מתנות לאנשים שיש להם כבר הכל אבל מתים לעוד גאדג'ט

אבא שלי אוהב לשלוח לי URLים בדואר. אתם מכירים איך זה הולך… לפעמים הגאדג'טים המוזרים האלו מצחיקים נורא. האמכר-שלמר מוכרים פיצ'יפקעס בסגנון הזה יותר מ100 שנה לפני השארפר אימאג'… תקלטו: מכשיר שמייצר בלוק קרח יבש בדקה בתנאי שטח (בטריה של אוטו?), רק חסר שיכתבו שהוא "שובר את הקרח במסיבות"…

יקב שלם במכשיר בייתי אחד – יסחט, יתסיס, יפקח לך על התסיסה ורמת הסוכר, יישן לך את היין בטמפרטורה הנכונה וישלח את כל הנתונים לPC שלך בWIFI כדי שתוכל לעקוב אחרי התהליך עם גראפים יפים ובסופו תקבל בערך 24 בקבוקים תוצרת בית אחרי שנה. מגיע עם חבית אלון, 48 בקבוקים למילוי וענבים כתושים מוקפאים מעמק הנאפה כדי להתחיל מהנאגלה הראשונה עם ענבי איכות. הגדרה חדשה למיקרו-יקב…

מכאן יש רק לרדת… פטפון שמתרגם ישירות לMP3, רובוט שמנקה עלים מהמרזב, מכשיר ניקוי באדים לרצפות (זה למשל משהו שאני באמת צריך אצלי…), יש אנשים שממציאים ומייצרים את כל הדברים החמודים האלו, נשמע שיש להם עבודה כיפית :-)

סקוטלנד 01 – הביקור אצל המלך ג'יימס, ברכה, ובית הקברות הראשון שלנו

פוסט ראשון בסדרת סיפורי הרפתקאות מסקוטלנד. למי שירצה לעקוב, הם יופיעו כולם בקטגוריה סקוטלנד אצלי בבלוג, הנה גם רסס. אני גם אתן להם כותרות פוסטים עם מספרים רצים למי שרוצה למצוא אותם בחיפוש ויזואלי קל. למי שהתחיל לקרוא אולי ביום עתידי כלשהוא ורוצה לחפש את הפוסט הראשון, כמו שאומרים באנגלית – הX מסמן את המקום :-)

דגל סקוטלנד

יצאתי מארץ הדגל הלבן והכחול והגעתי לכחול-לבן האמיתי. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר…

הגענו לנתב"ג לקראת 2 בבוקר. אחרי צ'ק-אין לא רציני באורכו מצאנו את עצמנו בדיוטי-פרי, צועדים כמובן בקו ישיר למדפי הסינגלים של המלך ג'יימס. מצד אחד משמח אותי שיש יותר מבחר סינגלים ואפילו נוסף ארון מיוחדים ויקרים (כולל בקבוקים של אלפי דולרים), ולאט לאט כובשים מדפי הסינגלים את הבלנדים, מצד שני – כמו שגילינו בכאב בהמשך – גם הודו וסין גילו לאחרונה את עולם הויסקי בגדול, והרבה דברים טובים ומוכרים הולכים להשתנות דראסטית ולא לטובה, גם במחיר ולצערנו גם בטעם. אבל על כך בהמשך.

בהגיענו שמחתי לגלות מערום מרשים מאוד של אהובנו, לגאבולין 16. היו כאן עליות וירידות במחיר השנה, כי בספטבר שעבר מצאתי אותו במחיר נהדר של $60 אחרי שנעדר ממדפי הדיוטי כשלוש שנים. במהלך השנה עלה מחירו ל75, 80 ואפילו $100, ועכשיו נפל חזרה ל$55. בהתחשב בעובדה שזה זול מהדיוטי הבריטי וזול בהרבה מקניה על אדמת סקוטלנד, מדובר בדיל לא נורמאלי. אבל כרגע זה לא הדבר שהכי כדאי לקנות שם. אני ממליץ על הגלן-אורד כרגע, מסיבות שיוסברו בהרחבה בהמשך סיפור הטיול. גיא לקח אחד ובדיעבד הסתבר שזה היה צעד נבון מאוד ובמחיר מעולה. אני שלחתי את ידי לתיק כדי לראות מה מתוך העשיריה הפותחת אני יכול למצוא על המדף. גיליתי למצער שאת הרשימה המודפסת הנ"ל שכחתי בבית ורצתי לחפש חיבור אינטרנט כלשהוא בטרמינל. מסתבר שמחלקים WIFI חינם, ויש גם מסופי דפדפנים בתוך הטרקלינים (שאין לי יותר כניסה אליהם למרות כרטיסי האשראי היפים שלי – קמצנים ישראכארט!), וכשניסיתי לתקתק חמש דקות על לאפטופ מצויד WIFI אצל סקאל אלקטרוניקה העיפו אותי משם למרות שלא היה אפילו לקוח אחד אחר שהתענין בלאפטופ בכל המחלקה (הלא קטנה!). מילא אני התנהגתי כמו ישראלי פוץ, אבל גם הם הגיבו בחוסר אדיבות, ומישהו יעשה הרבה כסף אם יקים לנוסעים פינת גלישה קטנה.

