מיה בר – ויסקי הוא עוד סיבה לעלות לבירה

נראה שטראנטינו אהוב על בעלי בארים בארץ, אחרי "טראנטינו" בת"א ו"האטורי האנזו" בהרצליה (ויש אולי אחרים) נפתח לאחרונה בר בשם מיה (על שם מיה וואלס מפאלפ פיקשן) בירושלים. אני מספר לכם עליו עוד להפני שיצא לי לבקר שם בעצמי כי יש שם עכשיו חודש ויסקי שכדאי לכם לדעת עליו מראש ולא רק לקרוא ביקורת אחרי, וגם כי הוא הוקם ע"י אחיה של ידידה ירושלמית, שהלשינה לי על חודש הויסקי הנ"ל.

מהצצה בתפריט, מגוון הבירות והסינגלים המתרחב נראה שמנסה להפוך את המיה ל"נורמה ×’'ין של ירושלים", ואני מברך על הכיוון ומאחל להם המון הצלחה. יש להם הופעות חיות אבל נראה שהם מפרסמים מי ומתי רק באינטרנט הפרטי של בוקפייס, אז אם יש שם משהו מעניין, אני מקווה שמישהו יכול לספר לי גם 🙂

בנוסף הם מעבירים במקום הדרכות אלכוהול, קורסי ברמנים וערבי טעימות יין (עם ג'סי בודק) או ויסקי וכולי.

לגבי חודש הויסקי, הנה מה שמספר בעל הבית:

כל שבוע מוקדש לאזור אחר בעולם:
• השבוע האירי (נגמר היום – ×¢.א.)
• שבוע הסקוטש
• השבוע האמריקאי – Yes We Can!
• שבוע הסינגל מאלט הסקוטי

לא, לא תצטרכו לפרוע את קרן הפנסיה שלכם בשביל זה. כל החודש 10% על כל מה שחום ומתחיל ב ו'.
כל שבוע 20% על האזור הארץ הנבחרת (לא ישראל)

כל יום שני תקבלו את ויסקי השבוע בחצי מחיר (בעיקר כי בא לנו לראות גם אתכם שיכורים)

בימי שלישי נעשה טעימות מודרכות על הבר.

וצפויות הופעות מושקעות במיוחד.

מיה בר, רחוב הלל 18 ירושלים. אני מתאר לי שאקפוץ באיזור שבוע הסינגלים, או אם אשמע על הופעה טובה במיוחד (רמז לבעלי הבוקפייס שם בחוץ).

איפה הויסקי, איפה? (אלכוהול, וובשתיימאפס ותוכנה חופשית)

סורטר/היילנדר שאל אותי לפני שבוע איפה פוסטים חדשים בנושא ויסקי. האמת שכל עוד גיא סובל כרגע מכאבים אחרי שתיה ושי עסוק, לא נשאר לי הרבה עם מי לשתות (ואני לא שותה לבד) וכיון שאין לי קשרים בתעשיה, לא מזמינים אותי לשתות בבית השגריר…

אז אחוז ויסקי נמוך בדם גורם לכך שאני לא כותב עליו מספיק, לא גמרתי אפילו את סיפור הטיול מספטמבר שעבר, פארש שכמותי. אם ככה, אני קם ומנסה להוזיז משהו! כבר הרבה זמן דיברתי שאני רוצה להקים ויקי לענייני ויסקי, בינתיים גיא התייאש ופתח לבד עמוד בבלוג, ובמקום אחר גיליתי את אתר אלכופדיה עם אגף הויסקי שלו שבהתחלה לא אהבתי את תנאי השימוש שלו, אבל משיחה טובה עם בעל האתר אורי מגן, הבנתי שזה נבע מחוסר נסיון ולא מכוונה רעה, אז הצעתי לו עזרה לשפר את ניסוח וכוונות תנאי השימוש וההגנה על הפרטיות, ולהכריז כי כל תוכן האתר תחת CC-by-nc או אולי CC-by-nc-sa ואז ארגיש איתו הרבה יותר טוב. עדכונים יבואו.

