צל"שים קטנים על שירות, וסיפור קטן על תכנון מטומטם

מזמן לא נגעתי כאן בצרכנות, פה ושם יצא לי להתקל לאחרונה בשירות טוב שרציתי להמליץ. ראשונה היא תמי מ"יש מיין". עסק של אדם אחד (עד כמה שראיתי) ומתקתק כמו שעון. כשהתייאשתי מכל האחרים שניסו למכור לי מקררי תצוגה במקום מקררים לשמירת בקבוקים לאורך שנים, או לדחוף לי דגמים יקרים שלא בצדק או שלא לצורך, תמי ענתה בסבלנות ולעניין, וניכר שהיא גם מכירה את שוק היין ולא רק את המקררים (בחלק מהמקומות אפילו לא ידעו לתת לי פרטים טכניים בסיסיים עליהם). כשהזכרתי כלאחר יד שכרגע הבקבוקים מתחממים בסלון באמצע הקיץ היא הציעה לתת לי בהשאלה עד להספקה מקרר טיפה קטן יותר ממה שקניתי ששוכב אצלה לתצוגה, ככה לפני שעוד דיברנו 7 דקות ולפני שנפגשנו. גם כשבאתי לבקר בתצוגה שלה בבנימינה קיבלתי שירות אדיב ולענין. אני יודע שרובכם לא בשוק למקררי יינות אבל עדיין, ראיתי את זה חשוב לציון :-)

עוד מקום שראוי לציון – "ממציא הגלגל" ברחוב החרושת ברעננה. לא זול אבל יודע מה הלקוח צריך. גם כאן עסק של איש אחד. איש מוצק בשם ניר (תאום של וין דיזל, נשבע לכם) שמספר על רקע של מהנדס מכונות. בדיעבד גיליתי שהוא אחד מחביבי חברי מועדוני מכוניות ספורט למיניהן. האימפרזה LX הצנועה שלי לא חברת מועדון WRX, אבל קיבלה טיפול כמו המכובדים. החלטתי להפניק אותה עם פירלי במקום צ'יאט, למרות שידעתי שאשלם למעלה מ50% יותר. כאן אין משחקים של "זה גלגל של 1200 ש"ח אבל לך אני אעשה הנחה ל500, או 450 אם תתן לי מזומן!". מחירים "רשמיים" של יבואנים שאף אחד לא מוכר בהם זה מזמן טריק דפוק שאני לא יודע על מי הוא עוד עובד. ניר רצה לתת לי קצת נאומי רקע על המותגים אבל עצרתי אותו ושאלתי את התכליס, והוא אחרי קצת שכנוע גם עבר למוד תכליס איתי. אני ניגשתי לבנק להוציא כסף ואילו הוא קשר לעצמו בנדנה לראש והתחיל לעבוד בקצב. עד שחזרתי, ארבעה ג'אנטים עירומים כבר היו בשיוף והאיש הראה קפדנות יתרה בהרכבה והאיזון. אם היה צורך במשקולת כבדה מדי, ניר העדיך לפרק את מחדש את הצמיג, לסובב אותו ולהדביק אותו בכיוון אחר על הג'אנט, ולתת לי איזון יותר מושלם ממושלם עם מינימום משקולות. עם סוליות חדשות אני מרגיש שאני עושה פחות חראקות בסיבובים, אחיזת הכביש השתפרה פלאים, ואפילו צריכת הדלק השתפרה ב10 אחוז, ואני חושב שכל שקל שהשקעתי כאן יחזור בהוצאות דלק ובטיחות.

ליד שני הסיפורים האלו ישנו סיפור הזוי אחר שלא קשור לשירות. לקוח שלי עבר לפני שבוע מעזריאלי למגדל הקריה החדש שממול. זאתומרת… חודשים ארוכים היה שם מודבק עליו בגדול "מגדל הקריה – להשכרה" (עד עכשיו יש לנו מחוץ לחלון שאריות של דבק הטפטים). היום הוא נקרא גם בשם "מגדל הממשלה" וגם "מגדל היובל". מתי ככה ומתי ככה? תלוי לאיזה לובי אתה נכנס. יש שניים. התופעה לא חדשה, אם אתה נכנס למגדל עזריאלי המשולש, תגלה שבקומת הקרקע אתה בלובי של בזק (בערך 20 קומות ראשונות) ובעליה קטנה של מדרגות נעות למרפסת שמעל הדסק קבלה בבזק אתה מעביר כרטיס להכנס למעליות של שאר הקומות שמעל (כל אחת לוקחת אותך לכל הקומות 21-37 או משהו כזה). מקובל והגיוני. אבל כאן מדובר בלובי נפרד בשטח דונם שלם עם דסק קטן וכל השאר ריק למדי. היושבת בדסק יודעת רק על 4 חברות במגדל, אבל לא שמעה על הלקוח שלי. בטלפון הם אמרו לי קומה 27. יצאתי במסע של כ70 מטרים הליכה כדי להגיע למעליות בצד השני של הלובי הנרחב והריק, שם לקחה אותי מעלית שמגיעה רק לחניון מינוס 2, קרקע, ו25. זהו. למי שחונה במינוס 1 או מינוס 3 יש מעליות נפרדות. בקומה 25 צריך להחליף מעלית – שתי מעליות הן לקומות 23-36, ושתיים אחרות 25-36. כלומר קריאה לא בוררת בין ארבע המעליות אלא רק בין הזוג שקראת לו, ומי שבקומות 23-24, עלה עד ל25 רק כדי לרדת עוד אחת או שתיים.

אה כן, איפה שלא פישל האדריכל, השלימה החברה שהתקינה את המעלית – כשלוחצים על קריאה לירידה בקומה 27, מגיעה המעלית, עושה "פינג!" גבוה ומהבהב אור לעליה (טוב, אולי הפכו בינהם בהרכבה), עוברות שלוש שניות ורק אז מושמע "דונג!" נמוך בשתי אוקטבות ונפתחת הדלת. עכשיו לוחצים ולוחצים על כפתור הקומה, אבל זה לא יתפוס עד שהדלתות יסגרו. מעלית דנדשה של אלקטרה-אוטיס, יופי באמת.

העתיד כבר כאן…

סקוטלנד 07 – לפעמים חלומות מתגשמים

הפרק הקודם: 06 – פרות ושאר יצורי איים

ספטמבר 18, יום שלישי. בבוקר עלינו על המעבורת. אין הרבה מה לספר.

מלתתת פורט אלן מעלה עשן כל היום וכל הלילה (דקות לפני הזריחה) הזריחה האחרונה שלנו באיילה (עם מגדלור וברקע פורט אלן) המלתתה באור יום, ושרידי מזקקת פורט אלן שלום לחופיה המשוננים של איילה (פורט אלן) המצוף של נמל פורט אלן. להתראות אי! להתראות לגאבולין, הצצה רומנטית אחרונה… סירת דייג על לוך פיין

נסענו צפונה ועברנו שוב בלוכגילפהד. צילמתי קצת בכנסיה, אין מה לספר.

מונטי פייתון בכנסיית לוכגילפהד בכנסיית לוכגילפהד בכנסיית לוכגילפהד - אורגן החלילים הקטן שראיתי בחיי

נסענו בניחותא את הדרך לאובן. עיר יפהפיה אבל גם על זה אין לי ממש מה לספר.

ברחובות אובן נמל אובן, מלון וכל מיני ברחובות אובן פונדק אובן, נוסד 1790. מגיש בירות מיושנות בחבית. מרכז המידע לתיירים שוכן בכנסיה מזקקת אובן, ממול לפונדק הנ''ל

ידענו שב5 בערב כבר הסיכוי קלוש שנמצא משהו פתוח בצורת מזקקת אובן, אבל ניסינו וטוב שכך… כי כאן פגשנו את הקוסם שנתן לנו לטעום מהמאלט הכי טוב בחיינו. על זה יש לי קצת מה לספר.

