כל מי שמכיר אותי ביום-יום או רק מילולית-רעיונית מהבלוג והרשתות החברתיות, יודע שאינני מסתיר את דעותי על (נגד) אמונות בעל-טבעי. אולי פחות דיברתי על החיפוש הרוחני שלי. כן, המילה רוחנית קצת מרגישה לי עדיין לא בנוח – זה מעלה אלוזיות לרוחות רפאים, מלאכים ושאר woo, אבל אני אשתמש במילה הזו עד שאמצא לה תחליף ראוי.
אקדים ואספר שקמה לה קהילה כרגע. מנסים ליצור מפגשים קבועים, מכינים מאמרים כגון דרשה לחנוכה, וכרגע זה ממוקד על רוב אינטלקטואלי, רציונליסטי, שכלתני (לפעמים יותר מדי), ולצערי קצת יותר מדי גברי. אני מקווה שבעתיד יהיה לנו יותר מגוון. פגישות של דיונים פילוסופיים וסיפורי התנסויות כבר היו לנו, עכשיו אנחנו גם מחפשים לחוות דברים במקום רק לדבר עליהם. אנחנו נשאב מיהדות, בודהיזם, קונג פו וכל דבר שיוכל לתרום לנו לבנית נרטיב קוהרנטי חילוני ודרך משותפת של חיפוש וגילוי, שיתוף פעולה והעצמה קבוצתית ואישית. אני לא רואה איך בקבוצה כזו של חכמולוגים סקרנים וביקורתיים יווצר גורו או מוקד כוח, כך שאין לי ספק שכת לא תיווצר פה :-) מצד שני התכונות האלו כמובן גם עוצרות אותנו לפעמים מלשחרר ולחוות חוויות סובייקטיביות וטבעיות של המוח, בלי להעמיס עליהן תילי פרשנות וניתוח. המוח שלנו חווט ע״י האבולוציה להשתמש בדמיון וניתוח תבניות כדי לחזות עתיד ותגובות של אנשים ועצמים לפעולותינו; בלי זה אי אפשר היה לתכנן פעולות ולהקים חברה בקבוצות גדולות, אבל בצורה כזו גם נוצרות תופעות לוואי כמו כשלים לוגיים כפתרון לדיסוננס קוגניטיבי, הטיות קוגניטיביות, אמונות טפלות, אמונות באל, מציאת תבניות שלא קיימות ולתת להן פרשנות (תאוריות קנוניה, מסר אלוהי, חוצנים וכולי) ולבסוף ממסד דתי, רמאויות פסבדו-מדעיות, אלטרנטיבות לרפואה וצרות חברתיות אחרות. אני מבין לגמרי – ברמה הפסיכולוגית והנירולוגית – את הצורך של אנשים בכל אלו, אבל אני מרגיש שזה גם כובל את החברה האנושית מלהתקדם.
אבל אינני יכול להכחיש שללא חוויות רגשיות מסוימות, יש שיקראו להן חוויות רוחניות, לחיים לא היו טעם. אני לא מדבר על התגלות מלאך או מסר מאליהו הנביא, אלא דברים קטנים ופשוטים, ולידם הפרשנות הערכית והחוויה הרגשית שמלווה אותם. למשל כשאני מרגיש שאני מעביר הרצאה והיא מעוררת ענין וסקרנות אצל הקהל, ומרגש אותי אחרי ההרצאה לקבל שאלות מאנשים מרוגשים שרוצים לדעת עוד או שהיה להם ממש כיף לגלות משהו חדש, אולי נקודת מבט טריה שלא הכירו קודם. רגעים כאלו לא קל לייצר, ועם זאת אין שום על-טבעי בהם, אנשים מתרגשים מאנשים, ממה שאנחנו רואים אחרים עושים, ממה שאנחנו עושים ביחד. ממעשה היצירה של אחר ומהרגשת ה„להיות ב־zone” בעצמינו. אני חוויתי רגע כזה כשראיתי את מעבורת החלל האחרונה נוחתת או את קיוריאוסיטי נוחתת על המאדים. אבל לאן הכל מוביל? מה מאחד את כל הרגעים האלו לנרטיב אחד, איך רותמים אותו לקידום אני עצמי והמין האנושי בכלל? קרל סאגן דיבר על כך שאנחנו תוצרים של היקום, הישויות בעלות המודעות היחידות שאנחנו יודעים עליהן כרגע, והוא בוחר לראות אותנו בתור הדרך של היקום לדעת על עצמו בתור נקודת מוצא אחת להבנת מקומנו ביקום. אבל אני לא מדבר רק על כיבוש החלל וקידמה טכנית, אלא גם קדמה חברתית-מוסרית, חשיבה ביקורתית ואתית כנחלת הכלל ולא כניעה להכתבות הגמוניות, ופתרון צודק, הגיוני ומשותף לבעיות גלובליות כמו שינוי האקלים, פיצוץ אוכלוסין וכולי.
אם אתם מרגישים הזדהות עם זה, סקרנות לזה, יש לכם מה לתרום או סתם בא לכם לדון בזה הלאה, יש קבוצת פיכסבוק וקבוצת גוגל-גרופ, ויקי, וואטסאפ ואפילו מיט-אפ שלא מעודכן מספיק. עוד מקומות לפשפוש: קבוצת אקהרט טולה בישראל והנקסוס החברתי. אם אתם מכירים עוד קבוצות תואמות אנחנו נשמח לשמוע עליהן.
עוד קריאה: נקודת המבט האישית של ניר להב בנושא, רוחניות חילונית – האם יש משמעות בעולם ללא אלוהים? ו־למה צריך רוחניות חילונית?
האחרון הוא גבי אביטל, אותו אחד שפוטר ממשרד החינוך בשל דעותיו המבטלות את תאורית שינוי האקלים הגלובאלי ואת האבולוציה, אותו אחד ש