו שאני פשוט לא הייתי אף פעם איש מרכז או נכנע לאופנות. תמיד טרחתי לעצור ולברר דברים בשביל עצמי. ערכים כמו "פטריוטיות" או "חתונה וילדים" הם מאוד קונפורמיסטיים תרבותית, ואני מעדיף להגיע למסקנותי לבד. לפעמים עם הרוב ולפעמים עם המיעוט. במקרה הזה במיעוט, אבל כל מי שהכיר אותי כמה זמן מקבל את זה בהבנה.

3. אילו בעיות המצב הזה מייצר ואילו יתרונות?

בחברה הישראלית ה"פרו ורבו" זה כבר לא ציווי דתי אלא נורמה חברתית שהסוטה ממנה מעורר מבטים. העובדה היא שבמדינות אחרות, אפילו קתוליות כמו איטליה או אורתודוכסיות כמו יוון, הילודה היא שלילית. לישראלי שהחליט לא להביא ילדים אין הרבה יתרונות (אולי מלבד החסכון הכלכלי והפנאי), ויש בהחלט הרבה חסרונות ובראשם דעות הסביבה והקושי במציאת בת זוג.

מאתרי שידוך ישראליים התייאשתי די מהר, כי אני לא "כריש" ומעט המסרים האישיים שהייתי שולח לרוב לא היו נענים. כאשר אתר "OKCupid" התחיל לצבור משתמשים ישראליים שמחתי לגלות שבכרטיס אפשר לבחור "אוהב ילדים אבל לא מעונין בילדים משלי". זה תיאר אותי מצוין. ביחד עם שאר דעותי על דת וחברה האתר התאים אותי להרבה נשים נון-קונפורמיסטיות. למשל כולן אתאיסטיות (עוד הגדרת שלילה מרגיזה), לפחות מחציתן מכריזות על עצמן דו-מיניות, ומענין שרובן המוחלט עוסק במחשבים ואינטרנט או בספרות (או שניהם). את זוגתי (שבאוגוסט עברתי לגור איתה בדירה חדשה) הכרתי בכלל בעבודה. מחשבים. מוזר, לא? :)

(הערה: בכתבה יוצא כאילו שאני אומר שמאתאיסטיות או דו מיניות לא תצא לי ישועה, אבל זו בדיוק הליבראליות שתואמת אותי. התשובה הזו בעצם יותר מתחברת לשאלה 8, למטה)

אבל הנה החסרון האמיתי – אני לא חיפשתי מעולם סטוצים, אני חיפשתי אהבה ועומק. אני אוהב נשים פתוחות ואמפתיות כמוני, אבל אלו תכונות שלרוב באות יחד עם הרצון להיות אמא. בתקופה מסוימת טיילתי קצת בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז, כשהבנתי שבאתרי שידוכים יהיו לי חיים קשים. המעטות שעניינו אותי כדייט פוטנציאלי התבררו לרוב כמתבודדות, או בעלות דעות קיצוניות נגד ילדים שקשה היה לי לעכל אותן, או שפשוט שנאו את המין הגברי כולו. אחת נשארה לי מאותה התקופה כידידה, והיה מעניין לגלות ששתיים מהאתר התבררו כידידות ותיקות שלי שלא ידעתי שהן "כאלו".

לתקופה ארוכה הייתי די מיואש. הבנתי שהרצון שלי בבת זוג "אימהית" באופיה, אבל שלא רוצה ילדים, הוא כמעט אוקסימורון. היה ברור שאצטרך להתפשר.

4. מה יקרה אם תתחרט בעתיד?

פעם אמרתי "אז אביא ילד בגיל 55, זה כבר קרה לאחרים". רצו החיים והבעיה פתרה את עצמה בדרך אחרת. פגשתי אישה נפלאה אבל גרושה עם ילד. כבר בהתחלה שמתי על השולחן את "הבעיה" ולולא עקשנותה של ש' זה לא היה ממשיך למערכת יחסים בכלל. תקופה ארוכה חשבתי שהחיים יסתדרו איכשהוא במגורים בנפרד, אבל מבחינה רגשית זה הפך לעומס. אחרי הרבה חששות ושיחות וגישושים, ומספר חודשים שבהם ביליתי יותר ימים בדירתה מאשר בביתי, גיליתי שאני ובנה מתחברים בסדר, ואנחנו יכולים לעשות את המעבר למגורים ביחד. מאוד עוזר שא' הוא גם ילד מאוד נבון וסקרן ויש לנו תחומי ענין משותפים ועל מה לדבר. אני לא יודע אם הייתי מסתדר עם ילד אחר באותו האופן. ש' לא רואה את עצמה מביאה עוד ילד לעולם, ולכן גישתי מוזרה אבל לא מפריעה לה. אני מצידי מתרכך עם הזמן ומנסה להיות שם בזוגיות בלי להיות אבא (וזה ממש לא קל).