אז נפתרה ×”"בעיה"? לא לגמרי. דיברתי עם הגברת הראשונה של הויסקי באינטרנט הישראלי והבנתי שיש עוד מה לעשות: ראשית האלכופדיה מיועדת יותר לריכוז מידע עובדתי (ויקיפדיה-סטייל), ועוד לא ברור אם יכנסו לשם בברכה דעות ורשמי טעימות אישיים. שנית, Islay רואה בחזונה דברים הרבה יותר מאורגנים וקלים לחיפוש חכם מאשר ויקי ואופיו האנארכיסטי, אנחנו רוצים לחפש פתרון שיאפשר לנו לבנות מאגר ציבורי של רשמי טעימות של אנשים, כאשר כל "כרטיס" במאגר יכיל את פרטי הבקבוק (מזקקה, שנה, הוצאה, וכולי), את שם הטועם, תאריך הטעימה (אם חוזרים למאלט אחרי שנים ומגלים משהו אחר, חשוב לציין, ושווה גם לשמור טעימות ישנות), התרשמות כללית בכתב, ציון בארבע קטגוריות של ריח, טעם, איזון וסיומת (בדומה לספר "תנך הויסקי" של ×’'ים מאריי) ולמי שממש רוצה להשקיע, אולי גם לכלול בטופס גם ציונים ל12 המוטיבים מגלגל הטעמים, בדומה לפרויקט ויסקי אנליסט ומקומות אחרים. המוטיבים הם: Body (Light-Heavy), Sweetness (Dry-Sweet), Smoky (Peaty), Medicinal (Salty), Feinty (Sulphury), Honey (Vanilla), Spicy (Woody), Winey (Sherry), Nutty (Oaky-Creamy), Malty (Cerealy), Fruity (Estery) and Floral (Herbal). ההסבר המלא כאן. את הגראפים הגיקיים שמייצר כל מאלט אפשר למצוא פה ושם, למשל בחוברת הטעימות שקיבלנו בסיור במקאלאן. אין לי מושג למה מעגל בדיוק,אולי ×–×” נובע מגלגל הטעמים הישן שמזכיר גלגלי טעמים של ייננים, יצרני גבינה, קפה, בשמים וכולי. נא להזהר מהתמכרות יתר לגרפים וטבלאות, נראה שהאיש מהלינק הקודם הלך קצת רחוק מדי כשבנה טבלה מחזורית של קינוחים 🙂

אחרי שיש לנו צרור כרטיסי טעימה, אנחנו רוצים לרכז תגובות בטקסט חופשי מהקהל, שיוכל להגיב לטעימה ספיציפית, או לכלל הטעימות של בקבוק מסוים, או לקטגוריה שלמה של טעימות כמו מזקקה. כלומר צריך להיות כאן עץ מעניין של מידע, הירארכיות מרובות, ואולי דברים אחרים שלא חשבתי עליהם. טיול של משתמש באתר יכול להיות ניווט לתוך בקבוק בצורות כאלו:

ארץ: סקוטלנד > איזור: איילה > מזקקה: לגאבולין > הוצאה: חוזק חבית 12 שנה (וכאן ימצאו כל הטעימות)
ארץ: ארה"ב > סוג: טנסי ויסקי > מזקקה: ג'ק דניאלס > הוצאה: ג'נטלמן ג'ק (כנ"ל)
טועם: גיא > מזקקה: טמנאבולין > הוצאה: 30 שנה במהדורה מוגבלת (וכולי, אני חושב שהבנתם)

וכך אפשר יהיה למצוא בקבוקים לפי ציונים, לעקוב אחרי טועם מסוים באתר, או לבקש בקבוקים אחרים דומים בסגנון ובטעם לפי מתאם הטעמים, כמו אותו ויסקי אנאלייזר לעיל.

נשמע לי כמו פרויקט של יומיים שלושה בג'אנגו או בדרופאל, לא? 🙂

בקיצור אני וIslay לא לגמרי סגורים מאיפה להתחיל, אם צריך ללכת לבנות כזו מפלצת (לא מצאתי אחת מוכנה בינתיים) או להסתפק במערכת חלקית על בסיס משהו כמו וורדפרס עם תוספי אתר ביקורת כו אחד מאילו: 1 2 3 4 5 – כמו שאתם רואים, ×–×” סלט שקשה לנו להחליט על מה לבנות.

