עטים נובעים

AI synthesized images of three fantastical ink bottles

מאיפה התעורר לי פתאום הגעגוע לעטים? 30 שנה מאז שסיימתי תיכון, למעט ניסיון קצר לעשות תואר, לא היה לי באמת צורך בעט. צרכי התקשורת שלי נפתרו במקלדות ועכברים, ובעשור האחרון במסך המגע של מכשיר המעקב הקבוע לי בכיס, אז אנסה להסביר למה.

ראשית למה לכתוב ביד: יש יתרונות ידועים בכתיבת יומן או דפי בוקר בכתב יד. יש כיף בניתוק ממסך מחשב. יש אפילו כיף בהרגשה והרשרוש של הניר תחת כף היד. אני לא לבד בזה. אנשים בכל הגילאים חוזרים לזה לאחרונה, אם זה דרך התאווה לצבעי דיו ושיפור כתב היד או אהבת הגאדג'ט (יש אלפי עיצובים, צבעים, שיטות מילוי) או מכל סיבה אחרת.

קצת היסטוריה ורקע

מי שכתב כל חייו בעט כדורי או עפרון בכלל לא יבין על מה הסיפור: אתה מחזיק ביד מקל, לוחץ אותו לנייר ויוצא קו, מה יש כאן יותר לדעת? אולי יצא לכם לעבור אחרי שנים בעט כדורי לעט ג'ל כמו רולרבול (כמו פיילוט V5) כשצריך לסכם במהירות הרצאה ארוכה בזמן אמת ופתאום לנשום לרווחה ולהגיד "אההה, אז לא צריך בעצם להפעיל כל כך הרבה כוח, יש עטים שאפשר לכתוב בהם עוד שעה-שעתיים לפני שכואבות האצבעות!".

אז שתדעו שאתם עדיין לא הגעתם לשיא הנעימות. אולי לשיא הנוחות או לאופטימום של מחיר תמורת ביצועים, וזה בסדר גמור, אבל יש לאיפה לשאוף. מעבר לעוד גבעה קטנה נמצא עוד כלי "שכוח" שנקרא עט נובע. העט הנובע היה מלך שוק הכתיבה במשך כשישים-שבעים שנה. אחרי 2000 שנות כתיבה בעטי טבילה (מגולפים מנוצה מיובשת או מקל עץ ואחר כך מזהב או פלדה) הגיעה המהפכה המדעית גם לתעשייה הזו בעקבות גילוי חומרים חדשים, ואפשר היה לייצר עט עם מיכל דיו מובנה (נושא לפוסט אחר). העט הנובע הפך למוצר צריכה בסיסי ורק בהמשך הדגמים והמותגים הפכו לסמלי סטטוס. זכרו שזה היה אחד מכלי התקשורת הכי בסיסיים במשך עשרות שנים, כמו טלפון סלולרי ב-20 השנים האחרונות. הקפיצה התעשייתית הבאה שהכתה בשוק הזה הייתה היציאה ממלחמת העולם השניה עם טכנולוגיית ייצור כדורי פלדה קטנטנים מדויקים למייסבים שמצאו את מקומם בקצה העט הכדורי ותוך עשר-עשרים שנים כבשו את השוק.

העט הנובע טיפה יותר מורכב מבחינת חלקים זזים, הדיו שלו נוזלי ולא סמיך כי הוא מבוסס מים ולא שמן, הוא יותר רגיש פיזית למכות ונפילות, אבל…

שפריצים פרועים של דיו מופלא/מופרע במיוחד. "האיזמרגד של שיבור" מתוצרת ז'אק הרבן.

אז למה בכל זאת עטים נובעים

מכירים את הפודיז שיודעים להבדיל בין סוגי ענב ביין בטעימה עיוורת? יש כאלו שגם מבדילים בין זני עגבניות בסלט. אולי נתקלתם במסעדה שתציין בתפריט שקוביות הגבינה בסלט הן תוצרת "המאירי" או הטחינה היא "הגמל" או "היונה". גם בתוך חובבי הספרות הספקולטיבית יש מחנות, לא רק פנטזיה מול מד"ב, אבל תת סוגות ספציפיים כמו "מד"ב קשה", "היסטוריה אלטרנטיבית של מלחמת העולם הראשונה", או "ראליזם קסום אורבני". ההבחנה, החושים והטעם מתפתחים ככל שחווים יותר בתחום. למי שנכנס לזה בעבודה זה נקרא "עקומת למידה", למי שנכנס לזה בתחביב זה לפעמים מתואר כ-"נפילה למאורת הארנב", כרמז בולט ליציאה של עליסה לטיול בארץ פלאות חדשה שבה מגלים הפתעות ומשנים תפיסות עבר.

אני גיליתי את העט הנובע בתיכון, חבר ללימודים נתן לי את שלו לנסות והופתעתי מכמה שהתנגדות הנייר לחוד העט נעלמה, וכתב היד המכוער שלי הפך לטיפה יותר קריא. פתאום זה לא היה מאבק! היום אני יודע שזה היה רק קצה הקרחון. מה שמשפיע על חוויית הכתיבה הם שלושה גורמים עיקריים – הציפורן, הדף והדיו. אבל כשאני הכרתי את העולם הזה הייתי מוגבל לנייר המחברת הזול של בתי ספר, לעטי שייפר סקול שמכרו בחנויות כלי הכתיבה ולמחסניות הדיו של היצרן, שהיו דיו שחור או כחול, וזהו. עדיין, זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית בשימוש יחסית לכל מה שהכרתי עד אותו הרגע.