ברורה 30 שנה. אין עליה

הסיור באובן היה מאוד חביב, הנחה אותו ג'ון מקגרגור, סקוטי מהספרים – גבוה ומאותגר פיגמנטים, עם הליכה זקופה כמעט צבאית, גאווה לאומית ומבטא היילנדז עם קול בס רועם ונעים. את הסיור הוא העביר בצורה מאוד נעימה, וניכר שהוא ממש אוהב להציג את המקום לזרים. אין לנו מושג כמה שנים הוא בתעשיה או אם הוא איש מכירות כל חייו, אבל עלינו הוא התחבב ונראה שהתחבבנו עליו. את ההדרכה הוא העביר מצוין כך שהתאימה גם ל"מתחילים" וגם למשופשפים שכמונו. כמו מורה בית ספר הוא נתן בסופי משפטים הפסקה לראות אם הקהל יודע להשלים ואנחנו כמו תלמידים טובים יודעים תמיד את התשובה. בקטע הזה נזכרנו עוד הרבה פעמים בחיוך בהמשך הטיול. "מספר הזיקוקים לויסקי סקוטי? …שניים! נכון, כאן זה לא אירלנד…"

ג'ון מקגרגור - הוא קוסם הוא קוסם הוא קוסם! ג'ון מקגרגור מסביר לקהל על הזיקוק והקירור ב'תולעת הנחושת' לדוד של אובן יש צוואר

כשנכנסנו לחנות המזקקה גילינו להפתעתנו שלאובן יש "מהדורת מזקקה" יענו פיניש בחבית יין מחוזק. אובן מייצרת בשיא היכולת שלה רק מליון בקבוקים בשנה (שזה מעט מאוד), כולם 14 שנה בלבד, היו מעט מאוד הוצאות של "ענתיקות" של 20 שנה ומעלה, אבל רק בגלל טעויות שמחות של ניהול מלאי לקוי וחביות שהתגלו שכוחות בפינות מחסן. סטוקים כאלו נגמרו תוך שבועות בודדים, אבל לטענתו המזקקה לא מעוניינת בזה. היחידים שעוד מוציאים כאלו מדי פעם הם חברות ביקבוק פרטיות שקונות חביות ו"דוגרות" עליהן כמה שנים עד לביקבוק. גיא ואני הסתקרנו לגבי הדיסטילרז אדישן ושאלנו אם יש טעימות בסוף – "כמובן!" רעם הבאס של מקגרגור – גיא: "אני מכיר ומאוד אוהב את ה14 הרגיל, אבל זו פעם ראשונה ששמעתי שיש לכם גרסת דיסטילר. מה הסיכוי לטעום אולי כוסית?" – "רצונות לפעמים מתגשמים…"

משם נשפכו המטיילים לתוך חדר הטעימות. על השולחן המתין מגש של לואובולים מזוגים מראש אובן 14. בתנועות מיומנות של בארמן ותיק או קוסם שממתיק סוד עם שנינו מאחורי גבם של כל שאר המבקרים, שלף מקגרגור שתי כוסות גלנקיירן ואת הבקבוק המיוחד, רק 24,000 כאלו מופקים בשנה ואחרי שטעמנו החלטנו שגם זה יותר מדי (זה לא היה משחק הפיניש הראשון ולא האחרון שטעמנו בטיול והתאכזבנו). ג'ון המשיך לספר סיפורים ולהלהיב את הקהל, כששאלו אותו אם מים זה טוב או רע להוסיף הוא תפס הודי אקראי מהקהל והודיע לו שהוא עושה עליו ניסוי. -"מהר! קח שלוק ותגיד לי מה הטעמים הראשונים שאתה מרגיש?", ואחרי שהנ"ל עונה, ג'ון לוקח את הכוסית, ובתיאטרליות מישר ידו במקביל לגוף וחופן את הכוסית פונה אחורה ליד מותנו, ומעל הכתף, מגובה של כמעט מטר, הוא מוזג טיפה בודדת של מים מקנקן (הקהל שותק בתדהמה ואנחנו מתמוגגים מהשואו, מצטער שלא צילמתי), מסובב ונותן לו לטעום שוב, והאיש כמובן מוצא טעמים חדשים (גם אני הייתי מדמיין טעמים חדשים תחת לחץ במה, אם הם שם ואם הם לא…)

אחרי שיצאו האנשים מחדר הטעימות לחנות, שאלנו אותו אם יש באמת ויסקי שמשנה את טעמו עד כדי כך עם מים, כי שנינו שותים את הויסקי שלנו נקי, אפילו בחוזק חבית. ג'ון חייך ואמר שייתן לנו הדגמה נוספת, ושלף בקבוק בנרינס (Benrinnes) בן 15 שנה, ששנינו לא הכרנו קודם, ונתן לנו כוסות מים לשטוף את הפה מהטעמים הקודמים. אחרי שטעמנו שוב לפני ואחרי מצאתי באמת שטעם הטבק הודגש, אל קליפות ההדר והאניס נוספו גם פירות יותר חמים ומתוקים ונפתח סט קטן נוסף של טעמים של שוקולד ווניל שלא מאוד בלט לפני כן. – "אתם אוהבים את הפירותיות של ספֵּיי?" – "האמת, אנחנו עכשיו רק לומדים להעריך אותה מחדש. הפייבוריטים שלנו הם הלגאבולין, הארדבג וכמה מההיילנדארים המעושנים" – "אז יש לנו גם כאלו… הברורה הזה למשל." – עיני מצטעפות "כן, שמעתי עליו הרבה. הייתי מת לטעום, אנחנו רק מחפשים באר שמחזיק אותו כדי שאדע על מה מדברים כולם." הוא התחיל לענות אבל מדלפק החנות חתכו אותו וביקשו ממנו לצאת רגע וסלחנו לו, ובינתיים עברנו על חלק מהבקבוקים הנדירים על הקיר שאת רובם המוחלט כמובן לא הכרנו עדיין. ג'ון שוב פרץ לחדר, חצה אותו בשניים וחצי צעדים זקופים ועבר לחדר פנימי אחר ובעוד אנחנו מדברים ביננו יצא שוב, שלף מהשומקום כוסית גלנקיירן בתנועת קוסם ושם אותה על הבר והמשיך להחליף מילה בחנות בחוץ.

נשארתי המום ומלא סימני שאלה מול הכוס כשחזר פנימה אחרי כמה שניות. – "זה… זה…? זה מה שאני חושב שזה?" – וג'ון חייך חיוך של חתול צ'שייר (או אולי חתול היילאנדז?) ואמר רק "תטעם! סלאנטיה וה!((בגאלית, מבוטא בט' מאוד רכה, כמעט צ': סְלַאנְצֶ'ה וָה – לבריאות טובה. סלאנטיה ווֹר – לבריאות מצוינת.))" – נרגש התחלתי למלמל "לא נכון… לא נכון…" וגלגלתי עוד הרבה מים לשטוף את הפה כדי לחוות את האירוע במלואו. ריחרחנו הרבה, גילגלנו בפה, טעמנו עם קדמת הלשון ובאחוריה בראש מוטה, ומלמעלה ומלמטה. גיא לא ידע איפה לשים את עצמו והכריז שלגאבולין ירד למקום שני, ורץ להקליט רשמים. אני מרוב התרגשות שכחתי להקליט אבל אני רק זוכר שהוא היה מעושן בתחכום עוד יותר אלגנטי מלגאבולין, מאוזן בין עשן לפירות, עץ ולימונים עדינים… והמון שכבות של טעמים נפרדים וברורים. למה הרסו את המזקקה למה? למי מכרו את חלקי הדוודים? מי מחזיק את הסוד לויסקי הכי נפלא שכבר לא מיוצר?! שנינו בין נאנחים בהתמוגגות לבין קופצים מתלהבים כמו זוג פקאצות ששמעו שבריטני ספירז באה לבקר בקניון המקומי, וג'ון בעצמו גונב לנו מדי פעם הסנפות מהכוס ונאנח בהנאה כי כנראה שטעימות כאלו הוא לא מחלק כל יום.