שנינו לא מפתחי אתרים, היינו רוצים רעיונות לגבי איזו פלאטפורמה תתאים כדי להתחיל לבנות עליה, וכמובן שאני מעדיף פתרון של תוכנה חופשית מההתחלה עד הסוף.

lazyweb יקרה, מה אתם מציעים? 🙂

באלטיקה וג'ורג' קארלין

גיא ורועי המליצו, אז קניתי לי שלושה בקבוקים כדי להבין מה הסיפור. שתיתי אותם באירועים שונים בחודש האחרון ולא בישיבה אחת כמובן…

את הבאלטיקה 4 טעמתי עם פרק מותח של "דקסטר". מדובר במשהו בין דארק-אייל ורד-אייל לא מריר מדי, הזכיר לי את הרד-אייל של דאנסינג קאמל (אבל הזכרון שלי לא חזק בנושא). מאלט טיפה מתקתק אבל לא מאוד, ורמיזה לכשות. לא רע בכלל.

את הבאלטיקה 6 טעמתי שבוע אחרי כן עם "הדיילי שו" (הבוש הזה, אני אומר לכם!), הצבע חום סגול וכמעט אטום כמו סטאוט, אבל לא מדובר בסטאוט של ממש. בטעם יש אפילו טיפה יותר מתיקות שנלחמת עם עוד מרירות. יש רמז לפרי בשל כלשהוא, אבל הוא נקבר במרירות מוגזמת של הכשות שגם נשארת לסיומת בינונית ולא מאוזנת. לא הדבר החביב עלי.

את הבאלטיקה 9 טעמתי לאחר שבוע נוסף בין עוד תוכנית של דיילי שו לבין העונה החדשה של בולשיט ((תודה שי!)) (). הגרסא החזקה של הבאלטיקה 4. מדובר בלאגר קל. הגז כל כך עדין שאולי הוא מסווג בכלל כאייל בהיר (לא סגור על ההגדרות). הריח הוא מאלט עדין, הצבע זהוב צלול ובטעם המאלטי יש משהו נקטריני אבל לא מתוק, עם צביטה מרה קלה בקצה. לא קל לחלוטין כמו איזה לאגר ממוצע, בהחלט יש יותר גוף ממה שציפיתי, אבל חביב מאוד. 8% אלכוהול לא מורגשים

את הפוסט ×”×–×” אני רוצה גם להקדיש לאיש יקר, ×’'ורג' קרלין, רציני ומצחיק, אוהב וכועס, רגוע ומעוצבן, אתאיסט ומאמין בבני אדם, מנתח צלול של הסטוריה ופוליטיקה (מעמדה ליברטרית) וגם נביא זעם… למה שאנסה לעטוף את הכל, אני אתן לו לספר על עצמו לבד:

הוא היה גם פעיל, על הבמה ומעבר לה, בנושאים של חוקי המוסר של צנזורת טלוויזיה. לקח את המחאה לידים איפה שלני ברוס עזב אותנו בטרם עת. נלחם נגד תביעות במשך שנים על זכותו לדבר והקהל לשמוע גם מילים גסות ורעיונות לא אורתודוכסיים. הוא הופיע על הבמה במשך למעלה מ40 שנה, עד לשבוע שקדם להתקף הלב האחרון שלו, שגמר עליו סופית.

גאה להיות פיינשמעקר קולינארי

אני גאה להיות פיינשמעקר קולינארי.

זה לא שאני לא מסוגל להנות מאוכל פשוט ולענין, אבל אני לא אוהב שמאכילים אותי עבודות בעיניים. יש הרבה קסם ואיכות דוקא בפשטות, אני מאוד מסכים עם הערכים של ארגון "סלו-פוד" העולמי, על החשיבות של שמירת סביבות אקולוגיות, ולא לערבב בהן כימיכלים, זנים שלא שייכים, יותר מדי הנדסה גנטית שאולי משפרת את העמידות בשיווק גלובלי אבל מאבדות את הטעםם הלוקאלי. המגוון הזה הוא לא רק טעים, אני מאמין שיסכימו איתי מדענים שהוא גם תורם לשרידות של גידולים שונים.