בהתחלת 2020, בעודי מסיים טיפולי כימותרפיה אשר פחדתי שישאירו אותי לא מעט במצבי שכיבה וישיבה ופעילות מינימלית (בסוף היה פחות גרוע), הצצתי שוב לעולם הזה. הצצתי ו"ונפגעתי". אני מאשים בזה גם קצת את ידידי מרק (כן, אותו אחד שמוכר לכל מי שכמוני בקהילת התכנה החופשית המקומית וגנו/לינוקס השלושת העשורים האחרונים) שהחזיק אוסף קטן ואיכותי עד שדרדרתי אותו חזרה להתנסות בעוד יצרנים וטווחי מחיר. נקמה מתוקה…

השוק חווה בדיוק התפוצצות כשרונית ויצירתית של יצרנים חדשים. עטים, דיו, נייר, אופנות… אני בטוח שסוציולוגים יגידו שזה בזכות עומס דיגיטלי שהחזיר אנשים לאנלוגי, אותה תזוזה טקטונית שהתחילו תנועות של חזרה לטבע, לסלואו פוד, farm-to-table, גם הוציאה אנשים מהסמרטפון למחברות בולט ג'ורנל, ולא מעט חובבי lettering גילו שאמנות הקליגרפיה עדיין חיה ויש לה כלים ששופרו והודקו במשך מאות שנים, ובקיצור, הגיעה עת ל"סופה מושלמת". ביפן, הודו ומקומות אחרים שמסיבות מסורת העטים והכתיבה הידנית מעולם לא נעלמו, זה פורץ כבר הרבה מעבר לקהילות חובבים קטנות, אז מי יודע מה מכל זה עוד ייבא המערב.

Pelikan M1000 with Raden embeddings

בעתיד אולי אכתוב פה קצת על מאיפה להתחיל. יש מי שירצה לכתוב רק בעט אחד ויש מי שירצה לצלול לזה כתחביב. חובב מתחיל בתחום יבין שיש ציפורן פלדה וזהב, יש ציפורן דקה ורחבה, אח"כ מגלים שיש עוד כמה חומרים (טיטאניום, פלדיום, סגסוגות קפיציות יותר וקשיחות יותר), ויש צורות ציפורן נשכחות ומעניינות (Waverly, פודֵּה, סטאבּ, איטליק, ולמתקדמים – מיוזיק, אובליק, ארכיטקט, זום, נגינטה, קרוס ועוד), יש דיו יבש, רטוב, רווי, דליל, מסוכך, עם נצנצים (shimmer), עם משחקי גוונים (shading) או אחיד, עמיד במים או לא, עם ברק (תכונת sheen – צבע מבריק במראה מתכתי שנובע מתכונות ננו גבישים בנוזל הדיו) וכמובן הר של צבעים שונים. כמובן שבסוף יש גם סוגי נייר וארחיב על זה בפוסט הבא.

יש לא מעט קהילות כמובן ברדיט, מאות בלוגים וערוצי יוטיוב ואתרים אחרים, אבל פגישות מועדונים מקומיים ותערוכות שנתיות זה המקום להתנסות בציפורנים יקרים ונדירים, לקבל תיקון או שדרוג מהיר לציפורן מאמן nibmeister, למשש ולקנות יצירות חד פעמיות עבודת יד או סתם קלסיקות מאוד נדירות. יש מי שאוסף בלי להשתמש, יש מי שנפטר מעטים יקרים ותקינים כי הישן והשרוט יותר מוכר ונעים לו. התחביב הזה מאוד אישי, הטעם והסגנון מאוד אישיים, ומה שמחבר אדם ל5 או 500 העטים שהוא אוסף או משתמש בהן (או גם וגם) זה עניין חושי ורגשי למדי. על הסיבה להמשיך לכתוב דברים בכתב יד במקום במקלדת אני יכול למלא פה עוד פוסט, ביום אחר.

Lovely handmade pen by 18111.com

אז לסיכום, יש יופי בכלי, יש מעלות לשימוש בו והנאה במגע ובחוויית הכתיבה עצמה (פסיכולוגית וחושית), יש פה התפעלות מעיצוב ומראה לצד התפעלות אסתטית ממנגנוני המילוי, דיוק הציפורן ושאר מורכבויות הייצור, שבחלקן עדיין נעשות ידנית. למעשה כחלק מהתחביב למדתי קצת צורפות ויצרתי ציפורנים בעצמי. לא משהו שמשתלם לעשות ממנו עסק כרגע, אבל נראה לאיפה זה ייקח אותי. תיקנתי גם כמה עטים בני 100 שנה ויותר ולמדתי קצת על עיצוב תעשייתי וחומרים. עולם עשיר מאוד. למעשה פתחתי ערוץ יוטיוב, ונכון לרגע זה הוא הערוץ היחידי בנושא עטים נובעים בעברית מלבד כמה סרטונים פה ושם של סופרי סת"ם.

קריפטוכסף: זה רק מתדרדר

כתבתי פה לפני כ־5 שנים שהשקעה בקריפטומטבעות זו שטות שלא מקדמת את העולם. מי שנכנס מוקדם מרוויח ממי שנכנס מאוחר, ובהמון צורות זה מתנהג כמו קנונית פירמידה. אולי אין פה מפעיל מרכזי שמרוויח, אבל יש הגמוניה שקובעת את הטון (ולמי שלא נכנס לעומק חדרי הצ'אט וקבוצות הדיון נגלה שהם מתנהגים ממש כמו כתות שמפעילות לחץ חברתי ופסיכולוגי על מה שמשקיע לאט, יוצא מוקדם מדי או מעיז להעלות ספקות). יש בהחלט נכנסים מאוחרים שמפסידים, והכי הרבה מפסידה הפלנטה. כשהרווחים מהמטבעות עצמם ירדו, נכנס אלמנט ה־NFT. הרבה מתחילים להבין שיש כאן שוב פירמידה בועתית למדי, וזה עוד לפני שנדבר על זה שאם לא גנבו לכם את הטוקנים, לא עבדו עליכם עם Rug-pull או מכרו לכם יצירות ללא הרשאה של היוצר, ולא נפלתם עם בנפילה הגדולה של החודשים האחרונים, אז לא ברור אפילו מבחינה חוקית מה בכלל יש לכם ביד. לצערי בנפילות האלו נפלו גם בתי השקעות מסורתיים של פנסיות וחסכונות שהיו צריכים להיות יותר חכמים וזהירים, אבל כמות הרעש שעושה ההגמוניה מכסה על קולות הביקורת.

