עכשיו חזרתי מ מסיבת “ביעור חמץ” המסורתית השנתית של מבשלת “הגמל המרקד” שבתל אביב. למי שלא מכיר, לפני כמה שנים פתח עולה צעיר אמריקני את המבשלה במסורת המיקרו-מבשלות שמציפה את ארה"ב בשני העשורים האחרונים (זוכרים את הבירה של דרו קארי בסדרה?) - והיום הטרנד החדש הוא שלצד יקבי בוטיק ומיקרו-מבשלות צצות גם מיקרו-מזקקות של ויסקי (מילא וודקה ותזקיקים אחרים, אבל ויסקי עוד צריך ליישן וזה תהליך ארוך ויקר, אז ריספקט!)
בדאנסינג השנה כמו בשנה שעברה, הקהל טעם מברזים של הבירה הרגילה של המבשלה (סטאוט, פיילאייל הודי, פיילאייל אמריקני, חיטה), אליהם נוספו שני טעמים (בייצור סדיר?) של בראון אייל ואייריש רד, ובמקביל היו ארבעה ברזים של הבירה המיוחדת שלכבוד הארוע, אתרוגים בחיטה, לימון בפייל-אייל אחד, צ’ילי חריף בשני (לא זוכר מי זה מי), ווניל (ולדעתי גם אקסטרא קפה) בסטאוט. האתרוגים היה מעניין אבל לא יותר מזה, אני חשבתי שהבירה שלהם באופן כללי השתפרה למדי בשנה הזו, למרות שסטאוט הם עדיין עושים מאוד מוזר (אבל את זה אני אומר כמעט על כל סטאוט שאינו גינס). בהמשך הערב נמזג גם “מרטיני מרור” ששנה שעברה פיספסתי, זה ליקר (כנראה על בסיס פינלנדיה) של לימון וחזרת. לא וואסאבי אלא ממש מיצוי מגניב וטעים של שורש חזרת. ולקראת 10 בערב נפתח ברז חבית “הגולם”, בירה בצבע הבראון-אייל (לא לשאול אותי סגנונות, אני לא מומחה) עם חוזק אלכוהול בערך כפול. זו הייתה כמות האלכוהול הגבוהה ביותר שצרכתי בערב אחד מזה כשנתיים או יותר, וכדי להפיג אותה טיילתי ברגל בתל אביב, אכלתי המבורגר מדמם-כביום-הרצחו וקצת פאטה כבד ((כדי להשלים את כמעט כל הדברים שהרופאים אומרים לי שאסור, במיוחד אחרי שבבוקר הייתי קצת חולה ולא יצאתי ללקוחות)) ודפקתי שלוש שעות שינה באוטו ((שאינני בטוח שמספיקות לחוק אבל יצאתי ועשיתי לעצמי בדיקת תגובות ויציבות ובחלטתי שזה “מספיק טוב” בשביל להגיע למיטה שלי)) והנה אני כאן כדי לכתוב לכם על זה. לא ברור למה אני לא במיטה.