אבל ההקדמה הקטנה הזו באה להוביל לסיפורים קולינאריים קטנים מהחודש האחרון. ראשית שתי אכזבות –
* רובינשטיין בנתניה שכתבתי עליה בעבר עם דגש על איכות הבשר למרות בינוניות הרטבים, אכזבה אותי קשות בשבוע שעבר. ישבתי לצהרים עם אמא שלי, וקיבלתי סטייק סינטה שנחתך פשוט לא נכון. במקום לתת לי פרוסה ממרכז הסינטה קיבלתי איזה מקבץ טנטקלים לא מזוהה מקצה זנב של משהו שאולי היה פעם סינטה, עם טעם חמצמץ למדי של מרינדה מוגזמת בלימון (מי עושה מרינדה לסטייק?!). בנוסף הבשר היה קר, צמיגי וורוד, צבע של חזיר ולא של בקר או עגל מיושנים. כשדרשתי הסברים מהמלצרית, היא פלטה בנונשלאנטיות שתמיד עושים מרינאדה אבל היא חתזיר למטבח, מהר מכפי שאוכל להגיד שלדעתי הבשר עצמו כנראה לא בסדר (אחרת מה ניסו להסתיר עם הלימון?), והוא אכן חזר עשוי וול-דאן. אכזבה כל כך צורמת שלא ברור אם אחזור לשם.
* דיקסי עם חברים שבאו לביקור מאוסטרליה. איכה היתה לזונה מסעדה נאמנה? התפריט ×”×™×” חסר מעוף, והופ המקום הפך להיות עוד דיינר משודרג, אבל עכשיו מתחרה פתאום באודיאון מלמטה ולא קרוב למה שהיתה דיקסי פעם. להוסיף חטא על פשע השולחן העגול שלנו התנדנד לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – הוחלף פה שף וכנראה גם בעלים, ×›×™ מיקה וחיים לא היו נותנים למקום להתדרדר ×›×›×”. במקום שפילדלפיה הצמודה תהיה הגרסא המהירה וזולה של דיקסי, דיקסי הפכה להיות הגרסא היקרה והאיטית של פילדלפיה. בעסה.

אחרי שהוצאתי את האכזבות מתור הסיפורים, אני יכול לספר לכם על ארוחת צהריים של יום שישי עם אחותי ב"רוקח 73". למרות שמועות זדוניות על מטבח מעולה ושירות איום, התפעלנו דווקא משירות אישי, נעים ולא לוחץ, מעל ומעבר למצופה, ויופי של מנות אם כי אחת או שתיים היו הרפתקניות מדי, אחת אפילו החלפתי אבל מיהרו לקבל את הצלחת בלי שאלות ולהביא מנה אחרת שבחרתי. שמחנו לגלות יינות ויתקין לפי כוס, ובמיוחד נהנינו מההגשה של אסקלופים בתוך הצדפה, מה שמקובל בחו"ל אבל לא רואים בארץ, ולעומת זאת ההגשה של הסלט היתה מוזרה מאוד: ערימת עלים יפים ממרכז החסה, לא חתוכים(!?) על צלחת קטנה כך שאין ברירה אלא לפזר את הקרוטונים על כל השולחן בעודך נאבק בעלים האדירים. סקאלופס מוקרמים
לחתוך את החסה זה פאסה
ארוחה מומלצת אם יש לכם צהרים להרוג, וכ200-250 ש"ח לאדם.

ולבסוף, מקום נהדר ונסתר שגילתה לי Islay, מתחבא אי שם באזור חצי-תעשייתי ברחוב הנצי"ב בתל אביב, מבנה קטן ומכוער שמתגלה כפיצריה גורמה (תרשמו: גוסטו, 03-609-3515). איש נחמד בשם ערן מלכי, ששנים שיווק בארץ מוצרי מזון איכותיים כמו שוקולד ולרונה ושימש גם כיועץ קולינארי לכמה מקומות, חבר אל שף-קונדיטור שי דובלרו (לשעבר מול ים), מקפיד על חומרים איכותיים מיובאים כמו קמח דורום וגבינות מאיטליה, ×–'אמבון (שינקן) מצרפת (חשבתי שאי אפשר לייבא חזיר?), ומעידית תוצרת הארץ כמו פטריות אויסטר טריות שיככבו בקרוב שם עם גבינת חאודה עיזים. אין כאן שום דבר מקופסה, האנשובי בכבישה ביתית, הרוטב מחומרים טריים, ומבחר היין לא רע לפיצריה של משלוחים (קצת קיאנטי, הארדי אוסטראלי, בקבוקוני ברוט ומבחר קטן של רקנאטי, אבל לא מכיל שום יינות בוטיק טובים ונחמדים, ואין רוזה, שזה חובה לאקלים בארץ, כמו שגיליתי בשנה-שנתיים האחרונות). עוד על המסעדה והתפריט תוכלו לקרוא כאן וכאן וכאן וכאן וכאן, אני רק אספר שהמקום מכיל גם שני שולחנות ובר קטן לשבת לדבר עם ערן בין טלפונים, לרכל על הבראנז'×” של עולם המסעדנות, לדבר על הרכיבים, ובגלל שאותו היום (×–×” ×”×™×” כבר כמה שבועות אחורה) ×”×™×” ערב יחסית איטי, קיבלתי גם כוס יין קטנה און דה האוס וטעימה של עיגול שוקולד ולרונה מריר ומצוין לקינוח. ערן סיפר לי שהם מתכננים להכניס בקרוב גם קינוחים וכנראה להרחיב את הפינה הקטנה של שני השולחנות למשהו יותר מרווח, מעין ביסטרו קטן אולי? אני משאיר אוזניים פתוחות לחדשות, ופה פתוח לפיצות. אם אפילו שונא פיצות כמוני אהב והתלהב, אני חושב שהמקום ×”×–×” יפיק מטעמים שישמחו כל אחד. איחלתי לו שלא תיפול הרמה כשיתחילו לגלות את המקום יותר אנשים, והוא אמר מה פתאום, אבל אחרי תקופות נפילה של רפאל, ארז, ואחרות כמו גם דיקסי ברשימת המחוקים, אני מקווה שהוא יצליח לעמוד בדיברתו…