לפני שתשימו שקל אחד בתחום, אני ממליץ לחרוש על הסרטונים הבאים, ואז חשבו שוב אם זה נכון לכם לשים שם את הכסף.

איך ולמה להחליף ספקי מוזיקה

אני בן דור ה־X. יש לי כמעט 300 תקליטורים שמעלים היום אבק ויש לי עדיין תקליטי ויניל במחסן שעוד לא הספקתי לדגט. הרבה שנים הקשבתי לOGG ו־MP3 עד שהצטרפתי באיחור לספוטיפיי. אני עדיין קונה מוזיקה מאמנים ישירות עד כמה שאפשר, דרך שירותים כמו BandCamp, מממן חודשית אמנים בפטראון, קניתי תקליט או שניים בהורדה ישראלית, ואף דרך קיקסטרטרים והדסטארט. הבעיה – לא בא לי להסחב עם גיגבייטים בטלפון, חלק מהקבצים אבדו לי בקריסה של כונן בבית, קבצים שהעלתי לגוגל מיוזיק אבדו בדרך ליוטיוב מיוזיק (טוב, יש לי עותקים מקומיים אבל הפלייליסטים נשברו), ואז החלטתי שאצטרף להמונים ואקנה מנוי. בספוטיפיי לא מצאתי הכל אבל די הרבה, וההמלצות שלהם העשירו לי את הטעם מתוך זנבם הארוך.

למה אני עוזב

אבל החוויה לא משהו. ראיתי שדוחפים לי יותר ויותר תוכן ממומן ברשימות אוטומטיות, ומנסים לשכנע אותי בכוח להקשיב לפודקאסטים דרך יישומון שממש לא מתאים לזה. לא תודה, יש לי יישומון נפרד לזה, קניתי אותו, משתמש בו בהנאה, הוא עשה לפני 7 שנים דברים שספוטיפיי עד היום לא עושים, אז עזבו אותי בשקט. הייתי יחסית מרוצה עד שהתפוצצה לפני כשבועיים פרשת רוגן. אי שם בירכתי המוח זכרתי שהם עשו איזו עסקה עם ג'ו רוגן שעצבנה המון אנשים (שלא רצו לשלם כדי לשמוע את הפודקאסט) אבל אף פעם לא סבלתי אותו אז התעלמתי. ידעתי במעומעם שהוא מראיין בסגנון סחבקי שלא מתאים לכל אחד, שהוא היה מכחיש הנחיתה על הירח שהתרצה וירד מהקונספירציה, אבל בגדול לא מצאתי משהו מושך בכל פעם ששלחו לי לינק לראיון אצלו. לפני כמה חודשים הוא חטף קורונה והסתבר לי דרך קהילת הספקנים המדעיים שהוא כבר כמה חודשים מנהיג בפודקאסט רטוריקה בין הכחשת קורונה לבין התנגדות לחיסונים, אבל מסתבר שהוא הלך עם זה עד הסוף לכיוון של אייברמקטין, הידרוקסיכלורוקין ושאר הטירלולים של שבטי הקונספירציות מהמערב הפרוע. אחד הציטוטים שעלה בדיונים עליו "רוגן מאמין לדעה האחרונה ששמע. שום חשיבה ביקורתית. אם היום יראיין מדען הוא יהיה בעד חיסונים, מחרתיים יתהפך שוב". כך או כך זה לא קרה. המידע השגוי שהוא מפיץ נשתה בצימאון על ידי מליונים, ונכון לכתיבת שורות אלו, שני בומרים כבר ביקשו מספוטיפיי שיורידו את יצירותיהם, ג'וני מיטשל וניל יאנג. ריספקט. במקביל גיליתי שהעסקה איתו היא על לא פחות ממאה מליון דולר. זה מטורף. אני לא יודע על כמה שנים זה פרוש, אבל זה אומר שהאיש כנראה מרוויח יותר מאשר סטיבן קולבר, ג'ימי וג'ימי ביחד (אין לי מספרים על הווארד סטרן בשלוף). בצד השני של המשוואה ספוטיפיי תמיד מוזכרים בתור מי שלא משלמים הרבה לאמנים על הזרמות, שברי סנטים לזנב הארוך, ורק אם עברת איזה מינימום השמעות, מה שאומר שדרך מין "הסכם עודפים" מרושע, האמנים במיינסטרים מרוויחים הרבה יותר להשמעה בנוסף לזה שממילא יש להם יותר השמעות. משהו מאוד רקוב פה, ואני בתור אחד שתמיד מעדיף אנדרדוגים ושונא מתנגדי מדע, לא יכול כמובן להמשיך לתת לספוטיפיי כסף.

אז לאיפה הולכים?

עד כאן ההקדמה. אני רוצה לעבור לשירות אחר, אני מקווה שיותר מהכסף שלי ילך לאמנים ולא יממן פרופגנדה שקרית. כשעשיתי מנוי לספוטיפיי הם היו כמעט הספק DSP היחידי שהיה שווה להסתכל עליו, היום כבר זמינים בארץ עוד כמה. הלכתי לחפש מי משלם יותר יפה. הופתעתי לשמוע שבמקום הראשון פייסבוק עם 6 סנט להשמעה (לא רלוונטי כי אני לא אתפס מת עם חשבון פייסבוק ואני לא חושב שיש להם יישומון מוזיקה בכל מקרה). אחריהם במקום שני, תאמינו או לא, פלטון, אופני הכושר שהרגו את מיסטר ביג ואת וגנר מ"ביליונז". בהמשך הרשימות (יש כמה והן סותרות: 1, 2, 3, 4, 5) צצו אמזון (לא אוהב מונופולים מרושעים, מדלג), נפסטר/רפסודי (לא יודע עליהם מספיק, כרגע מדלג) טיידל (מייסודו והשקעתו של ג'יי זי) ודיזר הצרפתית. למרות שדיזר קושרת לעצמה כתרים שהם הכי הוגנים עם אמנים, המספרים מצביעים דווקא על טיידל בתור נדיבים יותר שגם הם מנגנים על מסר דומה. הטבלאות לעיל (וזו הכי עדכנית) מראות פערים ביחסים די קבועים. למשל טיידל ונפסטר תמיד משלמים בערך פי שתיים מדיזר, ושלושתם משלמים הרבה יותר מספוטיפיי. למה ההבדלים? כי הם יכולים. לספוטיפיי יש דימום נתח שוק מסיבות שונות אבל הם עדיין כשליש מהשוק (נתוני יולי 2021), דיזר 2% וטיידל בקושי חצי אחוז. האם זה אומר שיש מצב שיש להם הסכמים עם פחות מפיקים או רק מוזיקה יותר חדשה? את זה אני בא לבדוק.