חזרתי עם רשימה חלקית, שמחתי לגלות את היילאנד פארק 18 שנה מתחבא לו ובמחיר לא נוראי של $95, לא היה שם מקאלן 18 אבל היו כמה מקאלנים מסדרת פיין אוק (כולל ה18 פיין אוק אבל זה לא מה שחיפשתי). לבסוף צירפתי אל ההילנד את המקאלן פיין אוק ללא ציון שנה, ביחד הם נמכרו ב$150 במחיר מבצע וזה היה סיפתח לא רע. שניהם אצלי כאן על המדף עוד לא פתוחים, ורשמי טעימות יבואו בהמשך. גיא הוסיף לגלן-אורד גם גלנליבט 18 שנה משובח שהספקתי לטעום, ספייסייד חביב ומשובח.

על הטיסה אין הרבה מה להכביר, בסחיפהול חיפשנו מה לעשות ב4 השעות של ההמתנה לטיסה לאדינברו, גילינו את פינות השינה הנחמדות שלהן, חלקן מאוד שקטות, אנשים מרגישים בטוחים מספיק להשאיר שם תיקים וללכת לאכול או לקניות בדיוטי. מצד אחד אני שמח על הרגשת הבטחון הזו שלא יגנבו לך את התיק, מצד שני אני לא מבין את החוצפה של לשמור לך שעות כך את כורסת השינה כשאחרים מתים לנמנם בה ומצאנו לא מעט אנשים שנאלצו לנמנם על הריצפה כשכורסאות שינה לא מעטות היו תפוסות ע"י תיקים ושקיות דיוטי פרי. מוזר.

בחנות האלכוהול שמחנו לגלות שכל המחירים בארץ יותר זולים, ונתקלנו בבקבוק יפהפה ומושך עיניים, פלאסק קלאסי עם טיפוגראפיה יפה שנותן לך הרגשה יוקרתית אבל עם מחיר סביר. "סינגלטון" לא היה שם מוכר לי והרחתי משהו שיווקי, אבל לקחתי ברושור כדי לברר בהמשך. האמת המרה עוד תתגלה בדרך. בינתיים גיליתי שאני יודע הולנדית! "טואלט שפועלת אוטומטיש". זה כמו עברית!

טואלט שפועלת אוטומטיש!

בהולנד לא הייתי, למרות שזו הטיסה השניה שלי דרכה לא יצאתי מהטרמינל, אבל הצחיק אותי לראות את ריבועי הדשא היפים מהאוויר. הולנד חרוצה באלפי תעלות, והפרות עוברות ממלבן דשא לשכנו (הירוק יותר) אם בגשר יעודי ואם בגשרים ניידים שהחוואים מציבים להן כשהדשא במלבן הנוכחי נגמר. מאוד מצחיק לראות את הסדר המופתי הזה. סקוטלנד לעומתה נראית מאוד שונה מהאוויר…