בקבוק עולה רק 175 פאונד.

1500 ש"ח והוא היה יכול להיות שלי. המאלט הכי מושלם שבוקבק ובסדרה של 3000 בקבוקים בלבד.

(אני אומר רק 175 פאונד כי ראיתי מזקקות פעילות עם ביקבוק 30 שנה מעניין (אבל לא מגיע לקרסוליים של הברורה הזה) ועליו דופקים מחירים גבוהים פי שתיים ושלוש.)

אמרתי תודה ושאני צריך לישון על זה ושנתראה איתו מחר בבוקר, ומקגרגור רץ להדריך את הסיבוב הבא של המבקרים. לא יכולתי להוציא את זה מהראש. גיא צחק עלי כי התחלתי לחשוב כמו גולום, בחוסר הגיון. מצד אחד זה יקר לשנינו לשים סכום כזה על בקבוק 70cl אבל זה היה כ"כ מושלם, וכ"כ נדיר – פשוט נקרעתי. אין לי מה להגיד. עד עכשיו אני בסרטים של "מה אם"….

אבל לא קניתי אותו. אחרי לילה באחוזת לאנגה (שעליה אספר בפוסט הבא), חזרנו בבוקר (ספט. 19) למזקקה וחלקתי עם ג'ון את גרגורי ליבי. נזכרתי גם לשאול אותו איזה ביקבוק טעמנו ביום האתמול – מסתבר שזה היה ה56.3% (יותר מקובל וכנראה מדויק לזכור ביקבוקים כאלו לפי אחוז האלכוהול מאשר השנה). בתצוגה היו להם עוד בקבוקי Brora 30 אחרים, ולפי מה שטען מקגרגור, קיבלנו גם לטעום מהביקבוק הטוב ביותר. ל52.4% לטענתו יש ריח שהוא קרא לו "ביוטיריק" (Butyric), ושאל אם אני יודע מה זה. מסתבר שזו מילה יפה לריח של קיא של תינוק :-) כשקראתי את הביקורות על הברורה 30 בויסקי מגאזין (ראה לינקים לעיל), זה נראה הפוך, אז אני כבר לא יודע כבר מה טעמנו, אבל זה היה אדיר. אצל ג'ים מארי רק שלושה סינגלים מגיעים לציון 97, אחד מהם הוא ברורה 30 של 56.4%, ומיד אחריו עם 96 נקודות ביקבוק של 56.6%. מעטים בודדים המאלטים שקיבלו את הציונים האלו אצלו ונראה שבצדק.

בין לבין קיבלנו ריחרוח מכוסית שעמדה שם להרחה בלבד של קראגנמור 17. ג'ון כבר העביר אותנו ישר לחדר האחורי לגם טעימה. יש לו טעם מתקתק ופירותי עם טעם מנדרינות בולט אבל מלווה במרירות לא נעימה שהרסה לי. משיחותינו אתמול הבנו עד כמה האיש מבין, ולטענתו טעם כבר למעלה מ500 מאלטים שונים, ושאלנו אותו מה הוא מכיר בסגנון דומה לברורה שטעמנו והוא נתן לנו כוסית שמאוד אהבתי. הרבה פירות עם העשן והתחכום, כל מה שצריך היה שם. לינקווד 26 שנה בביקבוק של Rare Malts, אחד מ6000 בקבוקים, 56.1%. באף רמז לכבול, מאפה וניל, חלמון ביצה, סוכריות ומישמיש בלאדי. בפה מכה קצרה של סוכרית לימון, מחמם את החיך העליון, עץ עדין שנשאר הרבה עם קציפת לימון ואשכולית, וסיום מחמם וארוך עם רמז דקיק למלח ים. מספיק מעניין בשביל לקנות, וכך עשיתי.

סדרת חי-צומח עם שמות שלא הכרנו.

את תשומת ליבנו משכה גם קבוצה גדולה של בקבוקים על הקיר מספייסייד וההיילנדז, שאת שמות רובם לא שמענו, ואת מקצתם גם התקשינו לבטא (אֳאוּכְרוֹייסְק, נוֹקַאנְדוֹ, מָאנוֹכמוֹר, טִינִינִיך, פִּיטִיוֶייך ואחרים). זה נסיון מוצלח של איחוד מראה של דיאג'ו ולכולם היה עיצוב תווית בסגנון דומה עם חיות ופרחים וטיפוגרפיה ייחודית ויפה. בהמשך הסתבר לנו שמייקל ג'אקסון נתן לסדרה את הכינוי Flora and Fauna Collection והשם תפס יפה בתעשיה. מדובר בסדרה של 24 ביקבוקים, כל אחד ממזקקה אחרת, כולם 10-16 שנה. ג'ון ידע לדקלם לנו יפה על האופי של כל אחד מהם ושאלתי אותו מה הפייבוריט שלו ביומיום, מתוחכם ומעניין ולא יקר, וג'ון הצביע על דֶלְיוּאִין (Daleuaine) בן 16 שנים1, וקניתי גם אותו על עיוור, ואני שמח להגיד שהוא הסתבר כבחירה טובה בהמשך.

ג'ון מקגרגור מסביר לנו על המאלטים היותר נדירים שבחנות

המשכנו לדבר איתו על טעימות וגיא קנה את מדריך הויסקי המצוין של ג'אקסון, והסכמנו איתו שלמרות שאלכוהול זה טוב למוח2 אי אפשר לטעום יותר מדי דראמים בישיבה אחת כי כאשר האלכוהול מאלחש את הפה והמוח בערפל אתה לא מבחין בטעמים. שאלנו אותו מה דעתו האישית בענין: "תחשבו על זה כמו ציצים של אשה" – הוא המליץ לפרצופינו השואלים – "אחד זה לא מספיק, ושלושה זה בהחלט מעבר לנורמלי…"

הסיפור גם אצל גיא, ובפוסט הבא: אחוזת לאנגה, שם בילינו את הלילה, ואחריו פוסט על מסע הנופים של גלן קו. קיבלתי משוב שהפוסטים תכופים מדי, אז אני אפרוס אותם קצת…

-------
  1. פרט טריוויה שגיליתי בהמשך – דליואין היו המזקקה הראשונה ב1890 ומשהו שתכננה והתקינה את ארובת הכבשן שלה בצורת הפגודה הנפוצה. לצערינו הפגודה המקורית הזו נשרפה ב1917.[^]
  2. אני רציני! זה בדוק! מיקרוסופט גילו את זה מזמן![^]

סקוטלנד 05 – סוף סוף קצת ויסקי…

הפרק הקודם: » 04 – יום "פיספוסים" – והנוכחי אצל גיא.