שלב א': גיבוי והעברה

ביקשתי מספוטיפיי להוריד את כל הדאטה שלי. יש לי אולי 5-6 רשימות שבניתי לי וכמה עשרות ציבוריות שאני עוקב אחריהן. ספוטיפיי אמרו אין בעיה, יכינו לי זיפ תוך 30 יום. לקח כמעט חמישה ימים, הגיעה ערימה של JSON, כל הפלייליסטים בקובץ אחד. יש שירות צד ג' שימשוך את הפלייליסטים דרך API ויתן CSV אחד לכל פלייליסט, שאת זה טיידל מוכן לאכול.

בין אם אחכה לספוטיפיי ובין אם אשתמש ב־StreamExport הנ"ל, זה עדיין המון זמן להעלות אותם אחד-אחד לשירותים האחרים ומסתבר שיש תוכנות מקומיות (למאק וחלונות) ושירותים אונליין שיודעים ויצא וליבא בין עשרות שירותים כאלו. אין לי סיבה להריץ משהו מקומי (וממילא אני איש לינוקס) אז אני רואה שהרוב ממליצים על שני שירותים: Soundiiz ו־TuneMyMusic, שניהם יעלו כסף אם אתם רוצים לייבא יותר מאשר פלייליסט קטן אחד או שניים. אם תרצו לייבא בבת אחת את כל הפלייליסטים או השירים/אלבומים/אמנים מפוברטים או פלייליסט של יותר מ־X פריטים (200 בסאונדיז או 500 ב־TMM), תצטרכו לקנות את שירות הפרימיום לפחות לחודש אחד ($4.50, לא נוראי).

שלב ב': פתיחת חשבונות.

טיידל נותנים מספר תכניות והמחיר די שונה למדינות שונות כשבדקתי דרך VPN. תוכנית הייפיי, הייפיי פלוס ומשפחה עלו $10, $20, $15 בהתאמה לארה"ב, או 20, 40, 30₪ בישראל.
לקמצנים: יש תוכנית חינם שתדחף פרסומות ומגבילה דילוגים ביישומון אבל לא בדסקטופ, כרגע לא זמינה מחוץ לארה"ב (לא ניסיתי עם VPN). לישראלים יש מסלול "חסכנים" מיוחד בגולדה לחודש שיוריד אתכם לאיכות של MP3 של 160 Kbp/s (שזה בערך רמת דחיסה הכי מינימלית למוזיקה שאפשר, יותר מתאימה להסכתים מדוברים). תקופת ניסיון של שלושה חודשים בשקל בודד לחבילת הייפיי הבסיסית לחודש או 2₪ לפלוס ולמשפחה.
בתוכנית "הייפיי פלוס" מספרים לנו שיותר כסף יגיע לאמנים וזרמי המוזיקה יגיעו בביטרייט יותר גבוה (בכפוף לתנאי הקליטה), ובנוסף 10% שלמים יעברו לאמן הכי מושמע שלך כל חודש. כרגע בארץ הייפיי פלוס עולה רק טיפה יותר מהמנוי הבסיסי האמריקני אז יאללה ננסה. השאלה אם יש להם CDN בישראל שיאפשר את זה בכלל. השירות מייסודו של ג'יי זי, מבטיח להיות בעד אמנים, יש פודקאסטים ומגזין בנושאי מוזיקה ומוזיקאים, קליפים ולטענתם הם מעלים מוזיקה באיכות lossless מכל מפיץ שיתן להם ולא מסתפקים בדחיסה lossy באיכות גבוהה. נו, נגיד. זה לא שזה משנה הרבה ברגע שזה מושמע דרך אוזניות בלוטות' או מגבר של טלפון לאוזניות ב50₪. לדעתי ההבדל באיכות יורגש רק עם ציוד בייתי איכותי (DAC ייעודי שיתמוך 24 ביט ו־96 קילוהרץ) ואוזן מאוד מאוד אנינה. בנוסף מבטיחים חוויות של מיקסים לדולבי אטמוס, שמע 360 מעלות ושאר באזז שאני לא יודע אם זה נפנופי ידיים שיווקיים או שיש מי שמחפש את זה באמת. אני בתור משתמש ששומע מוזיקה ברקע בנסיעה או באוזניות למיסוך רעש המשרד כנראה לא אבדיל, אז השדרוג לפלוס בשביל רוב האנשים זה יותר בשביל לדאוג שיותר כסף יגיע לאמנים.
פרטים אישיים: לא שאלו מגדר, כן ביקשו גיל, מאפשרים תשלום באשראי או פייפל. הסכם הפרטיות שלהם ארוך ומתיש ומכיל הכנות לשינויים בעתיד אבל סביר במתכונת הנוכחית. הם מאוד מעודדים לחבר את החשבון לפייסבוק כדי שישפך לשני הכיוונים ידע עליך. לא בדקתי למה זה טוב כי אני לא אוהב את איך שזה נשמע וממילא אין לי פייסבוק.