סקוטלנד מהאוויר

הנחיתה היתה נעימה ומהירה באדינברו. לצערנו מצאנו את התיק של גיא קרוע. ולא קרע קטן, קרע מספיק כדי שישפכו ממנו דברים החוצה. גיא בא נזעם לצעוק אבל צוות חמוד של שני אנשים פירקו את הכעס תוך דקות. הבטיח לנו הדייל שיתקנו או יחליפו לנו את התיק תוך ימים ספורים, תוך ששותפתו לדוכן כבר פצחה בשיחות על הופעות רוק בעקבות חולצת הזפלין של גיא. הטיפול בהמשך לצערינו לא היה לענין או באותה אדיבות, וגיא חזר לארץ עם תיק מודבק בדאקט טייפ, אבל העיקר זה שתוך דקות מצאנו את עצמנו כבר במגרש החניה של אוויס עם מפתחות ביד, אבל לא למכונית שהזמנו. האישור שהיה לנו ביד היה לפורד פונגוס 1.4 ליטר, אבל קיבלנו ווקסהול (יענו אופל) זאפירה 1.6, יש להניח שעל שם השחקנית ההונגריה הנודעת… ביני לביני החלטתי לגייר אותה, ולקרוא לה "ברכה" על שם ברכה צפירה. ברכה שלנו היתה שחורה ונאווה, זריזה וחטובה. מאוד נהנינו ממנה, למרות שעד שנהגתי בה חשבתי שאני שונא מיני-ואנים…

ברכה וגיא

באורח פלא גילינו שהחמודה הזו יותר חסכונית מחסכונית. מחירי הדלק בבריטניה הם כמו הרמה האירופית – זזים בין 91 ל107 פני לליטר (נגיד 8-9 ש"ח בגדול), אבל היעילות של המנוע וההילוכים הפיקו בסוף עלות שקלים לקילומטר יותר טובה מהסובארו החדשה שלי ומחירי הדלק הישראליים. זה אחרי שחשבתי ששדרוג למכונית חדשה עם גיר אוטומטי מודרני יפתור את הבעיות. לומדים… מאז שחזרתי נכנסתי למסלול הלא נכון רק פעמיים, אבל אני כל הזמן מחפש להחליף מהלכים בעצירות ברמזור, איך אני מתגעגע למהלכים!

אחרי שהתיישבתי בברכה, עשיתי שני סיבובים בחניון ולא ממש הרגשתי ביטחון על ביכולתי לנהוג בשמאל, יצאנו בכ"ז לכביש האמיתי (לבעלי הלב החלש – לא קרו לנו שום תאונות ואפילו לא שפשופים בכל המסע, רק שני כמעט-פאנצ'רים). בכבישים האלו כבר כיוונה אותנו חנה'לה. זה השם שאני נותן לכל מכשירי הGPS שיצא לי לנהוג איתם מזה כמה שנים כי אחרי הפעם שלישית ששמעתי את "מחשבת מסלול מחדש" התחלתי לשיר לה את "חנה'לה התבלבלה" מגבעת חלפון. אני שמח לבשר לכם שבניגוד לארצנו שבה כל הזמן השיפוצים משנים את פני העיר וכיווני הכבישים, המפות בדסטינייטור של אבי היו די מעודכנות. מלבד שני כבישים שלא היו על המפה, נראה שסקוטלנד לא ממש משפצרת כבישים מזה עשרות שנים. נראה שפשוט לא צריך. אנשים פשוט עובדים איפה שהם גרים, ובמשך שבועיים של טיול לא ראינו פקק אחד מלבד שעת השיא ביום האחרון באדינברו. כבישים מהירים קיימים שם רק במקומות מועטים, וטוב שכך.

חנה'לה כיוונה אותי בביטחון להיכן שחשבתי שהמלון נמצא אבל לא היה מלון… היה סופרמרקט. כשביררתי את כתובת המלון לא היה שם רחוב או מספר, רק שם של חווה. חיפוש של הכתובת הזו בגוגל ארץ העלה נ"צ שאותו העתקתי לפי סימנים ויזואליים אל חנה'לה אבל גוגל טעו. בשלב הזה נכנסתי לחנות לייד הסופר ושאלתי את בעלת המקום על אותה החווה, והיא כיוונה אותי בנפנופי ידיים בסגנון "תמשיך בכביש עד לתחתית הגבעה, שם יש פניה ימינה ליד בית הקברות, אתה נוסע ישר עוד חצי מייל ושם החווה לפניך". ואכן כך היה. "בית קברות" באירופה זה לא דבר רע, יש דשא יפה בכל מקום והרבה פחות אבן מדכאונות האבן הישראלית החשופה. בתי קברות רבים עוד פגשנו בדרך, עד שגיא הכניס את זה לרשימת החוקים שלו, שהוא עוד יספר לכם עליה בהמשך.

