חוב קטן: בפוסט הראשון בסדרה הזו על קיימות נתתי דוגמא לעלות ההקמה והתחזוקה של גשר המיתרים בירושלים. דוגמא גרועה כי לא טרחתי לחפש את המספרים האמיתיים (למרות שהם במרחק שיחת טלפון ממני, במשרד מהנדס העיר ירושלים). אחרי שביררתי את המספרים, הבנתי שאין פה מה לדבר, לא משתלם לפרק באמת את הדשר בעשורים הקרובים (גם אם עלות התחזוקה השנתית שלו עולה פי 4 מגשר פשוט)
לגבי שאלות שנשאלתי על "כמה זה דחוף" עניתי בבלוג התנועה הירוקה:
העולם שלנו סופי ואילו קצב צמיחת האוכלוסיה עדיין חיובי. כמה סופי? יש הערכות מספרים, אני אגיע לזה בהמשך. אבל ברור לכם שאפשר לקחת כנתון שיום אחד נהיה חייבים להגיע למצב שקצב גידול האוכלוסיה יהיה בהכרח 0% (אם ע"י הסכמה חברתית-תרבותית או פיקוח צמוד על ילודה מטעם המדינה, או שמלחמות, רעב ומגפות יפתרו את זה בשבילנו).
ובכן, לפי מה שאומרים לנו כל המדענים, ה"צ'קים הדחויים" האנרגטיים-סביבתיים שאנחנו "כותבים" ידועים כבר היום כחסרי כיסוי. אנחנו מדללים ומזהמים יותר מדי את משאבי הטבע העתידיים ומצחיחים יותר מדי את האדמה מכדי שהיא תוכל להחזיק בצורה בת קיימא את קצב הניצול שלה, וזה לפני שאני מדבר מילה על אסונות הטבע שגורם מזג האוויר הלא יציב של ההתחממות הגלובלית. למעשה ברור מהנתונים שתוך 15-40 שנה רעב וצמא יהיו מנת חלקנו כולנו על פני כל הכוכב.
אז מה הוא המספר ה"נכון" של גודל אוכלוסיה לשאוף אליה, ושם לעצור את הגידול, כדי לא לדלל את המשאבים מהר מקצב החידוש שלהם? ובכן לפני כמה ימים הקשבתי לראיון מרתק עם מדען שציין סדרי גודל של מספרים המוסכמים בין החוקרים בתחום. הכל עניין של רמת חיים אליה אתה רוצה לשאוף. אם אתה רוצה שאוכלוסית כל כדוה"א תחיה באחוזות מפוארות בסגנון בברלי הילס, חצי מליארד איש יחיו בנוחות. אם אתה מוכן למצב שלכל אדם יש את המינימום ההכרחי של שטח לחיות, 1500 קלוריות מזון לצרוך, כמות מיים נקיים מינימלית לשתות ולא שום דבר אחר בערך, אנחנו מדברים על בערך 12 מליארד (חשבו נגיד על המחוזות העניים בהודו וסין). "עכשיו נשאר לבחור איפה על הסקאלה הזו אנחנו רוצים להיות". בנקודה זו המנחה שואלת אותו איפה הוא אישית היה רוצה לראות את העולם, והוא מציין שמספר טוב הוא שני מליארד. עם שני מליארד איש תהייה האפשרות לחיות בעיר הגדולה באיכות חיים של מעמד ביניים עם כל פינוקי התרבות של תאטרון ומוזיאונים וישארו גם מספיק מרחבים פתוחים למי שירצה לגור בכפר או בבקתת הרים.
אז לאיזו רמת חיים אתם רוצים לשאוף? מה ניתן לעשות כדי להגיע לשם? האם ניתן למנוע סבל לפני שנגיע לשם? האם אתם תהיו מוכנים לקבל שזה לא יקרה בימי חיינו ועדיין לפעול למען זה? האם נגיע לשם עם כוכב לכת כל כך חבול שיקח למערכת האקולוגית חצי מאה לנקות את עצמה? או מאה שלמה? או אולי חמש מאות, ואז כדי להגיע לרמת החיים הנאותה נצטרך להצטמצם לרבע מהמומלץ כדי לעזור לכדור להחלים… כמה דורות זה יקח והאם הדורות שיבואו ישמרו על הכדור אחרי שיתנקה?