דיזר נותנים חודש חינם ואח"כ $11 לחודש פרימיום או $18 למשפחה (אם אתם באירופה יתווסף מע"מ ויגבה באירו, אבל שם מוצעים גם מסלולים מוזלים באיכות ולסטודנטים שלא מוצעים בישראל). יקר יותר מטיידל ואף מספוטיפיי.
לקמצנים: יש מסלול חינם עם פרסומות ומוגבל לאיכות 128kb/s. המפרסמים ידעו עליך גיל ומגדר ומזהה מכשיר ייחודי אלא אם תחסום קוקיז בדפדפן (מה יקרה ביישומון בטלפון? אלוהים יודעת).
פרטים אישיים: שואלים גיל וג'נדר (מוגבל לזכר, נקבה או א-בינארי בלבד) ומשם עוברים למסך בחירת אמנים. הסכם פרטיות סביר לאדם רגיל, בעיני טיפה חודרני יותר מהדרוש (למרות שהם תחת חוק ה־‏GDPR האירופי שאמור לשמור עלינו). מקבלים כרטיסי אשראי בלבד.

שלב ד': יבוא מוזיקה

אני בוחר פה כמה פלייליסטים מגוונים כדי לראות מה מופיע או לא מופיע בשירותים האחרים. אני מעביר עם TMM מקבצים עד 500 שירים לפי סוגות, בערך. רשימות של יותר מ-500 שירים (יש לי כמה) הייתי חייב לפרק לא רק בשביל העברה, זה גם המקסימום אצל טיידל.

מקבץ ראשון: "שרמוטות מרימות" מייסודן של צעדת השרמוטות. 250 שירי פופ והיפ-הופ משני העשורים האחרונים, קצת ישראלי.
טיידל: הכל עבר מלבד "תרקדי את זה" של דניאלה ספקטור. הזמרת שם, אבל השיר חסר.
דיזר: הכל עבר חלק.

מקבץ שני: שירי טהרלב, ריח של סתיו, סבנטיז ישראלי ופולק+רוק ישראלי. 211 שירים סה"כ.
טיידל: חסרו 3 שירים: "אתה לי ארץ" (ירדנה ארזי), "רק היום" (אורי רווח), "ללכת עמך" (יפה ירקוני).
דיזר: חסרו 3 שירים: "לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים" (שרעבי), "רק היום" (אורי רווח), "ללכת עמך" (יפה ירקוני).

מקבץ שלישי: New Orleans Funk, Jazz Vibes, סה"כ 485 שירים.
טיידל: [slider title="חסרו 8 שירים"]The Gaturs – Swivel Your Hips (Parts 1 and 2)
Chuck Carbo – Out On A Limb
June Gardner – Hot Seat
Clemon Smith – Brotherman, Sister Ann
Mary Jane Hooper – I've Got What You Need
Leo Motta – Into the Night
Hoffy Beats – Neon
Wataru Fujiwara – Tequila at midnight
[/slider]
דיזר: הכל עבר.

מקבץ רביעי: Funky Disco Party, Instrumental Funk, Blues R&B and beyond, Funk Outta Here, Blues Origins, סה"כ 336 שירים.
טיידל: [slider title="חסרו 7 שירים"]Scary Goldings – Bruise Cruise
Scary Pockets – 1am Funk Dance Party
Scary Goldings – Cornish Hen
Pomplamoose – Uptown Funk
Hot Butter – Space Walk
Liberace – The Old Piano Roll Blues
Big Bill Broonzy – Mean Old World (Tk. 1)[/slider]
דיזר: הכל עבר. בגלל השיר האחד לעיל גיליתי להפתעתי שיש להם אכן 300 שירים של פומפלאמוס (כל הקטלוג?) ולטיידל כלום. אני מתאר לי אבל שיהיו עוד כמה וכמה אמני אינדי/פטראון שזה יהיה המצב אצלם.

מקבץ חמישי: שירי העבודה שלי, ועוד רשימה של מישהו אחר. סה"כ 426 שירים.
טיידל: [slider title="חסרו 13 שירים"]Francesco Bonporti – Concerto In F Major For Violin & Strings, Op. 11 No. 5: Rezitativo – Adagio assai
Claude Debussy – Petite Suite For Piano, L65: En Bateau
Wolfgang Amadeus Mozart – Serenade No. 5 In D Major, K204
Rentaro Taki – Blossoms
Ottorino Respighi – Ancient Airs And Dances Suite No. 3: Siciliano Ignoto
LaBelle – Moonshadow
Lafayette Afro Rock Band – Ozan Kouklé – Remastered
Colleen – Soul Alphabet
The Karminsky Experience Inc. – Exploration
Chinese Man – Calling Bombay
Colleen – Lighthouse
Tranquility Bass – Sometimes I Lose My Soul
Colleen – Captain Of None[/slider]
דיזר: [slider title="חסרו 3 שירים"]Tranquility Bass – Cantamilla
Tranquility Bass – Sometimes I Lose My Soul
Kinobe – Chasing Clouds[/slider]

מקבץ שישי לטיני: Portuguese, Nostalgia, Tom Jobim, סה"כ 226 שירים.
טיידל: נפל אחד בדרך – Banda Carnaval Do Rio – Xibom Bombom
דיזר: הכל עבר.

מקבץ שביעי מצברוח: Relaxing Work Music(200 tracks), Brain Food(100 tracks), Deep Focus(152 tracks), Atmospheric Sci-fi Soundtracks(41 tracks)
טיידל: [slider title="חסרו 25 שירים"]NYMK – Roundabout, Axione – In Every Heartbeat, Nova Explora – Mount Soul, Jacob Yoffee – With Resolve, Jacob Yoffee – Will to Live, Yolta – Falling Rivers, Beau Projet – Curiosity, 12dust – Rectifier, Bon Bruit – Beginnings, Ygor Ghensev – Dreamer, Chris Burrink – Fire Fly, Jacob Yoffee – Projections, Monocle Twins – Momentum, Tom Kalani – Bull’s Eye, Lucas Delphy – Limitless, Search For Atlantis – Los Feliz, 12dust – Big Sleep Estado De Calma – Placidity, Lucas Delphy – In This Moment, Toledo Rains – Sunbleached Memory, William Keats – L'anniversaire, Fukase Junichiro – Yatta, Orchestrate the Universe – Timeless, Symon van Gent – Saoirse, Howard Shore – Benno[/slider]
דיזר: בול אותם 25 שירים חסרים.