יום שני, 17 בספטמבר: טוב… מי שעקב עד עכשיו (במיוחד מי שקורא אצל גיא את הפרק שלפעמים מקדים אותי) יודע שזהו יום המזקקות הגדול. איילה כונתה לא אחת The Whiskiest island ולא בכדי. בויקיפדיה האנגלית יש לויסקי של איילה ערך, ובלי הרבה קשר אליו כתבתי אחד גם בויקיפדיה העברית, והם משלימים אחד את השני כרגע (כולכם מוזמנים לעשות שיפורים והשלמות), ומי שלא מתעניינת בויסקי שתדלג לפוסט הבא, שיוקדש לטבע ונופים (למרות שיש גם כאן כמה תמונות שהן לא של ויסקי :-) )

קמנו שאננים ומאוחרים, פיספסנו סיור בלגאבולין אז הלכנו "לשרוף זמן" בטיול בלפרואייג. בנקודה זו ראוי להזכיר שלא כל המזקקות נותנות סיורים כמו באיילה, אבל אני שמח להגיד שלקחנו ארבעה סיורים בטיול, ותמיד למדנו עוד משהו חדש או שניים…

איילה מפורסמת בתור אי שמייצר ויסקי מעושן ובעל ניחוחות ים, אבל זה לא מדויק. רק שלוש מזקקות מייצרות ויסקי מעושן "מטורף" (לגאבולין, לפרואייג וארדבג של דרום האי), שתיים מייצרות אותו מעושן למחצה כמו מאלטים אחדים של ספיי וההיילנדז (בואומור ויותר ממנה קילכומן, ובקרוב פורט שארלוט) ושלוש מזקקות מייצרות דראם עדין יחסית (בונאהבן, קול-אילה וברוכלאדי). אם סופרים את השכנה מג'ורה, היא מצטרפת לקבוצה הבינונית בקושי. הטעם של איילה גם מפורסם כבעל ניחוחות של ים והמסורת אומרת כי זה בשל העובדה שהמחסנים קרובים לחוף. האמת היא שמלבד חביות ספורות שבאמת מאוחסנות קרוב לחוף ונשטפות במי ים מלוחים בעת סערות, רוב החביות היום מאוחסנות הרחק במעמקי היבשת אחרי הזיקוק, כי מדובר במליוני פאונד של סחורה ועם זה לא לוקחים צ'אנסים – מפזרים את הסיכונים בין הרבה מחסנים רחוקים זה מזה. טעם הים המפורסם מגיע מטעם הכבול שמכיל מלח ים ואצות בגלל הסופות שפוקדות את האי. סיפרו לי שישנם שדות כבול שאפשר להריח בהם את הים בחודשי החורף גם מאות מטרים לתוך היבשה.

אז הרסתי לכם רומנטיקה? המזקקות כבר לא מאחסנות ליד הים את החביות, וגם הליתות לא נעשה יותר במקום. ליתות מצריך כוח אדם, סבלנות והמון שטח, ותהליך העישון גם הוא עדין וארוך ולעיתים מסוכן (למזקקת קילכומן כבר קרתה פאשלה). כל מזקקות האי היום קונות את הלתת ממפעל מרכזי של תאגיד דיאג'ו, שמעשן להן את השעורה בדיוק נמרץ לפי הכמות שהן דורשות, עד ל60ppm1. המזקקות ה"רגועות" כמו בונאהבאן, מזמינות רק 2ppm, לגאבולין מזמינה 35ppm ומזקקת לאט לאט (דוד של 10.5 קוב בערך לאורך 10 שעות, פי שתיים מרוב המתחרות ואולי הזיקוק האיטי בסקוטלנד) בדוד עם צוואר שיורד מיד ושומר על מקסימום טעם עדין ומתוחכם. ארדבג מתחילים משעורה מעושנת ביותר (57ppm נדמה לי) אבל מאבדים חלק מהטעם בגלל זיקוק יותר מהיר (לטענת המדריכה שלנו בלגאבולין!) ואילו לפרואייג שהוא המאלט המעושן ביותר, לא מסתפקים ב-45-50 שמספקים דיאג'ו, ומוסיפים 20% ליתות משלהם, מעושן בעשן כבול מהמרבץ הספיציפי שלהם ל60ppm משוגעים או יותר, ובכך הם אחת מ8-9 המזקקות הבודדות בסקוטלנד שעוד מעשנות בעצמן. קילכומן השניה על האי (ושמעתי שגם בואומור, אבל לא מצאתי לכך סימוכין). עישון לרמות כאלו מצריך כמעט יממה של עישון, ובכמויות קטנות בכל פעם, ואין לכל המזקקות את כוח האדם לזה, ולכן מוותרים על הכבול ה"פרטי" של המזקקה וקונים מהמפעל המרכזי של דיאג'ו שמעשן את כולם באותו כבול אחיד. מייקל ג'אקסון טען למשל שהמעבר בשנות השבעים של ארדבג מליתות פרטי למלתתת דיאג'ו שינה את טעם המאלט לפחות שמנוני וחומצי, והוא מייחל שיחזרו לטעם של הזיקוקים שיצאו משם לפני 76 (לי יש 1977 בבית שלא היה יקר, ואילו בקבוק 1975 עלה במזקקה 400 פאונד(!) – אפילו שמדובר בסינגל קאסק 30-32 שנה, זה יקר בטירוף)

מה בכ"ז משנה את טעם הכבול בין המזקקות? כמובן שתהליך הזיקוק משנה מאוד- קצב וחום וצורת הדוודים, אבל הרבה מטעם הכבול של הויסקי מגיע מהמים ולאו דווקא מהלתת. מתאר את זה מייקל ג'קסון יפה בספרו "סקוטלנד והויסקים שלה" שלצערי אזל לפני שנים מהחנויות – הוא מטייל למקורות המים ורואה בעיניו את הסיבה. ארדבג לוקחת את המים גבוה מאגם אוגידייל כמה מאות מטרים מהמזקקה (הוא זוכר שבאחד מביקוריו שם הוא הציל כבשה מטביעה באגם ומאז טעמו האסוציאטיבי מוצא צמר במאלט שלהם :-) ) ואילו לגאבולין מקבלים את מי הנחל שלהם אחרי ששצפו כמה קילומטרים ו"ליחכו" כבול מקירות הנחל, ולכן יש בו מגוון טעמים אחר לגמרי (בתמונות תוכלו לראות כמה כהים המים של הנחל בלגאבולין ובקילכומן), ואילו הנחל של לפרואייג יותר רגוע אבל הכבול שדרכו הוא חורץ הוא סיבי יותר ומכיל צמחים אחרים. המים האלו שנראים לנו "מלוכלכים" משמשים בתור המים למאש שמתחיל את תהליך ייצור הויסקי, והטעמים נשארים בהחלט גם אחרי הזיקוק.

ואחרי הרבה הקדמה "טכנית" , הטיול: התחלנו במזקקת לפרואייג, שם אני חבר במועדון, ולכן הגיעה לי כוס משקה. לקחנו את הסיור והספקנו לטעום שעורה לפני ואחרי העישון (מאוד מומלץ) וגם לצלם עישון בזמן אמיתי בתוך ה"קילן", אבל ברחנו לפני שקיבלתי תעודה ודראם, כי רצינו להספיק גם לסיור בלגאבולין וגם קפצנו לחנות המזכרות של ארדבג. את כל הפרטים תמצאו אצל גיא, כולל הידיעה המרעישה על לגאבולין 21 שנה שמופיע בקרוב על המדפים ותיאורים של קריסטן אהובתו. זה היום שבו צילמתי הכי הרבה, והמיון קשה. אני אתן לתמונות לדבר:

הקשת שפיספסתי בערב שלפני. דמיינו את זה מעל בואומור בתמונה מאתמול! נופים מחוף מגדלור קראייג פהדה נופים מחוף מגדלור קראייג פהדה חצר מזקקת לפרואייג סבון עם ויסקי. ראיתם נכון. מי לא רוצה לצאת מהמקלחת עם ריח עשן עץ וכבול ויוד? :-) כוסות גלנקיירן במחיר שערורייתי. קנינו אצל השכנים יותר בזול… הסבר על חלקת החברים של לפרואייג ואיך למצוא את הריבוע הקטן שלך משטחי ההנבטה של השעורה. הסברים יותר מפורטים בבלוג הויסקי של איילה בישראבלוג שעורה מונבטת ומתקתקה, שעות לפני המעבר לעישוןחדר העישון, שעות ספורות לפני העישון הבאחדר העישון השני בפעולה כבול בוער מתחת לחדר העישון הנ שורת הדוודים של לפרואייג, בדרך החוצה לבריחה הגדולה ללגאבולין הרצל באיילה. שימו לב כמה כהים מי הנחל מרוב כבול קריסטן מוציאה לנו טעימה מהבירה משמורת התזקיקים - Spirit Safe דוודי הwash - זיקוק ראשון. תמיד מסומנים באדום. שימו לב לצוואר בינוני ויורד בזווית חדה למטה דודי הspirit - זיקוק שני, תמיד מסומנים בכחול רוב הטכנולוגיה כמעט ולא השתנתה, הברזים האלו בטח כאן למעלה מ100 שנה צנרת מסומנת יפה בדרך למשמורת התזקיקים וחזרה לדוודים הלגונה של לגאבולין, וברקע הריסות טירת דאנווג הלגונה של לגאבולין כנסיה בין לגאבולין ובין לפרואייג הלגונה של לגאבוליןהטעימה שבסוף הסיור ציטוט של אחד השופטים בתחרות בה לגאבולין זכו (כמובן) כוסות בחנות המבקרים בארדבגכוסות בחנות המבקרים בארדבג מפרץ ונמל פורט אלן