מה שכן, על דבר אחד אני מקווה שאין ויכוח. אחרי סיפור הויקיפדיה שלי, והנה עוד דוגמא שגיא פרסם השבוע לגמרי במקרה בלי קשר, אני חושב שצריך להבהיר שוב ושוב לאנשים – ידע זה כוח, ובשביל לצבור ידע חייבים שהמידע יהיה חופשי, וכדי שתהיה מודעות, חשוב הידע, ובשבילו המידע.
כדי שמשהו מכל העתיד הזה יצליח להתקרב אפילו במעט לאוטופיה שחייבת להיות פה כדי שהעולם השברירי שלנו לא יגמור מקובצ'ץ' בפח עקב שימוש יתר, חייבים להפיץ מידע לאנשים, וחייבים לעשות את זה בלי מגבלות. בשביל זה צריך מערכת חינוך טובה (ולא כזו שמקוצצת עד עפר ע"י ביבי), אבל גם הסברה במדיה.
אם יש לכם רעיונות איך להביא את כל החומר הזה לקהל רחב, אתם מוזמנים לחלוק איתנו.
כן, אחרתי קצת את יום כדוה"א. הכנתי מקבץ חדשות הזויות להביא לכם מיום שטיפת האשמה הלאומי הזה, ושכחתי את הטיוטא לא שלוחה שבועיים-שלושה… נו טוף, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. יש כאן דוגמאות לשימוש בגרינווש, חלמאות של שטופים בגרינווש, ושאר ירקות.
יודעים כמה "מרכזי" זה גבעת שאול? כן, זה שווה ערך ל"מרכז" איסוף תל אביבי ברמת החי"ל, כולל בית הקברות ממול.
כמה ירוק המיזם? ובכן, הגישה לשם היא ברכב בלבד(?!) והם פתוחים בין 10 ל4 אחה"צ בימים א-ה. המרכז של סנונית מופעל ע"י עובדי מוזיאון המדע אז הוא עובד, רחמנא ליצלן, גם בשישי-שבת!
המרכז מעביר את מה שאסף ל"מחזור או שימוש חוזר". כלומר ספרים, בגדים ודברים אחרים יועברו לתרומות – אז במה זה שונה מכל איסוף קהילתי אחר במתנ"סים?.
ומה עם מה שאי אפשר למחזר? פעם (כשהיה לי כסף) השקעתי במסך מחשב מקצועי ויקר מתוך כוונה שיחזיק לי שנים. שבוע אחרי תום האחריות הלכה הפלטה היקרה ואחרי שבוע תקלה זהה גם קרתה למסך תאום שקנה חבר ביחד איתי (מסקנה אישית – אני לא קונה יותר NEC). הלכתי לחפש איפה ממחזרים או קוברים את המסך כי ידעתי שיש בו חומרים מסוכנים ואסור להפטר ממנו סתם כך. מה שגיליתי עלה על כל דמיון, נראה שכרגע אין בישראל חברה שתיקח את המסך ובאמת תטפל בו נכון. אפילו לא סנונית. המחיר המלא של טיפול נאות בחומרים המסוכנים שבמסכי LCD כולל קבורה מיוחדת בבטון וחומרים אחרים עולה בסביבות 20 אירו. הרשויות בטח לא מסבסדות את זה אבל גם לא מבקשים ממני 120 ש"ח דמי קבורת מסך (שהייתי משלם בשמחה אם הייתי יודע שאכן הוא יטופל נכון!). מסקנה – הוא ישלח כנראה לשטחים, יזרק במזבלת ויטפטף חומרים רעילים למים שההורים שלי שותים בירושלים (כמו שכנראה קרה עד היום עם כל האלקטרוניקה שנשלחה ל"מחזור", אז זה לא חדש). בישראל היום טומנים 90% מהפסולת, בדנמרק רק 40% נשלח לטמינה ואת השאר מצליחים לנצל בצורות שונות. אנחנו פחות חכמים? (אל תענו לי!)
אוספים שם זבל אורגני לקומפוסט. אין לי מילים.
אני חייב לחזור על זה – עריית ירושליים מצפה מתושביה לחצות את העיר באוטו מזהם כדי להביא כמה דפי נייר ושקית שמן טיגון עמוק משומש. האלווווו! מישהו בבית?
(אה… שכחתי, הם הלכו לחגוג בריקודים על החומה, שאת אורותיה שימון פרס כיבה לשעה(!!) שלמה!)