לצד הפלייליסטים, ספוטיפיי נתנו לי לסמן יוצרים מועדפים, שירים מועדפים ואלבומים מועדפים.
טיידל: חסרים ארבעה אמנים מתוך 313:
Emahoy Tsegué-Maryam Guébrou
Tom Petty and the Heartbreakers
Alina Gingertail
Dreaming Elephants
אלבומים: חסרו 20 מתוך 95, למרות שאת רוב השירים מתוכם אפשר למצוא. אמנים ברשימה: פומפלמוס (גם אין את השירים), הדורבנים, The Art of Noise, Regina Spektor ועוד.

דיזר: כל 313 האמנים עברו.
חסרים שבעה אלבומים מתוך 95: שוב ארט אוף נויז וכל מיני תקליטי אוסף.

שונות: חוסרים אחרים שהפתיעו אותי בפלייליסטים אחרים –
עוד כמה שירי ג'אז, בעיקר ביגבאנד ישנים כולל לואי ארמסטרונג ושמות מוכרים שנמצאו בדיזר הצרפתית וחסרו דווקא בטיידל האמריקנית.
שירי סדרות אנימה כוסו 90% בטיידל, 96% בדיזר.
רשימת אמני אינדי מכנס פרטיות דיגיטלית: 78% כיסוי בטיידל, 95% בדיזר.
רשימת שירים ישראליים במימון הדסטארט: 89% כיסוי בטיידל, 100%(!!) בדיזר.

הייתי יכול להמשיך עוד הרבה אבל אתם מבינים את הרעיון.

מסקנות ראשוניות

  • גם אם ספוטיפיי שולטים בנתח השוק הכי גדול, ההפרש בספריה של המתחרים הוא מזערי וסביר.
  • אין בעיה עם מוזיקה עכשיווית או ישראלית, יש טיפה חוסרים במוזיקאים אינדי, קצת ג'אז ישן וכדומה, אבל הרוב מיתרגם די חלק.
  • חסר פה ושם מידע מטא על אלבומים, גם אם יש את השירים עצמם.
  • התאכזבתי לגלות שבספוטיפיי הרבה יותר קל למצוא פלייליסטים ציבוריים של משתמשים אחרים מאשר בטיידל.
  • משהו שלא מיפיתי – היו לא מעט שירים ברשימות שלי בספוטיפיי שהוספתי אבל סומנו עם הזמן כלא זמינים במדינה שלי (משתנה בהתאם לאיפה שאתה מתחבר עם ה-VPN). שמחתי לגלות שחלקם פתאום זמינים בשירותים החדשים אבל אחרים פתאום חסומים גאוגרפית. יתרה על כך יש מעט מאוד חפיפה בין השירותים בנושא השירים הקיימים-אבל-חסומים. כל שירות וההסכמים שלו, אני מניח.

לא בדקתי עדיין:

  • חוויית משתמש ביישומון
  • הגבלות (כמו 500 שירים לפלייליסט)
  • תוכן נודניק (תוכן נדחף של אמנים מקודמים?)
  • ז'אנרים שלא מיוצגים אצלי באוסף (למשל ים תיכוני, מזרחי, אירופאי, קיי-פופ וכולי)
  • רשימות ההשמעה שיוצרים האוצרים של ספוטיפיי (יהונתן קוטנר ביניהם למי שמכיר מטוויטר) מול אלו של המתחרים.
  • את דיזר בכלל עוד לא התחלתי לבדוק לעומק.

ולסיכום ביניים, כרגע נראה לי שאשאר עם טיידל (ולו רק כי לי זה עולה פחות ועדיין משלם יותר לאמנים) אבל מי יודע מה יהיה בהמשך. עכשיו שאני רואה כמה קל יחסית לעבור משירות לשירות, אולי אעשה זאת שוב אם אראה צורך. בינתיים יד לי גם חשבון חינמי בדיזר וכבר סינכרנתי אליו את הרשימות, אז "יש גיבוי". בערך.

עדכון 28.3.2022

אחרי כמה חודשי שימוש אני יכול להוסיף:

  • מספוטיפיי אפשר לשתף עם העולם לינק שיעבוד גם למי שאין חשבון ספוטיפיי, אין אופציה כזו עם טיידל.
  • הנגינה של טיידל לא חלקה באנדרואיד. לפחות אצלי כשאני מנגן בנהיגה עם וייז מופעל, הנגן לעיתים משתהה לשברירי שניה פה ושם, ופוגם בהנאה. הוא גם כל כך כבד בזיכרון ומשאבים שהוא לא יכול לרוץ על האנדרואיד של האוטו. ספוטיפיי עובד לאט שם אבל ללא בעיות.
  • אופציית חשבון החינם של דיזר תסגר בישראל עוד שלושה שבועות.

התדמית של עולם התכנה החופשית על פרשת דרכים

תוכנה חופשית היא דבר נפלא. אני מאוהב ברעיון כבר כ־28 שנה מאז גרקתי אותו לראשונה. ארגנתי קהילות ואירועים להפצת ידע על ואודות חופש התוכנה, ואי אפשר לזרוק היום אבן באף ענף כלכלי בלי להתקל בתוכנה חופשית רצה איפשהוא על שרת, עמדת חיוב כרטיסים בסופר וכמובן שכל האינטרנט וכל כיס מריצים תוכנות חופשיות למכביר. אין סטארטאפ שמתחיל היום בשוק וממציא לבד את כל הגלגלים, אם זה בתוכנה, ביולוגיה או כל תחום הנדסי, אתה תלוי בתוכנה, אם זה באסטרונומיה או מכונות CNC, תוכנה חופשית היא לפעמים החנות היחידה לשאוב ממנה את הכלים הדרושים למקצוע. מצד אחד אין להתעלם, ומהצד השני אין מנוס מלהשתמש. ההתנחלות הזו בלבבות וברשימות התלות של תוכנות היא חרב פיפיות, ובחודשים האחרונים אנחנו רואים כמה צרות שמאיימות על עתיד הקהילה.