בשלב זה החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. טיילנו קצת (מרוכז בפוסט הבא) וסיימנו בצפון מערב האי בערב מהוואי האי בחנות המזכרות של מזקקת קילכומן. לראות את המזקקה כבר היה מאוחר (אפילו אור בחצר המשק אין להם, והיה לילה בלי ירח… חוכמולוגים!) אבל קיבלנו הרצאה עניפה על שמורת הטבע שבצפון האי, על המגוון הענק של ציפורים גרינלנדיות שבאות לחרוף באיילה בדיוק של שעון ב15 לאוקטובר, על החווה של הרשות לשימור ציפורים שמחזיקה באי עדר של 200 ראשי בקר משובחים שגידולם עוזר בתחזוקת בית הגידול לציפורים הנדירות יותר והנדירות פחות, ומכירתם ממנת סובסידיות לחקלאים כדי שיקצרו את השדות בשיטות יותר יקרות ואיטיות אך כאלו שיצילו ציפורים מקננות קרקע ממוות, בינהן נדירות ביותר. בהמשך הערב שרו לנו באנגלית ובגאלית על לוך אינדאל ואיילה, וקיבלנו רסיטלים לגיטרה וכינור וקצת ריקודים מסורתיים. בין השאר קניתי לי עוד כוסות גלנקיירן למזכרת ובקבוקון "רוח חדשה"/"זיקוק חדש" שיושן רק 3 שבועות בחבית. רשמית אסור לקרוא לזה ויסקי, אבל ביננו יש לזה טעם של משהו שהולך להיות פנטאסטי. הנה טעימה צילומית קצרה, שימו לב לצבע המים הנכנסים למאש. זכרו אגב שהכבול הוא לא מה שנותן את הצבע לויסקי, הוא יוצא מזוקק שקוף ומקבל את הצבע אך ורק מהחביות.

שקיעה על הרכס המערבי אחרי השקיעה בקילכומן, מצאתם את הפגודה? חווה צריכה שומרים, ותרנגולות עולות בזול ספל קפה שעכשיו משמש את גיא בעבודה רבקה מפליאה בכינור המים של קילכומן זיקוקים טריים, 5 פאונד לבקבוק 5 סנטיליטר. יפה להם. שווה! האמריקנים בטוח יקנו את זה….

קילכומן החמודה היתה ראויה לביקור יותר מושקע. האי מאוד גאה במפעל הקטן, המשפחתי והמסורתי הזה שבא כולו ממימון עצמי לפי השמועות. המזקקה לבד מגדלת את השעורה, מלתתת במקום, מזקקת, ממלאה חביות ומתכננת אפילו לבקבק במקום, שכל זה מאוד נדיר. בין השאר הם גם בחרו בשביל הטעם המיוחד לזקק בדוד של 2070 ליטר בלבד2. זיקוק בדוד קטן משמעו הרבה יותר הוצאות על אנרגיה אבל שליטה הרבה יותר טובה בתוצר. למעשה הדודים שלהם (לעניות דעתי) קטנים יותר מאשר אלו של אדרדאואר, מה שהופך אותם ביחד עם גודל חצר החווה הקטן להיות המזקקה הקטנה ביותר בסקוטלנד3. לא השמעתי את זה באדרדאואר כי שם כבר חטפתי מבט עצבני כשהעליתי את השם קילכומן בהקשר אחר, ואדרדאואר מאוד גאים בתואר הקטן הנוכחי שלהם. מעוד כתבה על המזקקה למדתי שהליתות המקומי שלהם הוא ל25-30ppm שמפיק 40% מתוצר הויסקי שלהם ויסומן על הבקבוקים "קילכומן 100% איילה" ו60% מהזיקוקים נעשים עם לתת 50ppm פנולים מפורט אלן מאלטינגס והבקבוקים יסומנו רק "קילכומן" (ומזה טעמתי ואהבתי). וכך הם מצטרפים לעוד מועדון קטנטן של אולי 3 מזקקות שמפיקות מאלטים בשתי רמות עישון שונות.

הפוסט הבא – טבע כמו שהבטחתי…

-------
  1. שזה אומר 60 חלקים מתוך מליון פנולים. מה זה פנולים? זה החלקיקים המסרטנים והטעימים בויסקי :-) [^]
  2. גלגלו ל2/3 הדרך בעמוד הזה כדי להבין את גודל הענין, גם משמורת התזקיקים שלהם פצפונת וחמודה[^]
  3. וכדי שתרגישו חווה אמיתית מגיעים בכביש לא סלול הכי גרוע שיש[^]

מתנות לאנשים שיש להם כבר הכל אבל מתים לעוד גאדג'ט

אבא שלי אוהב לשלוח לי URLים בדואר. אתם מכירים איך זה הולך… לפעמים הגאדג'טים המוזרים האלו מצחיקים נורא. האמכר-שלמר מוכרים פיצ'יפקעס בסגנון הזה יותר מ100 שנה לפני השארפר אימאג'… תקלטו: מכשיר שמייצר בלוק קרח יבש בדקה בתנאי שטח (בטריה של אוטו?), רק חסר שיכתבו שהוא "שובר את הקרח במסיבות"…

יקב שלם במכשיר בייתי אחד – יסחט, יתסיס, יפקח לך על התסיסה ורמת הסוכר, יישן לך את היין בטמפרטורה הנכונה וישלח את כל הנתונים לPC שלך בWIFI כדי שתוכל לעקוב אחרי התהליך עם גראפים יפים ובסופו תקבל בערך 24 בקבוקים תוצרת בית אחרי שנה. מגיע עם חבית אלון, 48 בקבוקים למילוי וענבים כתושים מוקפאים מעמק הנאפה כדי להתחיל מהנאגלה הראשונה עם ענבי איכות. הגדרה חדשה למיקרו-יקב…

מכאן יש רק לרדת… פטפון שמתרגם ישירות לMP3, רובוט שמנקה עלים מהמרזב, מכשיר ניקוי באדים לרצפות (זה למשל משהו שאני באמת צריך אצלי…), יש אנשים שממציאים ומייצרים את כל הדברים החמודים האלו, נשמע שיש להם עבודה כיפית :-)

סקוטלנד 01 – הביקור אצל המלך ג'יימס, ברכה, ובית הקברות הראשון שלנו

פוסט ראשון בסדרת סיפורי הרפתקאות מסקוטלנד. למי שירצה לעקוב, הם יופיעו כולם בקטגוריה סקוטלנד אצלי בבלוג, הנה גם רסס. אני גם אתן להם כותרות פוסטים עם מספרים רצים למי שרוצה למצוא אותם בחיפוש ויזואלי קל. למי שהתחיל לקרוא אולי ביום עתידי כלשהוא ורוצה לחפש את הפוסט הראשון, כמו שאומרים באנגלית – הX מסמן את המקום :-)

דגל סקוטלנד

יצאתי מארץ הדגל הלבן והכחול והגעתי לכחול-לבן האמיתי. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר…

הגענו לנתב"ג לקראת 2 בבוקר. אחרי צ'ק-אין לא רציני באורכו מצאנו את עצמנו בדיוטי-פרי, צועדים כמובן בקו ישיר למדפי הסינגלים של המלך ג'יימס. מצד אחד משמח אותי שיש יותר מבחר סינגלים ואפילו נוסף ארון מיוחדים ויקרים (כולל בקבוקים של אלפי דולרים), ולאט לאט כובשים מדפי הסינגלים את הבלנדים, מצד שני – כמו שגילינו בכאב בהמשך – גם הודו וסין גילו לאחרונה את עולם הויסקי בגדול, והרבה דברים טובים ומוכרים הולכים להשתנות דראסטית ולא לטובה, גם במחיר ולצערנו גם בטעם. אבל על כך בהמשך.