אתמול בערב היתה כתבה בערוץ שתיים על נוער במצוקה. לא, בעצם לא דיברו על נוער במצוקה – דיברו על ארגון על"ם שעוזר לו. רגע רגע, לא… טעיתי, דיברו על זה ש ארגון על"ם במצוקה בעצמו והוא על סף סגירה מחוסר תקציב ועוד מעט לא יוכלו לעזור לנוער במצוקה… לא, זה גם לא זה. אה! זה היה על המשכורת המוגזמת של נשיאת הארגון! אה… לא… זה היה על זה שנאווה ברק מתחתנת עם איש עסקים עשיר, זהו. עשר דקות שלמות ממהדורת ערוץ 2 הוקדשו לה. הוזכר בשקט שהיא מקבלת משכורת מלאה ושהארגון בצרות בזמן שהיא לא חסרה דבר. אף מילה על זה שמיזם הדגל המפואר של עלם אוכל אנרגיה ששורפת את תרומות שולחי הSMS בחשבונות חשמל ואחוזי התיווך של המפעילות הסלולאריות. האנרגיה שמבוזבזת כדי להאיר את הדגל ההזוי הזה לא אוכלת רק לתוך תקציבי עלם, אלא גם מתבטאת בזיהום האוויר בחסות תחנות החשמל, כדי להשאיר לילדי עלם את העולם הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשאיר להם… ואתם חושבים שהם לא שמו לב? אנשים מסביבם אומרים את זה כבר לפני שנה ושנתיים ובטח אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה. אני ואתה נכבה את הנורה – לדעתי הם היו עושים טוב אם היו מתחילים עם דגל דלוק ומבקשים מאנשים שיתרמו מה שיותר מהר כדי לכבות את כל הנורות – כך היתה נשמרת 50% מהשפיות ו80% מהכסף בחשבון הבנק של עמותת על"ם. בשארית הכסף הם מדפיסים כרטיסי פרסום של נערות ליווי (רק לי זה מציק?) – אני יכול להתערב שזה גם נייר מהסוג שמאוד לא משתלם למחזר.
לצד פרסי הגלובוס הירוק מחולק גם גלובוס שחור. השנה ברשימה ארגון מחזור בכבודו ובעצמו. מי שמכיר את הרקע לא מופתע.
לא כל מה שמניתי פה זה גרינ-ווש (שזה ניצול ציני של הרצון הטוב והנאיביות של אנשים), חלקו נובע מטמטום או אדישות. הנה עוד כמה מיתוסים על קיימות.
קפצתי הערב עם לישה ויעל (אקא קומנדו ראיונות קריקטור) לבקר אצל חברת משחקים סלולאריים קטנה בהתהוות בשם 3V Games השוכנים להם בלופט תעשייתי חביב ברחוב חור עלום שם: "חפץ חיים 8" בתל אביב. בכניסה לבנין חיפשתי את השם על תיבות הדואר אבל מצאתי משהו אחר. בין משרדי ארכיטקטים ועורכי דין היתה מדבקה טריה "החגיגה של באבט". כבר הייתי בטוח שכהרגלם של הישראלים מישהו כבר נתקל במותג הירושלמי הותיק והחליט להיות לא מקורי, אבל הצצה שניה גילתה מתחת את שמה של נילי. הופ! מה היה הסיכוי להתקל בזה בטעות? שנים מאז שעזבתי את ירושלים, אני עוד זוכר את החור-בקיר שמימנו הנפיקה נילי שחיתויות ואפלים טעימות בקצב של שד טאסמני מצויר לפני כמעט 20 שנה, ואחרי כן את ההתרחבות הקטנה אבל ברוכה לכיכר ציון שאותה גם יעל זכרה מאוד לטובה…