עד עכשיו ילדים היו כיף בביקור אצל חברים, וכשהם מתעייפים או נכנסים מסיבה כלשהיא לטנטרום או משהו, אני הרגשתי רגוע. "הילד הוא לא שלי, אפשר להחזיר אותו להורים כמו DVD לוידאומט אחרי צפיה". עכשיו אני גר עם ילד באותו הבית, וזה לא אותו הדבר. כשאני נאלץ לטפל בעיניני משמעת ו"צומי" – אפשר לברוח לחדר אחר, לגעור או לבחור בדרך יותר סבלנית של "פירוק הפצצה" פסיכולוגי, אבל זה לא משהו שאני נהנה או מרגיש סיפוק ממנו. אני מגיע אל סיטואציות שבהן אני פחות אוהב את עצמי. אני נתקל ברגעי "הפכתי לאמא/אבא שלי!". זה לא משהו שאי פעם התחשק לי להגיע אליו, אבל אני מקבל שזה חלק מהחיים שלי, אם אני רוצה גם להנות מהזוגיות שיצרנו.

5. מהי הסיבה שבגללה לדעתך צריך להביא ילדים?

איזו שאלה? המשך הגזע האנושי היא מטרה ראויה בעיני, כמו גם תורשה ומגוון גנטי, ושאר סיבות יוטיליטריות. אני גם מקבל בהחלט שאנשים מרגישים את הצורך הרגשי של גידול ילדים, או את השליחות החברתית/דתית/לאומית או כל סיבה אחרת. אצלי השיקולים האלו פשוט אינם מצביעים באותו הכיוון ברמה האישית.

אגואיסטי? בהחלט! אני מודה. ההחלטה לא להביא ילדים היא אגואיסטית. אבל אני חושב שמכל הסיבות, גם ההחלטה להביא ילדים לעולם היא אגואיסטית למדי וטוב שכך. אם מישהו מרגיש שהבאת ילדים לעולם היא הקרבה אלטרואיסטית כדאי שיבדוק טוב במראה – או שהוא משלה את עצמו, או שהוא עושה את המשגה "הפולני" של חייו. ילד שיגדל בבית שהביא אותו "כי צריך" ולא כי הוא רצוי, לדעתי יקבל את המסר בצורה לא מודעת ויפנים אותו, והתוצאות יתבטאו בצורה שלילית כלשהיא. אגב, הרבה מחקרים קרימינולוגיים/אנתרופולוגיים לגבי נפילת רמות הפשע לסוגיו בצורה רוחבית ובכל ארה"ב לאורך שנות ה-90, הראו שלא היה קשר לחקיקה או אכיפה משטרתית, אלא אך ורק הכנסת ההפלות לחוק בשנות השבעים. בבת אחת פחתו דראסטית לידות של ילדים להורים שלא רצו אותם. אני חושב שזה אומר הרבה. זה גם מסר לכל מי שמביא ילדים מסיבות לא נכונות, למשל לחץ הורים או כנסיון להציל נישואין – דוגמא איומה בעיני, אבל אפשר לראות עשרות אלפים כאלו בארץ כל שנה. מעניין אם יש סטטיסטיקה אם זה עובד בטווח הרחוק. ההימור שלי הוא שלא.

6. איך המצב הזה משפיע על הרצון להיות בזוגיות? איך בנות זוג מקבלות את זה?

