טיפקס לוחצים לאירופאים על הכפתורים

לא ראיתי הרבה מלל על הבחירה בשיר של טיפקס בבלוגים שאני מבקר בהם. הישראלים כנראה כבר שוכחים את האירווויזיון, ובצדק, כי זו תחרות מגוחכת למדי, אף אחד לא שם עליה באירופה, וגם אצלנו זה לא כבוד גדול להבחר להופיע שם. מלבד יוצאי דופן שבמיעוט, רשות השידור היתה שולחת מדי שנה זמרים מתחילים או זנוחים מקצוות מפת הבידור, ולטס פייס איט, גם טיפקס מאז "דיסקו מנאייק" זה לא מה שהיה פעם.

במקרה באותו ערב זיפזפתי. באמת שניסיתי לראות את השירים המתחרים אבל הקדם היה השנה מזבלה של ממש. 4 שירים שפוזרו בסודיות בשעתיים או שלוש של מלל חסר תוחלת, ראיונות עם טולדנו וכל מני שטויות. לבסוף במקרה עברתי ברגע הנכון לשלב ספירת הקולות. קטע מביך של נטלי עטיה שלא יודעת לקרוא הוראות במאי בשידור חי (כי אין כסף למנחים בערוץ 1), קטע מביך של עוד מקבץ חסויות (כי אין פרסומות בערוץ 1. אנחנו ערוץ ממלכתי, אנחנו רק מקבלים חסויות), קטע מביך של אבשלום קור (כי אין בדרנים בערוץ 1), קטע חביב של ניספחת התרבות הפינית (מפתיע! לא מביך במיוחד), קטע מביך של חיקוי קובי אוז ע"י מריאנו בארץ נהדרת (כי אין תוכנית בידור בערוץ 1), קטע "מותח" עד כדי מביך של "ההצבעה".

לבסוף נבחר שיר בשם "פוש דה באטן", שבו קובי מנסה למתוח את הרשיון היצירתי שלו מעבר לגבולות המקובל, ולערב סגנונות ומקצבים שקופצים מרוק 4/4 לשאנסון, לפיוז'ן 5/4 צפון אפריקאי (או שמא היה זה 7/8? מרוב רעש של תותחי קונפטי שחנק את הלהקה אי אפשר היה לשמוע). הפואנטה של השיר: העולם מלא בטרור מפחיד, אנחנו רוצים לחיות בשקט עם ציוצי הציפורים, אבל "הוא הולך ללחוץ על הכפתור".

כמובן שהביקורות יתחילו בקרוב, סנונית ראשונה שבינתיים נתקלתי בה היא דווקא באתר חדשות טכנולוגיה בריטי, ותגובות הקוראים ארסיות למדי. מצחיק ועצוב לקרוא מה כותבים עלינו אנשים שאמורים להיות אינטיליגנטיים. ההסברה שלנו על הפנים 🙁

זרובה ומלחמות הבלוגוספירה – סערה בכוס תה?

יושבת לה ג'ינג'ית עם כשרון כתיבה וציור, נראית לא מזיקה, מדי פעם עושה שטויות ומספרת עליהם בגאווה. מקבלת מחמאות, כותבת טיפה יותר, מקבלת המון כניסות, אוספת מעריצים, מקבלת בלוג בדה מארקר (מה?!), אוספת עוד מעריצים, מקבלת במה אקהיביציוניסטית בתוכנית אווילית בטלוויזיה, אוספת אפילו יותר מעריצים…

מה חמודה היא הפקצה, ומה מתוקים הם התחתונים הורודים שלראשה.

אבל פוסט אחד עם בדל גזענות וכל עולם הבלוגים כמרקחה… להמשיך לקרוא זרובה ומלחמות הבלוגוספירה – סערה בכוס תה?

טוב שיש UPS

פואד והירשזון לועד עובדי חברת החשמל: "נדאג לכם, אל תתעללו בתושבי ישראל!"

תגובת הוועד: "מי מתעלל? זה מיקו!"

למישהו יש עוד בדל כבוד או סבלנות לועדי העובדים חסרי המצפון האלו? זו לא מלחמה של פרולטריון בממסד, זו כוחנות נטו.

ועוד סודות שנחשפים…

מירב מיכאלי חושפת את כעסה על קצב, ומסתבר שהיא כועסת עם החזה.

פאריס "אופס איי דיד איט אגאיין" היורשת לבית הילטון (תנשלו אותה כבר שתפסיק להעיק!) מתגלה כחובבת סמים ומסיבות עוד יותר פרועות ממה שדמיינו, הפעם זה לא מטושטש או בחושך.

אולי נעשה החלפות? זכותה של פ' לפרטיות כי היא עשתה שטויות וכי היא לא מעניינת לי את קצה הסבתא, וזכותה של א' (אורית? אורלי? אירנה? אמרו לי ושכחתי) לקבל כבוד על האומץ להגיש תלונה נגד מי שבינתיים מצטייר (אפילו אם עוד לא הואשם) כאחד הנאלחים שבפוליטיקאים שהיו לנו עד היום. גם פשע, גם יואשם כנראה באונס שזה גרוע יותר מכל מעילה או שחיתות בעיני, וגם נאחז בקרנות המזבח – למרות שכהונתו ממילא מיד נגמרת, והוא סידר לעצמו פנסיה שמנה במיוחד (אני מחפש ולא מוצא מראה מקום לכתבה בנושא).

כן, ישראלים ראויים לקצת יותר כבוד. כרגע יש לנו רק כבוד מפוקפק ביותר, כמו יצוא פורנו כחול לבן או בדיחות פורנו של פוטין על קצב.

לכולם יש דבר מה להסתיר מלבד לי ולקופי

(מתנצל על הקפצת הפוסט, זיי פרנק שינה מאגר לתוכניותיו הישנות משום מה)
אחרי דיסקוס קצר על חופש יתר של המידע, ולאחר שהעבירו אלי את תפקיד התופס בתופסת הבלוגים החודשית (אף פעם לא נמאס), אז הנה חמישה דברים ש(חלקכם) לא ידעתם עלי.
להמשיך לקרוא לכולם יש דבר מה להסתיר מלבד לי ולקופי

קנאות דתית

עוד פוסט בסדרת "הסכנות הטמונות ב…".

היום לפני 12 שנה בדיוק איבדתי חבר. את ירון בלום הכרתי בערך שנה לפני, דרך הBBS שהרצתי באותה התקופה או אולי דרך חבר משותף. הכרנו אולי שנה אבל הוא היה לחבר הכי טוב די מהר. הוא היה גיטריסט טוב ותוכניתן מעולה, אבל בעיקר אדם שקט ורגוע. סמל וצוק לשני אחיו הקטנים ומעולם לא הרים את קולו. ילד שלא רואים אם לא מחפשים, צנוע כזה. גם לא התעקש של מחשבים בממר"מ או משהו, וקיבל להיות אפסנאי נשקיה בחור הזה שנקרא שא-נור.
להמשיך לקרוא קנאות דתית