עלינו לראיין את יהונתן ויעל, היה ראיון חמוד (הציצו בטיוב) על החזון שלהם, על איך זה להתגלות ע"י משתמשים בAppStore, ועל מה שמסתמן שדרוש כדי להשאר ולהצליח שם. אחרי כן צורפנו לסשן Rock Band סוער (עד שכאבו לי האצבעות, מה שקורה יותר מדי בקלות לאחרונה) ובפעם הראשונה בחיי שיחקתי בתפקיד גיבור גיטרות ואח"כ גם כמתופף, ויצאו לי תוצאות לא רעות (אני חושב) בתור מתחיל צעיר. אני יכול להבין למה זה ממכר, אבל זה רק גרם לי להתגעגע לתופים האמתיים שפעם ניגנתי עליהם. יסלחו לי MTV אבל אני לא רץ לקנות לי סט קונטרולרים לבית מחר (גם אין לי טלוויזיה בגודל מספק, או מקרן…)
(לא אנחנו! אילוסטרציה: ארבעה מכורים בסשן 4.5 שעות)
אחרי הראיון קפצנו לראות הכצעקתה, ואכן – נילי עמדה מאחורי הבר (יש כיסאות בערך ל12 אנשים בכל המקום, בר ופינות ישיבה), המטבח עוד לא בנוי לחלוטין, השירותים יותקנו סופית רק עוד יומיים, אפילו המחירים עוד לא סופיים, אבל כבר אפשר לשתות את השוקו החם עם הקצפת, ואת אותם הואפלים המסורתיים, ועם אותן כמויות סוכר וחמאה שנילי מקווה שתל-אביביות יהיו מוכנות לטעום, למרות שהפחידו אותה חברים שבתל אביב נשים סופרות קלוריות בכל כפית. אני חושב שהם הגזימו, ונראה שנילי מסכימה איתי, כי עובדה שהמקום בסוף פתוח, והמתכונים המסורתיים נשארו והם נפלאים כרגיל. אכלנו אחד בריבת חלב, אחד בקרם-פרש וקינמון ואחד עם שמנת חמוצה ורסק תפוחים עם קינמון. הם נאכלו כל כך מהר ששכחתי לצלם, תצטרכו להסתפק בחתיכת ואפל "ריק" בתור דוגמן 🙂
נילי טוענת שהיא רוצה להתחיל לאט, ושיווק פה-לאוזן מספיק לה. אההה… ובכן בלוג למאה קוראי רסס זה לא בדיוק פה לאוזן, אבל הנה שתי האגורות שלי: החגיגה של באבט פתוחה בהרצה, הכתובת היא כאמור חפץ חיים 8 בתל אביב (חוצים את גשר מוזס, יגאל אלון ואחרי שלושה בלוקים פנייה ימינה). בינתיים יהיה פתוח ימים א' ב' ד' ה' ורק 21:00-01:00, ויתווספו שעות וימים ככל שתעלה הדרישה.
אז עם מוצר בן שבועיים ומסעדונת ואפלים בת יומיים, בפוסט מתוק זה אני "סוגר" 600 פוסטים כאן בבלוג! לילה טוב לכולם!
לפני כמה חודשים מפעל מולטילוק (מנעולי פלדלת לפני שנמכר לחברה שוודית) הודיע שיוכנס לתוך הקו הירוק. תמיד היתה אצלי בבית השאלה האם לקנות תוצרת השטחים (באופן מובהק, אני תמיד נמנעתי מלקנות דברים כמו ירקות גוש קטיף ויין מחברון למשל), אבל כאן היה מדובר במפעל שהעסיק המון תושבי גדה, וההחלטה השוודית הזאת קצת תמוהה, כי היא פוגעת במקומות עבודה של תושבים שאינם מתנחלים. יש את המשחק העדין כאן של איפה עובר הקו הדק בין תעשיה שמנצלת את הכיבוש ותעשיה שמועילה לכבושים ומרגיעה את השטח. אני יושב כאן וקשה לי להחליט מה עושים בתחום האפור של שקלים ישראליים שמושקעים בשטחים. כמה אחוז מהרווח או ממקומות העבודה או המשכורות צריך להגיע לידיים של תושבי הגדה הפלסטיניים כדי שמפעל שם יהיה לגיטימי בעיני? אני לא יודע לתת תשובה מוחלטת.