אני לא איש סטוצים, תמיד חיפשתי זוגיות יציבה וארוכה, אז אין קשר לחוסר הענין בגידול ילדים. הרבה נשים לא מקבלות את זה, במיוחד כשעוברים את גיל 28-30 הנושא הוא "שובר עסקה" מוחלט. אני מכיר רק מקרה אחד, חבר שלי שמאז גיל 16 עם אותה החברה כבר כמעט 25 שנה. בשלב די מוקדם הוא הודיע לזוגתו שאינו מעונין בילדים, היא הניחה שכשיבוא היום הוא ישנה את דעתו. ההבנה בגיל מאוחר יותר שזה לא המקרה היתה קשה, אבל בסוף האהבה ניצחה והיא ויתרה על אמהות למען זוגיות. אני לא מקנא בה על הדילמה, ואני מקווה שהיא שלמה עם ההחלטה.

7. האם היה לך מקרה בו עזבה אותך אישה בגלל סירובך להביא ילדים? ספר עליו.

ההבנה שאינני רוצה ילדים ושזו "בעיה" תרבותית התעוררה בזמן שהייתי במערכת זוגית. במקרה זוגתי דאז הייתה חולה במחלה אוטואימונית מאוד לא נעימה והיא העדיפה שלא להביא ילדים לעולם מפחד שהם יאלצו לטפל בה כשמחלתה תתדרדר יום אחד. כשהנושא עלה היה לה דיסונאנס מוזר מאוד, הרי שנינו לא רצינו ילדים, רק מסיבות מאוד שונות. למרות שבסוף נפרדנו על רקע שונה, אני לא יכול שלא לחשוב שענין הילדים לא שיחק שם תפקיד נסתר כלשהוא. לשמחתי היא בסוף פגשה מישהו נפלא ומסיבות שונות היא החליטה בכ"ז ללכת על זה, נולדו להם שתי בנות יפהפיות ונראה שהדאגות הרפואיות קיבלו פרופורציות אחרות.

8. אילו נשים לדעתך יכולות להתאים למודל הזוגי שלך לאור בחירתך?

אני מעולם לא ניסיתי לבנות מודל של מצב משפחתי כדי לרכז את נסיונות החיזור שלי לפי סקטורים, אני מתאר פשוט את החתכים שבהם נתקלתי: ראשית, יש נשים רבות שלא רוצות ילדים. חלקן ממש לא אוהבות ילדים, חלקן כמוני מעדיפות את המינון נמוך וללא אחריות כבדה אישית. לא לכולן זה דגל שהן גאות לנפנף בו בפורומים אינטרנטיים, אבל הן קיימות. שנית, ישנן נשים שנבצר מהן רפואית ללדת ואינן רוצות לאמץ, וכמובן יש אמהות חד הוריות שאין מעוניינות בעוד ילדים, במיוחד אם הילדים כבר בגיל צבא ובמגמת פריחה מהקן. מה שבטוח, מכל הגברים והנשים שהכרתי שאינם מעוניינים בילדים ושהעליתי איתם את הנושא (אני מעריך שמדובר בדגימה לא מייצגת של 30-40 אנשים), נראה שלרב זה לא בא עם אישיות אמפתית שדומה לשלי. מהבחינה הזו לי היתה בעיה יותר קשה למצוא בת זוג, אני מקווה שלאחרים בקהל הזה יש פחות בעיה, במיוחד שהילודה העולמית יורדת ואיתה הישראלית, אני מניח שהבעיה התרבותית הזו תתמסמס גם בתרבות הישראלית, וזוגות ללא ילדים לא יהיו חריגים בנוף.

אם יש לך משהו נוסף להגיד בכתבה שלא נשאל, אתה מוזמן לכתוב פרי סטייל.

הממ… יש לי הרבה מה להגיד מסביב על זה שילודה שלילית זה לא נורא כמו שחושבים ואפילו חשוב, אבל זה כבר לא קשור למערכות יחסים ולעיתון כמו "מעריב" אני בטוח, אלא יותר לענייני אקולוגיה, כלכלה, משברי משאבים וכולי. זה לא מעולם השיקולים האישיים שלי, אלא שיקולים שברור לי שבסוף ישפיעו על שאר העולם. אולי זה נושא לכתבה אחרת? (עוד פירוט בסדרת הקיימות בבלוג שלי)

לבסוף אני מוסיף לינק לרשימה חביבה שמצאתי השבוע בזכות יוסי לוי, על סיבות שבגללן לא כל הרווקים חסרי הילדים חייבים להקים משפחה :-)

עדכון – לא קיבלתי עדיין אישור לפרסם סריקה של הכתבה בעצמי אבל ניר יניב פרסם, אז הנה עמוד ראשון ועמוד שני. הנה פוסט קודם שלו בנושא.