אולי המכה הכי גדולה למוצר תוכנה היא נטישה שתוביל ל"רקבון ביטים". תוכנה שלא מתעדכנת לא מקבלת תכונות חדשות אבל גם לא נסתמות בה פרצות שמתגלות. אם יש לה עדיין משתמשים אז דברים ישברו, ובכל פעם שמשהו בעולם התוכנה החופשית נשבר ומשפיע על production של חברות מסחריות, התדמית נפגעת. לאחרונה אני רואה כמה ארועים שבאו ברצף:

  • חזרתו של RMS להנהלת המוסד לתוכנה החופשית הבאישה את המוסד בעיני רבים, והחלה נטישה מדודה אבל מורגשת של תורמים (אני בינהם) ופרויקטים בולטים, חלקם עמודי תווך של פרויקט GNU.
  • מוצרים כמו טראוויס ו־Docker שפתאום אינם בחינם יותר לפרויקטים רבים של תוכנה חופשית בשל שינוי מדיניול – מצב זה שובר הפצה של תוכנה חופשית קיימת, ועלול לגרום לאותם מוצרים לאבד משתמשים ותדמית. במקרה של טראוויס זה אומר שהרבה פרויקטים של תוכנה חופשית יאלצו לעשות בדיקות שכבר היתה להם אוטומציה בצורה ידנית או להתחיל לשכתב מחדש תהליכים כדי לעבוד מול כלי אחר, או להנטש ולהפוך לעוד גופה ללא עדכונים.
  • מפתחים כמו מארק סקוויירז שהחליטו על "שברו את הכלים ולא משחקים" בצורה שיורה לעצמו ולכל הקהילה ברגל ומערערת מאוד את בטחון המשתמשים. היו עוד לפניו אבל הספריות שלו הן מרכזיות ובולטות.
  • חורים אדירים שהתגלו בשנים האחרונות בכלים מרכזיים ונפוצים, כגון Log4Shell, Heartbleed, Shellshock ואחרים.
  • יש פרויקטים שנטשו או השאירו בבלגן פרויקטים ישנים אצל גיטהאב כשמיקרוסופט קנתה אותה, אבל זה כנראה מיעוט.

תזוזה קטנה ועוד אחת, מתי נענועי הסירה יהפכו אותה? הפחד שלי היא לולאת משוב ענקית שבה פתאום חברות יפחדו להשתמש במוצרים חופשיים או לתרום להם, מה שיגרום לאיבוד רוח מהמפרשים של מפתחים מתנדבים. בנקודות כאלו כדאי לזכור שהמתנדבים לא ממש מקבלים הרבה גב, חלקם אפילו לא יודעים איך לשווק את הפרויקט או לקבל תרומות גם אם ירגישו שנכון להם לבקש. המקרים של מפתחים כמו מארק סקוויירס מדאיגים אותי מאוד: בוקר אחד קם אדם ואומר לעצמו שלא משלמים לו מספיק אז הוא יתקע לכולם מקל בגלגלים (אני אפילו לא יודע אם הייתה דרך למישהו לשלם לו לפני שהתחיל להשתולל). בתגובה לא בלתי מוצדקת נחסמו לו חשבונות אצל גיטהאב ו־pypi. יש לי כמה דברים לומר למפתחים שהחליטו לפרסם קוד ברישיון פתוח – ראשית ציינו בצורה ברורה מה תנאי הרשיון (אי ציון רישיון ברור מטילה עליכם את האחריות אם למשתמשים נדפק משהו, וברירת המחדל איננה "נחלת הכלל"), ושנית היו מוכנים שיהיו לכם הרבה משתמשים מסחריים. אם לא מקובל עליכם, אל תירו לעצמכם ברגל, פצלו את הפרויקט לגרסא פתוחה ואחת סגורה בתשלום או כל דרך אחרת. לדחוף קוד ששובר את הספריה שלכם מבטיח גם נטישה של משתמשים וגם איבוד האמון בכם לעתיד, וכמובן פותח פחת לתביעות משפטיות אם הרישיון שלכם לא מצוין נכון.

ורק כדי להיות ברור: יש המון חדשות טובות בקהילה הזו, הפחד שלי הוא מהתדמית בעיני משתמשים מסחריים, שהפכו לחשובים מאוד בתהליך הפיתוח של כלים קטנים לפעמים. הקרנל של לינוקס ופרוייקטים מסביבו עדיין חיים ותוססים ושיפורים קורים השכם והערב.

ומה הפתרון? אין לי תשובה. גם ככה הרשת שלנו הפכה בעשורים האחרונים לריכוזית מדי. כל הקוד העדכני בגיטהאב. כל הידע הטכני בסטאק אוברפלו. הרשת החופשית שהתאהבתי בה כמעט כבר לא קיימת, כשכל הידע והתקשורת קורים בין הכתלים של 10 חברות (אני נדיב) ולא בעשרות אלפי אתרים מבוזרים. אם מחר גיטהאב משנה תנאי רשיון, או סטאק אוברפלו פושטת רגל זו מכה רצינית מאוד לקהילת המשתמשים. אני למשל מחזיק בבית תלתפסת שכל הידע של קהילת המשתמשים שלה היה בגוגל פלוס, ויום אחד פשוט הוסר בלי יכולת לגבותו כראוי, ורק אחוז קטן ממנו שוחזר אח"כ לאתר עצמאי אחר.