מלבד העובדה שניסיתי לפנות לנתיב שלא היה מיועד לי אבל הקהל האדיב קיבל את הטעות הקונטיננטאלית שלי בחיוך, והגענו אל החווה. במקום עדיין מגדלים גן ירק קטן אבל רוב המבנה הוסב לכדי בית ארוח, גן ילדים, ומסעדה גדולה ומרווחת עם המון חדרים חביבים בעיצובים נפרדים ושונים לכל חדר, באר עם גינס (שני ברזים – קר וקר מאוד!), תפריט טוב ולא יקר, וצוות המלצריות הכי יפות שנתקלנו בו מזה הרבה זמן. תרבות הטיפוח האובססיבית של הבריטים משפיעה על הסקוטיות, אבל הן פשוט מגיעות מהבית עם נתונים מדהימים. שאפו! המסעדה התגאתה בחתימות על הקירות של סלבריטאים שונים שאכלו בה, לצערי היחידי שזיהיתי היה אורי גלר שאכל שם בסוף התשעים. עשר שנים לא צבעו את הקיר, הסקוטים האלו…

המלון שלנו לעומת זאת שכן במבנה ליד. מלון אוטומאטי מצחיק עם צוות פיצפון שמתחזק אותו (אני מאמין שלא יותר מ4-5 אנשים על מלון של כ90-100 חדרים). זה היה מוטל במלוא הגדרתו, מיועד לשינה בלבד, עם שירותים ומקלחות משותפים במסדרון, אבל כאלו שנבנו מראש בשטאנץ פלאסטיק במפעל למלונות טרומיים שכאלו ומנקים את עצמם אוטומטית. העתיד כבר כאן אבל כמו אצל הטובים שבסופרי המד"ב – העתיד לא מושלם והרבה מהסבוניות לא עובדות :-) . מצחיק ומוזר אבל לא בלתי שמיש, והעלות הנמוכה ביותר שהיתה לנו בכל הטיול (£24.5 לחדר), אפילו פחות מאכסניית מטיילים שישנו בה לילה אחד (15 פונד לאיש). הדסק מאויש בכניסה ע"י איש נחמד עד 11 בלילה, איש שאפילו השאיל לנו ממיר לשקעים בריטיים ואמר שנוכל להחזיר אותו בסוף הטיול כי הזמנו שם מקום גם ללילה האחרון לפני הטיסה. הממיר הנ"ל עולה כ15 שקלים בחנות אלקטרוניקה בתוך בריטניה או 60-80 ש"ח בשדה התעופה. ראו הוזהרתם!

וזה היה היום הראשון… חימום הקנה. הימים הבאים עמוסים הרפתקאות, היכונו היכונו! :-)

חוק אי-עישון במסעדות – רע אבל נכון?

שחר שמש כתבעל חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו, ושמתי לב שלא טיפלתי אף פעם בנושא פה ברצינות. התחלתי לכתוב על זה לפני שבועיים ומשהו אבל אז יצאנו לטיול, והפוסט נדחה. אחרי השבועיים האחרונים ואתמול בערב בפרט אני מרגיש עוד יותר חסר אונים בנושא.

יש דברים בודדים שמפריעים לי במגע עם אנשים. עילגות זה אחד. השני הוא מה שאני קורה "טמטום מרצון", אחרי כן חוסר יושר, ואיפשהוא במקום כבוד ברשימה הזו (אין בה כבוד, ואין סדר הכרחי) ריחות מגעילים של סיגריות ובשמים… ואני חושב שלדבר האחרון הזה יש לי הכי פחות סבלנות. סף הגועל שלי מריח הוא די נמוך. חברים שלי העידו שהם כבר ראו אותי יושב בפאבים מעושנים איתם וסובל בשקט אבל לרוב מדובר במצבים מאווררים ביותר, או שממש ממש בא לי לשבת איתם. אתמול למשל, אני עדיין בעייפות מלילה של שדות תעופה ויום של שינה טרופה וקצרה. בערב התאים לי ללכת לישון מוקדם או לפגוש את החברים בשקט בבית. במקום זה נפגשנו לסרט בקולנוע תנובה (הידוע גם בכינויו "סינמה שיטי"). קומפלקס מכוער, המוני ומעצבן שכבר כתבתי עליו בעבר. הפעם להפתעתי, מלבד מסך לא הכי גדול, הייתה לי דווקא חוויה מצוינת באולם הקולנוע עצמו. המסך היה מספיק גדול, הכסא כמעט מספיק מרווח, הרגליים לא צפופות מקדימה, הסאונד טוב… הדבר היחידי שדפק לי ברצף את כל הערב היה צחנת סיגריות מתמשכת ועקשנית שעלתה ממני עצמי.