על הבחירה באי-הורות

עדכון – חלק נוסף לאייטם הזה פורסם אחרי שנתיים וחצי.

בזמן האחרון הנושא עולה שוב ושוב בשיחות, כי חברים רוצים כמוני שיהיה לי טוב ושאמצא זוגיות. אני מוצף במיוחד בשבוע האחרון משום מה, אז אולי הפתרון הנכון הוא לפתוח לגמרי את השיבר ולרוקן כבר את הבריכה, ולכן אני מביא אותו כאן לבלוג, למרות שלרוב אני מנסה לשמור על מינימום אפשרי של נושאים אישיים, אבל הנושא הזה כבר הוזכר פה פעם, וגם שוב השבוע.

"אי רצון להביא ילדים לעולם" הוא שם ארוך ולא שלם. השפה העברית שלנו יודעת להיות כל כך קומפקטית אבל התרבות היהודית מעודדת במצוות ובתושב"ע את ה"פרו ורבו". בעולם אומרים בקצרה Childfree או No Kidding, וברור למדי מה הכוונה. במדינות כמו יוון, צרפת, גרמניה ואוסטריה גם רואים המון זוגות שלא מרגישים צורך להביא ילד כדי להגשים את עצמם אישית, דתית או חברתית. בחלק מהמקומות האלו זה אפילו מסכן את הכלכלה כי האוכלוסיה מזדקנת ואין כוח עבודה צעיר/זול שימלא את קרנות הפנסיה חזרה במזומן, אבל אני לא הולך לדבר היום על השפעות גלובליות (בישראל אין סכנה לבעיה של ילודה שלילית בזמן הקרוב – בעזרת השם כמובן).

אני מדבר עלי ורק על עצמי. למה אני אישית אוהב ילדים של חברים שלי אבל לא רוצה להיות הורה. פגשתי בחיי לא מעט נשים וכמה גברים שלא רוצים ילדים, לצערי כרגע רובן של הנשים הללו תפוסות, לא מעונינות בי או לא מעוניינות בכלל בגבר בחייהן כרגע, אבל אני לא אומר נואש כי אני יודע שהן שם בחוץ ויום אחד אמצא אחת ונהיה מתאימים ומאושרים ביחד :)

לא ישבתי אף פעם לנסח מניפסט בנושא אז אני אנסח כאן את דעותי בצורת שאלות ותשובות. הנושא פשוט לא היה בוער כל כך בחיי עד לעת האחרונה שזה פתאום עלה כשאני מחפש בת זוג. עד היום אף אחד לא עשה מזה ביג דיל והאמת שהשאלה "למה אתה לא רוצה ילדים" היתה תמיד מופרכת בעיני כמו "למה אתה לא רוצה להיות מאלף פילים בהודו" או "למה אתה לא קם כל בוקר ופועל למען הפיכה אנארכו-קפיטליסטית בקובה". יש המון דברים שלא חשבתי מעולם לעשות, אחד מהם זה ילדים, אבל השאלה הזאת פתאום עולה ביתר שאת כי אני כבר לא נהיה צעיר, והגעתי לשנים שלבנות הזוג הפוטנציאליות זה "מתקתק בשעון", וככל שזה מועלה הבנתי כמה זה עלול להיות לי בעייתי, ועם כל השיחות שעלו בנושא לאחרונה, אני רואה מקום להעלות את זה לכאן.

אז מה? בלי ילדים בכלל?

כן, אני לא מרגיש שזה חסר לי. אין לי איזה רגש או כמיהה לזה, אני לא מרגיש שזה צעד שיעשה אותי מאושר או יותר פנוי לחיפוש אחרי אושר או יותר כשיר לחיים וכולי. אני גם לא מקנא בשינוי שזה עשה בחיים של כמה מחברי, כלכלית וחברתית (ומיעוטם גם מודה בזה בקול רם שזה גם לא לרוחם).

אז מה, ויתרת כי זה קצת קשה?

א. לא ויתרתי כי מעולם לא היה בי הרצון. ויתור זה פעולה של "רוצה אבל לצערו לא יכול".