הנושא עולה בצורה הפוכה השבוע בכותרות, הבנקים בעזה רעבים למזומנים, ישראל מחזיקה אצלה סכומי מליונים של שקלים שאינם שלה, ואמורים לעבור לעזה. בגלל סתירות אתיות ברורות הבנקים מהססים להעביר אותם, למרות ההסכמים וההוראות הממשלתיות. הבנקים מצד אחד מצווים ע"י האו"ם והנגיד פישר להעביר תרומות בינלאומיות לעזה, ומצד שני הם פותחים את עצמם לתביעות מצד נפגעי טרור, משפחת שליט וגורמים אחרים שטוענים (לא בלי בסיס) שהכסף הזה רק מעשיר את החמאס וסביר שישמש יותר את מאגרי הנשק מאשר עזרה הומניטארית. עזה היום הרי עדיין אוטונומיה שתלויה בישראל, הם משתמשים בשקלים, אספקת חשמל של חח"י, מים של מקורות, וכל יבוא ויצוא חייב לעבור דרכנו, כולל מזון, ציוד רפואי, דלק, רכבים וכולי. ברור שיש כאן סתירה רצינית בין מצב המלחמה לבין המחויבות החוקית והאתית לדאוג לרווחת חיי האנשים, המחויבות שלנו בפני האו"ם והרשות הפלסטינית שבחרה בחמאס באופן פחות-או-יותר דמוקרטי אחרי שנחתמו איתנו כל ההסכמים הנ"ל.
לא ברור לי לחלוטין למה לישראל יש ענין שעזה והגדה יהיו חייבים להמשיך להשתמש בשקלים בתור המטבע הרשמי. אני לא כלכלן, אני בטוח שיש לזה הסבר הגיוני. בינתיים כיוון שזה המטבע שבו הם משתמשים ואנחנו יושבים להם על הצינור, כמו שאנחנו חונקים להם את אספקת החשמל והמים, אנחנו מצד אחד מחריפים כך את הבעיות ההומניטריות ויוצרים לנו אויבים, ומצד שני אם הכסף הזה עובר פנימה אנחנו לא יכולים לשלוט למה הוא ישמש, וזה הטיעון שמככב בדעת הקהל – אסור לנו לממן מנגנוני טרור וכולי. הענין הוא שהכסף שמועבר לשם הוא לא כספים של ישראל או משלם המיסים, אלו כספים שאינם שלנו שאנחנו אמורים להעביר ומסרבים מטעמים אתיים, אבל בעסקים כמו בעסקים – אם אתה לא מתנהג בהגינות, איך אתה מצפה שישקלו להתנהג איתך בהגינות. כל עיכוב וגרירה פירושם שאנחנו מאבדים עוד ממעט פעילי השלום שעוד היו בעזה, ומצד שני כל עיכוב מצד החמאס בקידום החזרת גלעד שליט או מסירת מידע על שלומו גורמים לרובנו לאבד בהם אמון שאי פעם תהיה כאן נורמאליזציה. לפעמים נראה שהחמאס רוצה רק בלאגן לצורך בלאגן, ולא לצורך עצמאות. כל פעולה שלא ננקוט תביא אותנו לנקודת lose-lose אחרת. איך אפשר לגרום לעזתים במצב כזה להפוך חזרה את השלטון למשהו שפוי שיאפשר לנו לעזור להם?
לא, אני לא דואג שהחמאס ישתמש בכסף הזה לקניית נשק. לא נראה לי שהשטרות האלו יעניינו את מי שמבריח להם נשק וחומרי גלם דרך גבול מצריים. למבריחים הם יכולים לשלם בדולרים מהכספות בשווייץ. אנחנו יכולים להעביר להם שווה-ערך של הכסף הזה באוכל, ציוד רפואי ושאר מצרכים דרושים שאי אפשר לייצר מהם נשק, אבל כרגע עניין מצוקת המזומנים משמעו שאין העברת משכורות, בנקים נסגרים ולאנשים אין כוח קניה. כשהכלכלה נעצרת אנשים סובלים, ואנשים שסובלים מאבדים אמון וסבלנות והופכים להיות יותר קיצוניים. אין לנו שום הבטחה שהכסף ישאר ביד החמאס ולא יועבר לתשלום לעובדים ויעיר את הכלכלה, יכול להיות שהוא יטופטף לשוק בזרזיף שם כדי ליצור רושם ששוב ישראל מתעללת באוכלוסיה שם מרחוק, אבל מה האלטרנטיבה? ומצד שני אני לא מבין מה מונע מהחמאס להדפיס בעצמו כסף כדי לשחרר את צנורות הכלכלה שם, כסף שהערבונות שלו הם הכספות שלו בחו"ל, במקום להיות תלוי בשטרות של שקלים? האם יש כאן בעיה מסחרית-כלכלית או שמא זו עוד דרך לעשות מכת יח"צנות על גב ישראל?