בהגיענו שמחתי לגלות מערום מרשים מאוד של אהובנו, לגאבולין 16. היו כאן עליות וירידות במחיר השנה, כי בספטבר שעבר מצאתי אותו במחיר נהדר של $60 אחרי שנעדר ממדפי הדיוטי כשלוש שנים. במהלך השנה עלה מחירו ל75, 80 ואפילו $100, ועכשיו נפל חזרה ל$55. בהתחשב בעובדה שזה זול מהדיוטי הבריטי וזול בהרבה מקניה על אדמת סקוטלנד, מדובר בדיל לא נורמאלי. אבל כרגע זה לא הדבר שהכי כדאי לקנות שם. אני ממליץ על הגלן-אורד כרגע, מסיבות שיוסברו בהרחבה בהמשך סיפור הטיול. גיא לקח אחד ובדיעבד הסתבר שזה היה צעד נבון מאוד ובמחיר מעולה. אני שלחתי את ידי לתיק כדי לראות מה מתוך העשיריה הפותחת אני יכול למצוא על המדף. גיליתי למצער שאת הרשימה המודפסת הנ"ל שכחתי בבית ורצתי לחפש חיבור אינטרנט כלשהוא בטרמינל. מסתבר שמחלקים WIFI חינם, ויש גם מסופי דפדפנים בתוך הטרקלינים (שאין לי יותר כניסה אליהם למרות כרטיסי האשראי היפים שלי – קמצנים ישראכארט!), וכשניסיתי לתקתק חמש דקות על לאפטופ מצויד WIFI אצל סקאל אלקטרוניקה העיפו אותי משם למרות שלא היה אפילו לקוח אחד אחר שהתענין בלאפטופ בכל המחלקה (הלא קטנה!). מילא אני התנהגתי כמו ישראלי פוץ, אבל גם הם הגיבו בחוסר אדיבות, ומישהו יעשה הרבה כסף אם יקים לנוסעים פינת גלישה קטנה.

חזרתי עם רשימה חלקית, שמחתי לגלות את היילאנד פארק 18 שנה מתחבא לו ובמחיר לא נוראי של $95, לא היה שם מקאלן 18 אבל היו כמה מקאלנים מסדרת פיין אוק (כולל ה18 פיין אוק אבל זה לא מה שחיפשתי). לבסוף צירפתי אל ההילנד את המקאלן פיין אוק ללא ציון שנה, ביחד הם נמכרו ב$150 במחיר מבצע וזה היה סיפתח לא רע. שניהם אצלי כאן על המדף עוד לא פתוחים, ורשמי טעימות יבואו בהמשך. גיא הוסיף לגלן-אורד גם גלנליבט 18 שנה משובח שהספקתי לטעום, ספייסייד חביב ומשובח.

על הטיסה אין הרבה מה להכביר, בסחיפהול חיפשנו מה לעשות ב4 השעות של ההמתנה לטיסה לאדינברו, גילינו את פינות השינה הנחמדות שלהן, חלקן מאוד שקטות, אנשים מרגישים בטוחים מספיק להשאיר שם תיקים וללכת לאכול או לקניות בדיוטי. מצד אחד אני שמח על הרגשת הבטחון הזו שלא יגנבו לך את התיק, מצד שני אני לא מבין את החוצפה של לשמור לך שעות כך את כורסת השינה כשאחרים מתים לנמנם בה ומצאנו לא מעט אנשים שנאלצו לנמנם על הריצפה כשכורסאות שינה לא מעטות היו תפוסות ע"י תיקים ושקיות דיוטי פרי. מוזר.

בחנות האלכוהול שמחנו לגלות שכל המחירים בארץ יותר זולים, ונתקלנו בבקבוק יפהפה ומושך עיניים, פלאסק קלאסי עם טיפוגראפיה יפה שנותן לך הרגשה יוקרתית אבל עם מחיר סביר. "סינגלטון" לא היה שם מוכר לי והרחתי משהו שיווקי, אבל לקחתי ברושור כדי לברר בהמשך. האמת המרה עוד תתגלה בדרך. בינתיים גיליתי שאני יודע הולנדית! "טואלט שפועלת אוטומטיש". זה כמו עברית!

טואלט שפועלת אוטומטיש!

בהולנד לא הייתי, למרות שזו הטיסה השניה שלי דרכה לא יצאתי מהטרמינל, אבל הצחיק אותי לראות את ריבועי הדשא היפים מהאוויר. הולנד חרוצה באלפי תעלות, והפרות עוברות ממלבן דשא לשכנו (הירוק יותר) אם בגשר יעודי ואם בגשרים ניידים שהחוואים מציבים להן כשהדשא במלבן הנוכחי נגמר. מאוד מצחיק לראות את הסדר המופתי הזה. סקוטלנד לעומתה נראית מאוד שונה מהאוויר…

סקוטלנד מהאוויר

הנחיתה היתה נעימה ומהירה באדינברו. לצערנו מצאנו את התיק של גיא קרוע. ולא קרע קטן, קרע מספיק כדי שישפכו ממנו דברים החוצה. גיא בא נזעם לצעוק אבל צוות חמוד של שני אנשים פירקו את הכעס תוך דקות. הבטיח לנו הדייל שיתקנו או יחליפו לנו את התיק תוך ימים ספורים, תוך ששותפתו לדוכן כבר פצחה בשיחות על הופעות רוק בעקבות חולצת הזפלין של גיא. הטיפול בהמשך לצערינו לא היה לענין או באותה אדיבות, וגיא חזר לארץ עם תיק מודבק בדאקט טייפ, אבל העיקר זה שתוך דקות מצאנו את עצמנו כבר במגרש החניה של אוויס עם מפתחות ביד, אבל לא למכונית שהזמנו. האישור שהיה לנו ביד היה לפורד פונגוס 1.4 ליטר, אבל קיבלנו ווקסהול (יענו אופל) זאפירה 1.6, יש להניח שעל שם השחקנית ההונגריה הנודעת… ביני לביני החלטתי לגייר אותה, ולקרוא לה "ברכה" על שם ברכה צפירה. ברכה שלנו היתה שחורה ונאווה, זריזה וחטובה. מאוד נהנינו ממנה, למרות שעד שנהגתי בה חשבתי שאני שונא מיני-ואנים…

ברכה וגיא

באורח פלא גילינו שהחמודה הזו יותר חסכונית מחסכונית. מחירי הדלק בבריטניה הם כמו הרמה האירופית – זזים בין 91 ל107 פני לליטר (נגיד 8-9 ש"ח בגדול), אבל היעילות של המנוע וההילוכים הפיקו בסוף עלות שקלים לקילומטר יותר טובה מהסובארו החדשה שלי ומחירי הדלק הישראליים. זה אחרי שחשבתי ששדרוג למכונית חדשה עם גיר אוטומטי מודרני יפתור את הבעיות. לומדים… מאז שחזרתי נכנסתי למסלול הלא נכון רק פעמיים, אבל אני כל הזמן מחפש להחליף מהלכים בעצירות ברמזור, איך אני מתגעגע למהלכים!

