גאה להיות פיינשמעקר קולינארי

אני גאה להיות פיינשמעקר קולינארי.

זה לא שאני לא מסוגל להנות מאוכל פשוט ולענין, אבל אני לא אוהב שמאכילים אותי עבודות בעיניים. יש הרבה קסם ואיכות דוקא בפשטות, אני מאוד מסכים עם הערכים של ארגון "סלו-פוד" העולמי, על החשיבות של שמירת סביבות אקולוגיות, ולא לערבב בהן כימיכלים, זנים שלא שייכים, יותר מדי הנדסה גנטית שאולי משפרת את העמידות בשיווק גלובלי אבל מאבדות את הטעםם הלוקאלי. המגוון הזה הוא לא רק טעים, אני מאמין שיסכימו איתי מדענים שהוא גם תורם לשרידות של גידולים שונים.

אבל ההקדמה הקטנה הזו באה להוביל לסיפורים קולינאריים קטנים מהחודש האחרון. ראשית שתי אכזבות –
* רובינשטיין בנתניה שכתבתי עליה בעבר עם דגש על איכות הבשר למרות בינוניות הרטבים, אכזבה אותי קשות בשבוע שעבר. ישבתי לצהרים עם אמא שלי, וקיבלתי סטייק סינטה שנחתך פשוט לא נכון. במקום לתת לי פרוסה ממרכז הסינטה קיבלתי איזה מקבץ טנטקלים לא מזוהה מקצה זנב של משהו שאולי היה פעם סינטה, עם טעם חמצמץ למדי של מרינדה מוגזמת בלימון (מי עושה מרינדה לסטייק?!). בנוסף הבשר היה קר, צמיגי וורוד, צבע של חזיר ולא של בקר או עגל מיושנים. כשדרשתי הסברים מהמלצרית, היא פלטה בנונשלאנטיות שתמיד עושים מרינאדה אבל היא חתזיר למטבח, מהר מכפי שאוכל להגיד שלדעתי הבשר עצמו כנראה לא בסדר (אחרת מה ניסו להסתיר עם הלימון?), והוא אכן חזר עשוי וול-דאן. אכזבה כל כך צורמת שלא ברור אם אחזור לשם.
* דיקסי עם חברים שבאו לביקור מאוסטרליה. איכה היתה לזונה מסעדה נאמנה? התפריט היה חסר מעוף, והופ המקום הפך להיות עוד דיינר משודרג, אבל עכשיו מתחרה פתאום באודיאון מלמטה ולא קרוב למה שהיתה דיקסי פעם. להוסיף חטא על פשע השולחן העגול שלנו התנדנד לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – הוחלף פה שף וכנראה גם בעלים, כי מיקה וחיים לא היו נותנים למקום להתדרדר ככה. במקום שפילדלפיה הצמודה תהיה הגרסא המהירה וזולה של דיקסי, דיקסי הפכה להיות הגרסא היקרה והאיטית של פילדלפיה. בעסה.

אחרי שהוצאתי את האכזבות מתור הסיפורים, אני יכול לספר לכם על ארוחת צהריים של יום שישי עם אחותי ב"רוקח 73". למרות שמועות זדוניות על מטבח מעולה ושירות איום, התפעלנו דווקא משירות אישי, נעים ולא לוחץ, מעל ומעבר למצופה, ויופי של מנות אם כי אחת או שתיים היו הרפתקניות מדי, אחת אפילו החלפתי אבל מיהרו לקבל את הצלחת בלי שאלות ולהביא מנה אחרת שבחרתי. שמחנו לגלות יינות ויתקין לפי כוס, ובמיוחד נהנינו מההגשה של אסקלופים בתוך הצדפה, מה שמקובל בחו"ל אבל לא רואים בארץ, ולעומת זאת ההגשה של הסלט היתה מוזרה מאוד: ערימת עלים יפים ממרכז החסה, לא חתוכים(!?) על צלחת קטנה כך שאין ברירה אלא לפזר את הקרוטונים על כל השולחן בעודך נאבק בעלים האדירים. סקאלופס מוקרמים
לחתוך את החסה זה פאסה
ארוחה מומלצת אם יש לכם צהרים להרוג, וכ200-250 ש"ח לאדם.