המון סימני שאלה, ומהתקשורת אני לא מצליח להבין את הכל. מישהו מסוגל להסביר לי את זה?
זה לא שאני לא מסוגל להנות מאוכל פשוט ולענין, אבל אני לא אוהב שמאכילים אותי עבודות בעיניים. יש הרבה קסם ואיכות דוקא בפשטות, אני מאוד מסכים עם הערכים של ארגון "סלו-פוד" העולמי, על החשיבות של שמירת סביבות אקולוגיות, ולא לערבב בהן כימיכלים, זנים שלא שייכים, יותר מדי הנדסה גנטית שאולי משפרת את העמידות בשיווק גלובלי אבל מאבדות את הטעםם הלוקאלי. המגוון הזה הוא לא רק טעים, אני מאמין שיסכימו איתי מדענים שהוא גם תורם לשרידות של גידולים שונים.
אבל ההקדמה הקטנה הזו באה להוביל לסיפורים קולינאריים קטנים מהחודש האחרון. ראשית שתי אכזבות –
* רובינשטיין בנתניה שכתבתי עליה בעבר עם דגש על איכות הבשר למרות בינוניות הרטבים, אכזבה אותי קשות בשבוע שעבר. ישבתי לצהרים עם אמא שלי, וקיבלתי סטייק סינטה שנחתך פשוט לא נכון. במקום לתת לי פרוסה ממרכז הסינטה קיבלתי איזה מקבץ טנטקלים לא מזוהה מקצה זנב של משהו שאולי היה פעם סינטה, עם טעם חמצמץ למדי של מרינדה מוגזמת בלימון (מי עושה מרינדה לסטייק?!). בנוסף הבשר היה קר, צמיגי וורוד, צבע של חזיר ולא של בקר או עגל מיושנים. כשדרשתי הסברים מהמלצרית, היא פלטה בנונשלאנטיות שתמיד עושים מרינאדה אבל היא חתזיר למטבח, מהר מכפי שאוכל להגיד שלדעתי הבשר עצמו כנראה לא בסדר (אחרת מה ניסו להסתיר עם הלימון?), והוא אכן חזר עשוי וול-דאן. אכזבה כל כך צורמת שלא ברור אם אחזור לשם.
* דיקסי עם חברים שבאו לביקור מאוסטרליה. איכה היתה לזונה מסעדה נאמנה? התפריט היה חסר מעוף, והופ המקום הפך להיות עוד דיינר משודרג, אבל עכשיו מתחרה פתאום באודיאון מלמטה ולא קרוב למה שהיתה דיקסי פעם. להוסיף חטא על פשע השולחן העגול שלנו התנדנד לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – הוחלף פה שף וכנראה גם בעלים, כי מיקה וחיים לא היו נותנים למקום להתדרדר ככה. במקום שפילדלפיה הצמודה תהיה הגרסא המהירה וזולה של דיקסי, דיקסי הפכה להיות הגרסא היקרה והאיטית של פילדלפיה. בעסה.
אחרי שהוצאתי את האכזבות מתור הסיפורים, אני יכול לספר לכם על ארוחת צהריים של יום שישי עם אחותי ב"רוקח 73". למרות שמועות זדוניות על מטבח מעולה ושירות איום, התפעלנו דווקא משירות אישי, נעים ולא לוחץ, מעל ומעבר למצופה, ויופי של מנות אם כי אחת או שתיים היו הרפתקניות מדי, אחת אפילו החלפתי אבל מיהרו לקבל את הצלחת בלי שאלות ולהביא מנה אחרת שבחרתי. שמחנו לגלות יינות ויתקין לפי כוס, ובמיוחד נהנינו מההגשה של אסקלופים בתוך הצדפה, מה שמקובל בחו"ל אבל לא רואים בארץ, ולעומת זאת ההגשה של הסלט היתה מוזרה מאוד: ערימת עלים יפים ממרכז החסה, לא חתוכים(!?) על צלחת קטנה כך שאין ברירה אלא לפזר את הקרוטונים על כל השולחן בעודך נאבק בעלים האדירים.
ארוחה מומלצת אם יש לכם צהרים להרוג, וכ200-250 ש"ח לאדם.