עכשיו שתבינו, הייתי עכשיו שבועיים בחו"ל, במדינה שבה החוק נאכף. מעט רגעי עשן הסיגריות שליחכו לי את קצה האף היו אולי אדם או שניים מחוץ לפאב או המסעדה, אבל בפנים אוויר טוב, מוסיקה טובה בווליום שאפשר לדבר בו בשקט ובכיף והאווירה נהדרת, אנשים עדיין נהנים מאוד למרות שחלקם יוצא החוצה לעשן (ועוד יש על הטבק מיסים כבדים במיוחד, סיגריות עולות פי 3-4 מאשר בארץ!). שבועיים חלומיים. אפילו גיא לא עישן, ולצערי אתמול גיליתי שזה רק מתוך התחשבות בי ולא מרצון להפסיק. ההתקפה על מערכת הנשימה שלי התחילה כשאספתי אותו לקולנוע ולאוטו נכנס בלוק של נקוטין דחוס כמו מרק אפונה ובאמצעו קצת גיא. כיביתי מיד את המזגן ופתחתי את כל החלונות ובערך כשהגענו לסינמה שיטי זה עבר. עכשיו דמיינו עוד 10 דקות של ציפייה בפקק חסר סיבה כדי להגיע לחניון של תנובה (ומה לעשות, אלמנט העייפות לא עזר) ונכנסתי כבר מוכן לקרב לתוך מרק בשר. נראה שכל החיב"ר1 עלו לרגל לתנובה הערב. פילסתי דרך בין ערסים ופרחות באולם ללא עישון של הטמפל-באר כדי למצוא את חברי בחדר הפנימי (יותר חשוך, יותר מעושן והרבה הרבה הרבה יותר רועש). אחרי רבע שעה שניסיתי לשאוג מעל המוסיקה חוויות מסקוטלנד פשוט הצטרדתי. אולי העשן גם עזר, ואולי העייפות, אבל התוצאה הסופית הייתה שפשוט ברחתי החוצה וחיכיתי לחבר'ה. אחרי עוד עמידה של 8 דקות בתור לכספומט ועוד 10 דקות בתור לשתיה הצטיידתי בהרבה שכנוע עצמי כדי להשאר לסרט בכל זאת. אני שמח שעשיתי את זה כי הסרט היה טוב, אבל ריח הסיגריות מהחולצה שלי וכאב הגרון שלא עזב פשוט הצליחו למחוק את הכיף המועט של הערב ולמחוק בזריזות את מעט הזכרונות הטובים שעוד צפו לי בראש. חזרתי לאוטו וקרעתי מעלי את החולצה בכזו נמרצות שכמעט וקרעתי לי את מסגרת הסיליקון היקרה של המשקפיים איתה, ופשוט נהגתי הביתה בחצי גום ערוף. לא יכולתי לסבול את זה יותר. בסוף גם לא יצא לי לדבר עם החברים והייתי מצוברח מעייפות, סיגריות וחווית קניון מגעילה. למה אנשים רואים במקום הזה מרכז בילויים, לאלוהים פתרונים. החברה פשוט רצו לשתות גינס לפני הסרט. לגיטימי. אבל ליד אף קולנוע נורמאלי אחר באיזור לא מוצאים גינס. קונספירציה? התוצאה של הערב היתה שוב שינה מחורבנת, כעס על הסיגריות, כעס על תנובה והקנניון שלהם, כעס על הטמפל והכי גרוע כעס על החברים שלי שבחרו מקום שידוע להם שאני שונא אישית, וספיציפית את אמבט הסיגריות הזה במרכזו. אף אחד מהם לא מעשן מלבד גיא הרי. עכשיו אני בכלל מרגיש כמו האידיוט האחרון בכנען שסובל מסיגריות… אפילו למפגשי טעימות היין "הפקק" של שי הפסקתי לבוא בגלל העשן.

