CopyFight 2: המיקי המאוס הזה

לא סתם פתחתי את הפוסט הקודם בלינק ל חוק סוני בונו להארכת תקופת ההגנה על יצירות, או כמו שמקובל לקרוא לו, “חוק מיקי מאוס”. הרבה בלחץ של לובי במימון וולט דיסני, חוק הגנת היוצרים הוארך עוד ועוד במאה האחרונה עד אבסורד.

להזכירכם שדיסני “דפק קופה” נאה של רווחים מהפקת סרטים המבוססים על סיפורים עם או ספרים שכבר פגה עליהם ההגנה, ושימוש (מכוון ומוכרז!) בפסקול של יצירות קלאסיות לרוב כדי להמנע מתשלום שכר מלחינים. הוא לקח הרבה מנחלת הכלל אבל סירב בתוקף לתרום לה חזרה. היום רב המאבקים כמעט בנושא (מלבד BSA, הזרוע הצבאית של מיקרוסופט), הם של תעשיית הבידור.

בהרצאה הזו של קורי דוקטורוב בכנס יורופייתון, הוא נותן קצת רקע כמה רחוק הגיעו התביעות נגד משתמשים בבריטניה ובארה"ב וכמה יותר גרוע המצב לתכניתנים בכלל ושל תוכנה ופשית בפרט תחת ה-DMCA. סטודנטים הוכרחו לשנות מקצוע לימודים (מעבר להחרמת כל חסכונות חייהם), תביעות אוטומטית עפו נגד זקנים שאין להם מושג מספיק באינטרנט, אנשים מתים, ועוד כל מני ארועים תמוהים. באירופה ואוסטרליה עכשיו מנסים להעביר חוקי “שלוש פסילות” שעברו בניו זילנד - אם הואשמת שלוש פעמים (שימו לב, לא צריך להוכיח, כי “זה קשה” אז בית המשפט מסתפק בהאשמות), המדינה תפסול אותך משימוש באינטרנט, ובעצם גם את כל בני הבית שאיתך. זה כולל אנשים במקומות נידחים שבלי אינטרנט אין להם גישה היום לשירותי חינוך וממשל, אבל גם סתם קשר עם משפחה וחברים. אני חושב שזה, אפעס, לא הגיוני, לא דמוקרטי, ולא יחזיק הרבה שנים, וזו סיבה מרכזית להבין ולקוות שחוקי הקופירייט יוחלשו דראסטית בקרוב. אי אפשר להגיד שמדינה שלמה מורכבת מפושעים על סוגים כאלו של “עבירות”. החוקים השתנו, המוסר מוגדר מחדש בעולם הזה, לטוב או לרע אי אפשר שדעת תאגידים תגבר על דעת העם בנושאים האלו.

אני מסכם לכם כאן רעיונות מתוך ההרצאה הזו, ולמי שמעונין אתר QuestionCopyright ישלים פרטים. בגדול החוקים נוצרו כדי להגן על המפיצים והמדפיסים, לא היוצרים עצמם. ליצור עותקים מדויקים של ספר של מדפיס אחר היתה משימה לא קלה אם אין לך את גלופות המאסטר, אנשים היו ממהרים לסדר את הטקסט בדפוס ובדרך עורכים ומקצרים פרקים או מוותרים על העתקה איכותית של איורים. החוקים לא הגנו מפני פלגיאט, הם הגבילו רק את היכולת לבעלות על מכונות הדפוס למדפיסים רשמיים.

אבל היום, לכל אחד מאיתנו יש בבית ובכיס את מכונות ההעתקה המושלמות, ופלגיאט איננו הבעיה, להפך, אנשים שמחים לייחס יצירה לסופר שהם אוהבים או הלהקה שיצרה את המוסיקה המקורית (אני מודה שעם תמונות עוד לא הגענו לשם בינתיים). יצירת העתקים שאינם נאמנים למקור היא למעשה הפעולה היותר מורכבת. קרל פוגל מסכם ש למעשה חוקי הקופירייט הנוכחיים והאינטרנט עומדים בסתירה בסיסית האחד לשני, ולאנשים כמוהו ברור מי ינצח בטווח הארוך, ולוקח את עולם התוכנה החופשית כדוגמא לעולם שלמעשה מתקיים ופורח ללא זכויות יוצרים (מלבד הסעיפים של קופילפט, שקיימים רק כדי לסתור, לדבריו, את התופעות החברתיות הבעייתיות שיוצרים חוקי הקופירייט). הוא מסביר למה לדעתו בעיית הפלגיאט נפתרה למעשה כי כשהטקסטים חופשיים כולם על הרשת, יותר קל לגלות מי מהעותקים הוא המקורי, ומי מהם ההעתק או העותק המסולף (אם נעשה שינוי ונסיון להסתיר אותו).

לגבי הכנסות - פוגל מציע כמה רעיונות למודלים כלכליים, וטוען (והדבר הוכח בעולם המוסיקה), שרובם המוחלט (99%) של האמנים אינם באמת נפגעים מהעתקות, רובם אפילו נהנים מהחשיפה שאחרת לא היו זוכים לה (85%), והיחידים שבאמת ניזוקים טיפה הם הסופרסטארים, האחוז הבודד בקצה הטבלא, אנשים כמו מטאליקה, מדונה, מייקל ג’קסון וכולי. לתחזק בגללם את המצב הנוכחי זו שטות… הפתרון הוא כמובן, לדעתו, שיותר רעיונות, תוכנות ויצירות יופצו ברשיונות פתוחים ויוכיחו שאקוסיסטמה שכזו אפשרית מבחינה כלכלית, ופשוט תחליף את המערכת הקיימת, ולפחות תברח מהדרקוניות של האכיפה של המערכת הקיימת.

הערה ותוספת: א. הכותרת גנובה מאפריים קישון, שכחתי לציין, חשבתי שכולם מכירים את המונח :-) ב. אני רואה ש ישי בדיוק פרסם פוסט על “כלכלת החינם” אליבא דה כריס אנדרסון. אני רוצה להדגיש שאני לא מדבר כאן על המחיר אלא על חוקיות ונגישות. אנדרסון למשל תומך (או לפחות תמך בזמנו) ב-DRM, דבר פסול ביותר מבחינתי, ובמקרה הרגע מצאתי את תגובתו של קורי דוקטורוב בנושא קשור. עוד על כך בפוסטים הבאים.