ולבסוף, מקום נהדר ונסתר שגילתה לי Islay, מתחבא אי שם באזור חצי-תעשייתי ברחוב הנצי"ב בתל אביב, מבנה קטן ומכוער שמתגלה כפיצריה גורמה (תרשמו: גוסטו, 03-609-3515). איש נחמד בשם ערן מלכי, ששנים שיווק בארץ מוצרי מזון איכותיים כמו שוקולד ולרונה ושימש גם כיועץ קולינארי לכמה מקומות, חבר אל שף-קונדיטור שי דובלרו (לשעבר מול ים), מקפיד על חומרים איכותיים מיובאים כמו קמח דורום וגבינות מאיטליה, ז'אמבון (שינקן) מצרפת (חשבתי שאי אפשר לייבא חזיר?), ומעידית תוצרת הארץ כמו פטריות אויסטר טריות שיככבו בקרוב שם עם גבינת חאודה עיזים. אין כאן שום דבר מקופסה, האנשובי בכבישה ביתית, הרוטב מחומרים טריים, ומבחר היין לא רע לפיצריה של משלוחים (קצת קיאנטי, הארדי אוסטראלי, בקבוקוני ברוט ומבחר קטן של רקנאטי, אבל לא מכיל שום יינות בוטיק טובים ונחמדים, ואין רוזה, שזה חובה לאקלים בארץ, כמו שגיליתי בשנה-שנתיים האחרונות). עוד על המסעדה והתפריט תוכלו לקרוא כאן וכאן וכאן וכאן וכאן, אני רק אספר שהמקום מכיל גם שני שולחנות ובר קטן לשבת לדבר עם ערן בין טלפונים, לרכל על הבראנז'ה של עולם המסעדנות, לדבר על הרכיבים, ובגלל שאותו היום (זה היה כבר כמה שבועות אחורה) היה ערב יחסית איטי, קיבלתי גם כוס יין קטנה און דה האוס וטעימה של עיגול שוקולד ולרונה מריר ומצוין לקינוח. ערן סיפר לי שהם מתכננים להכניס בקרוב גם קינוחים וכנראה להרחיב את הפינה הקטנה של שני השולחנות למשהו יותר מרווח, מעין ביסטרו קטן אולי? אני משאיר אוזניים פתוחות לחדשות, ופה פתוח לפיצות. אם אפילו שונא פיצות כמוני אהב והתלהב, אני חושב שהמקום הזה יפיק מטעמים שישמחו כל אחד. איחלתי לו שלא תיפול הרמה כשיתחילו לגלות את המקום יותר אנשים, והוא אמר מה פתאום, אבל אחרי תקופות נפילה של רפאל, ארז, ואחרות כמו גם דיקסי ברשימת המחוקים, אני מקווה שהוא יצליח לעמוד בדיברתו…
עדכון: מחיפושים נראה שיש כרגע עליה מאסיבית של פיצריות גורמה בתל אביב. ליד אמורה מיו הותיקה והנהדרת (שהיא מסעדה-אחות של פיצה פצה העתיקה והנהדרת) קמו טוני וספה ואייסברג וולקאנו שצריכות גם הן להיות מעולות, אבל מכל אלו, עד כמה שידוע לי, רק גוסטו עושה משלוחה.
יש לי עוד שלושה סינגל מאלטים לכתוב עליהם, זה יחכה לפוסט אחר.
הפוסט הזה היה צריך לבוא עם כותרת לציון הכיף שבלהיות פיינשמעקר קולינארי, אולי לא אחד שמגיע לאדיקות פודהיסטית, אבל בהחלט מקפיד על חומרים טובים בבית ועל מקומות אוכל איכותיים בחוץ. ולכן אין לי הסבר למה (גררו אותי, נגררתי) הגעתי ל"טעם העיר" אתמול, למרות כל ההכרזות הראשוניות שלי בנושא. לכן הפוסט ההוא נדחה בקצת.
טעם העיר התחיל לפני כמה שנים בתור ארוע קולינארי מצוין, הציגו בו מקומות מהטובים בת"א, מקומות שהקפידו על איכות. אני זוכר צפיפות אבל לא ברמה הזו, אני גם לא זוכר רעש פסיכי כמו שהיה שם השנה או לפני 3 שנים כשהייתי שם בפעם האחרונה. השלטים הכי גדולים היו של תנובה, שטראוס, רד-בול ובמת ריקוד מרכזית של בנק דיסקונט. במת בידור לא ברורה בצד הרביצה עוד דציבלים של הופעות חיות של טררם ומאסטרו צבי כפית, ליד דוכן אדיר של גבינות פיראוס, שזה לא ביתן "רוקדים שבועות עם תנובה" בצדו השני של הדשא שניסה (בהצלחה יתרה!) להלחם בדציבלים של הדאנס עם מוסיקת ריקודי עם ולהרקיד 7.43 אנשים (ספרתי).