ולמרות כל מסכת ההתעללויות הנ"ל (זו הייתה רק ההקדמה), אני לא בטוח שאני בעד חוק נגד עישון. חוקים נועדו להגן על הפרט וזכויותיו. זכותי לסביבה נטולת עשן וזכותו של המעשן לעשן. מי יחליט אם זכותו של האחד חשובה משל האחר? זכותי לא לתת לגיא ושאר חברי המעשנים יותר טרמפ. המכונית היא רכושי הפרטי וספיציפית קופסה על מערכת איוורור סגורה שאני מבלה בה יותר מדי שעות ביום. קצת סיגריות שנכנסות לפילטרים של המזגן ויש לי סירחון לחודשים שקשה לנקות משם, ואני שונא גם ריחות מלאכותיים של פחיות ועצים שאמורים לספוג עשן מהאוטו אז הם לא אופציה – למשל גם הפריעו לי אנשים בשתי טיסות שונות בטיול שהתיישבו לידי עם פצצת אפטרשייב שחנקה אותי קליל (החלפתי עם גיא, לא נראה שזה הפריע לו כמוני). מה גורם לאנשים לרצות להסריח את הסביבה בשם הזכויות שלהם?

אבל זו הנקודה – זכותם. זכותם של המעשנים לפגוע בגוף שלהם עד מחרתיים, אבל עד שלא יצאו מחקרים חד משמעיים על הסכנות שבעישון אי אפשר לטעון במדינות שונות על זכותי לאוויר נקי. הפתרון של הקפיטליסט או הליברטאר המצוי הם כמובן השוק החופשי – אם יש דרישה לפאבים ללא עישון – מישהוא כבר יקים אחד, לא? בינתיים אנשים לא מעשנים סיגלו לעצמם כבר אורח חיים שהעשן לא חייב לשחק בו תפקיד, פשוט לא הולכים לפאבים. אחרי זה פלא שאין לקוחות כשפאב אחד בתל אביב ניסה לרוץ עם "ללא עישון" בתור הגימיק – זה פשוט הרג אותו, כי לא-מעשנים כבר היו אולי אלרגיים לכל החוויה של פאב או שהשיווק לא הספיק, או לפי מה ששמעתי – בעלי הפאב פשוט ניהלו שם עסק גרוע וציפו שהעובדה שהעישון אסור תהיה מספיקה בשביל לגרום למקום להחזיק את עצמו. אדיוטים.

אבל אנחנו לא במדינה ליברטארית, אנחנו תחת ממשל שמתיימר להיות סוציאלי. חוקים נגד עישון קיימים, ובתאוריה זכויות העישון אמורות להיות שניות אחרי זכות הלא מעשנים. גם בארצות הברית שבה חירויות הפרט נחשבו פעם למקודשות ברשימת התוספות לחוקה, ומאוגדות במגילת זכויות האזרח, גם שם יצאו חוקים (אף כי מקומיים ולא פדראליים) למניעת העישון במקומות מסוימים. כמור שיש לממשלה המקומית מה להגיד על לקיחת חרויות מסוימות ממעשנים למען אותו מושג מעורפל ובעייתי שנקרא "טובת הציבור" – משהו שאף רשות חוק עוד לא הגדירה באופן מספיק חד מעולם.

ועכשיו פרט הציבור הקטן שכותב שורות אלו מבולבל. מצד אחד אין שונא סיגריות גדול ממנו. במיוחד אחרי אתמול בלילה, במיוחד אחרי שבועיים בבריטניה שהראו שאפשר בהחלט גם אחרת אוויר נקי ווליום נורמאלי בהחלט יכולים עדיין לשמור על אווירה שמחה וכיפית ולא להבריח מעשנים. מצד שני החוק הזה לוקח זכויות מאנשים וממילא לא מכובד ע"י רוב בעלי העסקים, כמעט בגדר "גזרה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה" – לפחות הציבור הישראלי כך נראה. מה דעתכם? מדינה עם נטיות סוציאליות אמיתיות ולא מדומות צריכה היתה מזמן להסיק שעישון וזיהום אוויר פוגעים בטווח הארוך בקופת המדינה בצורת מערכת הבריאות שמטפלת בתוצאות של הנזקים שנים אחרי ואוכפת חוקים ומעלה מיסים היסטריים על טבק. מצד שני מדינה קפיטליסטית היתה פשוט מבטלת את חוק הבריאות הממלכתי. באיזה כיוון צועדת מדינתנו האופורטוניסטית? אני חושב שהכיוון ברור אבל לא טוב :-(

-------
  1. חולון, יפו, בת-ים, ראשון[^]