ולבסוף, מקום נהדר ונסתר שגילתה לי Islay, מתחבא אי שם באזור חצי-תעשייתי ברחוב הנצי"ב בתל אביב, מבנה קטן ומכוער שמתגלה כפיצריה גורמה (תרשמו: גוסטו, 03-609-3515). איש נחמד בשם ערן מלכי, ששנים שיווק בארץ מוצרי מזון איכותיים כמו שוקולד ולרונה ושימש גם כיועץ קולינארי לכמה מקומות, חבר אל שף-קונדיטור שי דובלרו (לשעבר מול ים), מקפיד על חומרים איכותיים מיובאים כמו קמח דורום וגבינות מאיטליה, ז'אמבון (שינקן) מצרפת (חשבתי שאי אפשר לייבא חזיר?), ומעידית תוצרת הארץ כמו פטריות אויסטר טריות שיככבו בקרוב שם עם גבינת חאודה עיזים. אין כאן שום דבר מקופסה, האנשובי בכבישה ביתית, הרוטב מחומרים טריים, ומבחר היין לא רע לפיצריה של משלוחים (קצת קיאנטי, הארדי אוסטראלי, בקבוקוני ברוט ומבחר קטן של רקנאטי, אבל לא מכיל שום יינות בוטיק טובים ונחמדים, ואין רוזה, שזה חובה לאקלים בארץ, כמו שגיליתי בשנה-שנתיים האחרונות). עוד על המסעדה והתפריט תוכלו לקרוא כאן וכאן וכאן וכאן וכאן, אני רק אספר שהמקום מכיל גם שני שולחנות ובר קטן לשבת לדבר עם ערן בין טלפונים, לרכל על הבראנז'ה של עולם המסעדנות, לדבר על הרכיבים, ובגלל שאותו היום (זה היה כבר כמה שבועות אחורה) היה ערב יחסית איטי, קיבלתי גם כוס יין קטנה און דה האוס וטעימה של עיגול שוקולד ולרונה מריר ומצוין לקינוח. ערן סיפר לי שהם מתכננים להכניס בקרוב גם קינוחים וכנראה להרחיב את הפינה הקטנה של שני השולחנות למשהו יותר מרווח, מעין ביסטרו קטן אולי? אני משאיר אוזניים פתוחות לחדשות, ופה פתוח לפיצות. אם אפילו שונא פיצות כמוני אהב והתלהב, אני חושב שהמקום הזה יפיק מטעמים שישמחו כל אחד. איחלתי לו שלא תיפול הרמה כשיתחילו לגלות את המקום יותר אנשים, והוא אמר מה פתאום, אבל אחרי תקופות נפילה של רפאל, ארז, ואחרות כמו גם דיקסי ברשימת המחוקים, אני מקווה שהוא יצליח לעמוד בדיברתו…

עדכון: מחיפושים נראה שיש כרגע עליה מאסיבית של פיצריות גורמה בתל אביב. ליד אמורה מיו הותיקה והנהדרת (שהיא מסעדה-אחות של פיצה פצה העתיקה והנהדרת) קמו טוני וספה ואייסברג וולקאנו שצריכות גם הן להיות מעולות, אבל מכל אלו, עד כמה שידוע לי, רק גוסטו עושה משלוחה.

יש לי עוד שלושה סינגל מאלטים לכתוב עליהם, זה יחכה לפוסט אחר.

בום! בום! אומצה אומצה אומצה אומצה, בום!

הפוסט הזה היה צריך לבוא עם כותרת לציון הכיף שבלהיות פיינשמעקר קולינארי, אולי לא אחד שמגיע לאדיקות פודהיסטית, אבל בהחלט מקפיד על חומרים טובים בבית ועל מקומות אוכל איכותיים בחוץ. ולכן אין לי הסבר למה (גררו אותי, נגררתי) הגעתי ל"טעם העיר" אתמול, למרות כל ההכרזות הראשוניות שלי בנושא. לכן הפוסט ההוא נדחה בקצת.