מוזמנים לתת את דעתכם ופתרונותיכם פה בתגובות, רק אל תתחילו למכור לי בלוקצ'יין. דברים ישימים בלבד 🙂

כואב אבל נדרש – לחתוך עניינים עם צוקרברג

Zuck/Sauron mashup in stable Diffusion

יש מעצמות תקשורת שם בחוץ. שאני מקווה שקצת יגוועו. פוקס ניוז מגיעה לבתים בישראל ובארה"ב הם אפילו לא הקיצוניים ביותר. אבל הסכנה הגדולה בעיני באה דווקא לא מאלו ששם בחוץ אלא אלו שאנחנו מזמינים אלינו הביתה, לתוך הנייד.

פייסבוק במוקד כוח. הם מנצלים אותו לרעה בכך שהם נותנים שימוש בכוח הזה למי שיש לו כסף ואידאולוגיה אגרסיביים יותר. אסור להמשיך ולתמוך בזה.

עד פייסבוק, אף חברה עוד לא סיכנה כל כך, לבדה לגמרי, את הדמוקרטיה, השיח הציבורי התרבותי, החשיבה הביקורתית ואולי את עתיד האנושות. האם אני מגזים? יש הוכחות שהמידע הזה עזר להטות בחירות בבריטניה, ארה"ב וחלק ממדינות אירופה. לך תדע מה מעוללים בעולם השלישי, שם בקלות זה נותן יותר כוח ביד של שליט טוטליטרי. בעזרת זה משתיקים את רצח הרוהינגה, האויגורים ועוד זוועות בעולם, ועכשיו זה עוזר למתנגדי חיסונים לבטל את היכולת של ממשלות לדאוג לבריאות הציבור. פייסבוק במוקד כוח, והם מנצלים אותו לרעה, ע"י זה שהם נותנים שימוש בכוח הזה למי שיש לו כסף ואידאולוגיה אגרסיביים יותר. אסור לתמוך בזה.

וכמובן שיש הרבה מה לדבר על פרטיות וביטחון אישי ולא רק ברמה הבינלאומית, אבל אין לי הרבה מה להוסיף הרבה על מה שכבר נאמר, אז אני מרכז פה בעצלנות רבה כמה לינקים בהמשך לקריאה נוספת. אני רק כותב כדי להודיע שאידאולוגית, וממגוון סיבות טכניות שונות, החלטתי שלהמנע מפייסבוק זה לא מספיק. אני צריך לצאת מכל הכלים של הקונגלומרט הזה. אני סוגר השבוע את החשבון שלי גם באינסטגרם (ממילא שימש רק להשתתף בהגרלות ופיתויי צרכנות) וגם ואטסאפ (כן, למי ששכח, מדובר בכלי שאנחנו רואים היום כחלק מהטלפון כמו SMS בעבר, אבל הוא עדיין נשלט בידיים של חברה אחת, ובבעלות פייסבוק). אני רק אזגיר בהקשר הזה, ש"מי שאומר שהוא לא צריך פרטיות כי אין לו מה להסתיר, שווה ערך למי שמוותר על חופש הביטוי כי כרגע אין לו מה לומר". פרטיות, כמו שכתבתי כאן הרבה בעבר, היא משהו שקשה להגדיר, אבל יכול לכאוב מאוד ובצורה ברורה כשהוא נלקח.

מה זה אומר פרקטית? זה אומר שאת כל הקבוצות החברתיות והמשפחתיות שלי העברתי אל סיגנל. יצרתי לי גם חשבון טלגרם אבל זה כלי בעייתי אחר ולא תומך ברוב יכולות הפרטיות שאני רוצה מכלי מודרני. נשארו לי למעשה רק קבוצת ועד הבית (אשתי עוד שם, ואני מקווה שיעברו), קבוצה משפחתית אחת (שהרבה מחבריה בסיגנל אז אני מאמין שבסוף תעבור) ומועדון העטים הישראל, שיהיה לי עצוב לנתק איתם תקשורת, אבל אני מקווה שיום אחד יעברו גם הם לסיגנל.

יש לא מעט שאלות טכנולוגיות וערכיות בלמה לעזוב, למה דווקא לסיגנל, למה עדיף לא טלגרם, ולמה פייסבוק כן וגוגל לא (גם את גוגל נטשתי כמעט לגמרי, וזה לפוסט אחר) ואולי אני אכתוב על כל אלו ביום מן הימים, אבל אסתפק בזה שאני ממליץ לכם לבדוק את הכלים האלו, לראות אם אולי ממילא הרבה מאנשי הקשר שלכם כבר נמצאים שם, ואז אולי כמוני לעשות את הקפיצה. אני מאמין שאם מספיק קבוצות ושיחות יעברו לשם, עם הזמן יהיה מספיק סחף כדי לעזוב את פייסבוק וזרועות התמנון שלה.

לצפייה: The Social Dilemma, ושלל סרטונים משלימים, כולל ביקורת נגד. כמו כן The Great Hack על שערוריית קיימברידג' אנליטיקה ספציפית.

לקריאה:

Post Pandemic Poem

coronavirus

I hope to live a few more years
and find a way to get more healthy.
I don't regret decades of beers,
but if death comes, I hope it's stealthy.

I have survived a year of doom,
with cancer, plague, and long work days.
And now I pick an FC Loom,
as evening sets, and vent malaise.

For though our woes seem oversized,
and future questions unsurmised,
I'm calmer, Jack, I got my own;
I rolled my sleeve and got me Pfized.

In six months' time we all will hug,
and kiss and lick (and so much more…)
Until there comes another bug,
And we mask up and go to war.

I wish the future generations
Will learn from our stupid slips.
Fly less, walk more, consume more local,
and god forbid, no cruising ships!

So wait a bit and don't take shortcuts!
Get vacced,
not vexed,
and wax poetic.
This too, I promise you, shall pass!
Lest masks become the new aesthetic…