אדמת איילה הקדושה

איפה עוד בעולם מבעירים דברים קדושים? אני לא מדבר על קטורת בכנסיות, אני מדבר על המקבילה של להעלות את ספר הסידור או תהילים באש בגלל שהוא קדוש. אולי זה קורה בוויקה או במסורות של הלוויות ויקינגיות, אבל כאן באיילה חומר הבערה הקדוש (לחובבי ויסקי) הוא האדמה עליה אנחנו דורכים. הכבול הגמיש הזה הוא לא בוץ מת, אלא אלפי שנים של צמחים נרקבים דחוסים בשכבות. יש לו ריח אחר מהבוץ שאתם מכירים מהמילואים, יש לו טקסטורה אחרת מהבוץ של החורף במושבים. תחשבו יותר דומה לאדמת הכבול באיזור אגמון החולה, רק שכאן הכבול מכיל אצות שנשטפות לחוף, תפרחות של heather שאני לא סגור מה שמה בעברית, וצמחים מקומיים אחרים, שמעניקים טעם עשן שונה ומעניין, יוד מהאצות, מלח מהים, ושנים (אלפי שנים!) של דה-קומפוזיציה ורה-קומפוזיציה, ואלוהים יודעת מה…

כששורות אלו נכתבות ביום רביעי, אני יכול רק לדמיין. כשהן מתפרסמות ביום ראשון של שבוע אחרי אנחנו בערך יממה אחרי שנחתנו על אדמת איילה, ואולי הספקנו לתפוס הופעת ג'אז ובוודאי כבר ביקרנו לפחות בשתיים משלושת המזקקות של דרום האי, הנחשבות אולי למעושנות בעולם (עד שתיפתח פורט שארלוט שכתבתי עליה בעבר). לגוולין הוא האריסטוקראטי שבמאלטים, לפרואייג כנראה המעושן והפרוע בינהם כמו קומזיץ על החוף, וארדבג גם הוא פשרה מצוינת בין השניים. כמה מהבקבוקים שמיוצרים כאן באופן סדרתי מגיעים פעם אחר פעם לראש רשימת מצעד המאלטים של כל הזמנים. הנה העשיריה הפותחת, לפי דירוג ויסקי מגאזין:

10 Longmorn 25 year old 45%
9 The Macallan 30 Year Old 43%
8 The Macallan 50 Year Old Millennium 43%
7 Lagavulin 16 Year Old 43%
6 Macallan Gran Reserva 18 Year Old 43%
5 Ardbeg Provenance 55.8%
4 Highland Park 18 year old 40%
3 Springbank 35 year old 46%
2 Talisker 20 year old 58.8%
1 The Macallan 18 year old 43%

את הלגאוולין יש לי כמובן בבית, ומשאר הרשימה ננסה כמובן לטעום או להשיג :-)
גם יצא לנו לבקר ברב המזקקות ברשימה הנ"ל. רשמים כשנחזור! :-)

הנה, אבנר, במיוחד בשבילך!

קיבלתי תלונות שאני לא מעדכן מספיק.

א. קפוץ לי.

ב. הנה סיפור אורנג' קטן להתחיל איתו את השבוע…

פעם פעם חשבתי שדור שלישי זה מגניב. זה היה בדצמבר 2005 ולקחתי לשבוע נוקיה 6680, אבל האיטיות והבאגים של הסימביאן הביאו לי את החורפה וביטלתי את העסקה. לפני שבועיים גיליתי שאני ממשיך לשלם חבילת גלישה חודשית לדור שלישי למרות שאין לי מכשיר מתאים ולמרות שדרשתי לא להשתייך לאחת עוד כשקניתי את המכשיר. שיחה לאורנג' סדרה את זה מאוד מהר (למרות שבאמצע ניסו למכור לי חבילת GPRS למרות שברור שאינני גולש) ואכן השבוע קיבלתי זיכוי בחשבון החדש. זיכוי של 425 ש"ח, בלי ריבית. שאלתי אותם מה נהיה ואמרו לי שזה מה שיש, אבל לא ניסיתי להתווכח, כי היה שם ענין אחר. החשבון הגיע בדואר רשום ואילץ אותי לכתת רגלי לדואר, ואז בתוכו מצאתי גם הודעה חביבה שהודיעה לי כי "מחיר שליחת SMS עודכן ל39אג' פלוס מע"ם". לא "התייקר" או "הוזל" אלא "עודכן". במקרה אני זוכר שהוא עלה קודם 3 אגורות פחות. כסף פיצי אבל מה אכפת לי לשאול מה הסיפור?