טעם העיר התחיל לפני כמה שנים בתור ארוע קולינארי מצוין, הציגו בו מקומות מהטובים בת"א, מקומות שהקפידו על איכות. אני זוכר צפיפות אבל לא ברמה הזו, אני גם לא זוכר רעש פסיכי כמו שהיה שם השנה או לפני 3 שנים כשהייתי שם בפעם האחרונה. השלטים הכי גדולים היו של תנובה, שטראוס, רד-בול ובמת ריקוד מרכזית של בנק דיסקונט. במת בידור לא ברורה בצד הרביצה עוד דציבלים של הופעות חיות של טררם ומאסטרו צבי כפית, ליד דוכן אדיר של גבינות פיראוס, שזה לא ביתן "רוקדים שבועות עם תנובה" בצדו השני של הדשא שניסה (בהצלחה יתרה!) להלחם בדציבלים של הדאנס עם מוסיקת ריקודי עם ולהרקיד 7.43 אנשים (ספרתי).

את שורת ביתני המסעדות גיליתי לצערי רק לקראת סוף הסיבוב, הם מוצנעים בדרום המתחם. היו כמה שמות מהשורה הראשונה או אולי השורה ה1.5 כמו אודיאון, מאנטה רי, פויקה ואל באבור (שזה אום אל פאחם, לא תל אביב?), היו שם גם מקומות ממוצעים-נחמדים כמו הברוהאוס, סאקורה, וחלק מתחתית הערימה כמו פאפאגאיו וצ'יינה טאון.

בעשרים וחמישה שקלים יכולת לקבל אחד משלושה המבורגרים טריים מעולים של אודיאון או שישיית מאקי אצל איזו סושיה לא מוכרת שהביאה את הסושי מוכן מראש, בארגזים ענקיים ולא נראה שבקירור. ליד כל אלו כמובן שורת הפאסט פוד הענקית, למון-גראס, בורגוס, דים-סאם ומיצי שינקין מעורבבים בכפיפה אחת עם דברים טובים יותר ופחות. כמובן שלא נחסך מקומם של שוקלטייר אחד, מקס ברנר (שכבר לא בדיוק שוקולטייר) ועוד 2-3 עמדות וופל בלגי ופפופרטחס (מה קוראים אותו בארץ פנקייק הולנדי אבל לא עומד באמת בסטנדרט), ודוכנים לא ברורים של הארץ, וואלה, יופלה, וואפל מנעמים(?!). בקיצור ערב רב של "מי שמשלם – שישים דוכן". טעם העיר התחיל בתור משהו שמייצג את הטעם הטוב של העיר תל אביב. מזה שנשאר זה תערובת מסעדות טובות עם גרועות עם דיסקונט ותנובה, ומתל אביב נשאר מעט מאוד, כי את רוב השטח כיסו דוכני חברות שיווק, ובמות בידור של רד-בול (בום! בום!) לעומת אוכל איכותי כמו פויקה (אומצה! אומצה!).אילוסטרציה - בירה מהבהבת. שוק לכבד ולמוח במקביל הוסיפו על זה פחי זבל ירוקים כל 5 מטר ובכל זאת המון המון המון זבל על הרצפה (נוק, לא ללכת יחפה…). השנה חוץ מהרבה פלאסטיק וקלקר של כלים וכוסות ח"פ, הגדיל לעשות אחד ממשווקי הבירות וחילק מאגים מנצנצים עם לדים צבעוניים מתחלפים בתחתית כדי שאת האלכוהול ומוסיקת הדאנס המוגזמת ילווה התקף אפילפטי נעים. אנשים זרקו את זה לפח (או על הרצפה!) עם הסוללה בפנים ועוד חומרים שלא באמת צריכים להגיע לזבל הרגיל. אילוסטרציה ->

אז לסיכום, שומר נפשו ירחק. שומר איכות הסביביה שירחק פעמיים. בין הרעש והזבל הסתובבו בעיקר בני עשרה שסיימו את יום הלימודים והציפו את הפארק כי זה כמו קניון רק האוכל יותר זול והמוסיקה מחרישה ותואמת דיסקוטקים, ומה אכפת להם ההלחצות בתורים לכל דוכן אוכל כמו חיות מורעבות בשעת ההאכלה בספארי. כנראה שזה ארוע בשבילם, כי הוא כבר ממש לא בשבילי.