ב. זה לא "קצת קשה" – זה משנה את החיים כמעט לגמרי ל10-15 שנה לפחות. זו מחויבות כלכלית שאין ממנה יציאה, זו מחויבות לילד והחינוך שלו, זה לדחות או למחוק הרבה חלומות שלי, זה לוותר אפילו על תחביבים, זמן לסרטים וספרים ויציאות פשוטות עם חברים או עם בת זוג לרוב סוגי הבילויים. זה לשנות לגמרי את קצב החיים, את מבנה הזוגיות בעצם. זה להיות אבא לילד שצריך הבנה, גבולות, דוגמא אישית, השראה, וכמובן ללמוד להשאיר את לחצי החיים והעבודה מחוץ לדלת הבית מבלי לפרוק אותם ליד או על הילד, וסבלנות אין קץ למשחקים ובכי והשכבות לישון וצרות גן ובי"ס. אני לא חושב שתהיה לי את הסבלנות והחמלה והחוסן הנפשי והרצון להרפתקאה כזו ושינוי קצב חיים שכזה.

מבחינתי, לקום ולעשות עכשיו ילד במקום להנות מחיים נעימים ומעשירים בקצב שלי, זה כמו להציע לי לבוא לבלות באמזונאס במסע השרדות בג'ונגל במשך שנה. ברור שאצא מזה יותר חכם, מנוסה, מצולק, פחות נאיבי ופחות מפונק. אבל למה שארצה את העינוי הזה? זה לא אני.

אתה לא יודע איך תרגיש עד שלא יהיה לך ילד משלך

נכון, אבל אז כבר אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל. ומה אם באמת אמשיך להרגיש שזה לא מתאים לי? מה אם תמשיך ללוות אותי כל החיים אהבה לילד מהולה בהרגשת החמצה או כעס? זה טוב לעשות דבר כזה לילד? נראה לכם שהרגשות האלו לא יועברו אליו? זה לא משהו שאפשר לקפל בפנים, ואני לא חושב שצריך.

אוף אתה עושה מזה סיפור, קח את זה בקלות, ילד לא צריך להיות מרכז העולם של ההורים שלו ולשנות להם את כל החיים, הנה אצלי במשפחה זה עבד יופי… אתה לא צריך להיות אבא טוב, מספיק שתהיה אבא

יופי לכם, אבל אני לא חושב שזה נכון לזרוק ילד לחדר הילדים ולבית הספר ושיסתדר לבד. זה לא נקרא להיות הורה עם כל הכבוד, ולא ברור לי למה זה טוב לעשות ילד אם לא בשביל לתת לו את המקסימום. זה לא כלב שמטיילים איתו ופעם בכמה חודשים לוקחים לוטרינר.

חוצמזה, אם ילד זה דבר שלא מפריע בחיים ולא תופס מקום, אז למה לעשות אותו? לא יותר זול כלכלית ונפשית לחסוך את הענין?

אבל אתה לא רוצה המשך?

למה, אני לורד אנגלי שחייב להעמיד יורש?

ומי יטפל בך כשתזדקן?

יותר זול לחסוך כל חודש לפיליפינית מאשר להשקיע פי שניים בגידול ילד שאולי לא ירצה לדבר איתך יום אחד, ימכור לך את הבית ויזרוק אותך בבית אבות. אני לא מקווה לגדל ילד כזה, אבל קרו מקרים. ילד זה לא ערובה לזיקנה טובה או אושר ובטח שלא פתרון בעיות אישיות וזוגיות. נהפוך הוא.

אבל צריך לעשות ויתורים בחיים! אם תמצא את אהבת חייך, לא תתפשר ותעשה ילד אחד?

נראה לך שילד צריך להיות פשרה? מגיע לילד אבא שמסתכל עליו כאילו הוא פשרה ו"רוע הכרחי"? אם היא אהבת חיי היא תבין שזה לא מתאים לי. היא גם תדע שעם הכורח בפרנסה כפולה אני אהפוך לאדם יותר מריר ופחות נעים ועוד פחות אידאלי להיות אבא או בן זוג.

אולי הייתי מרגיש אחרת אם הייתה לי קריירה חלומית שמשלמת מספיק ומאפשרת לשלב משפחה והייתי כבר אחר כל הטיולים שרציתי לעשות… אולי אז הייתי מרגיש אחרת. כרגע אני מרגיש ש"באלו הרגליים עוד לא טיילתי די", ועם ילד הרבה דברים לא יהיו אפשריים מבחינות כלכליות והתארגנויות. החיים יהיו כל כך הרבה יותר מחושבים ומונוטוניים שאין לי כוח לדמיין את זה אפילו. במיוחד שאני כרגע מחפש קריירה ובת זוג, המוח שלי לא מסוגל לתפוס תכנון של חודשים קדימה, לא כל שכן שנים.