עדכון: מחיפושים נראה שיש כרגע עליה מאסיבית של פיצריות גורמה בתל אביב. ליד אמורה מיו הותיקה והנהדרת (שהיא מסעדה-אחות של פיצה פצה העתיקה והנהדרת) קמו טוני וספה ואייסברג וולקאנו שצריכות גם הן להיות מעולות, אבל מכל אלו, עד כמה שידוע לי, רק גוסטו עושה משלוחה.

יש לי עוד שלושה סינגל מאלטים לכתוב עליהם, זה יחכה לפוסט אחר.

"אתה נפתח כמו פרח"

אני לא יודע איך להתייחס לציטוטים שנזרקו לכיווני לאחרונה. בשני אירועים בזמן האחרון (ביעור החמץ בדאנסינג קאמל ולפני יומיים במסיבת יום העצמאות), שתיתי כמות אלכוהול מעבר למה שאני רואה כנורמלי והגון, ומאפשר לעצמי להגיע למצב טיפה יותר "שמח ומשוחרר" בין החברים שלי. אני לא עושה את ×–×” הרבה (כולל שני האירועים ×”× "ל אנחנו מדברים עדיין על פחות מ10 פעמים בחיים בינתיים) ×›×™ לרוב ×–×” לא מתאים לי להרגיש ×›×›×”, ובוודאי שזה פשוט לא בריא. הענין ×–×” שלפחות 3 בחורות שונות אמרו לי שהן מאוד אוהבות אותי ×›×›×”. האם ×–×” דבר נכון להגיד? אם היתה לי בעית אלכוהות הרי שזה אולי ×”×™×” מעודד אותי להמשיך ב"דרכי הצודקת", אבל גם אם אין לי – הרי שהן אומרות בעצם שאני אדם מסוגר וצרך עזרה חיצונית של חומרים לא בריאים כדי להיות נחמד וחברותי, וזה עצוב לי לשמוע. או אולי ×–×” אומר שאני פשוט לא מרגיש מספיק חופשי עם אנשים אצלי בחבורה ואני לא מודה בזה אפילו לעצמי לגמרי?

הבעיה היא שאלכוהול חותך דרך שכבות של הגנה עצמית פסיכולוגית אבל גורם לי להגיד אולי גם דברים שאצטרך לתת להם תירוצים אחרי כן לעצמי כשאתפכח. למשל שטויות שאמרתי ליד ילדים של החברים שבאו ליום העצמאות. זה אולי משהו שאני יכול לעשות ליד ההורים שלהם אבל זה לא לענין ליד הילדים הקטנים. בסוף ממילא מנצח הטיעון של הבריאות את הויכוח, אז אני פשוט אנסה לא להגיע לשם יותר (ממש לא קשה).