אחרי שהתיישבתי בברכה, עשיתי שני סיבובים בחניון ולא ממש הרגשתי ביטחון על ביכולתי לנהוג בשמאל, יצאנו בכ"ז לכביש האמיתי (לבעלי הלב החלש – לא קרו לנו שום תאונות ואפילו לא שפשופים בכל המסע, רק שני כמעט-פאנצ'רים). בכבישים האלו כבר כיוונה אותנו חנה'לה. זה השם שאני נותן לכל מכשירי הGPS שיצא לי לנהוג איתם מזה כמה שנים כי אחרי הפעם שלישית ששמעתי את "מחשבת מסלול מחדש" התחלתי לשיר לה את "חנה'לה התבלבלה" מגבעת חלפון. אני שמח לבשר לכם שבניגוד לארצנו שבה כל הזמן השיפוצים משנים את פני העיר וכיווני הכבישים, המפות בדסטינייטור של אבי היו די מעודכנות. מלבד שני כבישים שלא היו על המפה, נראה שסקוטלנד לא ממש משפצרת כבישים מזה עשרות שנים. נראה שפשוט לא צריך. אנשים פשוט עובדים איפה שהם גרים, ובמשך שבועיים של טיול לא ראינו פקק אחד מלבד שעת השיא ביום האחרון באדינברו. כבישים מהירים קיימים שם רק במקומות מועטים, וטוב שכך.

חנה'לה כיוונה אותי בביטחון להיכן שחשבתי שהמלון נמצא אבל לא היה מלון… היה סופרמרקט. כשביררתי את כתובת המלון לא היה שם רחוב או מספר, רק שם של חווה. חיפוש של הכתובת הזו בגוגל ארץ העלה נ"צ שאותו העתקתי לפי סימנים ויזואליים אל חנה'לה אבל גוגל טעו. בשלב הזה נכנסתי לחנות לייד הסופר ושאלתי את בעלת המקום על אותה החווה, והיא כיוונה אותי בנפנופי ידיים בסגנון "תמשיך בכביש עד לתחתית הגבעה, שם יש פניה ימינה ליד בית הקברות, אתה נוסע ישר עוד חצי מייל ושם החווה לפניך". ואכן כך היה. "בית קברות" באירופה זה לא דבר רע, יש דשא יפה בכל מקום והרבה פחות אבן מדכאונות האבן הישראלית החשופה. בתי קברות רבים עוד פגשנו בדרך, עד שגיא הכניס את זה לרשימת החוקים שלו, שהוא עוד יספר לכם עליה בהמשך.

מלבד העובדה שניסיתי לפנות לנתיב שלא היה מיועד לי אבל הקהל האדיב קיבל את הטעות הקונטיננטאלית שלי בחיוך, והגענו אל החווה. במקום עדיין מגדלים גן ירק קטן אבל רוב המבנה הוסב לכדי בית ארוח, גן ילדים, ומסעדה גדולה ומרווחת עם המון חדרים חביבים בעיצובים נפרדים ושונים לכל חדר, באר עם גינס (שני ברזים – קר וקר מאוד!), תפריט טוב ולא יקר, וצוות המלצריות הכי יפות שנתקלנו בו מזה הרבה זמן. תרבות הטיפוח האובססיבית של הבריטים משפיעה על הסקוטיות, אבל הן פשוט מגיעות מהבית עם נתונים מדהימים. שאפו! המסעדה התגאתה בחתימות על הקירות של סלבריטאים שונים שאכלו בה, לצערי היחידי שזיהיתי היה אורי גלר שאכל שם בסוף התשעים. עשר שנים לא צבעו את הקיר, הסקוטים האלו…

המלון שלנו לעומת זאת שכן במבנה ליד. מלון אוטומאטי מצחיק עם צוות פיצפון שמתחזק אותו (אני מאמין שלא יותר מ4-5 אנשים על מלון של כ90-100 חדרים). זה היה מוטל במלוא הגדרתו, מיועד לשינה בלבד, עם שירותים ומקלחות משותפים במסדרון, אבל כאלו שנבנו מראש בשטאנץ פלאסטיק במפעל למלונות טרומיים שכאלו ומנקים את עצמם אוטומטית. העתיד כבר כאן אבל כמו אצל הטובים שבסופרי המד"ב – העתיד לא מושלם והרבה מהסבוניות לא עובדות :-) . מצחיק ומוזר אבל לא בלתי שמיש, והעלות הנמוכה ביותר שהיתה לנו בכל הטיול (£24.5 לחדר), אפילו פחות מאכסניית מטיילים שישנו בה לילה אחד (15 פונד לאיש). הדסק מאויש בכניסה ע"י איש נחמד עד 11 בלילה, איש שאפילו השאיל לנו ממיר לשקעים בריטיים ואמר שנוכל להחזיר אותו בסוף הטיול כי הזמנו שם מקום גם ללילה האחרון לפני הטיסה. הממיר הנ"ל עולה כ15 שקלים בחנות אלקטרוניקה בתוך בריטניה או 60-80 ש"ח בשדה התעופה. ראו הוזהרתם!

וזה היה היום הראשון… חימום הקנה. הימים הבאים עמוסים הרפתקאות, היכונו היכונו! :-)

חוק אי-עישון במסעדות – רע אבל נכון?

שחר שמש כתבעל חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו, ושמתי לב שלא טיפלתי אף פעם בנושא פה ברצינות. התחלתי לכתוב על זה לפני שבועיים ומשהו אבל אז יצאנו לטיול, והפוסט נדחה. אחרי השבועיים האחרונים ואתמול בערב בפרט אני מרגיש עוד יותר חסר אונים בנושא.

יש דברים בודדים שמפריעים לי במגע עם אנשים. עילגות זה אחד. השני הוא מה שאני קורה "טמטום מרצון", אחרי כן חוסר יושר, ואיפשהוא במקום כבוד ברשימה הזו (אין בה כבוד, ואין סדר הכרחי) ריחות מגעילים של סיגריות ובשמים… ואני חושב שלדבר האחרון הזה יש לי הכי פחות סבלנות. סף הגועל שלי מריח הוא די נמוך. חברים שלי העידו שהם כבר ראו אותי יושב בפאבים מעושנים איתם וסובל בשקט אבל לרוב מדובר במצבים מאווררים ביותר, או שממש ממש בא לי לשבת איתם. אתמול למשל, אני עדיין בעייפות מלילה של שדות תעופה ויום של שינה טרופה וקצרה. בערב התאים לי ללכת לישון מוקדם או לפגוש את החברים בשקט בבית. במקום זה נפגשנו לסרט בקולנוע תנובה (הידוע גם בכינויו "סינמה שיטי"). קומפלקס מכוער, המוני ומעצבן שכבר כתבתי עליו בעבר. הפעם להפתעתי, מלבד מסך לא הכי גדול, הייתה לי דווקא חוויה מצוינת באולם הקולנוע עצמו. המסך היה מספיק גדול, הכסא כמעט מספיק מרווח, הרגליים לא צפופות מקדימה, הסאונד טוב… הדבר היחידי שדפק לי ברצף את כל הערב היה צחנת סיגריות מתמשכת ועקשנית שעלתה ממני עצמי.