אתה סתם מנפח, אישתך תגדל את הילד, אתה תפרנס, זה מאוד מקובל.

איכס! אלו דעות של המאה ה19. אני לא חושב שאף אחת צריכה להסכים ל"סידור" כזה, ואני במיוחד לא תתאים לי מישהו שדוגלת בשוביניזם גברי (והתייחסתי לזה שני פוסטים אחורה). אם יום אחד בכ"ז יהיה לי ילד, אני ארצה להיות מאוד מעורב בחיים שלו ומשותף בגידול שלו.

אה, אז אתה מודה שאולי יום אחד יהיה מצב שתרצה ילד!

כן, אני לא פוסל שאולי אולי ארגיש אחרת עוד 10-20 שנה. אבל בחורה בת 30-35 שהיום אני יוצא איתה, לא רוצה ולא צריכה לחכות את הזמן הזה, ולכן הן לא טורחות להשאר באיזור.

נו אז אתה סתם ילד קטן. כולם מתבגרים ורוצים את זה. אין מצב! אתה תתחרט יום אחד!

עדיף לעשות ילד ולהתחרט למשך כל החיים? כי אני מכיר אנשים כאלו….

אם אתחרט, אפשר לאמץ או אם אין בת זוג אז מחפשים אחת שרוצה והיא בגיל המתאים ומתחילים משפחה בגיל מבוגר. לא נורא. אבל אני מכיר זוגות גם בגילאי 50, 60, 70 ו-80 בלי ילדים ולא מצטערים על כך.

שוב, בחורה בת 30 שאני אצא איתה היום לא תתחיל כרגע שום מערכת יחסים אם היא יודעת שאין סיכוי לילדים תוך 2-5 שנים במורד הדרך, ועם בחורות בנות 21 לרוב אין לי ממש שפה משותפת. אני פשוט צריך למצוא מישהיא דוגלת אי-הורות כמוני, או שזה לא מפריע לה.

ואיך תדע? אתה מעלה את זה בדייט?

פעם לא דיברתי על זה כי לא היה לחץ סביבתי, אז לא עלתה בכלל המחשבה בראשי לציין "אה דרך אגב, אני שונא כוסברה, לא מתחבר לציורים של ג'קסון פולוק, לא רוצה ילדים ומתעצבן כשאופנועים חותכים אותי מימין באיילון".

היום אני מחפש לצאת עם בחורות בגיל שזה נושא חשוב בשבילן. לרוב הישראליות הנושא של "בלי ילדים" הוא "דיל ברייקר" וסיבה לא לצאת איתי, אז ברור שאני מרגיש שנכון לספר להן את זה על ההתחלה. לשמור את זה בבטן זה יהיה לרמות אותן.

השתגעת? לזרוק פצצה כזו בדייט ראשון?! חכה חמישה דייטים…

אמממ… למה? אחרי חמישה דייטים לספר דבר כזה ורק אז להפרד ישבור לשנינו את הלב, אני ארגיש שאני מרמה אותה כל הזמן הזה והיא תרגיש מרומה גם כן.

אני לא אגזים אם אומר שלחלק מהנשים זה יהיה שוק כמו לגלות להן שאתה חולה במחלת מין סופנית מדבקת אחרי ששכבת איתה. רוב הנשים ירגישו מאוד נבגדות שמידע כזה עולה מאוחר, אז אני שם את זה על השולחן. זה עולה לי לרוב בקשר שהתחיל עם שעה ראשונה נפלאה של דייט שנראה מבטיח, אבל זה מה יש. גילוי נאות.

אבל לך תדע, אולי זה יהיה כיף לחודשיים, קצת סקס וככה, מה, זה לא חסר לך?

מאוד חסר, אבל לא ככה. אני לא מחפש משהו זמני, לא רוצה להרגיש שאני מסתיר משהו, ואין לי כוח לעמוד בפרדות אפילו אם הן צפויות מראש.