– "למה התייקר?"
– "זו פעם ראשונה שאורנג' מייקרת!"
– "אבל למה? הרי העלויות השוליות של הפעלת הרשת שלכם יורדות כל הזמן!"
– "אדוני תאמין לי שאנחנו אף פעם לא מעלים. תבדוק אצל סלקום ופלאפון כל הזמן מעלים!"
– "אבל אני לא לקוח שלהם, אני לקוח שלכם. אם את אומרת לי שהם כל הזמן מעלים ולכן לכם מגיע אז את אומרת שאתם קארטל…"
– "חס וחלילה אדוני אנחנו לא קארטל!"
– "אז חזרה לשאלה המקורית שלי – למה עלה המחיר?"
– "אני יכולה להציע לך חבילת SMS במחיר מיוחד ואז זה יהיה לך יותר זול, רק 20 אג' ומע"ם למשלוחה"
– "כן, אבל כמה קבוע לחודש"
– "רק 9.90…"
(חישבנו ויצא שאני משלם בקושי שני שקלים פחות על כמות הSMS הממוצעת שלי)
– "אבל זה עדיין יהיה מאוד יקר"
– "לא נכון אדוני! זה מאוד זול"
– "כשאני שולח SMS זה 100 בייט בממוצע, נגיד 1000 ביט בעיגול למעלה, חד פעמי. כשאני מדבר איתך זמן אוויר זה 1500 ביט לכל שניה."
– "אדוני, אבל זה יקר!"
– "לא, זה עולה לכם פחות משבריר אגורה אבל אתם לוקחים לי כמו שיחת אוויר של 5 דקות שלמות. אתם…."
– "ממש לא! ממש לא!"
– "אני משלם 79 אגורות ומע"ם ל10 דקות שיחה, או 39 אגורות ומע"ם לSMS של 15 מילים. זה הגיוני?"
– "אבל אדוני, זה המחיר, וכל הרשתות מעלות…"
– "אבל אני לא לקוח של כל הרשתות, אני לקוח שלכם!"

וככה זה המשיך, בסוף לקחתי את ה"חבילת SMS" למרות שהיא לא ממש מוזילה, לפחות אחשוב פחות לפני כל SMS.

תאמינו לי, קהל המסמסים אוכל אותה בגדול לדעתי. מצד שני זו קונספירציה כלל עולמית של כל המפעילים הסלולאריים… אז מי אנחנו אזובי בקיר שנוציא מהם הנחה אמיתית?

לינקים (כן, קורה לי מדי פעם) וקצת על הכעס על רמאים

קודם כל התוספת החדשה לרשימת הקומיקסים האהובים עלי:
Sudo Sandwich
אחרי זה, שני מאמרים מ"מחקר בלתי סביר": למה כנסיות מסוכנות לבריאות, ועל הטוקסינים שבויסקי.

סגרתי הרגע בעצבים את הטלוויזיה (למה בכלל פתחתי?!). אודטה מארחת נומרולוגית. לא עוברות שני רגעים מרגע שהיא פתחה את הפה וערבבה בין נומרולוגיה פיתגורית למיסטיקה של גימטריה עברית, היא מסבירה שבנומרולוגיה אין עשרות ומאות אלא הכל ביחידות (כמה נוח שדווקא בבסיס 10!) אבל לפי הגימטריה, וממשיכה לעשות "מפה" (מה זה, אסטרולוגיה?) לאסתי זקהיים לפי יום ההולדת… האזרחי! תגידו, אם אני מגלה שביום ההולדת העברי שלי יש לי מזל הפוך מאשר בתאריך הלועזי, מאיזה נקב בראשה של הנומרולוגית אני תובע את החזר הכסף?

למה נותנים לשרלטנים האלו זמן אוויר בטלוויזיה? למה נומרולוגית אצל אודטה, קוראי מחשבות אצל יורם גאון ואורי גלר בפריים טיים? קוסם שטוען לכוחות על טבעיים מגעיל לי את הנשמה. יבדלו לטובה כריס איינג'ל ונמרוד הראל. אתה יכול לעבוד על הקהל, והוא ישמח להדהם, אבל למה לתת לזה את הכותרת העל טבעית? זה מאוד מעליב לאינטיליגנציה שלי כצופה, וזה מפחית בעיני מכשרונו של הקוסם – להגיד שאיזה כוח עליון או טריק על-טבעי מסייע לו לעשות דברים כאלו בקלות למרות שבעצם מדובר בתחבולה מתוחכמת ומשוכללת פרי מוחו וזריזות ידיו שמרשימה אותי הרבה יותר.