את שורת ביתני המסעדות גיליתי לצערי רק לקראת סוף הסיבוב, הם מוצנעים בדרום המתחם. היו כמה שמות מהשורה הראשונה או אולי השורה ה1.5 כמו אודיאון, מאנטה רי, פויקה ואל באבור (שזה אום אל פאחם, לא תל אביב?), היו שם גם מקומות ממוצעים-נחמדים כמו הברוהאוס, סאקורה, וחלק מתחתית הערימה כמו פאפאגאיו וצ'יינה טאון.
בעשרים וחמישה שקלים יכולת לקבל אחד משלושה המבורגרים טריים מעולים של אודיאון או שישיית מאקי אצל איזו סושיה לא מוכרת שהביאה את הסושי מוכן מראש, בארגזים ענקיים ולא נראה שבקירור. ליד כל אלו כמובן שורת הפאסט פוד הענקית, למון-גראס, בורגוס, דים-סאם ומיצי שינקין מעורבבים בכפיפה אחת עם דברים טובים יותר ופחות. כמובן שלא נחסך מקומם של שוקלטייר אחד, מקס ברנר (שכבר לא בדיוק שוקולטייר) ועוד 2-3 עמדות וופל בלגי ופפופרטחס (מה קוראים אותו בארץ פנקייק הולנדי אבל לא עומד באמת בסטנדרט), ודוכנים לא ברורים של הארץ, וואלה, יופלה, וואפל מנעמים(?!). בקיצור ערב רב של "מי שמשלם – שישים דוכן". טעם העיר התחיל בתור משהו שמייצג את הטעם הטוב של העיר תל אביב. מזה שנשאר זה תערובת מסעדות טובות עם גרועות עם דיסקונט ותנובה, ומתל אביב נשאר מעט מאוד, כי את רוב השטח כיסו דוכני חברות שיווק, ובמות בידור של רד-בול (בום! בום!) לעומת אוכל איכותי כמו פויקה (אומצה! אומצה!). הוסיפו על זה פחי זבל ירוקים כל 5 מטר ובכל זאת המון המון המון זבל על הרצפה (נוק, לא ללכת יחפה…). השנה חוץ מהרבה פלאסטיק וקלקר של כלים וכוסות ח"פ, הגדיל לעשות אחד ממשווקי הבירות וחילק מאגים מנצנצים עם לדים צבעוניים מתחלפים בתחתית כדי שאת האלכוהול ומוסיקת הדאנס המוגזמת ילווה התקף אפילפטי נעים. אנשים זרקו את זה לפח (או על הרצפה!) עם הסוללה בפנים ועוד חומרים שלא באמת צריכים להגיע לזבל הרגיל. אילוסטרציה ->
אז לסיכום, שומר נפשו ירחק. שומר איכות הסביביה שירחק פעמיים. בין הרעש והזבל הסתובבו בעיקר בני עשרה שסיימו את יום הלימודים והציפו את הפארק כי זה כמו קניון רק האוכל יותר זול והמוסיקה מחרישה ותואמת דיסקוטקים, ומה אכפת להם ההלחצות בתורים לכל דוכן אוכל כמו חיות מורעבות בשעת ההאכלה בספארי. כנראה שזה ארוע בשבילם, כי הוא כבר ממש לא בשבילי.
הוסיפו על זה פחי זבל ירוקים כל 5 מטר ובכל זאת המון המון המון זבל על הרצפה (נוק, לא ללכת יחפה…). השנה חוץ מהרבה פלאסטיק וקלקר של כלים וכוסות ח"פ, הגדיל לעשות אחד ממשווקי הבירות וחילק מאגים מנצנצים עם לדים צבעוניים מתחלפים בתחתית כדי שאת האלכוהול ומוסיקת הדאנס המוגזמת ילווה התקף אפילפטי נעים. אנשים זרקו את זה לפח (או על הרצפה!) עם הסוללה בפנים ועוד חומרים שלא באמת צריכים להגיע לזבל הרגיל. אילוסטרציה ->