למי שתוהה מה שתינו ×›"×› טעים ביום העצמאות, היו שני בקבוקי ויתקין מסע לבן, שניים (או שלושה?) מסע ורוד, שני זינפנדל לבן כייפי של "טאלוס" הקליפורני, רוזה אחד של מרקיז קסארס שהיה אכזבה מחוספסת אחרי הויתקינים, ולבסוף בקבוק מסע אדום, אחד מרלו 1999 של נבארה שהיה כבר קרוב לקצה ובקבוק חצי של אמפורה רייטון 2002 הנהדר שהיה כבר די מת לצערי. סה"×› די הרבה שמח אם לוקחים בחשבון שהיינו בערך 12 שותי יין מתוך כל המבוגרים. סופה של המסיבה הכיפית הזו ×”×™×” ×›500 ש"×— יין, 900 ש"×— בשר ואוכל אחר שקניתי, מטבח עמוס בכלים מלוכלכים ובגלל טעות חישוב שלי ביקשתי רק ×›600 ש"×— חזרה מהחברים. אופס! 🙂

(עדכון קטן בניסוח כי היו אנשים שחשבו בטעות שאני מרגיש רע כלפי החברים שלי וזה ממש לא נכון.. זה רק אני טמבל כאן)

והנה כתבה על אלכוהול, בלי קשר.

רובינשטיין, ויתקין, רובינשטיין

יש לי שבת "פנויה" יענו לא קבעתי שום דבר חברתי, ולכן אני מתפנה לאסוף את הניירת לדו"×— מס 2007, ועובר על כמה טיוטיות שהתחלתי והגיע הזמן לסיים ולהוציא כבר, ×›×™ או-טו-טו הן יהיו אנאכרוניסטוית או שאני כבר לא אזכור את הפרטים…

למשל הפוסט הזה, על "רובינשטיין, מסעדת קצבים". איך לא הכרתי את המוסד? אולי כי מעולם לא הייתי תלאביבי או חוב"תי.

אחרי שאכלתי שם וסיפרתי לחברים, כולם אומרים לי "כן בטח, ותיקים בעסק!". הכל התחיל כשקיבלתי מהם הזמנה בדואר. לרוב אני נוטה לזרוק דואר זבל כבר מהתיבה עוד לפני שאני חוזר למכונית, אבל הברושור שלהם נראה רציני ואמרתי שאתן להם צ'אנס. אחרי שבועיים סופסוף ×”×’×™×¢ היום המתאים וקפצתי עם אפי לשם לארוחת ערב קצת מאוחרת. המקום הוא במרכז המסחרי/קולנוע החדש בפולג, המתהדר בכמה מסעדות (כולל מקס ברנר אחד והוטרז(?)!) וחניה גדולה. המקום בעל תקרה גבוהה ואופנתית אבל לא רועש מדי, הכסאות יפים ונוחים אבל מעץ קשה ואת גיא ×–×” מעצבן את העצמות, אבל בסה"×› עיצוב פשוט ולענין… כמו שאני אוהב את ×–×”. בגלל שבאנו בהתראה קצרה מצאנו את עצמנו ליד הבר, שזה לא אידאלי, אבל אפשרי בהחלט.

רשימה קצרה של מה רע: הבר גבוה מדי. אני לא אדם קצר אבל הרגשתי שמוזר לי בכ"ז שהצלחת בגובה החזה וכמעט תקועה לי בפנים. אין בירות טובות בברזים (אבל יש כמה לא רעות בבקבוק), מעל הבאר מסך ענק שמוקרנים עליו שטויות מרצדות מעצבנות וטיקר חדשות מטמקא (למשל כמה מחבלים נהרגו היום בהתקלויות בעזה. מתאבן מצוין), המוסיקה בסדר רוב הזמן, רק מדי פעם הקצב והווליום לא מתאימים לארוחה רגועה. מבחר הויסקי דל אבל לא רע, הצ'ימיצ'ורי מאכזב ורוטב המרסלה טועם כמו מיץ פטל מרוכז. אה כן, קרפאצ'יו בקר וה"קרפאצ'יו" פרושוטו מוצפים בהרבה יותר מדי בלסאמי.

מה טוב: ראשית הבשר. מדהים. אפי לקח סינטה אם אני זוכר נכון ואני הרגשתי שלא בא לי בשר אדום ולקחתי פילה חזיר. למרות שהיה לי מאוד טעים (אפילו שעשו אותו ורוד נגד כל הפצרותי), הסטייק של אפי הפיל אותי. צבע ארגמן כהה בפנים, רך כמו שמעטים יודעים ליישן בארץ, עוד יותר טוב מהביקור הראשון והנהדר שלי אצל דוריס בראש פינה (שמאז לצערנו הדרדרו). מבחר היינות סביר ביותר, מבחר (מצומצם אבל קיים) של ויתקין, הארוחה על הבר ב10% הנחה (מעבר למחירים המאוד סבירים של המקום!), בלילה מוגשות ארוחות קלות יותר והמקום הופך למעין פאב שמגיש אלכוהול, צ'וריסוס ושאר מנות קטנות שיהיה איפה לשבת כשיוצאים מהקולנוע (למרות שאז העוני האלכוהולי יורגש יותר). את הבשר המעולה וגם את הפרושוטו ונקניקים לא רעים אחרים אפשר לקנות בדוכנון קטנטן ביציאה (שהוא התירוץ שבשבילו מוסיפים את המילה "קצבים" לשם המסעדה).