אבל לעשות ילד זו זכות גדולה! גם אלוהים \ ג'ורג' בוש \ רבובדיה אמר שצריך לעשות ילדים!

זכות כן. חובה לא. אני עושה מה שטוב לי, לא מה שהחברה מכתיבה, ובטח לא מנהיגים דתיים (אני אתאיסט, אם שכחתי לציין). להקים משפחה עם ילדים זו החלטה אגואיסטית ולא אלטרואיסטית, בדיוק כמו שההחלטה שלי אגואיסטית. בניגוד להשתמטות מצה"ל זו לא עבירה על חוק, אבל הציבור מסתכל על ה"עבירה" שלי הרבה יותר בחומרה. מבחינתי המנעות מלהביא ילד זה לחסוך לי כאבי ראש, לחצים וויתורים, ולחסוך לילד הורות גרועה – יכולים לחשוב על זה מהזווית הזו?

ושוב – "מה שמקובל בחברה" זה לא מדד לכלום. כיום גם לא מקובל להמנע מברית מילה לבנים, לא מקובל לא להתגייס לצה"ל, לא מקובל להיות הומוסקסואל, לא מקובל שהורים מתגרשים והילדים נשארים אצל האבא… אבל זה לא אומר שזה לא קורה, וההחלטות של האנשים האלו לא לגיטימיות. רוב חברי הקרובים מבינים אותי, אבל שמעתי גם מאנשים שמסרבים להאמין שזה לא דבר זמני או שיש לי מניעים זרים. לא יודע אילו מניעים זרים יכולים להיות לי, כי כמו שציינתי לעיל אני לא נכנס לקשרים רק בשביל סקס.

ואין לך צורך פנימי בסיסי לעשות ילדים?

כמובן שיש לי. קוראים לזה במילה אחת "חרמנות". ברמה הביולוגית הגוף רוצה סקס. הרצון בילדים זה חינוך והתנייה חברתית, לא ביולוגית. נא לא לערבב.

אתה אומר את זה רק כי אתה גבר. אין נשים שחושבות ככה.

תתפלאו, יש לא מעט אפילו בסביבתי הקרובה. ולא רק כאלו שפגשתי דרך הפורום בתפוז. וזו הסיבה היחידה שאני ממשיך לחפש בארץ ולא בחו"ל.

אז למה שנכיר לך בחורות אם תנפנף אותן אחרי דייט אחד?

א. כמעט לא זרקתי בחיים, מלבד אחת או שתיים שעצבנו אותי כל כך בצ'אט שלא רציתי לצאת אין אפילו לדייט ראשון. ברוב המוחלט של המקרים אלו הן שמוותרות עלי כשהם שומעות שאני לא רוצה ילדים…

ב. עדיף דייט ראשון מאשר חמישי – אני כל כך לא מסוגל לניתוק הרגשי של סטוץ או "שני דייטים, דפוק וזרוק" שאין לכם מושג. אני נפגש רק לצורך זוגיות ארוכת טווח. וזו גם הסיבה שאני שם את עניין הchildfree על השולחן על ההתחלה. אם הייתי מחפש רק סקס לא הייתי מעלה את זה כמובן. אני אפילו שם את זה בכרטיס ההיכרות שלי באתרים לפעמים.

היחידות שאני מכיר שלא רוצות ילד הן גרושות עם ילד אחד, להפגיש לך אחת?

אם הן לא מחפשות אבא לילד, או שהילד כל הזמן אצל האבא, יש מצב. אני לא רוצה להיות הורה נקודה, מה אכפת אם הגנים ממני או לא.

אבל ככה אתה פוסל 95% מהבנות מראש!

שוב, אלו הן שפוסלות אותי. ילדים זה נושא טאבו בארץ. אפשר להגיד שהן לא מתפשרות לא פחות ממני.

נו… יש כאלו שמחפשים רק בלונדות או רק גבוהות או רק כאלו שלמדו רפואה. הם לא מגבילים את עצמם? לטעמי להבדיל לפי דברים חיצוניים זה מאוד שטחי, אני מדבר כאן על משהו עקרוני, למרות שלצערי הרב מאוד בארץ זה לא מקובל. אם הייתי מחפש במרכז/מערב אירופה, זה כמעט 50-50 בימינו.

—-

זהו, אני לא בטוח שכיסיתי הכל, מקסימום אני אוסיף בתגובות נקודות נוספות.