שחר שמש כתב על חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו, ושמתי לב שלא טיפלתי אף פעם בנושא פה ברצינות. התחלתי לכתוב על זה לפני שבועיים ומשהו אבל אז יצאנו לטיול, והפוסט נדחה. אחרי השבועיים האחרונים ואתמול בערב בפרט אני מרגיש עוד יותר חסר אונים בנושא.
יש דברים בודדים שמפריעים לי במגע עם אנשים. עילגות זה אחד. השני הוא מה שאני קורה “טמטום מרצון”, אחרי כן חוסר יושר, ואיפשהוא במקום כבוד ברשימה הזו (אין בה כבוד, ואין סדר הכרחי) ריחות מגעילים של סיגריות ובשמים… ואני חושב שלדבר האחרון הזה יש לי הכי פחות סבלנות. סף הגועל שלי מריח הוא די נמוך. חברים שלי העידו שהם כבר ראו אותי יושב בפאבים מעושנים איתם וסובל בשקט אבל לרוב מדובר במצבים מאווררים ביותר, או שממש ממש בא לי לשבת איתם. אתמול למשל, אני עדיין בעייפות מלילה של שדות תעופה ויום של שינה טרופה וקצרה. בערב התאים לי ללכת לישון מוקדם או לפגוש את החברים בשקט בבית. במקום זה נפגשנו לסרט בקולנוע תנובה (הידוע גם בכינויו “סינמה שיטי”). קומפלקס מכוער, המוני ומעצבן שכבר כתבתי עליו בעבר. הפעם להפתעתי, מלבד מסך לא הכי גדול, הייתה לי דווקא חוויה מצוינת באולם הקולנוע עצמו. המסך היה מספיק גדול, הכסא כמעט מספיק מרווח, הרגליים לא צפופות מקדימה, הסאונד טוב… הדבר היחידי שדפק לי ברצף את כל הערב היה צחנת סיגריות מתמשכת ועקשנית שעלתה ממני עצמי.