מה שבכלל הפך לי את היציאה להפתעה היה רוטב הפלפלת שליד הסטייק של אפי (גם הדיז'ון היה מעולה אגב). פעם פעם ב98 כשגרתי בעמק הסיליקון, מסעדת הבשר הטובה באיזור היתה "ברק'ס" שממול טרנסמטא (פעם, כשלינוס עוד עבד שם), ושם אני ואפי אכלנו יום אחד סטייק ברוטב פלפלת שהיה בעיקר שמנת ופלפל ירוק טרי. אני מתכוון לכדורים הקטנים האלו של פלפל אבל טריים, לא אחרי שייבשו אותם. יש להם טעם עדין ונעים, וברוטב הזה הם היו כמו אוכמניות קטנות שהתפוצצו על הלשון בחגיגה של טעם מעולה. מאז לא הצלחתי למצוא כאלו, עד שפתאום נחתנו (שוב אני ואפי ביחד, מוזר? מעניין!) על רוטב פלפלת עם פלפל ירוק לא מיובש. לצערי הקט הפלפל היה מהסוג המשומר בחומץ ובפלפלת היה גם הרבה פלפל שחור שלדעתי גונב את ההצגה, אבל עדיין מעולה. הכדוריות הירוקות היו קצת יותר קשות ממה שזכרנו (למרות 10 השנים שחלפו), ואחרי שעה של הפצרות דרך הבארמן הסכים השף להראות לנו שמדובר בצנצנת פלפל ירוק ממדגסקר, משומר בחומץ (מה שהקשיח אותו אני מניח) ומיובא ע"י קונפינו כאן ברשפון ליד הבית שלי! אין ספק שבקרוב אקפוץ על המציאה, ואראה איך אני משחזר את הפלפלת האגדית של ברק'ס.

מפה לשם ראיתי אצלם את בקבוקי הויתקין על הקיר ושיבחתי אותם על הטעם הטוב ביין, ואז נפלה לי האסימוניה ברעש, הרי עוד שבועיים תהיה כאן הטעימה של ויתקין! וזה כבר התפתח לעוד שיחה ארוכה ונחמדה עם הבארמן.

סקיפ שבועיים קדימה. שבעה אנשים התיישבו בחדר הפרטי של רובינשטיין, וטעמו יינות עתידיים מצויינים וכבדים, תיאור מלא ומפליג תמצאו אצל גיא. הקיצור היתה כוסית ראשונה של גוורצטרמינר מצוין (שיש לי שני בקבוקים 2006 שלו שאני דוגר עליהם בינתיים) בסדרה קטנטנה של 100 בקבוק (כל השאר הלך למסעדות או לתוך הבלנד של מסע לבן). מעולה ויבש כרגיל, ארומות נהדרות. על שאר היינות כתבתי גם כן הרבה הערות תוך כדי המפגש ואפילו הקלטתי קצת אבל אין לי הרבה מה להוסיף על מה שגיא כתב. אולי פעם אחרת. בינתיים הנה 2000 מילים:

דורון מוזג לנו עוד משהו טעים איפה הכוס של אליהו?

אחרי הטעימה בחדר הפרטי ירדנו למסעדה לאכול צהריים. בשבת בסביבות 17:30-18:00 המסעדה היתה פתאום ריקה להפתיע, מדובר בשעות הביניים שבין ארוח"צ לארוח"ע אני מניח. מסביב לשולחן הוזמנו אנטריקוט, סינטה, המבורדר ושאר מנות והיו כמעט כולן דוגמאות מעולות להכנה נכונה של בשר שיושן בצורה המושלמת. הפעם אכלנו כמו בני אדם ליד שולחן ולא ליד הבר, אז לא קיבלנו את ההנחה של הבר, אבל עדיין המחירים סבירים ושפויים לחלוטין. אני ממליץ על המקום בפה מלא, 8.5 בסולם עירא.