עכשיו שתבינו, הייתי עכשיו שבועיים בחו"ל, במדינה שבה החוק נאכף. מעט רגעי עשן הסיגריות שליחכו לי את קצה האף היו אולי אדם או שניים מחוץ לפאב או המסעדה, אבל בפנים אוויר טוב, מוסיקה טובה בווליום שאפשר לדבר בו בשקט ובכיף והאווירה נהדרת, אנשים עדיין נהנים מאוד למרות שחלקם יוצא החוצה לעשן (ועוד יש על הטבק מיסים כבדים במיוחד, סיגריות עולות פי 3-4 מאשר בארץ!). שבועיים חלומיים. אפילו גיא לא עישן, ולצערי אתמול גיליתי שזה רק מתוך התחשבות בי ולא מרצון להפסיק. ההתקפה על מערכת הנשימה שלי התחילה כשאספתי אותו לקולנוע ולאוטו נכנס בלוק של נקוטין דחוס כמו מרק אפונה ובאמצעו קצת גיא. כיביתי מיד את המזגן ופתחתי את כל החלונות ובערך כשהגענו לסינמה שיטי זה עבר. עכשיו דמיינו עוד 10 דקות של ציפייה בפקק חסר סיבה כדי להגיע לחניון של תנובה (ומה לעשות, אלמנט העייפות לא עזר) ונכנסתי כבר מוכן לקרב לתוך מרק בשר. נראה שכל החיב"ר1 עלו לרגל לתנובה הערב. פילסתי דרך בין ערסים ופרחות באולם ללא עישון של הטמפל-באר כדי למצוא את חברי בחדר הפנימי (יותר חשוך, יותר מעושן והרבה הרבה הרבה יותר רועש). אחרי רבע שעה שניסיתי לשאוג מעל המוסיקה חוויות מסקוטלנד פשוט הצטרדתי. אולי העשן גם עזר, ואולי העייפות, אבל התוצאה הסופית הייתה שפשוט ברחתי החוצה וחיכיתי לחבר'ה. אחרי עוד עמידה של 8 דקות בתור לכספומט ועוד 10 דקות בתור לשתיה הצטיידתי בהרבה שכנוע עצמי כדי להשאר לסרט בכל זאת. אני שמח שעשיתי את זה כי הסרט היה טוב, אבל ריח הסיגריות מהחולצה שלי וכאב הגרון שלא עזב פשוט הצליחו למחוק את הכיף המועט של הערב ולמחוק בזריזות את מעט הזכרונות הטובים שעוד צפו לי בראש. חזרתי לאוטו וקרעתי מעלי את החולצה בכזו נמרצות שכמעט וקרעתי לי את מסגרת הסיליקון היקרה של המשקפיים איתה, ופשוט נהגתי הביתה בחצי גום ערוף. לא יכולתי לסבול את זה יותר. בסוף גם לא יצא לי לדבר עם החברים והייתי מצוברח מעייפות, סיגריות וחווית קניון מגעילה. למה אנשים רואים במקום הזה מרכז בילויים, לאלוהים פתרונים. החברה פשוט רצו לשתות גינס לפני הסרט. לגיטימי. אבל ליד אף קולנוע נורמאלי אחר באיזור לא מוצאים גינס. קונספירציה? התוצאה של הערב היתה שוב שינה מחורבנת, כעס על הסיגריות, כעס על תנובה והקנניון שלהם, כעס על הטמפל והכי גרוע כעס על החברים שלי שבחרו מקום שידוע להם שאני שונא אישית, וספיציפית את אמבט הסיגריות הזה במרכזו. אף אחד מהם לא מעשן מלבד גיא הרי. עכשיו אני בכלל מרגיש כמו האידיוט האחרון בכנען שסובל מסיגריות… אפילו למפגשי טעימות היין "הפקק" של שי הפסקתי לבוא בגלל העשן.

ולמרות כל מסכת ההתעללויות הנ"ל (זו הייתה רק ההקדמה), אני לא בטוח שאני בעד חוק נגד עישון. חוקים נועדו להגן על הפרט וזכויותיו. זכותי לסביבה נטולת עשן וזכותו של המעשן לעשן. מי יחליט אם זכותו של האחד חשובה משל האחר? זכותי לא לתת לגיא ושאר חברי המעשנים יותר טרמפ. המכונית היא רכושי הפרטי וספיציפית קופסה על מערכת איוורור סגורה שאני מבלה בה יותר מדי שעות ביום. קצת סיגריות שנכנסות לפילטרים של המזגן ויש לי סירחון לחודשים שקשה לנקות משם, ואני שונא גם ריחות מלאכותיים של פחיות ועצים שאמורים לספוג עשן מהאוטו אז הם לא אופציה – למשל גם הפריעו לי אנשים בשתי טיסות שונות בטיול שהתיישבו לידי עם פצצת אפטרשייב שחנקה אותי קליל (החלפתי עם גיא, לא נראה שזה הפריע לו כמוני). מה גורם לאנשים לרצות להסריח את הסביבה בשם הזכויות שלהם?

אבל זו הנקודה – זכותם. זכותם של המעשנים לפגוע בגוף שלהם עד מחרתיים, אבל עד שלא יצאו מחקרים חד משמעיים על הסכנות שבעישון אי אפשר לטעון במדינות שונות על זכותי לאוויר נקי. הפתרון של הקפיטליסט או הליברטאר המצוי הם כמובן השוק החופשי – אם יש דרישה לפאבים ללא עישון – מישהוא כבר יקים אחד, לא? בינתיים אנשים לא מעשנים סיגלו לעצמם כבר אורח חיים שהעשן לא חייב לשחק בו תפקיד, פשוט לא הולכים לפאבים. אחרי זה פלא שאין לקוחות כשפאב אחד בתל אביב ניסה לרוץ עם "ללא עישון" בתור הגימיק – זה פשוט הרג אותו, כי לא-מעשנים כבר היו אולי אלרגיים לכל החוויה של פאב או שהשיווק לא הספיק, או לפי מה ששמעתי – בעלי הפאב פשוט ניהלו שם עסק גרוע וציפו שהעובדה שהעישון אסור תהיה מספיקה בשביל לגרום למקום להחזיק את עצמו. אדיוטים.

אבל אנחנו לא במדינה ליברטארית, אנחנו תחת ממשל שמתיימר להיות סוציאלי. חוקים נגד עישון קיימים, ובתאוריה זכויות העישון אמורות להיות שניות אחרי זכות הלא מעשנים. גם בארצות הברית שבה חירויות הפרט נחשבו פעם למקודשות ברשימת התוספות לחוקה, ומאוגדות במגילת זכויות האזרח, גם שם יצאו חוקים (אף כי מקומיים ולא פדראליים) למניעת העישון במקומות מסוימים. כמור שיש לממשלה המקומית מה להגיד על לקיחת חרויות מסוימות ממעשנים למען אותו מושג מעורפל ובעייתי שנקרא "טובת הציבור" – משהו שאף רשות חוק עוד לא הגדירה באופן מספיק חד מעולם.

ועכשיו פרט הציבור הקטן שכותב שורות אלו מבולבל. מצד אחד אין שונא סיגריות גדול ממנו. במיוחד אחרי אתמול בלילה, במיוחד אחרי שבועיים בבריטניה שהראו שאפשר בהחלט גם אחרת אוויר נקי ווליום נורמאלי בהחלט יכולים עדיין לשמור על אווירה שמחה וכיפית ולא להבריח מעשנים. מצד שני החוק הזה לוקח זכויות מאנשים וממילא לא מכובד ע"י רוב בעלי העסקים, כמעט בגדר "גזרה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה" – לפחות הציבור הישראלי כך נראה. מה דעתכם? מדינה עם נטיות סוציאליות אמיתיות ולא מדומות צריכה היתה מזמן להסיק שעישון וזיהום אוויר פוגעים בטווח הארוך בקופת המדינה בצורת מערכת הבריאות שמטפלת בתוצאות של הנזקים שנים אחרי ואוכפת חוקים ומעלה מיסים היסטריים על טבק. מצד שני מדינה קפיטליסטית היתה פשוט מבטלת את חוק הבריאות הממלכתי. באיזה כיוון צועדת מדינתנו האופורטוניסטית? אני חושב שהכיוון ברור אבל לא טוב :-(

-------
  1. חולון, יפו, בת-ים, ראשון[^]